דמיין שאין גן עדן
זה קל, אם אתה יכול.
אין גיהנום מתחת
מעלינו רק רקיע כחול...

השיר Imagine, בעברית "דמיין", הוא אולי שירו המפורסם ביותר של ג'ון לנון - בלדה מלאת תקווה על עולם טוב, אוטופי, בלי רכוש ומלחמות, עולם ללא גבולות בין ארצות ובלי דתות שלא יכולות לחיות זו לצד זו.

זהו מעין גן עדן גלובלי, בו שולטת אוניברסליות נעימה ונחשקת, המבוססת על שלום, שוויון ושלווה עולמיים.

השיר, שהתפרסם בשנת 1971 כחלק מהאלבום "Imagine", שהופק על ידי פיל ספקטור, הפך במהירות רבה להמנון עולמי. רבים רואים בו את השיר האוטופי המפורסם ביותר אי-פעם ובמהלך השנים הוא נבחר שוב ושוב למקומות המובילים ברשימת הפזמונים הגדולים של כל הזמנים.

זהו אחד השירים היחידים שניתן לומר שהביא לשינוי טוב כלשהו בעולם. אבל נראה שהוא הביא לעוד עניין קטן - למותו של ג'ון לנון.

כי מארק דייויד צ'פמן, מעריץ שרצח את לנון, טען שעשה זאת מכיוון שג'ון לנון הפך לאדם צבוע ומזויף. כולם ידעו על מה הוא מדבר. בשיר "Imagine" הצליח לנון להרגיז לא מעט אנשים, שראו את הפער בין המילים האוטופיות והיפות שהופיעו בשיר ובין החיים שהוא עצמו חי.

למשל, בין לנון שמדמיין בשיר עולם ללא רכוש, אבל הוא עצמו מבצע אותו בווילה יפהפייה, מנוכרת ומנקרת עיניים. בחייו שלו, ניהל לנון חיים של מיליונר. האם פסנתר הכנף הלבן והנוצץ שלו עצבן את צ'פמן?

או שהיה זה לנון שרצה עולם ללא דתות והוא עצמו ניהל רומן עם זרמים רוחניים הזויים יותר ופחות ועם מהרישים שסחררו אותו לחלוטין.

או אולי הרגיז את צ'פמן אותו לנון, שחולם על עולם ללא אלימות וביקש כבר מזמן לתת צ'אנס לשלום, אבל הוא עצמו היה מסוכסך קשות עם חברו ללהקה והסתבך בעצמו לא פעם באלימות?

כיום, Imagine הוא ההמנון של אירגון זכויות האדם "אמנסטי". הוא זכה לחיי נצח ומשפיע על דורות של אנשים טובים. אבל האיש שכתב אותו נרצח מזמן. זה לא קרה מפני שהציע אלטרנטיבה לעולם אלים והפוך לרוח השיר, אבל אולי זה קרה מפני שחי חיים שלא הציגו דוגמה אישית שתאמה את החזון הנפלא שלו.


הנה השיר Imagine, בעברית "דמיינו":

https://youtu.be/YkgkThdzX-8


אמנים שממשיכים להעביר את המסר:

https://youtu.be/L7IP4UlXvG8


ואימרו שלום לפסנתר הלבן במוזיאון הביטלס בליברפול:

https://youtu.be/UvtyJDT7sF8

תודות למלגה נדיבה הצליח בחור צעיר מבנגלדש בשם מוחמד יונוס ללמוד כלכלה באוניברסיטה אמריקאית ולהפוך בהצלחה לדוקטור ולפרופסור. אבל גורלו האישי המוצלח היה רק המקפצה לתרומה חשובה לארצו ולעולם. מי שיכונה "הבנקאי של העניים" עזב את המשרה המפנקת באמריקה ושב לארצו העניה. כשהוא נותן הון ראשוני של 27 דולר בלבד, הוא התחיל את "בנק גראמין". המיוחד בבנק הזה הוא שהוא נתן הלוואות זעירות לנשים העניות ביותר בעולם. יונוס הילווה לכל אישה מבנגלדש שביקשה סכום זעיר של עד 40 דולר, כדי להקים עסק קטן שיאפשר לה לפרנס את משפחתה ולהיחלץ מהעוני. מיליוני נשים ובני משפחה הצליחו לצאת מהעוני בזכותו ולזכות בפרנסה בכבוד.

מוחמד יונוס, שזכה על תרומתו זו בפרס נובל לשלום, הוכיח שניתן להקים עסקים שיש בהם אנושיות ולנהל אותם כך שלא רק רווח כלכלי, אלא גם חברתי יעמוד לנגד עיניהם. הוא הפך את המלחמה בעוני, למאבק מכובד, שמתנהל בכלים כלכליים. יונוס גם דואג לסביבה ורואה בה חלק מהתמונה המלאה של ניהול קפיטליסטי, אך ניהול הוגן והגון. בנק גרמין, שהקים והוא מנהל, הוא עסק כלכלי מצליח ששינה את החברה בבנגלדש והשפיע על הניהול החברתי בכל העולם ובמיוחד במדינות עניות ומתפתחות.


הנה סיפורו ודבריו של יונוס:

http://youtu.be/exRRZcNS8yg


מה שבנק כזה עשה לטובת הבדואיות בנגב (עברית):

http://youtu.be/Yi7pvz9bOxU


ומצגת וידאו על המפעל הכלכלי והחברתי של יונוס:

http://youtu.be/Q3yUfZ2wTA4

למי שתהה למקור המנהג לקשור סרטים צהובים סביב גזעי וענפי עצים, בקריאה להחזרת חטופים ושבויים הביתה, הרי שמדובר בסיפור בן מאה וחצי לפחות.

כבר בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית ענדו לשערן נשים וארוסות של חיילים מצבא הצפון, צבא האיחוד, מטפחת או צעיף צהוב.

למה צהוב?

כי הצבע הצהוב היה סמלו של חיל הפרשים של צבא הצפון. הוא ירגיש לאנשים אז כסמל של נאמנות לאהוב הנלחם רחוק. אזכורים מוקדמים למנהג יש עוד בעבר האירופי של המהגרים לאמריקה, אם אלו הסרטים הצהובים על בגדי הצבא הפוריטני במלחמת האזרחים האנגלית, האיזכור במחזה של שייקספיר "אותלו", או אפילו המנהג של עלמות בימי הביניים לענוד ענף ערבה ירוק סביב כובען.

מכל מקום, צבא הצפון הוא שינצח במלחמת האזרחים ובפולקלור האמריקאי יהפוך הסרט צהוב לסמל הרבה יותר גדול - סמל של הזדהות עם שבויים ולוחמים אהובים ותפילה לשובם בשלום מהמלחמה.

המנהג של נשות הצפון במלחמת האזרחים יוליד בתחילת המאה ה-20, את השיר הפופולרי שיתפרסם במלחמת העולם הראשונה, "היא ענדה סרט צהוב".

"על צווארה היא עונדת סרט צהוב
היא עונדת אותו בחורף וגם בקיץ.
אם אתה שואל לפשר הקישוט?
היא תענה שזה לאהוב ליבה הרחוק."

עם השנים ישתנו מילותיו, אך בארה"ב ובלא מעט מקומות בעולם הוא ימשיך להיות מנוגן על ידי תזמורות במצעדים.

מערבון אמריקאי שייצא בשנת 1949, בשם "היא ענדה סרט צהוב" (באנגלית: She Wore a Yellow Ribbon) יהדהד את המנהג הזה וישמור גם הוא על הגחלת הצהובה.

אבל בשנת 1973, יוקלט שיר שיהפוך ללהיט ויחזק עוד יותר את עניין הסרט הצהוב. השיר "קשרי סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק" ("Tie a Yellow Ribbon 'Round the Old Oak Tree").

כתב אותו תמלילן אמריקאי ששמו ארווין לוין בשנת 1973. את ההשראה הוא קיבל מסיפור שהתפרסם שנתיים לפני כן, על אסיר שעמד להשתחרר לאחר שריצה 3 שנים בכלא.

לפני שחרורו כתב האסיר לאהובתו שאם ברצונה להמשיך בקשר, הוא מבקש שהיא תקשור סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק שבעירם. ביום השחרור שלו, כשהוא נוסע לביתו באוטובוס מהכלא, שמח האסיר המשוחרר לגלות שעל עץ האלון אכן היה קשור סרט צהוב.

השיר, בביצוע של טוני אורלנדו ולהקת "שחר", עתיד להפוך ללהיט גדול. לוין אף הגדיל את האפקט כששינה בו שלא סרט צהוב אחד קשור לעץ האלון אלא מאה כאלו שנתלו עליו בידי האהובה.

מכאן עתיד הסרט הצהוב לפגוש שוב את ההיסטוריה. זה יהיה כשהשיר יהדהד באותן שנים את התקווה לחזרתם של השבויים האמריקאים ממלחמת וייטנאם.

בשנת 1980 עתיד הסרט הצהוב לשוב ולהיות רלוונטי. אז מדובר בעשרות האזרחים האמריקאים שנשבו בשגרירות האמריקאית על ידי שלטון חומייני. זה היה בעקבות המהפכה האיראנית, כשהשבויים הללו הוחזקו כבני ערובה בשגרירות בטהרן. סרטים צהובים נקשרו והם חזרו.
​
גם בישראל השתמשו כמה פעמים בסמל התקווה הזה, בין היתר כשהיה מדובר בשבויי לבנון וגם בקמפיין להשבתו של גלעד שליט.

אז כשאתם מתבקשים היום לקשור סרט צהוב על העץ, היד או על מראת הרכב, זכרו שאתם מצטרפים למסורת כואבת ואופטימית, בציפייה לחזרתם של האהובים החטופים.


הנה הקדימון של המערבון "היא ענדה סרט צהוב":

https://youtu.be/coT6cA6lvnc


מנגינת המערבון עם המילים מהסרט:

https://youtu.be/2HVsLmRaKig


השיר משנות ה-70:

https://youtu.be/Z8fhciUojQ0


והסיפור של השיר:

https://youtu.be/7ByRxcl2zZ8?long=yes

"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...

ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...

אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.

הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.

אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.

בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.


הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:

https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM


תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:

https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":

https://youtu.be/bch1_Ep5M1s


הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:

https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c


מצגת וידאו של תמונות התקופה:

https://youtu.be/7I0vkKy504U


תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:

https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes


ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes

צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.

בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.

בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.

בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.

אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.

בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.

ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.

שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.

בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.

אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...


הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


גם הפרסומות מכוונות לצעירים:

https://youtu.be/g0VJkUkeN0U


יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:

https://youtu.be/Se7CbVmFWGw


כמה צעירים מיוחדים במינם:

https://youtu.be/-fC9rdruL4g


אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):

https://youtu.be/PgzBvU_VdUc


כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):

https://youtu.be/IztaZCS_-vY


ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):

https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes

סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.

קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.

כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.

הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.

התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.

את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.

השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.

"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.

תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.

כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.

אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.

מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.

אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.

דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".


השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הביצוע של בוב דילן:

https://youtu.be/r099LB3mQXM


והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:

https://youtu.be/yyhL0ioST_U