» «
פירות יבשים
מדוע אוכלים בט"ו בשבט פירות יבשים?



אם לוקחים בחשבון את הפירות הרבים שהוא אמור להביא אל שולחננו, הרי שט"ו בשבט הוא אולי החג המתוק ביותר.

אבל מהם שורשיו של מנהג אכילת הפירות בחג ובמיוחד אלו הקשורים בפירות היבשים שנהוג לאכול בחג זה?

אז הכל מתחיל מתקופה קדומה של היהדות. בהרבה תרבויות בימי קדם נהגו אז לציין חגים חקלאיים שונים. החקלאות, חשוב לזכור, הייתה באותם ימים המקור החשוב ביותר ואולי הבלעדי למזון ובעצם לחיים.

בארץ נהגו אז לחגוג פעמיים בשנה את החגיגות החקלאיות. האחת נחוגה בט"ו באב - ימי סוף הקיץ ולקראת בוא הסתיו. את השניה חגגו בט"ו בשבט - לקראת בואו של האביב.

באופן טבעי הייתה אכילת פירות בחגים הללו אחד המרכיבים המקובלים. הם טעימים, זמינים ומתאימים לרוח החגיגות.

מנהג הפירות מקבל שדרוג מסוים בצפת של המאה ה-16. חכמי ישראל שחיו אז בעיר מצהירים על מצווה - לאכול פירות מגוונים בראש השנה לאילנות, שבאותם ימים נחשב יום השנה של האילנות, ממנו החלו למנות שנה חדשה במניין השנים של העץ.

באותה תקופה החלה להתפתח גם מסורת של אכילת פירות יבשים. הסיבה מובנת: ייבוש הפירות שימר רבים מהם למשך חודשים ארוכים. מנגד, חודש שבט הוא חודש חורפי ודל יחסית בפירות. הפירות היבשים, אם כן, אפשרו לחוגגים לאכול בחג הזה מגוון גדול של פירות, מעונות השנה השונות.

אך מה קורה בגולה?

יהודי הגולה של אותם ימים לא זכו למאפיינים הייחודיים של החקלאות והלכות החג שהיו נהוגות בארץ ישראל. אף על פי כן, מרכזיותה של ארץ ישראל באמונה היהודית והחשיבות שנתנו לה באמונה, ברגש היהודי ובסגידה והגעגוע לאל ולמולדת, היו כרוכים בקיום מצוות הקשורות בה. כך חזרו והתחדשו אחדים ממנהגי החג גם בגולה.

בהמשך לכך, היו שנהגו אז לאכול פירות שגדלו אמנם בגולה, אך הזכירו את פירות הארץ. בעלי האמצעים שבהם אף זכו אז לאכול פירות משומרים שהובאו מהארץ. באותה תקופה הבאת פירות ממרחק כה גדול היא נדירה וקופסאות השימורים נולדו רק במאה ה-19. מכאן שבמרכז פירות ארץ הקודש שהיו אז זמינים לגבירים שביהודים, היו הפירות היבשים.

המנהג של הפירות היבשים המשיך עם היהדות הגלותית עוד שנים רבות. הציונות המשיכה בו והעלייה לארץ לא הפסיקה אותו. גם בימינו, כשפירות הארץ הם בשפע, עדיין רבים ממשיכים באכילת הפירות היבשים בט"ו בשבט. צלחות הפירות המיובשים, גם אם אלו מגיעים לא פעם מטורקיה, הן מרכזיות גם בסדר ט"ו בשבט המתקיים גם בימינו בקרב הדתיים. חג שמח ומתוק!


הנה סיפורם של הפירות היבשים בט"ו בשבט (עברית):

https://youtu.be/2e5zKLd3KB8


בעבר החג הזה לא היה קשור כלל לפירות יבשים (עברית):

https://youtu.be/whDPPRynDw8


שרוטון משעשע בנושא (עברית):

https://youtu.be/v6Lsctqho5Q


אז מדוע בעצם אוכלים פירות יבשים בט"ו בשבט? (עברית)

https://youtu.be/4Khtrxdsr6w?long=yes
תמרים
מאיפה באים התמרים?



גם אם אינם נמנים במפורש על שבעת המינים, נראה שאין כמו התמרים (Clementine) המתוקים ועץ תָּמָר שעליו הם גדלים, כדי שהוא ייחשב לאחד משבעת מיני הפירות החשובים ביותר של ארץ ישראל.

ארץ ישראל ועץ התמר, שבמקרא נקרא גם תֹּמֶר, קשורים היטב. לרבים נראה שאין עץ ארץ ישראלי יותר מהעץ הזה.

לאורך הדורות נהגו היסטוריונים ונוסעים יהודים, רומים, יוונים, פרסים, ערבים וצלייני מסעי הצלב, לציין את האיכותם המעולה של התמרים ביערות עין-גדי ובבקעת בית-שאן.

עץ התמר הוא גבוה מאוד, מהגבוהים ביחס לעצים אחרים. לאיסוף הפירות מהעצים קוראים "גדיד תמרים".

התמר הוא פרי משביע מאוד. את התמר אוכלים יבש או לח. טעמו מאוד מתוק ויש לו צורה מאורכת.

מהתמר מפיקים גם את הסילאן, סירופ המשמש בדרך כלל להכנה של עוגות ותיבול קינוחים ומנות אחרונות.

כבר בעת העתיקה סימל העץ הזה את ארץ ישראל והעם היהודי שבה. הוכחה מסוימת נתנו הרומאים כבר לפני כ-2,000 שנה, כשלרגל דיכוי המרד היהודי הם הוציאו מטבע ושמו "יהודה שבויה". על המטבע מופיעה אישה יהודיה, כשהיא אבלה וישובה תחת עץ תמר ולידה עומד זקוף, חייל רומי ובידו רומח.

בוטנית, טיפוס הפרי הוא ענבה, המאופיין בזרע אחד בתוכו. התמר עצמו הוא עץ דו-בֵּיתי, מה שאומר שיש עצים זכריים המאבקים את עצי הנקבה שיניבו את הפירות.

לתמר גם תפקידים שונים ברפואה העממית העתיקה. באכילת פרי התמר נהגו לטפל למשל באנמיה וחז"ל כתבו שהתמר המשביע גם נחשב כפרי משלשל ומחזק עבור הגוף.

הרמב"ם, מגדולי הרבנות והרפואה היהודית כתב על לבבות הדקל שהם סגולה להגברת פוריות. בזמנים אחרים שימשה אבקה מזרעי תמר קלויים וכתושים לריפוי פצעים ולעצירה של דימומים מהאף.

ואם נשוב לרגע למקורות, על אף שהתמר לא נמנה על שבעת המינים, רבים מהפרשנים המסורתיים של התלמוד מפרשים את ה"דבש", השביעי מתוך שבעת המינים, כדבש תמרים.

בימינו ישנם בישראל מטעי תמרים גדולים בקיבוצי ויישובי הערבה, בעמק בית שאן ובבקעת הירדן. תמר מג'הול המבוקש והאהוב כל כך גדל במטעי ענק בישראל, כשחלק גדול מהפירות הללו מיוצא לחו"ל.


הנה התמרים של ישראל (עברית):

https://youtu.be/KXm3HUfEZYg


התמר הוא אחד משבעת המינים (עברית):

https://youtu.be/yc5AsitmNiw


קטיף התמרים, הגדיד בעיצומו (ללא מילים):

https://youtu.be/vjDWaOOtVLY


והשיר הקסום והמתוק "צל עץ תמר" (עברית):

https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
סדר ט
מהו סדר ט"ו בשבט?



אחד המנהגים המעניינים בט"ו בשבט הוא סדר הט"ו בשבט של היהדות הדתית.

זה היה במאה ה-15, כשמקובלים מהעיר צפת הנהיגו סדר ליל ט"ו בשבט. הסדר הזה הפך למנהג מקומי וברבות השנים הטבעה בטקס האווירה המיסטית והמיוחדת של צפת באותם ימים ושל מקובליה, שהעניקו לטקס משמעות קבלית.

השם "סדר" הוא לא מקרי, שכן סדר הט"ו בשבט מזכיר באחדים ממרכיביו את ליל הסדר של ערב פסח.

לאחר שבצפת הפכו את מנהג אכילת הפירות בחג החקלאי דתי לטקס סדור וערוך, התפשט רעיון "סדר ט"ו בשבט" לקהילות יהודיות רבות. הוא אפשר ביטוי טקסי לגעגועים של יהודי הגולה לארץ ישראל ולכיסופיהם הגדולים לשוב אליה. זה שהסדר הזה כלל את הערגה לפירות ארץ ישראל, אפשר לו לתפוס מקום מרכזי באווירת החג.

במהלכו של 'הסדר' אוכלים אם כן את הפירות לפי סדר קבוע מראש, משלבים ברכות ומדרשים ואומרים דברי תורה בשבח ארץ ישראל, בשבח הלכות החקלאות והאקלים שבה וכך הלאה.

אבל בסדר ט"ו בשבט, בין אכילת הפירות בהם התברכה ארץ ישראל, נוצר גם מנהג היין. מנהג השתייה הוא של ארבע כוסות, כשמכוס לכוס צבעו של היין משתנה. הרעיון הוא שכמו הפריחה בארץ-ישראל, המחליפה גוונים ומשתנה בהדרגה מלובן הנרקיס והחצב של אלול ותשרי, עד לאדום העז של הכלנית, הפרג והנורית של חודשי החורף המאוחרים, כך משתנה בהדרגה צבען של כוסות היין. כוס היין הראשונה היא של יין לבן, השנייה יין לבן מהול במעט יין אדום. הכוס השלישית עם יין אדום שנמהל במעט יין לבן והכוס הרביעית והאחרונה עם יין אדום.


הנה רב מסביר את הצד הדתי של סדר ט"ו בשבט (עברית):

https://youtu.be/uNFNgas4Juk


וסרטון מקיף על הסדר בט"ו בשבט (עברית):

https://youtu.be/1UB_tv0jrjg?long=yes
אגוז מלך
מה מקור שמם של אגוזי המלך?



יש טענה שמקורם של אגוזי המלך (Walnuts או Juglans regia) הוא באמריקה הצפונית ובמזרח הקרוב. אבל היסטורית, האגוזים הללו ידועים כבר מהאימפריה הבבלית. שם רק האליטה צרכה את אגוזי המלך, בעוד נאסר על העם לאכול אותם. מעבר על החוק הזה, אגב, היה כרוך בעונש מוות...

גם ביוון העתיקה היה לאגוזי המלך תפקיד משמעותי. הֶרוֹדוֹטוֹס כינה אותם "מזון למוח". כדי להתחתן, היה על גברים ביוון לאגור כמות של אגוזי מלך.

ברפואה העתיקה היה אגוז המלך מרכיב חשוב. הרפואה הפרסית ראתה בו מרכיב הכרחי לחשיבה ובספר רפואה פרסי עתיק נכתב אז ש"אגוז המלך מוח הוא והשמן שיוצא ממנו הוא שכל". גם ברפואה המקראית, היהודית, השתמשו באגוז כנגד רעלים, ארס ונשיכות של בעלי חיים. אגוזים שימשו לסילוק תולעי מעיים ולטיפול בנמק ובדלקות פנימיות.

רופאים קדומים, כמו היפוקרטס היווני ואבן סינא השתמשו במגוון חלקי עץ האגוז לטיפול במחלות. אגוז המלך שימש גם רופאים יהודיים, במאה ה-6 לספירה. בתקופת אסף הרופא, נודעו עלי האגוזים בין היתר כמפסיקי דימום. אגוזים שימשו אז להרחקת זבובים ויתושים, שלא סובלים את ריחם.

גם בימי הביניים השתמשו בחלקי האגוז בחנויות של מוכרי תרופות, בעיקר לצורכי הרחקה של תולעי מעיים ולטיפול במחלות פנימיות.

גם בהומיאופתיה המודרנית עושים שימוש בחלקי אגוזי המלך ובימינו משמש האגוז והשמן שלו לחיזוק הגוף, לחיזוק השיער ולשיפור מראה הפנים. לכך מצטרפות עדויות על היתרונות של צריכה יומיומית של אגוזי מלך ספורים שכאלה.

עצי האגוז גדלים במשך עד 200 שנה ומניבים פירות במשך עד 150 שנה. נראה ששווה לבחון אכילה של יותר מהם, לבריאות טובה יותר!


הנה תרומת אגוזי המלך לגוף:

https://youtu.be/TfA-xOKckSs


על הצד הבריאותי של אגוזי המלך (עברית):

https://youtu.be/Q-ZZyoH5fSk


וכך שוברים אותם ללא מפצח אגוזים:

https://youtu.be/sMnSMEPxveE

פירות יבשים

תאנה
כיצד חונטת התאנה פגים?



התאנה (Fig) היא עץ בר שגדל בארץ ישראל, או הובא לכאן בימי קדם, ככל הנראה מהרי פרס, עיראק או טורקיה. במצבו הטבעי גדל עץ התאנה בר ליד מעיינות.

האבסורד הוא שרבים בעולם מכירים רק את התאנים המיובשות. על אף טעמן, הן לא תחליף לטעם הנפלא של התאנה הטריה.

שרידי תאנים נמצאו באתרים פרהיסטוריים בני יותר מ-5,000 שנה. מאובני עלים של תאנה, קדומים אף יותר, נמצאו בסלעי גיר במעיינות עין גדי. משום כך החוקרים סבורים שהתאנה ופירותיה היו קיימים כבר אז ולא האדם הוא שתירבת אותם, כמו שעשה למיני עצים אחרים.

עוד בימי קדם אהבו את פירותיו המתוקים של עץ התאנה ואכלו אותם טריים או מיובשים. אבל כבר בימי התנ"ך הבינו שפירות התאנה הם לא התאנים, אלא הגרגרים שבתוכם. התאנים שאנו אוכלים הן למעשה תפרחת, מעין קבוצת פרחים בשרנית שגדלה כמבנה סגור, דמוי כד, שדווקא דפנותיו הפנימיות הן הפורחות בצפיפות.

בתחילת התהוותה נקראת התפרחת הזו "פגה". מעניין שגם התות הוא פגה, אבל בו הפריחה היא דווקא בצד החיצוני ונראית כנקודות הבהירות הקטנות, שבולטות מעט מהמרקם החיצוני האדום שלו.

אגב, בראשית התפתחות התאנה, היא קטנה וקשה. ומהתאנה הירוקה הזו, שעדיין לא הבשילה ונקראת פגה, ממנה קיבלו תינוקות שעדיין לא הבשילו את הכינוי "פגים".

בתנ"ך בשיר השירים נאמר "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ"

יש המשערים שהכוונה בחניטה היא הקשייה. כשתאנה החונטת את פגיה, היא סוגרת את פירותיה הקטנים במעין כיסוי קשה, שאותו אנו אוכלים בהנאה. 


הנה עץ התאנה ופירותיו (ללא מילים):

https://youtu.be/ocm2U0hJnf0


ההיסטוריה של עצי התאנה:

https://youtu.be/JuZMKUk_Xnk


עץ תאנה גדול (עברית):

https://youtu.be/Km47wXk-rus


מין של צרעות שמגדל בתוך התאנים את הביצים:

https://youtu.be/JfkiYfrStrU


סיפור על עץ תאנה לילדים (עברית):

https://youtu.be/EDt2_MWXUas


ובחיוך - ככה מייבשים תאנים (עברית):

https://youtu.be/2iiuDPlwzDc
צימוקים
איך ענבים הופכים לצימוקים?



צימוקים (Raisins) מכינים בדרך עתיקה ופשוטה ביותר. על משטח מיוחד, שטיחים או על משטחי סלע, נהגו להניח את הענבים ונותנים לשמש ולחום לעבוד. אחרי כמה ימים, בחום והיובש מייבשים, מכווצים ומצמקת את הענבים שנותרו ללא נוזלים.

מכאן גם שמם העברי של הענבים המיובשים - "צימוקים".

אחרי מספר ימים בשמש והנה יש לנו צימוקים טעימים, שישרדו זמן רב. זו אחת הסיבות שהצימוק היה הממתק העתיק והמוצלח של ימי קדם. הוא מתוק, מלא בברזל, קל לשאת אותו בתיק והוא שורד ימים רבים.


כך מצמקים צימוקים ומייבשים אותם עם רשת שמכסה בפני מזיקים:

https://youtu.be/J1m6iht0OS0


הסבר:

https://youtu.be/RNO-VmIlnEM


תהליך ההצטמקות בהילוך מהיר:

https://youtu.be/uD_vhbv05aw


ייצור מסורתי בהיקפים גדולים בימינו:

https://youtu.be/owKrrW_4VDA


גם בקליפורניה:

https://youtu.be/-iXOC560ptk


הסבר על ייצור הצימוקים:

https://youtu.be/QO0xws60qyw


וכך מייצרים צימוקים מענבים, במפעל בן ימינו ובמהירות הרבה יותר גדולה:

https://youtu.be/7e8DepWX4_4
אגוז ברזיל
האם יש קרינה רדיואקטיבית באגוזי ברזיל?



אגוזי ברזיל (Brazil nuts) הם אגוזים שגדלים על מין של עץ דרום אמריקאי שגדל ביערות הגשם שעל גדות האמזונס, בעיקר בסמוך לנהרות האורינוקו והריו נגרו.

בניגוד לשמו ועל אף שיערות אלה נמצאים גם בשטח ברזיל (בנוסף למזרח קולומביה, ונצואלה ופרו), היצואנית העיקרית של אגוזי ברזיל היא דווקא בוליביה.

בגובה שמגיע ל-45 מטרים ועם קוטר גזעו שמגיע ל-2 מטר, מדובר באחד העצים הגדולים ביער האמזונס. אורך חייו יכול להגיע ל-500 שנים. מה שעוד מעניין בוטנית, הוא ש"אגוזי ברזיל" הם אינם אגוזים וגם לא שקדים, אלא זרעיו של העץ.

המעניין כאן הוא שבשנת 1958 מצאו לראשונה שמסיבה לא ברורה פולטים אגוזי ברזיל קרינה רדיואקטיבית, שהמינון שלה הוא של עד 0.25 מידת בקרל לגרם, מה שנחשב גבוה פי אלף ממינוני הקרינה שנפלטים מפירות או מזונות אחרים.

לדברי החוקרים הסיבה לקרינה הזו היא ריכוזים זעומים של רדיום. ועדיין המינונים הללו אינם מסוכנים ואפילו לא משמעותיים, ביחס למינוני קרינת הרקע שאליהם אנו נחשפים ביום יום שלנו.


אגוז הברזיל כשהוא גדל ונקטף מהעץ:

https://youtu.be/Gc9A8LKvPRk


חוקר בוחן עם קונים בשוק בריטי את הקרינה הזכירה באגוזי ברזיל אל מול קרינה בשלל דברים נפוצים כמו גלאי עשן או אבן גרניט:

https://youtu.be/Pt-SMAVN898


האגוז הזה מככב בשמירת משקל (עברית):

https://youtu.be/Nu5sm0uc_Cc


אפקט אגוזי ברזיל:

https://youtu.be/ktA9CjbvDRo


ויתרונותיהם התזונתיים:

https://youtu.be/sJ7uZZ7C1B0
חרובים
איך שימש החרוב מזון עניים לקרט, יחידת מידה יוקרתית?



החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.

רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.

גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים.

מקור שמו לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב. פעמים רבות נקראו ה"מעות", שהיו המטבעות הפשוטים בימי קדם, "חרובין".


#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.

פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.

את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.

עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.

הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.


#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.

אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.

מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.

בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.

באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.

כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.

אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.


הנה ליקוט החרובים (עברית):

https://youtu.be/xA80D4vAOlk


מטעי חרובים באוסטרליה:

https://youtu.be/nFcpStnOm4A


קציר החרובים:

https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY


כך מייצרים סירופ חרובים:

https://youtu.be/-KVcz_iFuZY


והכנת משקה חרובים (עברית):

https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng


קשיו
מה מיוחד באגוזי הקשיו?



קשה אולי להאמין אבל אגוזי הקשיו (Cashew) הם למעשה הזרעים של העץ הזה. האגוזים הללו גדלים מחוץ למאראניונס, פירות העץ הטעימים שעליהם גדל הקשיו.

הקשיו הוא מין של עץ ממשפחת האלתיים, שיש לו פרחים. הוא קרוב משפחה של אלת הבטנה המניבה את הפיסטוק. המאראניון, הפרי שעל העץ הזה, הוא עסיסי וטעים ובעל טעם טרופי נהדר. הוא משמש כפיתיון לבעלי חיים, בעוד האגוז, שהוא הזרע, נמצא באופן מפתיע דווקא בחוץ.

לא רבים יודעים שאין לאכול את האגוזים היישר מהעץ. לפני האכילה חייבים לצלות או לטגן את אגוזי הקשיו מהעץ, כי הקליפה שלהם היא רעילה!

כאמור, חוץ מאגוז שהוא הזרע, רובנו לא מכירים את הפרי של הקשיו כי הוא רגיש ומתקלקל במהירות, מה שלא מאפשר יצוא שלו. המקומיים נהנים גם מהמיץ הנהדר שלו וגם מהאלכוהול שהם מתסיסים ממנו. בפנמה נוהגים לבשל אותו, בישול איטי וממושך במים וסוכר. התוצאה היא דייסה מתוקה בצבע חום, שנקראת דולסה דה מאראניון.

עצי הקשיו גדלים לגודל עצום. כבר תועד ובשנות ה-90 אף נכנס לספר השיאים של גינס עץ קשיו, שהיקף הלווה שלו הגיע ל-500 מטרים!

הקשיו התגלה בברזיל, אצל שבטי האינדיאנים. לאינדיאנים היה מנהג לשרוף גלילי עלים מיובשים, כמו סיגריה ולשאוף את העשן להנאתם. משם הוא הובא על ידי הפורטוגזים להודו ומשם לאסיה ולאפריקה. חוקר צרפתי בשם אנדרה תבט הביא זרעים של הצמח לצרפת, גידל אותם והמציא את הטבק. דיפלומט צרפתי בשם ז'אן ניקוט שלח אבקה מהעלים הללו למלכה קתרין דה מדיסיס, כדי להילחם במיגרנות של בנה הנסיך והמציא את החומר שנקרא על שמו - הניקוטין. הטיפול במיגרנות, אגב, הצליח מאד!

מקור השם "קשיו" בשמו הפורטוגזי "קאז'ו" שמבוסס על "אקאג'יו", שמו בשפה העתיקה של שבט אינדיאני בשם טופי. בעברית, אגב, קבעה האקדמיה ללשון עברית ששמו יהיה "תולענה".


בואו לביקור בארץ הקשיו (עברית):

https://youtu.be/g63GqYy-wdU


המאראניונס - הפירות שעליהם גדלים אגוזי הקשיו:

https://youtu.be/1dEtLdq73KQ


כך נראה אגוז הקשיו כשהוא נקטף מהעץ, על פרי המאראניונס ונצלה לאכילה:

https://youtu.be/nL3yu6KqrEI


את הקשיו חייבים לצלות לפני האכילה או השיווק כי הם רעילים:

https://youtu.be/yM-tAkSoVjo


זה עץ אגוזי הקשיו הגדול בעולם:

https://youtu.be/M33vJv8YUmI


ודעו שהקשיו יכול לעצור את הלבנת השיער בשל החוסר במלנין בגוף (עברית):

https://youtu.be/UtxSq3hqqew
איך קוטפים את פרי הקוקוס?



את אגוזי הקוקוס (Coconut) קוטפים ילידי אפריקה והאזורים הטרופיים על ידי טיפוס על העצים הגבוהים. הילדים מחברים פיסת חבל לרגליהם ובאמצעותה הם נאחזים טוב יותר בגזע הארוך, שאורכו יכול להגיע ל־30 מטרים! - לאחר שהם מגיעים לראש העץ, הם קוטפים מהאגוזים ומשליכים אותם למטה.

את האגוז הם מקלפים באמצעות סכין ופורסים פרוסות של קוקוס לאכילה. כשהם רוצים לשתות, הם פשוט פותחים את אגוז הקוקוס ומשתמשים בו ככוס גדולה.

עץ קוקוס עצמו הוא סוג של דקל. הקליפה של פרי הקוקוס היא קשה מאד וחלב קוקוס, הנוזל שבתוך פרי קוקוס, הוא מרווה מאד וטעים להפליא.

למעשה, קטיף של קוקוס יכול להתבצע רק בטיפוס על הדקלים הגבוהים. גם באפריקה וגם בסרי לנקה, מיצרניות מקוקוס הגדולות בעולם, על 65 מיליון דקלי הקוקוס שלה.


הנה ילד מהאי זנזיבר קוטף ומקלף את פרי הקוקוס:

http://youtu.be/YLmuZvT0cZE


עוד מקטיף הקוקוס בזנזיבר (עברית):

https://youtu.be/cQOwWJTZnQk


הכלכלה סביב הקוקוס בסרי לנקה:

https://youtu.be/Ycj4ivRtAg0


קוטפי הקוקוס מראשי העצים בסרי לנקה:

https://youtu.be/K8KdW77ZIuI


קופים שאולפו לקטוף קוקוס (עברית):

https://youtu.be/PzHov5PEnyU


כך מפרידים את הקוקוס מהקליפה (עברית):

https://youtu.be/ynYA983dSeY


וסרט תיעודי קצר על תעשיית הקוקוס של איי שלמה:

https://youtu.be/UGGLL6x4-eE?long=yes
מהם עצי הדקל?



עולים מארצות ערב יספרו לכם תמיד על הדקלים בארצות שמהן באו. ילידי עיראק ייזכרו בגעגוע בתמרים הלחים והגדולים שאכלו כילדים מהדקלים שעל גדות נהר הפרת. העולים ממצרים יספרו בערגה על הדקלים בכפר שעל שפת הנילוס ולאחרים יזכיר "פרי התומר", הפרי של הדקל, כמו שכינה אותו אלתרמן בשירתו, את הפלמ"ח.

עצי הדקל (Palm tree), או בעצם בני משפחת הדקליים, הם צמחי יבשה קדמונים. ממצאים מראים שהמינים הראשונים של משפחת הדקליים הופיעו עוד לפני 85 מיליון שנה.

עץ התמר הוא עץ גבוה מאוד, מהגבוהים שבעצים. לאיסוף פירותיו של הדקל קוראים "גדיד תמרים".

בעת העתיקה סימל העץ הזה את ארץ ישראל ואת העם היהודי שבה. הוכחה סמלית לכך נתנו הרומאים כבר לפני כ-2,000 שנה, במטבע ושמו "יהודה שבויה", שהוציאו לרגל דיכוי המרד היהודי. על המטבע הופיעה יהודיה אבלה, כשהיא ישובה תחת עץ תמר ולידה חייל רומי עם רומח בידו.

כמה סוגי דקלים משמשים אצלנו וחלקם גם במדינות המערב. בישראל גדלים חלקם בר, כמו התמר המצוי ודקל דום מצרי, אך מרביתם מתורבתים ומשמשים לצורכי נוי וגינון - ביניהם וושינגטוניה חוטית שמקורה בקליפורניה ואריזונה שבארה"ב, וושינגטוניה חסונה, שמגיעה לגובה של 20 מטרים ויותר, הוֹוִיאָת בֶּלְמוֹר, צמח ביתי גבוה שמקורו באוסטרליה ותמר קנרי, שפירותיו אכילים אבל די תפלים.


#שימושים עתיקים
במוצרי הדקל עשו שימוש גם לייצור תרופות וגם בפולחן הדתי של דתות שונות.

ביהדות משמשים כפות תמרים לא פעם כסכך לסוכה. פרי העץ, התמר, הוא היחיד שנזכר גם בארבעת המינים וגם בשבעת המינים.

הנוצרים מקשטים את הכנסיות, ביום ראשון של שבוע לפני הפסחא, בכפות תמרים. אצלם הוא גם נקרא "יום ראשון של הדקלים", מתוך האמונה שישו התקבל כך על ידי תושבי ירושלים בימים שלפני צליבתו.


מגוון של עצי הדקל מהיפים בעולם:

https://youtu.be/QgUrsT7fUXI


משתלה עם דקלי זנב שועל:

https://youtu.be/XtBhI4Cbuz8


כך מפרים דקל נקבי עם אבקנים מעץ דקל זכר (עברית):

https://youtu.be/TitTfnRtaNg


גדיד בקיץ:

https://youtu.be/vjDWaOOtVLY


והשיר הנפלא "צל עץ תמר" (עברית):

https://youtu.be/vdzysWujnhI


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.