וירג'יניה וולף היתה סופרת אנגליה מפורסמת. זה היה שמה הספרותי, בעוד ששמה האמיתי היה אדליין וירג'יניה סטיבן. וולף היתה מהסופרות המודרניות החשובות והמובילות בעולם והיא שמה דגש בכתיבתה ובספריה על הצגת ההווי הנשי ונקודת המבט הנשית, למול העולם הגברי ששלט בתקופתה.

בשנת 1962 עלה לראשונה על הבמה המחזה עטור השבחים "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" של המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי. גם הסרט "השעות" שמבוסס על חייה של וולף יצא בשנת 2002 והפך להצלחה גדולה, אם כי רבים טענו שאינו תואם את חייה באופן מדויק מספיק.


על גדולתה של וירג'ינה וולף (מתורגם):

https://youtu.be/DcMLkce_BLg


וקטע מהסרט "השעות" על חיי וירג'יניה וולף, שבו היא מבקשת מבעלה לחזור מהכפר ללונדון:

http://youtu.be/KMFxz39Qhjk

הפסלת הנודעת לואיז בורז'ואה (Louise Bourgeois) הייתה אמנית מודרנית חשובה מאוד, פסלת צרפתית-אמריקאית שנולדה בפריז ב-1911, למדה פילוסופיה ב"סורבון", היגרה בעקבות האהבה ל"תפוח הגדול" בו הושפעה מאסכולת ניו יורק ונחשבת לאייקון של אמנות מודרנית ועכשווית.

עבודתה המפורסמת ביותר וסימן ההיכר של מי שנחשבת לאחת האמניות המשפיעות של הדור היא פסל הפלדה האיקוני של העכביש, המייצג את יחסיה עם אמה. אבל היא יצרה אינספור עבודות סוריאליסטיות, מיצבים מרתקים ויצירתיים, רישומים, פסלי שיש, עבודות ברונזה, אקספרסיוניזם מופשט ועוד.

בורז'ואה הייתה אמנית שחייה השפיעו באופן דרמטי על אמנותה. בת לאב שלמד אדריכלות נוף, אך לפרנסתו שיחזר שטיחי קיר והתעלל בה נפשית וגם גופנית. בבגרותה היא תרמה רבות להתפתחות של התיאוריה הפמיניסטית והביטוי שלה באמנות.

למעשה, לא היה כלל גבול בין חייה, רגשותיה והכאבים שחשה וזכרה, לאמנות שהיא יצרה. היא נהגה לבטא ביצירותיה את רגשותיה, או כפי שהיא כינתה אותם "השדים שמלווים אותי".

עד מותה בגיל 99, יצרה "אשת העכביש" מגוון מרתק של עבודות, בהן נתנה בין השאר גם ביטוי מורכב ומעניין לפמיניזם שלה ולחשיבה על מיניות בגישה המשלבת תובנות מעולם הפסיכואנליזה.

ארבעה מהפסלים שיצרה, ביניהם כמובן "מאמאן", פסל העכביש שגובהו 9 מטרים ונחשב מפסלי הענק המפורסמים ביותר בעולם, היו מהעבודות הראשונות שהוצגו במוזיאון ה"טייט מודרן" בלונדון ,עם פתיחתו.


הנה סיפורה של לואיז בורז'ואה:

https://youtu.be/7vpxtLrk74Q


אמן שהיה עוזר וחבר מספר על פסל העכביש "מאמאן":

https://youtu.be/eDnUdyYkbJE


האמנית עם אחד העכבישים שהפכו למוטיב הגדול שלה:

https://youtu.be/e7cy-ZdDWUU


סיפור הקלמנטינה שמדגים את התעללות אביה בה:

https://youtu.be/M2mx1gZqh1E


פסלי הבד שלה:

https://youtu.be/GrlFlUOFFOE


מיצג שערכה בשנות השבעים:

https://youtu.be/xidm1A04eww


בלוגרית מספרת על חייה והקריירה שלה:

https://youtu.be/eU0bxz08jyY?long=yes


וסרטון תיעודי על חייה של לואיז בורז'ואה:

https://youtu.be/Yfu2uCX-mlo?long=yes

הצייר ההולנדי מאוריץ קורנליס אֶשֶר (M. C. Escher) היה אמן הולנדי מהזרם הסוריאליסטי, שהתפרסם בעבודות הגרפיות שיצר, בעיקר בטכניקות של הדפסים מאבן, חיתוכי עץ ותחריטי עץ.

על אף שלא היה מתמטיקאי, ביצירותיו של אשר מופיעים פעמים רבות מבנים מדהימים שמבוססים על עקרונות מתמטיים. ביצירותיו הסוריאליסטיות הופיעו שינויי צורה מוזרים ומופלאים, תבניות שחוזרות על עצמן ובהדרגה משתנות, אשליות אופטיות מבלבלות, דברים שלא ייתכנו במציאות וכאלה שסותרים את ההיגיון שלנו. יש בציוריו של אשר יצורים בצד אחד של הדף שהופכים בצד השני ליצורים אחרים, יש ידיים שמציירות את עצמן ועוד ועוד.

וכך, מבלי להיות מתמטיקאי, מלאים ציוריו בהמחשות ויזואליות לרעיונות מתמטיים שונים, כמו רעיון הרקורסיה. הרקורסיה, ההפניה העצמית או דברים שפונים אל עצמם, העסיק מאד גם את המתמטיקאי קורט גדל. על הדמיון והרעיונות הדומים של השניים, ביחד עם שיטות ההלחנה האופייניות של המלחין יוהאן סבסטיאן באך, נכתב אחד הספרים המשפיעים והמעניינים בספרות המדע הפופולארי "גדל, אשר, באך" מאת דאגלס הופשטטר.


הנה סיפורו של הגאון המבריק אם סי אשר (עברית):

https://youtu.be/9a1vwQfj7Uc


סרטון שמציג את הגאונות של אשר:

http://youtu.be/Kcc56fRtrKU


גלריית וידאו של ציוריו המופלאים של אשר:

http://youtu.be/RO1kBTCSIqo


אנימציה המבוססת על יצירתו "עלייה וירידה" והסבר כיצד היא בנויה:

http://youtu.be/Xf9QwQ3JM3Q


שיטה דומה להבין את היצירה "מפל מים" של אשר:

http://youtu.be/Z6OeQtnultc


הסבר על ציוריו המתמטיים:

http://youtu.be/t-Gcz9FIB4w


סרט ארוך על אשר ויצירתו:

http://youtu.be/zCbS6D-y0do?long=yes


על חייו והקריירה של אשר:

http://youtu.be/g4VAxilTRGs?long=yes


ומי המקביל המוסיקלי שלו - באך או אולי...

https://youtu.be/N5yF44IlmzU?long=yes

ודאי יצא לכם לראות, לפחות בתמונות, את פסלי הענק של העכביש העצום עשוי המתכת הכהה, בגובה העולה על 30 מטר. פסלי העכבישים הענקיים הללו מפוזרים כיום ברחבי העולם.

יצרה אותם לואיז בורז'ואה, אמנית מודרנית שהלכה לעולמה בגיל 100 בשנת 2010. אבל את המורשת שלה לא לקחה איתה מי שנחשפה לציבור הרחב רק בשנות ה-70, גם אם הרבה לפני כן כבר נחשבה לפורצת דרך באמנות המודרנית.

פסל העכביש, או בשמח הרשמי "מאמאן", נוצר ב-1999. "העכביש" היא הסבירה פעם, "הוא שיר לאימי שהייתה חברתי הטובה ביותר. כמו העכביש, גם היא עבדה באריגה, בעסק המשפחתי של שיקום שטיחים.. העכבישים הם ידידים שאוכלים יתושים ויתושים מפיצים מחלות, מה שאומר שאינם רצויים. אז עכבישים, בדיוק כמו אמא שלי, מועילים ומגינים עלינו".

הפסל העכבישי נכנס גם למוזיאונים החשובים לאמנות מודרנית. אחד כזה, שגובהו 9 מטרים, נתרם על ידה ונכלל עם עוד 3 מפסליה באוסף המקורי שהוצג לקהל הרחב ביחד עם העבודות הראשונות במוזיאון "טייט מודרן" שנפתח בלונדון בתחילת המילניום.

את שאר פסלי העכבישים האיקוניים, שזיכו אותה בכינוי "אשת העכביש", אפשר למצוא היום במקומות רבים בעולם. הם הביאו לה חשיפה רבה בכל העולם, ביחס לאמנית מודרנית שנולדה בתחילת המאה ה-20 והייתה עד אז מוערכת על ידי אמנים וחובבי אמנות של ממש, אבל הרבה פחות בקרב הקהל הרחב.


הנה פסל העכביש "מאמאן" שמוצג בגן מוזיאון בשוויץ:

https://youtu.be/8BD0vxA_ywo


האמנית עם אחד העכבישים שהפכו למוטיב הגדול שלה:

https://youtu.be/e7cy-ZdDWUU


מרכיבים עכביש חדש:

https://youtu.be/MSJRC4ymCYI


הסבר על הפסלים המפורסמים:

https://youtu.be/kUFSn8u_IRs

המקרה של הפסלת קאמי קלודל (Camille Claudel) הוא ללא ספק מהעצובים בהיסטוריה של האמנות. קלודל, נערה כפרית שהתגלתה בגיל צעיר מאד כעילוי בפיסול, התקבלה ללימודי אמנות ולמדה באחד המוסדות המכובדים בצרפת. שם היא הכירה את אוגוסט רודן, האלוהים של הפסלים הצרפתיים באותה תקופה ומגדולי הפיסול בכלל. היא הפכה לאהובתו ובמקביל הייתה לפסלת מוכשרת בזכות עצמה.

פסלת מוכשרת? - בגיל 18 נחשבה קלודל ללא פחות מגאונה. היא פעלה בתחום שהיה עד אז נחלתם של גברים בלבד והפגינה רמה כה גבוהה שלא מעט חשדו שעבודותיה הן העתקות של רודן עצמו. אך האמת כנראה מעט שונה. הפסלים שיצרה הציגו יכולות גבוהות מאד של תיאור אנושי, שהיו דומים ברמתם רק למאסטר והמאהב שלה. אמרו שהיא למדה ממנו המון, אך יש רבים שסבורים שבמקביל הוא למד ממנה לא פחות, אולי אף יותר משלמדה ממנו. הוא נעזר בה כשוליה שלו, פיסל המון פסלים בדמותה ואף אימץ מפסליה שלה, חתם עליהם בעצמו והציגם כיצירותיו. לא פחות.

במקביל להצלחתה האמנותית המרשימה, היא חיה בזוגיות עם אחד הגברים הנערצים בפאריס של סוף המאה ותחילת המאה ה-20. רודן הכרזימטי והנערץ אהב אותה והיא אהבה אותו, אהבה מטורפת ומלאה יופי. היא כמעט ושכחה שבבית מחכה לו רעייתו האוהבת לא פחות. אך לאחר 15 שנים של אהבה גדולה לרודן הנשוי, הוא שב לאשתו וקלודל ננטשה על ידו. בודדה, עניה ומתוסכלת, היא הלכה ושקעה למרה שחורה ואיבדה את צלילות דעתה.

היא מצאה את עצמה בודדה ודחויה על ידי משפחתה, שראתה בושה בבת המוכשרת, שלא הקימה משפחה ובילתה את מיטב שנותיה עם גבר נשוי. מצבה הנפשי של מי שיכולה הייתה להפוך לאחת מגדולי האמנות בכל הזמנים הלך והדרדר. היא ניתצה רבים מפסליה המעולים ובהדרגה איבדה את שפיותה. בשלב מסוים לא נותרה לבני משפחתה ברירה והם חתמו על אשפוזה בבית חולים לחולי נפש. היא שהתה בו למשך עשרות שנים, עד יום מותה.

עם הזמן תלך ותישכח הפסלת הצרפתיה שהשתגעה מאהבה. יחלפו שנים ארוכות עד שתתגלה ותוכר גאוניותה של קאמי קלודל, הרבה אחרי מותה. בהדרגה הושב לה כבודה האבוד.

פסליה של קלודל מוצבים היום במוזיאונים החשובים בצרפת. ביניהם, למרבה האירוניה, חלקם מוצגים במוזיאון רודן, שהאמן עצמו הציב בו את פסליו, לאחר שתרם אותם למדינתו.

אז זהו סיפורה של אחת מהפסלות והאמניות הגדולות בהיסטוריה, שנפלה קורבן למקרה מצער של אהבה, אכזבה, שיגעון ומוות.


הנה מצגת וידאו של חייה ועבודותיה של קמיל קלודל:

http://youtu.be/yqgbu02jdp0


סיפורו של פסל שלה לדוגמה והקשרים בינה לבין רודן:

https://youtu.be/szEoLQMotHw


קדימון של סרט מ-1988 שהוקדש לקאמי קלודל:

https://youtu.be/TCkCl3E_5I8


קליפ עם קטעים מהסרט, שמראים את תסכולה של קלודל אל מול רודן:

https://youtu.be/0KdpaQVkGjQ


ואוגוסט רודן בסרטון מ-1915, שנתיים לפני מותו:

http://youtu.be/OcGTqxsIUjM

האם הייתם מאמינים שיש ציירים שצובעים את ציוריהם בצבע אחד בלבד? - הצייר איב קליין (Yves Klein) החל ליצור בשנות ה-40 ציורים מאד מעניינים.

הציורים שלו כללו רק צבע אחד! - לטענתו של קליין הוא ראה שלמות בציורים שכאלה, מכיוון שלא היה בהם שום דבר שניתן לזהות מהחיים. והרי זו מטרת הציור המופשט, שלא להיות מחובר או מייצג של דברים מעולם החומר. ולכן בעיניו של קליין זו הייתה ההפשטה המושלמת - בצבע אחד לא ניתן לזהות צורות, חפצים או בני אדם.

בדי הענק המונוכרומיים של קליין, כמו אלה של רותקו ומנצוני עוררו שאלות שממשיכות עד היום להישאל במוזיאונים, על הקשר שבינם לבין אמנות ועל מה בדיוק עושה האמן כדי "ליצור אמנות שכזו".

קליין יצר כל מיני חיבורים אמנותיים מרתקים, כמו ביצוע חי בניצוחו שלו, של יצירה שכתב ובה נוגן צליל אחד ארוך. לצליל זה רקדו נשים צבועות בכחול.

בשנות ה-50 יצר קליין צבע שקרוי מאז על שמו, "כחול קליין בינלאומי" (IKB).


הנה סיפור יצירותיו של קליין:

http://youtu.be/6m8U4F1nUNE


היום משווק צבע על שמו:

https://youtu.be/sZZThPqvX-4


הציור אמנות האישה הכחולה משנת 1962:

http://youtu.be/h50IzHh4T_g


רסטורטורית במוזיאון המטרופוליטן מתארת איך זה לתקן ולשחזר עבודות שלו:

https://youtu.be/-qpBxBtvMKY


וסקירה בצרפתית על הצבע הכחול שלו:

http://youtu.be/pR-gD7KeEiE

הוא היה אמן מהפכני, מהציירים המוכשרים בהיסטוריה, גאון בעל תפיסה אמנותית חדשנית ופורצת דרך. והוא היה גם... רוצח.

כן, הצייר המפורסם קאראווג'ו (Caravaggio) היה אדם רב-צדדים וניגודים. מצד אחד הוא היה טיפוס אלים, שתיין כרוני ושיכור מועד ואדם שהסתבך ברציחות של אנשים. מצד שני, הוא היה אחד מגדולי האמנות. צייר ראליסטי שהדמויות שלו היו מזעזעות באמינותן, יחסית לתקופה. אדם בעל אמונה דתית חזקה, שציוריו מבטאים רגש בצורה חסרת-תקדים, צייר של פרטים קטנים ומדויקים להפליא, גאון של שימוש באור ובניגודי אור וצל שיצרו דרמה.

קאראווג'ו היה גם אמן פורץ דרך שנהג לצייר סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות של אנשים רגילים, עם שילוב חסר תקדים בין העכשווי למיתולוגי ובין קודש לחול.

הוא צייר את הציורים שלו על קאנווסים גדולים ומרשימים. הכנסייה לא ממש אהבה בחייו את הציורים שלו, כולל ובמיוחד לא את הציורים הדתיים. אבל איטלקים עשירים אהבו ורכשו את ציוריו העוצמתיים והמלוטשים, שניכרה בהם המון תשוקה.

בציוריו "הקריאה למתי" ו"צליבת פטרוס הקדוש" ניתן לראות את מאפייניו הבולטים: ריאליזם חריף, משחקי וניגודי אור וצל, כמו גם גאונות של שימוש בצבע והעמדת דמויות ועצמים בחלל. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור בציוריו ובחר מודלים יחודיים.

למרות שמת בשנת 1610 והוא בן 39 בלבד, השפעתו על תולדות האמנות היא אדירה. לא רבים הציירים שהשפיעו כמוהו למשך תקופה כה ארוכה על אמנות הציור. אמנים רבים הושפעו ממנו, מציירים קתולים מאוטרכט שבהולנד שנסעו במאה ה-17 ללמוד ברומא וזכו לכינוי "הקרוואג'יסטים של אוטרכט", ועד לגדולי הציור, דוגמת רובנס, ורמיר, ולסקז ורמברנדט.

אבל בשנת 1606, בשיא הקריירה שלו ברומא, הוא היה מעורב בקטטה והרג אדם. הוא ברח במהירות, כדי למצוא לו פטרון חדש בנאפולי ובהמשך במלטה. שנתיים אחר כך הוא נזרק גם משם, אחרי שהסתבך גם שם בקטטות נוספות. ממלטה עבר לסיציליה ובהדרגה נעשו ציוריו, כמו חייו, כהים ומוצללים יותר ויותר. מצבי הרוח שלו החמירו, הוא נהג לקרוע בחרבו ציורים שעליהם קיבל ביקורת שלילית.

החוקרים מעריכים שכשחזר לנאפולי הוא היה ככל הנראה קורבן לתקיפה, שפצעה אותו וגרמה לזיהומים קשים. ככל הנראה הוא ניסה לשוב לטוסקנה, על מנת לזכות במחילה על הפשעים שעשה ברומא. לא ברור איפה בדיוק נגדע פתיל חייו.

אבל לא רק חייו של "הצייר הרוצח" היו סערה גדולה, כי גם מותו לוט בערפל ומסתורין. אופיו הסוער, שניכר היטב בציוריו, סיבך אותו לא אחת בקטטות, ובסופו של דבר אולי גם הביא למותו.

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו שנקרא על שם עיר הולדתו באיטליה נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שעומד להתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו. מי שמכנים לא פעם "הילד הרע של עולם האמנות" היה גאון שהקדים את זמנו. מאות שנים אחרי מותו הוא ממשיך להשפיע על ציירים דגולים, גם אם בתוך תוכו הסתתר אדם רדוף, אלים, פסיכוטי, סוטה ומסובך, שהרג ורצח אחרים, יתכן שלא פעם אחת.


הנה סיפורו של קאראווג'ו בקצרה (עברית):

https://youtu.be/LVo87dtPZfg


באנגלית:

https://youtu.be/9whgBqmELIk


קדימון של סרט על חייו:

https://youtu.be/-Pzw4dUkz7I


הנה ממשיכיו - אמנים שהושפעו ממנו לאורך ההיסטוריה של האמנות:

https://youtu.be/AG6cm3T1-q8


כך מציגים את האמנות שלו היום:

https://youtu.be/ZOIo2arwCOc


תכנית חינוכית על קאראווג'יו (עברית):

https://youtu.be/EZrqTnFwu3o?long=yes


והרצאה על הצייר האלים והמשפיע של תולדות האמנות:

https://youtu.be/1KcdgFxmnb4?long=yes

אלווין איילי (Alvin Ailey) היה רקדן וכוריאוגרף אמריקני ממוצא אפרו-אמריקני. לאחר שלמד מחול והצליח בתור רקדן וכוריאוגרף בלהקות שונות, הוא פיתח לו סגנון ריקוד וגישה מקוריים משלו.

אבל איילי הרגיש שלא מתאפשר ביטוי מספיק לרעיונותיו בתחום המחול. לבסוף בשנת 1958 הקים איילי את להקת המחול האמריקאית אלווין איילי, שהורכבה בתחילה מרקדנים אפרו-אמריקאים ושילבה סגנון אפריקאי בריקודיה. בהמשך הצטרפו גם רקדנים יפנים ולבנים והיא שילבה ריקודים מהמחול האתני והמודרני.

איילי שהפך כוריאוגרף מבוקש בעולם כולו יצר יצירות מרתקות וייחודיות שחלקן נחשבות פורצות דרך. סימן ההיכר שלהן היתה התפאורה המינימלית והמאפיינים העממיים. יצירת הדגל של איילי "תגליות" התפרסמה בכל העולם והיא נחשבת יצירת מחול קלאסית ופורצת דרך.


הנה קדימון מסרט תיעודי על אלווין איילי:

https://youtu.be/fo-zAzir0oM


כך הוא הופך למאסטר של ריקוד מודרני:

https://youtu.be/hEvaDNIjgh4


עוד יצירה בביצוע להקתו:

https://youtu.be/0f4wtD8eXNk


קטע מ"הנהר" של אלווין איילי:

https://youtu.be/iDyfWg4PRFY


סרטון תיעודי על חייו:

https://youtu.be/Uj_qoMzTgpY?long=yes


וכוריאוגרפיה מפורסמת של אלווין איילי:

http://youtu.be/XezU_P7vGx4?t=3s?long=yes

האיטלקי ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto di Bondone), שנודע בתולדות האמנות בתור ג'וטו, היה האמן הראשון של הרנסאנס האיטלקי. כנער הוא היה רועה צאן והתגלה כבעל יכולת ציור מופלאה וטבעית לחלוטין, שהתבססה על התבוננות בטבע, במקום על לימוד והקפדה על חוקי הציור ה"נכונים" של תקופתו. כך היה לצייר ואדריכל שקיבל חינוך אמנותי בסוף ימי הביניים, אך היה הראשון בגל של אמנים שיצרו אמנות ברוח חדשה. על אף שהוא מעולם לא התנתק מהעבר ומהמסורת האמנותית של ימי הביניים, היה ג'וטו אחד האמנים הראשונים שפרצו דרך לעידן הרנסאנס ולחידושים שיהפכו אותה לשונה מקודמתה.

תרומתו הראשונה של ג'וטו הייתה בהדגשה של החשיבות להתבונן בעולם, כדי להבינו. זה היה חידוש שהושפע לא מעט מאותה רוח של המדענים בני תקופתו, אותם חוקרים שיתחילו את המהפכה המדעית המוקדמת, מהפכה שההתבוננות והבחינה של הטבע היא אחד היסודות החשובים שלה. בניגוד לציורי הקדושים של תקופתו, שבהם כל דמויות הקדושים היו בעלי אותה ארשת פנים, הוא צייר פנים שונות לדמויות בציוריו. לא רק הבעות פנים מגוונות הוא שילב, אלא גם פנים שלא היו מושלמות, אלא אנושיות ולעיתים אף מכוערות, כמו בני-אדם. בציוריו התייחס ג'וטו באופן מתקדם גם לאור ולאופן והכיוון שבהם הוא פועל ומוטל בציור.

ההתבוננות הזו זיכתה את ג'וטו ביכולת הגאונית להתגבר על המבט הקפוא שאפיין את הדמויות המצוירות של הקדושים והמדונות עד אז. לראשונה הצליח ג'וטו לשלב בעיניהם את המבט הנשגב והשמיימי, עם העומק המוסרי והטהור ולשקף בהן את רוח האדם. עיניהם התמלאו לראשונה בחיים ובאנושיות. כמו שהכניס את האדם הפשוט לציור, הוא הכניס אליו את הבעות הפנים ואפילו הכיעור האנושי והפך את הציור לטבעי, נטורליסטי.

ג'וטו גם שבר הרבה מוסכמות בציור הביזנטי ושל ימי הביניים. כשהוא ממקם את ישו, הדמות הראשית, בצד הציור "הקינה על מות ישו" ולא במרכזו, הוא יוצר קווים שמוליכים אליה את העין. המדרון מוביל מהעץ, סמל לחיים, היישר אל ישו המת. חידוש אחר הוא היכולת לראשונה לייצר כמה מישורים ולהכניס עומק בציור. הוא מסתיר דמויות על ידי אחרות וכך משתמש באפקט ההסתרה של הנשים כדי לייצר תחושה של עומק. אצלו מוכנסות לראשונה אפילו דמויות המפנות את גבן אל המתבונן. במובנים רבים הוא הצייר החדשן ביותר של תקופתו.

תרומתו הגדולה של ג'וטו לאמנות היא הפרספקטיבה, או ליתר דיוק הפרספקטיבה הציורית. זוהי שיטה שמושפעת מהמדע והגאומטריה, שבה יוצרים בציור אשליה של עומק ומרחב תלת-ממדי, כדי להקנות לציור ממד אמיתי יותר, ריאליסטי.

הפרספקטיבה של ג'וטו תהפוך עם השנים לאחד מהיסודות של הריאליזם, שיתפוס מקום מרכזי ברנסאנס. כמו שציור עם פרספקטיבה מושך אל נקודת המגוז שלו, זו המרכזת את כל הקווים המדומים של העומק, כך הפכה השיטה עצמה לנקודה כזו בתולדות הציור הריאליסטי.


הנה סיפורו של ג'וטו בקצרה ובדרך שהוא היה אוהב:

https://youtu.be/z9fyhBXVzgk


קטעים מסרט שמספר על ג'וטו די בונדונה ויצירת הפרספקטיבה:

https://youtu.be/0wEtac3A7ro


מציוריו ועבודותיו הנוספות:

https://youtu.be/3siMvDQkhoE


והוכחה לכך שעבודותיו של ג'וטו מתאימות מאד לאנימציית תלת ממד:

https://youtu.be/3i9oOG-6IbA

מרסל דושאן (Marcel Duchamp) היה אולי גדול המהפכנים של האמנות המודרנית. גם במאה ה-20 על שלל המהפכות ושבירות המסגרת שלה, הוא מתנשא מעל כולם בחדשנות ובמקוריות המחשבה והאמנות שלו. לא פעם נדמה שאפילו לעצמו הוא לא הירשה להתרגל לקו מחשבה "רגיל". הוא אמר פעם ש"אני סותר את עצמי בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמי שלי". ואכן, רבים רואים בו את הממציא המתמיד של עולם האמנות המודרנית.

האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר... בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", שמתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.

יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם משתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא ההחלטה האמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.

ככל שהדבר נראה מופרך לאמנים ולחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית ופורצת דרך, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.

בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).

אבל דושאן יצר יצירות מעניינות נוספות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.


60 שניות על מרסל דושן ו"המזרקה" שלו:

https://youtu.be/zDPn6PwUANk


עבודותיו המפורסמות של דושאן בתערוכה מרוכזת:

https://youtu.be/7O9c-wjNW8E


"גלגל האופניים" המפורסם שלו:

https://youtu.be/63yYbOnJt-o


עוד הסבר על ה"מזרקה":

https://youtu.be/ieVw3Mey5GQ


ותכנית חינוכית לילדים על מרסל דושאן (עברית):

https://youtu.be/dPtLneASUwk?long=yes

הצייר ההולנדי יאן וֵֶרמֶר התפרסם במאה ה-17 בהתמחותו בציור של סצינות בית מחיי המעמד הבינוני בהולנד.

במרבית ציוריו מתוארים נשים או גברים בביתם, כשהם עובדים, מנגנים או משוחחים זה עם זה.

יותר מציורים רגילים, נראים ציורים המדהימים של יאן ורמיר יותר כמו צילומים. שום טכנולוגיה ידועה במאה ה-17 לא איפשרה דיוק שכזה. לכן נחשב ורמיר גאון ויש הרואים בו אפילו את הצייר הגדול בכל הזמנים.

מי שיצירותיו עמדו במשך שנים רבות בצילן של עבודות גדולי הציירים ההולנדים דוגמת רמברנדט או פיטר דה הוך, קנה במאה ה-19 את מקומו כאחד מגדולי הציירים.

מרכיב הדגל בשינוי מעמדו של ורמיר היה הציור המפורסם ביותר שלו, "נערה עם עגיל פנינה" - ציור שזכה לכינוי "המונה ליזה ההולנדית".

במאה ה-20 הועצם המיתוס של ורמיר. זאת לאחר שבדיקות רנטגן של ציוריו הניבו מסקנה שאין מתחת לצבעים שום רישומי עיפרון או סקיצות של הכנה לציור עצמו.

אבל לאורך שנים רבות מסתובבת השערה שוורמיר השתמש בטכנולוגיה סודית כלשהי כדי ליצור את ציוריו המושלמים. ספק של ממש עוררה היכולת שלו לפענח את נפילת האור על עצמים שונים ולשחזר זאת בציור מדויק להפליא של המציאות.

רבים חשבו שכדי לצייר בדיוק מופלא שכזה, הוא השתמש בעיקרון ה"קמרה אובסקורה" (בעברית "לשכה אפלה"), הקופסה האפלה ששימשה גם לצילום המוקדם.

היה זה ממציא ואיש עסקים אמריקאי בשם טים ג'ניסון, חובב אמנות שהתעשר בעסקי הייטק, החליט לחקור את העניין ולמצוא את הטכנולוגיה ששימשה את האמן המוערך. הוא הצליח לייצר אותה מחדש, בעזרת מראות ועדשות אופטיות ולצייר את הציור המפורסם של האמן "שיעור במוזיקה".

הפרויקט שלו תועד בסרט והתוצאה המדהימה שצייר ג'ניסון, אדם שאינו צייר מקצועי, העלתה שאלות מעניינות לגבי מקומה של הטכנולוגיה ביצירת אמנות גדולה - האם אדם הוא פחות גאון כיוון שנעזר במכשירים שאיפשרו לו להעתיק את המציאות או שפיתוח הטכנולוגיה היא חלק מהגאונות שלו.

ואם זה בעייתי אצלו אז מה ניתן לומר על לאונרדו דה וינצ'י, שהיה לא פחות ממציא ומדען מאשר אמן וששני התחומים הללו פרחו אצלו דווקא משום שעסק בשניהם (כמו עוד 10 תחומים לפחות) והם תרמו אלה לאלה.


הנה קדימון לסרט של ג'ניסון, שבו הוא לומד לצייר כמו יאן או יוהנס ורמיר:

http://youtu.be/94pCNUu6qFY


הדגמה של טים מצייר עם המראות והעדשות הללו:

http://youtu.be/foG1NIdak7Y


השערות מוקדמות לסוד של ציורי ורמיר, בהם השתמש ככל הנראה בסוג של קאמרה אובסקורה:

http://youtu.be/jruwMMT_bc8


האם כך השתמש ורמיר בקאמרה אובסקורה כדי לצייר חלק מציוריו הגדולים?

https://youtu.be/5SpaJtCv1hI


וסרט תיעודי על יכולותיו המיוחדות של ורמיר לעבוד עם אור בציוריו:

https://youtu.be/DEior-0inxU?long=yes

איגור מיטוראג' (Igor Mitoraj) היה פסל פולני שהושפע מהפסלים היוונים ומסיפורי המיתולוגיה. אצלו תורגמה ההשפעה הזו לפסלים שמזכירים חלקי גוף ודמויות קטועות איברים, שאף אחד מהם אינו שלם. אבל זה לא נבע מגניבה אמנותית אלא משימוש בתבניות אסתטיות מוכרות, בהקשרים שאיננו רגילים לחוות אותם.

מיטוראג' גם רצה להעביר באמצעות האמנות שלו רעיונות על יופיו של גוף האדם, למול השבריריות שלו. במילים אחרות - הוא יצר קלאסיקה פוסט-מודרנית והעמיד אותה ליד קלאסיקה הממוקמת במקומות קלאסיים. לכן נהג להציג את עבודותיו הניאו קלאסיות המרתקות, במקומות כמו עמק המקדשים שבסיציליה או בפומפיי האיטלקית, כשברקע שלהן ניבטים מקדשים וחורבות מהעולמות הקלאסיים של יוון ורומי העתיקות.

אבל אתם בטח רוצים דוגמה עוד יותר מרתקת של הגאונות שלו, נכון?

אוקיי... הוא עשה זאת בצורה מרתקת גם בעבודות קודמות שלו, כמו זו שבה איחד ב-2003 את מראות הפיסול בסגנון היווני העתיק עם הסיפורים של הנצרות. בניגוד למגמות השולטות באמנות המודרנית, של הפשטה והמשגה, פנה מיטוראג', כהרגלו, אל הקלאסיקה בחיבור שלו, בין מלאכים נוצריים לגופים שמזכירים פסלי ספורטאים יווניים ואלילות פגאניות.

החיבור שעשה, בין עולם הדימויים הנוצרי לקלאסיקה ובין סיפורים נוצריים למראות של גופות שבורים, ראשים ערופים וגפיים קטועות, המאפיינים את עבודותיו ולקוחים ממראות הפסלים היווניים שאנו רגילים לראות במוזיאונים הארכיאולוגיים, סייעו לחיבור העל-זמני והעל-תרבותי המיוחד שלו, בין ישן מאד לישן פחות ישן.


הנה עבודות של איגור מיטוראג':

https://youtu.be/xXU8An6Ukyg


תמונות מפתיחת תערוכה שלו בלונדון 2014:

https://youtu.be/T-JiwmJ9XXg


מהתערוכה בפומפיי:

https://youtu.be/GqeJtXiFIzU


ותערוכה בעמק המקדשים באגריגנטו:

https://youtu.be/pbEW-MWi4m0

הוא העיד על עצמו פעם שהוא "שטחי באופן עמוק..." - אולי, אבל אנדי וורהול היה המייסד של זרם הפופ באמנות, זרם שזכה לכינוי "פופ ארט".

האמן, שעטה בחייו פאה נוכרית בגוון כסוף, היה במקור מעצב גרפי. ליצירותיו הוא השתמש במוצרים נפוצים כמו קופסת שימורי המרק של חברת קמפבל ובדיוקנאות של כוכבי מוסיקה וקולנוע כמו מרילין מונרו ואלביס פרסלי. כל אלה היו לחומרי יצירה אמנותיים ליצירתו של וורהול. הוא הפך אותם ל"אייקונים" מודרניים - דמויות, או במקרה הזה יצירות אמנות, שפרסומן עצום והן מצליחות הרבה מעבר להצלחתן בתחום שבו הן נוצרו.

אפשר לומר שאנדי וורהול לקח את התרבות הפופולארית והכניס אותה אל עולם האמנות. במידה מסוימת הוא גם פתח את עולם האמנות לעולם השיווק, הצבע והתקשורת החדשה. אבל הוא גם החזיר את האמנות לקהל הרחב שיכול היה להבין את מה שהוא רואה, הרבה יותר מהאמנות המופשטת שהייתה בשיאה בתקופה שבה החל וורהול ליצור.

אנדי וורהול אמר פעם ש"הכל הוא אמנות". ואכן, וורהול צייר, צילם, הדפיס, צילם, הסריט ואפילו היה מהראשונים להשתמש באמנות ממוחשבת (המחשב היה אז מאד קשה לשימוש ומעטים היו בעלי גישה אל המחשבים היקרים של אז).

הוא ידע להפוך כל דבר לאמנות, אפילו אכילה, כמו בסרטון האמנותי בו הוא הציג אכילת המבורגר כמעשה אמנותי.

וכללית - וורהול יצר אמנות מרתקת ופופולארית בציבור הרחב, שהלכה והתגברה על כל ההתנגדויות של המבקרים ואנשי האמנות, עד שהפכה לקונצנזוס של ממש באמנות המודרנית.


הנה סיפורה של האמנות של וורהול (עברית):

https://youtu.be/Ot3RFUlOW_c


על יצירה אחת של וורהול שכמו רבות אחרות האמיר שוויה לשמיים (מתורגם):

https://youtu.be/n15wmRK2asQ


סרטון אנימציה בו מוצגים אנדי וורהול ועבודותיו המפורסמות באנימציית סטופ מושן:

http://youtu.be/8kbXBsjy3b4


תולדות חייו של אנדי וורהול:

https://youtu.be/QAJJ35DVlTs


כמה מעבודות הפופ ארט המפורסמות של וורהול:

http://youtu.be/jza2rkcIQcg


הרקע שבו נולד הפופ ארט:

http://youtu.be/LsY4ihZCJL8


רגע, יצירה! - כך תדפיסו כמו וורהול:

https://youtu.be/O8HB2cQm_Ag


וסרט עם הסבר מפורט על ההדפסים שלו:

https://youtu.be/ly-OQ6X-FlQ?long=yes

סלבדור דאלי, מחשובי האמנים במאה ה-20, היה צייר סוריאליסטי מספרד. משמעות הסוריאליזם שהוא כל כך אהב בציור היתה "מעל למציאות", כלומר אמנות שמשלבת חוסר הגיון והפתעה.

יצירותיו של דאלי הן מוזרות ולא רגילות. משולבות בהן תמונות חלום לא הגיוניות ודמיון מפתיע. הוא נהג לשלב בציוריו ויצירותיו דימויים של חלומות מוזרים ומלאי דמיון, המושפעים מאמני הרנסאנס הגדולים ומתורתו של זיגמונד פרויד והתיאוריה שלו על החלומות.

השעונים הנוזלים מהיצירה "התמדתו של זיכרון" (1931) הם רק חלק מהדברים המשוגעים שבלטו בציוריו של דאלי. כמותם יש גם ביצים גדולות, נמרים מעופפים ואשליות אופטיות, שהשפיעו מאד על עולם האמנות כולו.

השפעתו של סלבדור דאלי על האמנות של המאה ה-20 וה-21 היא גדולה מאד וחוצה תחומים. מציור, פיסול, מוזיקה וצילום ועד לעולם הקולנוע - לרעיונותיו ולדימויים שלו, כמו גם העירוב בין מציאות לדמיון, היו הדהודים רבים בתחומים רבים ואצל אמנים שונים.

כיאה למי שאמנותו יצאה מגבולות החיים בכדור הארץ, אל מחוזות הדמיון וההזיה, לאחר מותו נקרא על שמו של דאלי אסטרואיד שהתגלה בחלל. שמו הוא "2919 דאלי".


הנה תולדות חייו ואמנותו של דאלי:

http://youtu.be/Oe3b5UzacyA


כך הסתכסך האמן עם הסוריאליסטים בשל צלב קרס (עברית):

https://youtu.be/2pKo4Tg5OA4


האמנות הסוריאליסטית של סלבדור דאלי:

http://youtu.be/clbg2_WOCeo


רצף ציורים ויצירות של דאלי:

http://youtu.be/scj7FkjdYac


בואו לעולם של דאלי:

https://youtu.be/F1eLeIocAcU?qr=yes


סרט תיעודי על דאלי - הסוריאליסט של האמנות המודרנית:

https://www.youtube.com/watch?v=OkGfWZfRzWM?long=yes


ותכנית טלוויזיה על סלבדור דאלי (עברית):

https://youtu.be/dbYPiKQ4LqA?long=yes

"רוח זמננו" היה פסל שנעשה בשנת 1919 על ידי ראול האוסמן, מייסד הדאדא. הוא סימל את מצבם של בני המעמד הבינוני באותן שנים. הפסל נוצר בתקופה של בתקופה קשה של מאבקים פוליטי והפגנות רבות והוא נועד לזעזע את הצופה.

העבודה הזו מעבירה מסר מגוחך ומכוער בכוונה. זו הייתה דרכו של האמן לבטא את מצב החברה ואת מצבו של הפרט הנטמע בה והופך לאחד מההמונים. הוא ראה במסר החברתי את תפקידו העיקרי של האמן.

הפסל נעשה בטכניקה שנקראת אסמבלא'ז. כלומר, הוא הורכב מחפצים שונים שלכל אחד מהם משמעות בעיני הפסל, מייסד הדאדא ראול האוסמן.

במרכז היצירה ראש עץ מגולף מהסוג ששימש בתחילת המאה הקודמת להדגמה של פיאות נוכריות. הוא מייצג את דלות הרוח של התקופה. לרקה הימנית הצמיד האמן נרתיק עור עם חלק ממכונת כתיבה בתוכו, סמל לשליטת המדיה בהמונים והשקרים שבהם היא מזינה את ההמונים. למצח הוצמד סרט מדידה, לוח עם המספר 22 ומנגנון של שעון. כוס מתקפלת הונחה על הקודקוד של הראש ומכשירי מדידה מוצמדים לו לרקה.


הנה סיפור היצירה "רוח זמננו" של ראול האוזמן:

https://youtu.be/8YrRdcW3wvQ


וסגנון הדאדא שהפסל היה מהעבודות הראשונות בו:

https://youtu.be/ABNwtDyx7T4

זה אולי מפתיע לדעת שהאמן המשפיע ביותר על הציור במאה ה-20 הוא אמן יווני, יליד האי כרתים, שחי בעיר טולדו שבספרד במאה ה-16.

אבל העובדות הן ברורות - אל גרקו (בספרדית "היווני") הוא האמן המשפיע ביותר על הציירים המודרניים.

אל גרקו (1541-1614) נולד בכרתים, אך את מרבית חייו הוא בילה באיטליה וספרד. אף שהיה צייר מפורסם בכרתים, אנשים רבים חשבו שציוריו יותר מדי מעוותים ומוזרים.

במשך 400 שנה לאחר מותו, אל גרקו כמעט נשכח לתמיד. אך בסוף המאה ה-19 הסתבר שהוא משפיע על ציירים כמו פיקאסו וסזאן, מי שנחשבים היום מגדולי הציור, הושפעו ממנו וקיבלו השראה מסגנונו.

האופן המשוחרר בו נהג בצורה והתייחסותו לתאורה ולצבע ביצירתו, השפיעו בהמשך על החשובים שבמודרניסטים של המאה ה-20. ביניהם היו האמנים המהפכניים כמו ג'קסון פולוק, האקספרסיוניסט המופשט שטפטף צבע על הבד וכמובן המהפכן הקוביסט של המאה ה-20, פיקאסו.

יש, אגב, מומחים הרואים באל-גרקו את הממציא האמיתי של סגנון הקוביזם, שפיקאסו הוא הצייר הבכיר בו.

ממש כמו שיעשו האמנים הסוריאליסטים במאה ה-20, אל גרקו שילב ביצירותיו מרכיבים דמיוניים. הוא צייר דמויות מוארכות, עד כדי כך שחשדו מסביבו שהוא סובל מבעיות ראיה. הוא השתמש במראות מעוררי הוד ומסתורין, כמו השמיים המנופצים שצייר מעל העיר טולדו ועוד.


הנה אחדים מציוריו של אל גרקו:

https://youtu.be/oaxpKdl1-54


קדימון מהסרט על חיי אל גרקו:

https://youtu.be/V7gCX8RpaYc


ועוד מציוריו:

https://youtu.be/Vr4fY21qxTo

כשזכה האדריכל האיטלקי פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi) בתחרות על תכנון כיפת כנסיית סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore), הוא נכנס להיסטוריה. בתנאי התחרות הובהר שכיפתה של הכנסייה הנודעת חייבת להיות גולת הכותרת של המבנה המפואר והיא צריכה להיות הכיפה גדולה בעולם.

זו היתה השנה 1418 ופירנצה הייתה אחת הערים העשירות והמצליחות באיטליה ובכל אירופה. בשל ענייני יוקרה וסגנון וגם קצת תחרות עם ערים אחרות באיטליה, התחייב ברונלסקי שלא להשתמש בקמרונים המחודדים שאפיינו את הסגנון הגותי. אלו יכלו לספק לו פתרונות לבניית כיפה כה גדולה, בקוטר של 45 מטרים ומבלי שיש לה תמיכה. אך הוא מצא פתרונות אדריכליים שהם כה מופלאים, עד שחלקם לא מובנים עד היום לגמרי.

לאנשי הוועדה הבוחרת היו חשדות שהוא ממציא פתרונות, לא רק מפני שלא נודע כאדריכל אלא יותר כשען, אלא גם מפני שסרב לחשוף את כל תכניותיו בעת התחרות, מחשש לגניבת רעיונותיו. הם לא האמינו שיצליח לבנות את הכיפה בתנאים הקיימים, אך לבסוף הם החליטו בכל זאת לבחור באדריכל החובב, שבזמנו הפנוי עסק במדידות ולימוד לעומק של מבנים ועתיקות רומיות.

לאחר 16 שנים הסתיימה בניית הכיפה וההשתאות הגיעה לשיאים שלא יאומנו. במהלך הבנייה הוא תכנן מערכות להעלאת חומרי הבניה לגובה ומצא פתרונות הנדסיים שהקדימו את זמנם, למגוון בעיות ביצוע. גאוניותו של האדריכל היומרני התגלתה בתכנון מבריק של כיפה בתוך כיפה, כשאחת תומכת בשניה על ידי מדרגות. המבנה שיצר ברונלסקי היה בלתי נתפס בחוזקו וניצב לגמרי ללא תמיכה. עד היום, כבר 500 שנה, הוא נחשב לכיפת הלבנים הגדולה בעולם. לאחר מותו השלימו את ה"לנטרנה", עוד מרכיב עיצובי שנועד להכניס אור טבעי לכנסייה ולהוסיף חן לכיפה המיוחדת שיצר הגאון.

ברונלסקי גם תרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך הפך האדריכל והאמן החובב הזה לאחד מראשוני תקופת הרנסאנס ומהחשובים בה. גאונות, מסתבר, היא לא תמיד עניין שמחייב השכלה פורמלית.


כך תכנן פליפו ברונלסקי את הכיפה של הפנתאון בפירנצה (מתורגם):

https://youtu.be/B3t0yU4ti6Q


הרצאה על המבנה הגאוני:

https://youtu.be/_1aJlNqM1HY


כך הוא יצר את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/_IOPlGPQPuM


ומבט נוסף על כיפת הקתדרלה הגאונית שתכנן:

https://youtu.be/TQ8F_yPwqzA

לא רבות הנשים הידועות בתולדות האמנות שהעמידו את עצמן ואת המראה האמיתי שלהן במרכז אמנותן. דווקא על רקע זה בולטת אחת האמניות העצמאיות, הדרמטיות והמעניינות בהיסטוריה, הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (Frida Kahlo).

את פרידה קאלו, האמנית אישה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, רואות הפמיניסטיות כסמל לנשיות חזקה ובלתי מתפשרת. העם המקסיקני רואים בה יוצרת לאומית וחלק בלתי נפרד מהפריחה של מקסיקו החדשה של העת המודרנית. עולם האמנות רואה בה את אחד הקולות המעניינים והייחודיים במאה ה-20 ולא רק בין הנשים.

פרידה החלה לצייר בילדותה. היא הייתה בת לצלם יהודי-גרמני ואיש יצירתי מאוד ולאם מקסיקנית קתולית ושמרנית. בילדותה קאלו התגברה על מחלת הפוליו ובהמשך חייה היא עתידה לסבול ממחלות נוספות ומפציעה קשה בתאונת דרכים.

דווקא מתוך הכאבים, על רגלה הקטועה ועל אינסוף הניתוחים שעברה, היא צמחה ועלתה כדמות מעוררת השראה. כך או כך, לחודשים הארוכים שבהם רותקה למיטתה בבית החולים בתחילת הדרך, היא חבה לא מעט, שכן אז היא החלה לצייר.

קאלו אמרה פעם שתאונה נוספת בחייה הייתה תאונה אחרת - הנישואין שלה לצייר המפורסם דייגו ריברה, בעל מתעמר ובוגדני שהיה למקור לצרותיה ולחייה הלא-פשוטים בלאו הכי, אבל היה מושא אהבתה לאורך כל חייה.

קאלו וריברה היו נשמות תאומות, שבצד הסבל הרב שגרמו זה לזו, אהבו בטירוף וחיו זה את חייו של זה. היא מתה בגיל 47 והוא מת 3 שנים אחריה. היא הורישה לו את כל ציוריה, כדי שהדיוקנאות שלה ילוו אותו גם אחרי מותה. כיום הם תלויים במוזיאונים החשובים בעולם.

ולמה היא כל כך חשובה וציוריה כה משמעותיים? - קאלו הייתה דעתנית ואפילו מרדנית. היא לא התביישה בדבר והציבה בציוריה את דמותה, את חייה ואת דעתה עליהם. היא עשתה זאת באופן דרמטי ובכנות מכאיבה במיוחד.

עבודותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה - עם חתימת שפם עדינה, בגבות עבות ומחוברות. דיוקנאותיה המצוירים של קאלו ודאי לא היו הופכים אותה למתמודדת בתחרות יופי בת ימינו. אך כמו להתריס ולהציג את עצמה מוזרה, שונה מהמודל הנשי המוכתב על ידי גברים, הציירת הזו נהגה לצייר דווקא את עצמה דווקא כך. מעולם לא ניסתה להתייפות ולהתאים את עצמה למודל יופי אחר. היא אהבה את עצמה בדיוק כמו שהיא הייתה. יפהפייה, גם בעיניה שלה וגם בעיני רבים אחרים.

הדיוקנאות הללו צוירו בתקופה שבה פרחה המהפכה המקסיקנית. זו הייתה תקופת מרד והתלהבות במקסיקו, שבה התקוממו האזרחים, כנגד הרודן שלהם פורפיריו דיאז. האמנית הסוערת שהלכה והתאהבה בקומוניזם, התאימה לעידן המרגש במולדתה ולרוחו של העולם החדש שהבטיח אז הסוציאליזם.

מתוך הרנסנס התרבותי והחברתי שמסביב, היא צמחה כאמנית עצמאית ובעלת עמדה חברתית, סמל נשי למקסיקו הצומחת מתוך החושך המנצל שהייתה שרויה בו בעבר.

ציוריה, הסוריאליסטיים משהו, הכילו את הניגוד שבין יופי אקזוטי של אישה מלאת חיים ומשמעות, השוכנת בתוך גוף מרוסק ופגום. בציורים היא הקיפה את עצמה בבעלי חיים, פרחים וצמחים, כבולעת את כל הטבע והעולם אל תוך האמנות שלה. בציורים היא הייתה כמלכה חופשית, טבעית ולא מוגבלת בדבר.

בגיל 47 מתה פרידה קאלו ב"בית הכחול", ביתה המפורסם. את הבית המפורסם שלה בנה אביה במקסיקו סיטי. בבית הזה חיה כל חייה וכיום נמצא בו מוזיאון שמנציח את חייה ואמנותה.

כך הפכה, מאז מותה, מי שבילתה חלק גדול מחייה במיטה וסבלה מכאבים עזים, לאחת מהציירים והאמנים המפורסמים בהיסטוריה ולאייקון עולמי באמנותהמאה ה-20.


הנה חייה של פרידה קאל (מתורגם):

https://youtu.be/B9XYtPqWLB4


היא עצמה - בחייה:

https://youtu.be/ou0EOcpdJm4


הדיוקנאות העצמיים המפורסמים שלה כפי שהם משובצים בתולדות חייה:

https://youtu.be/h4_rZEXPGjw


קאלו עם בעלה, הצייר דייגו ריברה:

https://youtu.be/Wq0Ul3_eme4


מוזיאון פרידה קאלו בבית הכחול - ביתה:

https://youtu.be/DaZjXZhg_OA


סיפור חייה לילדים:

https://youtu.be/9FdX90UZxqk


דמותה המרתקת שימשה השראה להצגות, מחול וסרטים נפלאים, כאן ב"הבימה":

https://youtu.be/kIqAmwsgOKs


תכנית "בקריאה ראשונה" על היומנים של פרידה קאלו שיצאו בעברית ועל חייה (עברית):

https://youtu.be/dVXMO_ktzJ4?long=yes


והסבר מעמיק עליה ועל יצירתה "שתי פרידות":

https://youtu.be/rxKR2cHmlPY?long=yes

אָמָדֶאוֹ מוֹדִיליאני היה צייר ופסל מודרני, מהחשובים שבציירי תחילת המאה העשרים. על אף שנולד למשפחה יהודית בורגנית באיטליה, הוא חי בעוני בפאריס.

מודיליאני היה בוהמיין גאון ויצירתי עד טירוף, כמעט מסכן ועני מרוד. בשורשיו היה הצייר והפסל האיטלקי בן למשפחה שהייתה נצר לאנוסי ספרד. גורלו האישי גם הוא לא שפר עליו במיוחד. הגאון היצירתי, שלא זכה להערכה של ממש בחייו, סבל ממחסור קבוע ומהתמכרויות קשות לסמים ולאלכוהול.

רק לאחר מותו הוכרו חשיבותו וכשרונו של מודליאני והוא זכה להיחשב לאחד מגדולי הציור. אז גם עלה ערכן של יצירותיו באופן דרמטי ומחיר כל ציור אחד שלו כיום, עולה בהרבה על מה שהרוויח לאורך כל חייו.

אחד מסימני הציורים שלו הוא הצוואר הארוך של הנשים שצייר והפנים הביעו לרוב בדידות ועצבות. סגנון אישי וייחודי זה נובע מההשפעה הסגנונית של האמנות האפריקאית ומסגנון הרנסאנס שמשניהם הושפע מודיליאני מאד.

במיוחד הרבה מודליאני לצייר בשנותיו האחרונות את ז'אן אבוטרן, ציירת שעמה חי ואהב לציירה מאד. את הדיוקן המפורסם ביותר שלו, ה"פורטרט של ז'אן אבוטרן", הוא צייר בשנת 1919 ובו הנציח את פניה בצורה האופיינית המוארכת ואובאלית שבה נהג לצייר, בצירוף תמימות וניקיון בסגנון הציורים של מרים הבתולה.


הנה חשיבותו של הפסל הגאון שהפך לצייר:

http://youtu.be/li1P-oJ2fo0


מצגת וידאו של הציורים המפורסמים של מודיליאני:

http://youtu.be/kfBo7AYfTIE


קטע מסרט על חייו של מודליאני:

http://youtu.be/gShcC3MoDRg


ואמן שיוצר בהשפעתו מצילומים:

http://youtu.be/RCFQLjDO8Ik

את היצירה "השבלול" (The Snail) יצר האמן הנרי או אנרי מאתיס שנת 1953. היצירה הזו נולדה כשהוא היה חולה ולא יכול היה לצייר. תקוע במיטת חוליו, החל מאתיס לגזור ולחבר בין גזירים צבעוניים והתוצאות היו מרהיבות ומלאות הבעה.

"השבלול" הוא צורה מופשטת שבה תאר מאתיס משהו מהטבע, מוחשי לחלוטין. ביצירה מונחים מלבני וריבועי הצבע במעין ספירלה, שהיא מבנה מעגלי שהזכיר לו את קונכיית השבלול. בתו סיפרה שהרעיון ליצירה "שבלול" נולד במוחו, לאחר שבמשך זמן רב לפני כן הוא רשם שבלולים ותכנן לציירם.

כששלח מאתיס את היצירה לתערוכה, הגזירים היו מודבקים בעדינות. מכיוון שהוא חשש שיזוזו בהעברה והיצירה הייתה חשובה לו במיוחד, הוא הקפיד לבדוק היטב לאחר מכן ששום גזיר לא זז במהלך המשלוח ושהקומפוזיציה לא נפגמה.

אגב, דומה שיצירתו של מאתיס הייתה כרוכה לא פעם עם המטיב של מחלות. גם בגיל 21, כשהוא הגיע לאמנות לראשונה, זה היה כשהוא חלה ורותק למיטתו למשך זמן רב. כדי להפיג את שעמומו אז, קנתה לו אימו קופסת צבעים וכך הוא הגיע לציור. מאתיס הצעיר נכבש אז לחלוטין בקסם היצירה והקדיש מכאן את חייו לאמנות.

בתחילת שנות החמישים, בגיל מבוגר מאד, הוא החל ליצור מאותם גזרי נייר שעוזריו צבעו קודם לכן בצבעי גואש ובכך גם השפיע על פיקאסו ובראק, שימציאו את הקוביזם ועל האמנות המודרנית כולה.


#משימה יצירתית
גזרו פיסות וצבעו אותם בצבעים שונים. עכשיו נסו להדביק אותם כך שהם ייצרו צורה מופשטת של משהו שמזכיר עצם מהמציאות, בעל חיים, או משהו שמוכר מהטבע. נסו לתת לחבריכם לתת שמות ליצירה שלכם. מה יצא?


הנה הסבר היצירה "השבלול", מהאחרונות בחייו של הנרי מאתיס:

https://youtu.be/7s-PIndA7X0


השבלול בתערוכה שהוקדשה למגזרות של מאתיס במוזיאון הטייט בלונדון:

http://youtu.be/EZubMjK6x9Q


הסבר קצר על הגזירה שלו:

http://youtu.be/zbs776vzVBM


ילדים במוזיאון חווים את עבודות הגזירה, ה-Cut outs של מאתיס:

https://youtu.be/I1W4fdGyS98


בואו גם אתם ליצור באמנות הגזירה אותה יצר מאטיס בשנים האחרונות לחייו (עברית):

https://youtu.be/1A7OT3QntFI


וסרט תיעודי על האמנות של הנרי מאתיס:

https://youtu.be/HWjhgnZ4nl4?long=yes

העולם הכיר במאה ה-20 כמה פסנתרנים גדולים, אבל גלן גולד היה המוזר והמשונה שבהם. המוסיקאי מקנדה היה גאון פסנתר, אחד מהגדולים שבנגני הפסנתר בכל הזמנים, בחור צעיר, יפה ונערץ, הרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי, אבל מי שבמקביל עורר המון סקרנות ועניין תקשורתי, בין השאר בשל התנהגותו המוזרה והמשונה ולחלוטין לא על פי הכללים.

גולד נהג לנגן כשהוא לבוש במעיל ארוך, פעמים רבות כשעל ידיו כפפות, על כיסא ושטיחון שהביא מהבית. פעמים רבות ביקש תנורים מסביבו ובקונצרטים בישראל פוזרו מסביבו לא פחות מ-4 תנורי חימום.. בגיל 32 אגב, הוא חדל להופיע והתרכז בהקלטות בלבד.

הוא גם נהג לשיר את היצירה שהוא מנגן ולא עזרו כל המנצחים וטכנאי ההקלטות שביקשו שיחדול - רבות מיצירותיו מוקלטות כשקולו המשונה מזמר ברקע, ספק צלילים, ספק גניחות.

מוסיקלית הוא היה נגן מהפכני שרבים ראו בו "מכונת פסנתר" מופלאה. היו לו דעות על היצירות שניגן, שלעיתים קרובות לא תאמו את מה שמקובל בעולם המוסיקה הקלאסית. זה לא עזר להם כמובן... לא זו בלבד שהוא לא שינה דבר בביצועים של היצירות שניגן, בעיקר מהמוסיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך - אהבת הקהל אליו רק הלכה וגברה ובהדרגה הוא הצליח לשנות את תפיסתם של נגנים אחרים ורבים והפרשנות שלו הפכה יותר ויותר מקובלת בעולם הקלאסי.


ילד חכם מספר על גלן גולד (עברית):

https://youtu.be/ZmFGmzEBfXU?t=32


קדימון לסרט על מי שהפך לרוק סטאר של הפסנתר הקלאסי:

https://youtu.be/199G40DuYvQ?t=8s


גלן גולד מדבר:

https://youtu.be/yzEHv1bmo2Q


סרטון תיעודי על קונצרט אחד שלו ששינה את המוסיקה הקלאסית:

https://youtu.be/ei18TjGnOjA?long=yes


וכל "וריאציות גולדברג" של באך בביצועו:

https://youtu.be/p4yAB37wG5s?long=yes