מהי שפת מגורשי ספרד?
שפת הלדינו, או לאדינו (Ladino) היא שפה ספרדית-יהודית, שנחשבת לאחת משפות היהודים. מקורה בקהילות היהודים של ספרד בימי הביניים.
ב-1492 הפכו היהודים הללו למגורשי ספרד, למזלם הם הוזמנו על ידי הסולטאן להצטרף לקהילות היהודיות באימפריה העותמאנית. עם ההגירה לשם הם הביאו איתם את אוצר המלים והדקדוק של הספרדית מימי הביניים.
למעשה, שפת הלאדינו, המכונה גם ספניולית, משלבת בין עברית וספרדית קסטיליאנית או גלגו.
השפה, שנכתבה באותיות עבריות או בכתב רש"י, היא אמנם שפתם של היהודים שגורשו מספרד ב-1492. אך אותם מגורשי ספרד, שהצטרפו לקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית, הנחילו את הלדינו בקהילות הקיימות.
שפת הלאדינו היא תבנית נוף קהילתה. ספוגה בצליל הלטיני, עם חן מיוחד וצליל פעמונים שתורם לה הניגון הספרדי, היא שונה מהותית, כמעט בכל דבר, מהאופי של היידיש, אחותה היהודית-מזרח אירופית.
כי הלדינו היא שפה ישירה ומדויקת, עממית, צלולה וחכמה. היא גם מלאת כבוד והדר ועדיין מצליחה להיות גם משעשעת. שרים בה שירי ערש, שירי ערגה, אהבה ויופי. בתולדות המדינה שמור מקום של כבוד למחזה המוסיקלי "בוסתן ספרדי", בו שילב הכותב הספרדי ירושלמי ומי שלימים יהיה נשיא המדינה יצחק נבון, שירי לדינו נפלאים.
אבל איך הייתה הלדינו לשפתם של יהודי טורקיה, יוון ואפילו ארץ ישראל של פעם?
לאורך מאות שנים דיברו היהודים ממגורשי ספרד את שפת הלדינו. בתפוצות שיצרה גלות ספרד, היא הייתה לסוג של קשר בין המגורשים. בתהליך מדהים אבל בדיעבד מובן, השפה הזו הוטמעה, בתוך פחות ממאה, והייתה לשפה השלטת בקרב מרבית היהודים שחיים סביב הים התיכון. וכך, משפה גולה, עמוסת שירים, זיכרונות והקשרים עתיקים, הפכה הספרדית של המאה ה-15, לשפת יהודי טורקיה והבלקן.
עם העליה ארצה, במהלך המאה ה-19 ויתכן שגם לפני כן, הביאו העולים משם את הלדינו לכאן. ילדי העולים מארצות אלה למדו בבית אימם את השפה וידעו לדינו מילדותם. ככל שפה יהודית, גם שפת הלדינו ספחה לתוכה גם מילים עבריות.
התופעה הזו יצרה משהו ייחודי ומפתיע. באופן מדהים ולא צפוי, הפכו הסיפור ההיסטורי והמרחק הגיאוגרפי והתרבותי של מגורשי ספרד לאי המשמר שפה עתיקה, עם אוצר מילים ודקדוק של ספרדית מימי הביניים. זו ספרדית שבספרד המודרנית אינה מובנת עוד, אבל עבור יהודי האימפריה העות'מנית היא חיה ונושמת אפילו היום.
איפה הלדינו בישראל של היום?
כל כך הרבה מילים עלו איתה לארץ: קומבינה, ספונג'ה, פלברות או פלאבראס (דיבורי סתם), סטֶיפה (של שטרות), בר מינן, קלבסה, חייל דמיקולו שפירושו "חייל מהתחת שלי", סוליקו, צ'פצ'ולה (מרושלת), פוסטמה ועוד.
הלדינו נתנה לנו גם שלל מאכלים יהודיים ספרדיים, עם שמות צמודים, כולל פסוליה, חמינדוס, בורקאס בשבת ופיניונס ופיפיטאס לפיצוח.
שפת הלדינו, או לאדינו (Ladino) היא שפה ספרדית-יהודית, שנחשבת לאחת משפות היהודים. מקורה בקהילות היהודים של ספרד בימי הביניים.
ב-1492 הפכו היהודים הללו למגורשי ספרד, למזלם הם הוזמנו על ידי הסולטאן להצטרף לקהילות היהודיות באימפריה העותמאנית. עם ההגירה לשם הם הביאו איתם את אוצר המלים והדקדוק של הספרדית מימי הביניים.
למעשה, שפת הלאדינו, המכונה גם ספניולית, משלבת בין עברית וספרדית קסטיליאנית או גלגו.
השפה, שנכתבה באותיות עבריות או בכתב רש"י, היא אמנם שפתם של היהודים שגורשו מספרד ב-1492. אך אותם מגורשי ספרד, שהצטרפו לקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית, הנחילו את הלדינו בקהילות הקיימות.
שפת הלאדינו היא תבנית נוף קהילתה. ספוגה בצליל הלטיני, עם חן מיוחד וצליל פעמונים שתורם לה הניגון הספרדי, היא שונה מהותית, כמעט בכל דבר, מהאופי של היידיש, אחותה היהודית-מזרח אירופית.
כי הלדינו היא שפה ישירה ומדויקת, עממית, צלולה וחכמה. היא גם מלאת כבוד והדר ועדיין מצליחה להיות גם משעשעת. שרים בה שירי ערש, שירי ערגה, אהבה ויופי. בתולדות המדינה שמור מקום של כבוד למחזה המוסיקלי "בוסתן ספרדי", בו שילב הכותב הספרדי ירושלמי ומי שלימים יהיה נשיא המדינה יצחק נבון, שירי לדינו נפלאים.
אבל איך הייתה הלדינו לשפתם של יהודי טורקיה, יוון ואפילו ארץ ישראל של פעם?
לאורך מאות שנים דיברו היהודים ממגורשי ספרד את שפת הלדינו. בתפוצות שיצרה גלות ספרד, היא הייתה לסוג של קשר בין המגורשים. בתהליך מדהים אבל בדיעבד מובן, השפה הזו הוטמעה, בתוך פחות ממאה, והייתה לשפה השלטת בקרב מרבית היהודים שחיים סביב הים התיכון. וכך, משפה גולה, עמוסת שירים, זיכרונות והקשרים עתיקים, הפכה הספרדית של המאה ה-15, לשפת יהודי טורקיה והבלקן.
עם העליה ארצה, במהלך המאה ה-19 ויתכן שגם לפני כן, הביאו העולים משם את הלדינו לכאן. ילדי העולים מארצות אלה למדו בבית אימם את השפה וידעו לדינו מילדותם. ככל שפה יהודית, גם שפת הלדינו ספחה לתוכה גם מילים עבריות.
התופעה הזו יצרה משהו ייחודי ומפתיע. באופן מדהים ולא צפוי, הפכו הסיפור ההיסטורי והמרחק הגיאוגרפי והתרבותי של מגורשי ספרד לאי המשמר שפה עתיקה, עם אוצר מילים ודקדוק של ספרדית מימי הביניים. זו ספרדית שבספרד המודרנית אינה מובנת עוד, אבל עבור יהודי האימפריה העות'מנית היא חיה ונושמת אפילו היום.
איפה הלדינו בישראל של היום?
כל כך הרבה מילים עלו איתה לארץ: קומבינה, ספונג'ה, פלברות או פלאבראס (דיבורי סתם), סטֶיפה (של שטרות), בר מינן, קלבסה, חייל דמיקולו שפירושו "חייל מהתחת שלי", סוליקו, צ'פצ'ולה (מרושלת), פוסטמה ועוד.
הלדינו נתנה לנו גם שלל מאכלים יהודיים ספרדיים, עם שמות צמודים, כולל פסוליה, חמינדוס, בורקאס בשבת ופיניונס ופיפיטאס לפיצוח.
