שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זה ג'אז ומאיפה הוא הגיע?
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
מי היה הענק המתוחכם של הג'אז, דקסטר גורדון?
סקסופוניסט הג'אז דקסטר גורדון (Dexter Gordon) נחשב לאחד מנגני הסקסופון המשפיעים והחשובים של עולם הג'אז, ובמיוחד בסגנון הביבופ. הוא היה מגדולי המחדשים של הג'אז המודרני, אאוטסיידר שובר כללים ואדם יצירתי, חכם, רב-ממדי ומלא הומור.
דקסטר נודע בין השאר בשל קומתו המרשימה, כמעט 2 מטר גובה. הוא היה ענק, תרתי משמע. ואכן, בשל גובהו וזה מכך שהיה מהסקסופוניסטים המבריקים והכריזמטיים בתולדות הג'אז, נהגו לכנות אותו בכינויים כמו "הענק המתוחכם" (Sophisticated Giant) ו"דקסטר הארוך והגבוה" (Long Tall Dexter).
דקסטר היה אחד הראשונים שניגנו סקסופון טנור בסגנון הביבופ. עם צליל גדול כמו קומתו הגבוהה, גורדון היה מהסקסופוניסטים המיוחדים בתולדות הג'אז, ענק משורת הענקים הראשונה, של אליליו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר וגם של ג'ון קולטריין וסוני רולינס שהושפעו ממנו.
במשך 4 וחצי עשורים הקליט דקסטר מוסיקה נהדרת, עמוקה, החלטית מאוד, מלאה בציטוטים מוסיקליים שנונים ואפילו מעט רומנטית.
על חשיבותו ומקומו בעולם הג'אז המודרני יעידו בחירותיו של הג'אזמן האיקוני גורדון, במסגרות שונות למוסיקאי השנה. אלה חזרו גם על ידי עיתון הג'אז "דאון ביט" וגם בזכייה בכבוד לראות את שמו מונצח בהיכל התהילה של הג'אז.
גורדון היה גם שחקן קולנוע לעת מצוא. כך זכה מי שסיפור חייו הצבעוניים נדמה כאילו נכתב כתסריט הוליוודי למצוא את עצמו מככב ומועמד לאוסקר. זה היה בסרט הג'אז המעולה Round Midnight, בו הוא גילם סקסופוניסט ג'אז אמריקאי בפריז, המופיע וקמל - בערוב ימיו ובשלהי הקריירה שלו.
בחייו אמר לו גאון החצוצרה דיזי גילספי "מן, אתה צריך להשאיר את הקארמה שלך למדע!". דקסטר בילה וניגן 15 שנים מחייו באירופה ולאחר מותו זכה אזרח העולם שהוא היה לרחוב בקופנהגן שנקרא על שמו.
#קיצור חייו והקריירה שלו
דקסטר גורדון נולד וגדל בלוס אנג'לס, בה אביו שימש כרופא וטיפל בליונל המפטון ןדיוק אלינגטון. דיוק זיהה את כשרונו ועודד אותו ללמוד מוסיקה.
בגיל 13 הוא החל לנגן בקלרינט ושנתיים אחרי כן הוא עבר לסקסופון אלט. עד מהרה התאהב בסקסופון טנור דווקא ועבר לנגן בו לתמיד.
בשנת 1945 גורדון עבר לניו יורק, שם הוא החל לפתח את הצליל האופייני לו ודי מהר רכש לו מוניטין בסצנת הג'אז של התפוח הגדול.
עם לידת הביבופ ניגן דקסטר גורדון בתזמורת של בילי אקסטיין. האחרון הפליא בעיבודים של מוסיקת ביבופ לתזמורת הביג-בנד שלו וגורדון זכה להיות מהראשונים שניגנו את הביבופ של צ'רלי פארקר ודיזי גילספי על הכלי שלו. ועדיין, בזכות העיבודים של הביג באנד בה ניגן, הוא היה פחות תזזיתי בנגינתו מזו של חלוצי הז'אנר, דיזי ופרקר.
בערך אז הוא גם החל להקליט בלייבל הג'אז הנודע "בלו נוט". בעשור וחצי הבא הוא יעבור להתגורר ולנגן באירופה. כאן יהיה לו קל יותר לחיות, מאשר במולדתו. אלה לא היו רק ענייני הסמים והגזענות שהוא חווה בארצות הברית - היה גם את הכבוד שרחשו באירופה של אותם ימים לנגני ג'אז.
מכל מקום, בפריז דקסטר הקליט בתקופה ההיא את אלבומיו הטובים ביותר. למרות שמרבית אמני הג'אז נטו בהמשך יותר ויותר לכיוון הפאנק, גורדון המשיך ושמר על הביבופ וההרד-בופ שכל כך אהב.
בשנות ה-80, אחרי שבשנות ה-70 שלט הפיוז'ן בעולם, היה דקסטר לאחד ממבשרי תקופת הניאו בופ, זמן בו חזרה סצנת הג'אז אל הג'אז מבוסס הבופ, אותו סגנון שהוא כל כך אהב ומעולם לא נטש.
הארד בופ שווה - הנה דקסטר גורדון ב"עוגת גבינה":
https://youtu.be/CVyhovYSuIM
"ליידי בירד" - גורדון בנגינת סקסופון במיטבה:
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
קדימון סרט האהבה לג'אז בכיכובו Round Midnight:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מנגן בסרט עם הזמרת לונט מקי "כמה זמן זה נמשך?"
https://youtu.be/KKZHfFEcwlc
"Body and soul" - מסרט הג'אז העלילתי והקסום Round Midnight:
https://youtu.be/rD3jE9MoRqs
וסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/n-ScJf6hYS4?long=yes
איך היה ג'ורג' גרשווין למלחין גדול שהביא את הג'אז לאולם הקונצרטים?
לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון אולי תלווה אותו שנים רבות בהמשך, אבל בגיל הזה הוא גם התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, האחד שמצטיין בלימודים.
וגרשווין התמכר די מהר והצטיין בנגינה על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.
גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.
אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש.
לכן הוא מנסה ללמוד אצל מלחינים גדולים. כשהוא מבקר בפאריס ומבקש ללמוד אצל מוריס ראוול, עונה לו המלחין הצרפתי הנודע שמתפעל ממנו "למה לך להיות ראוול השני, אם אתה יכול להיות גרשווין הראשון?"
כשהוא פונה, לאחר סירובו של ראוול, לאיגור סטרווינסקי כדי ללמוד אצלו כמה שיעורים, שואל אותו המלחין הרוסי כמה כסף הוא הרוויח בשנה שעברה. כשג'ורג מספר לו שהרוויח 200 אלף דולר, עונה לו סטרווינקי "אם כך אולי זה אני שצריך ללמוד אצלך..."
אז גרשווין כותב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור ממחזות הזמר, המיוזיקלס של בברודווי. זו יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.
זו גם הפעם הראשונה ששחקנים וזמרים שחורים מופיעים על הבמה בברודווי. עד אז הופיעו בתפקידי שחורים שחקנים לבנים שפניהם נצבעו בשחור...
אז גם כאן גרשווין הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה מהעולם הסימפוני שמעולם לא למד באופן מסודר, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה.
המוסיקליות המדהימה שלו שילבה בקלות מפתיעה ובאופן זורם ומוצלח, שני סגנונות שנראה היה שהם רחוקים כמרחק מזרח ממערב.
את המוסיקה שלו הוא לא כתב כדי שתצליח ולא מיסחר אותה למען ההצלחה. להיפך, הוא כתב מוסיקה שהאמין בה ואז השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה ולהצליח.
הצלחת המוסיקה הזו הפתיעה גם אותו. היא לא באה מיד כי בברודווי היו הרבה יותר מצליחות ממנה. כדי לא להרתיע את הקהל, אפילו לא פרסמו מראש שמדובר באופרה...
אבל די מהר כך הצליחה פורגי ובס. מהאופרה הזו ועד לשירי האהבה, עם הכשרון המוסיקלי שלו וכתיבת המילים השנונה של איירה אחיו, השניים יצרו כמה מהשירים היפים והטובים בתולדות הג'אז.
ובסופו של דבר הפך גרשווין עצמו, זה שנזרק מבית הספר וכשל בלימודים, לאחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 וגם ליוצר רציני של אופרה, זו שלדעת רבים היא האופרה הטובה ביותר שנכתבה במאה ה-20.
הנה מעט על מקורות המוסיקה של ג'ורג' גרשווין (עברית):
https://youtu.be/w-nznS0FXKc
מנגן בפסנתר בסרט מ-1913:
https://youtu.be/YrhZp7N2pVg
"זה לא בהכרח כך" של ג'ורג' ואיירה גרשווין:
https://youtu.be/kP5O_NUhrK0
הנה הזמרת אלה פיצ'גרלד בשיר "קיץ" מהאופרה "פורגי ובס":
https://youtu.be/u2bigf337aU
חייהם של הגרשווינים, בחיוך:
https://youtu.be/_BQk1j2Cqys
והפסנתרן לאנג לאנג בביצוע של הרפסודיה בנוסח בלוז, שמכילה מוטיבים יהודיים ברורים:
https://youtu.be/ss2GFGMu198?long=yes
מהו סגנון הביבופ בג'אז?
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
מיהו הזמר בובי מקפרין שהוא כלי נגינה?
בובי מקפרין הוא מוזיקאי ג'אז שנחשב לזמר וירטואוז. הוא להטוטן של קולות, מוסיקלי להפליא ויכול להפיק מקולו צלילים נמוכים וגבוהים, שנשמעים לא-פעם כאילו הם מושרים בו-זמנית.
הוא מצליח גם להפיק בזמן השירה מגוון של אפקטים קוליים, שמזכירים כלי נגינה. הוא יודע לשחק בקול המיוחד שלו בתווים וסולמות ולעבור בקלילות מקול הפלסטו הגבוה אל קול הבס החם ובחזרה.
את כל אלה מצליח מקפרין לעטוף בקולות הקשה על הגוף, שהוא מפיק בידיו וחזהו ומקצבי פה מדהימים, שהם אולי ההורים של הביטבוקסינג המוכר כיום ופופולארי בעולם כולו.
גם אם הוא הרבה להופיע עם הרכבים ומוסיקאים מעולים, הבולט בהם הוא צ'יק קוריאה, לא פעם נשמע בובי מקפרין ממש כהרכב מוסיקלי שלם גם לבדו. המוסיקליות המדהימה שלו מאפשרת לו לבצע קטעים מורכבים להפליא, לאלתר בשירה ללא הכנה מראש ולדלג מסגנון לסגנון בקלות רבה.
הנה בובי מקפרין שר כלי נגינה בהופעה:
https://youtu.be/_4BhsYbXwf4
כאן הוא מלווה בנגינה בקולו את הקהל המזמר:
https://youtu.be/pO_LV-yInc8
היצירתיות שלו מאפשרת לו להפעיל את הקהל לשיר איתו בדרך מיוחדת במינה:
https://youtu.be/xPYyZofrEBQ
בובי מקפרין בלהיטו הגדול מ-1988 "Don't Worry Be Happy" שבו הוא שר את כל התפקידים:
https://youtu.be/d-diB65scQU
עם צ'יק קוריאה ב"ארמנדו'ז רומבה":
https://youtu.be/FprooG46jMI
ושעה שלמה שבה בובי והתזמורת הפילהרמונית הישראלית עושים פלאים:
https://youtu.be/NjR_brUhYNs
מהו סגנון הדיקסילנד בג'אז ואיך נגנו תזמורות הדיקסילנד?
דיקסילנד (Dixieland) הוא אחד הסגנונות הראשונים בג'אז. בתור ז'אנר שנולד מתזמורות הצעידה של דרום ארצות הברית, זה סגנון שהמקצב שלו הוא של מארש.
המאפיין הבולט של הדיקסילנד הוא אלתור של כמה כלי נגינה ביחד, כלומר כמה נגנים המאלתרים בו זמנית וכמו משוחחים ביניהם.
הכלים השונים המאלתרים בו זמנית יוצרים מוסיקה רב-קולית, פוליפונית וייחודית במוסיקה של המאה ה-20.
מקורו של הדיקסילנד בעיר האמריקאית ניו אורלינס. בעיר זו נפגשו התרבויות האפריקאית והאירופאית, זו של העבדים מאפריקה, על המוסיקה והקצב שלה, לבין הכלים של התרבות המערבית.
המפגש המוסיקלי הזה בתחילת המאה ה-20, של קצב אפריקאי וכלים מערביים, הוליד את הדיקסילנד. הוא נקרא אז לעיתים "הג'אז של ניו אורלינס" והיה הסגנון הראשון בג'אז שהוקלט על גבי תקליטים.
השיר הכי מוכר בסגנון הדיקסילנד הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") שהתפרסם בביצועו של גדול מוסיקאי הג'אז ומי שהעביר אותו מסגנון מגזרי של שחורים למוסיקה פופולרית כל אמריקאית, החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג.
תזמורות דיקסילנד מסורתיות התחלקו לשתי קבוצות נגנים. הראשונה היא יחידת הקצב, שכללה תופים, באס (קונטרבס או טובה) וכלי הרמוני (פסנתר או בנג'ו). השנייה היא מחלקת הנשיפה שכללה חצוצרות שניגנו את המנגינה, טרומבונים שניגנו קונטרפונקט וקלרינט (או סקסופון) שקישט את המנגינה.
באילתור בו-זמני של החצוצרה, הקלרינט והטרומבון הייתה נוצרת הפוליפוניה המופלאה של הדיקסילנד.
מקור השם דיקסילנד מהכינוי "דיקסי" שהוצמד לאזור הדרום-מזרחי של ארצות הברית עוד בתקופת מלחמת האזרחים.
הנה הרכב בסגנון הדיקסילנד על הדשא:
https://youtu.be/NpSR0oI5zy8
דיקסילנד אותנטי מפעם בשם "Lasses Candy":
https://youtu.be/n2Wa_gsUM6Q?t=5s
לואי ארמסטרונג מנגן עם להקתו את "כשהמלאכים צועדים בסך" בסגנון דיקסילנד:
https://youtu.be/wyLjbMBpGDA?t=9s
הרכב של מוסיקת דיקסילנד מאירופה:
https://youtu.be/pnPVExzm0DY
הרכב רחוב שמנגן דיקסילנד:
https://youtu.be/bvXQ6MBh_2s?t=4s
ובניו-אורלינס גם לווייה יכולה לכלול תזמורת דיקסילנד:
https://youtu.be/yt_pOf1QHDY
איך גיטריסט הג'אז ג'ורג' בנסון הפך כוכב פופ וחזר לג'אז?
מהי מוסיקת הסווינג?
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
מי היה מלך הסווינג בני גודמן?
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
סקסופוניסט הג'אז דקסטר גורדון (Dexter Gordon) נחשב לאחד מנגני הסקסופון המשפיעים והחשובים של עולם הג'אז, ובמיוחד בסגנון הביבופ. הוא היה מגדולי המחדשים של הג'אז המודרני, אאוטסיידר שובר כללים ואדם יצירתי, חכם, רב-ממדי ומלא הומור.
דקסטר נודע בין השאר בשל קומתו המרשימה, כמעט 2 מטר גובה. הוא היה ענק, תרתי משמע. ואכן, בשל גובהו וזה מכך שהיה מהסקסופוניסטים המבריקים והכריזמטיים בתולדות הג'אז, נהגו לכנות אותו בכינויים כמו "הענק המתוחכם" (Sophisticated Giant) ו"דקסטר הארוך והגבוה" (Long Tall Dexter).
דקסטר היה אחד הראשונים שניגנו סקסופון טנור בסגנון הביבופ. עם צליל גדול כמו קומתו הגבוהה, גורדון היה מהסקסופוניסטים המיוחדים בתולדות הג'אז, ענק משורת הענקים הראשונה, של אליליו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר וגם של ג'ון קולטריין וסוני רולינס שהושפעו ממנו.
במשך 4 וחצי עשורים הקליט דקסטר מוסיקה נהדרת, עמוקה, החלטית מאוד, מלאה בציטוטים מוסיקליים שנונים ואפילו מעט רומנטית.
על חשיבותו ומקומו בעולם הג'אז המודרני יעידו בחירותיו של הג'אזמן האיקוני גורדון, במסגרות שונות למוסיקאי השנה. אלה חזרו גם על ידי עיתון הג'אז "דאון ביט" וגם בזכייה בכבוד לראות את שמו מונצח בהיכל התהילה של הג'אז.
גורדון היה גם שחקן קולנוע לעת מצוא. כך זכה מי שסיפור חייו הצבעוניים נדמה כאילו נכתב כתסריט הוליוודי למצוא את עצמו מככב ומועמד לאוסקר. זה היה בסרט הג'אז המעולה Round Midnight, בו הוא גילם סקסופוניסט ג'אז אמריקאי בפריז, המופיע וקמל - בערוב ימיו ובשלהי הקריירה שלו.
בחייו אמר לו גאון החצוצרה דיזי גילספי "מן, אתה צריך להשאיר את הקארמה שלך למדע!". דקסטר בילה וניגן 15 שנים מחייו באירופה ולאחר מותו זכה אזרח העולם שהוא היה לרחוב בקופנהגן שנקרא על שמו.
#קיצור חייו והקריירה שלו
דקסטר גורדון נולד וגדל בלוס אנג'לס, בה אביו שימש כרופא וטיפל בליונל המפטון ןדיוק אלינגטון. דיוק זיהה את כשרונו ועודד אותו ללמוד מוסיקה.
בגיל 13 הוא החל לנגן בקלרינט ושנתיים אחרי כן הוא עבר לסקסופון אלט. עד מהרה התאהב בסקסופון טנור דווקא ועבר לנגן בו לתמיד.
בשנת 1945 גורדון עבר לניו יורק, שם הוא החל לפתח את הצליל האופייני לו ודי מהר רכש לו מוניטין בסצנת הג'אז של התפוח הגדול.
עם לידת הביבופ ניגן דקסטר גורדון בתזמורת של בילי אקסטיין. האחרון הפליא בעיבודים של מוסיקת ביבופ לתזמורת הביג-בנד שלו וגורדון זכה להיות מהראשונים שניגנו את הביבופ של צ'רלי פארקר ודיזי גילספי על הכלי שלו. ועדיין, בזכות העיבודים של הביג באנד בה ניגן, הוא היה פחות תזזיתי בנגינתו מזו של חלוצי הז'אנר, דיזי ופרקר.
בערך אז הוא גם החל להקליט בלייבל הג'אז הנודע "בלו נוט". בעשור וחצי הבא הוא יעבור להתגורר ולנגן באירופה. כאן יהיה לו קל יותר לחיות, מאשר במולדתו. אלה לא היו רק ענייני הסמים והגזענות שהוא חווה בארצות הברית - היה גם את הכבוד שרחשו באירופה של אותם ימים לנגני ג'אז.
מכל מקום, בפריז דקסטר הקליט בתקופה ההיא את אלבומיו הטובים ביותר. למרות שמרבית אמני הג'אז נטו בהמשך יותר ויותר לכיוון הפאנק, גורדון המשיך ושמר על הביבופ וההרד-בופ שכל כך אהב.
בשנות ה-80, אחרי שבשנות ה-70 שלט הפיוז'ן בעולם, היה דקסטר לאחד ממבשרי תקופת הניאו בופ, זמן בו חזרה סצנת הג'אז אל הג'אז מבוסס הבופ, אותו סגנון שהוא כל כך אהב ומעולם לא נטש.
הארד בופ שווה - הנה דקסטר גורדון ב"עוגת גבינה":
https://youtu.be/CVyhovYSuIM
"ליידי בירד" - גורדון בנגינת סקסופון במיטבה:
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
קדימון סרט האהבה לג'אז בכיכובו Round Midnight:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מנגן בסרט עם הזמרת לונט מקי "כמה זמן זה נמשך?"
https://youtu.be/KKZHfFEcwlc
"Body and soul" - מסרט הג'אז העלילתי והקסום Round Midnight:
https://youtu.be/rD3jE9MoRqs
וסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/n-ScJf6hYS4?long=yes
לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון אולי תלווה אותו שנים רבות בהמשך, אבל בגיל הזה הוא גם התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, האחד שמצטיין בלימודים.
וגרשווין התמכר די מהר והצטיין בנגינה על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.
גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.
אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש.
לכן הוא מנסה ללמוד אצל מלחינים גדולים. כשהוא מבקר בפאריס ומבקש ללמוד אצל מוריס ראוול, עונה לו המלחין הצרפתי הנודע שמתפעל ממנו "למה לך להיות ראוול השני, אם אתה יכול להיות גרשווין הראשון?"
כשהוא פונה, לאחר סירובו של ראוול, לאיגור סטרווינסקי כדי ללמוד אצלו כמה שיעורים, שואל אותו המלחין הרוסי כמה כסף הוא הרוויח בשנה שעברה. כשג'ורג מספר לו שהרוויח 200 אלף דולר, עונה לו סטרווינקי "אם כך אולי זה אני שצריך ללמוד אצלך..."
אז גרשווין כותב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור ממחזות הזמר, המיוזיקלס של בברודווי. זו יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.
זו גם הפעם הראשונה ששחקנים וזמרים שחורים מופיעים על הבמה בברודווי. עד אז הופיעו בתפקידי שחורים שחקנים לבנים שפניהם נצבעו בשחור...
אז גם כאן גרשווין הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה מהעולם הסימפוני שמעולם לא למד באופן מסודר, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה.
המוסיקליות המדהימה שלו שילבה בקלות מפתיעה ובאופן זורם ומוצלח, שני סגנונות שנראה היה שהם רחוקים כמרחק מזרח ממערב.
את המוסיקה שלו הוא לא כתב כדי שתצליח ולא מיסחר אותה למען ההצלחה. להיפך, הוא כתב מוסיקה שהאמין בה ואז השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה ולהצליח.
הצלחת המוסיקה הזו הפתיעה גם אותו. היא לא באה מיד כי בברודווי היו הרבה יותר מצליחות ממנה. כדי לא להרתיע את הקהל, אפילו לא פרסמו מראש שמדובר באופרה...
אבל די מהר כך הצליחה פורגי ובס. מהאופרה הזו ועד לשירי האהבה, עם הכשרון המוסיקלי שלו וכתיבת המילים השנונה של איירה אחיו, השניים יצרו כמה מהשירים היפים והטובים בתולדות הג'אז.
ובסופו של דבר הפך גרשווין עצמו, זה שנזרק מבית הספר וכשל בלימודים, לאחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 וגם ליוצר רציני של אופרה, זו שלדעת רבים היא האופרה הטובה ביותר שנכתבה במאה ה-20.
הנה מעט על מקורות המוסיקה של ג'ורג' גרשווין (עברית):
https://youtu.be/w-nznS0FXKc
מנגן בפסנתר בסרט מ-1913:
https://youtu.be/YrhZp7N2pVg
"זה לא בהכרח כך" של ג'ורג' ואיירה גרשווין:
https://youtu.be/kP5O_NUhrK0
הנה הזמרת אלה פיצ'גרלד בשיר "קיץ" מהאופרה "פורגי ובס":
https://youtu.be/u2bigf337aU
חייהם של הגרשווינים, בחיוך:
https://youtu.be/_BQk1j2Cqys
והפסנתרן לאנג לאנג בביצוע של הרפסודיה בנוסח בלוז, שמכילה מוטיבים יהודיים ברורים:
https://youtu.be/ss2GFGMu198?long=yes
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
ג'אז
בובי מקפרין הוא מוזיקאי ג'אז שנחשב לזמר וירטואוז. הוא להטוטן של קולות, מוסיקלי להפליא ויכול להפיק מקולו צלילים נמוכים וגבוהים, שנשמעים לא-פעם כאילו הם מושרים בו-זמנית.
הוא מצליח גם להפיק בזמן השירה מגוון של אפקטים קוליים, שמזכירים כלי נגינה. הוא יודע לשחק בקול המיוחד שלו בתווים וסולמות ולעבור בקלילות מקול הפלסטו הגבוה אל קול הבס החם ובחזרה.
את כל אלה מצליח מקפרין לעטוף בקולות הקשה על הגוף, שהוא מפיק בידיו וחזהו ומקצבי פה מדהימים, שהם אולי ההורים של הביטבוקסינג המוכר כיום ופופולארי בעולם כולו.
גם אם הוא הרבה להופיע עם הרכבים ומוסיקאים מעולים, הבולט בהם הוא צ'יק קוריאה, לא פעם נשמע בובי מקפרין ממש כהרכב מוסיקלי שלם גם לבדו. המוסיקליות המדהימה שלו מאפשרת לו לבצע קטעים מורכבים להפליא, לאלתר בשירה ללא הכנה מראש ולדלג מסגנון לסגנון בקלות רבה.
הנה בובי מקפרין שר כלי נגינה בהופעה:
https://youtu.be/_4BhsYbXwf4
כאן הוא מלווה בנגינה בקולו את הקהל המזמר:
https://youtu.be/pO_LV-yInc8
היצירתיות שלו מאפשרת לו להפעיל את הקהל לשיר איתו בדרך מיוחדת במינה:
https://youtu.be/xPYyZofrEBQ
בובי מקפרין בלהיטו הגדול מ-1988 "Don't Worry Be Happy" שבו הוא שר את כל התפקידים:
https://youtu.be/d-diB65scQU
עם צ'יק קוריאה ב"ארמנדו'ז רומבה":
https://youtu.be/FprooG46jMI
ושעה שלמה שבה בובי והתזמורת הפילהרמונית הישראלית עושים פלאים:
https://youtu.be/NjR_brUhYNs
דיקסילנד (Dixieland) הוא אחד הסגנונות הראשונים בג'אז. בתור ז'אנר שנולד מתזמורות הצעידה של דרום ארצות הברית, זה סגנון שהמקצב שלו הוא של מארש.
המאפיין הבולט של הדיקסילנד הוא אלתור של כמה כלי נגינה ביחד, כלומר כמה נגנים המאלתרים בו זמנית וכמו משוחחים ביניהם.
הכלים השונים המאלתרים בו זמנית יוצרים מוסיקה רב-קולית, פוליפונית וייחודית במוסיקה של המאה ה-20.
מקורו של הדיקסילנד בעיר האמריקאית ניו אורלינס. בעיר זו נפגשו התרבויות האפריקאית והאירופאית, זו של העבדים מאפריקה, על המוסיקה והקצב שלה, לבין הכלים של התרבות המערבית.
המפגש המוסיקלי הזה בתחילת המאה ה-20, של קצב אפריקאי וכלים מערביים, הוליד את הדיקסילנד. הוא נקרא אז לעיתים "הג'אז של ניו אורלינס" והיה הסגנון הראשון בג'אז שהוקלט על גבי תקליטים.
השיר הכי מוכר בסגנון הדיקסילנד הוא "כשהמלאכים צועדים בסך" ("When the Saints Go Marching In") שהתפרסם בביצועו של גדול מוסיקאי הג'אז ומי שהעביר אותו מסגנון מגזרי של שחורים למוסיקה פופולרית כל אמריקאית, החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג.
תזמורות דיקסילנד מסורתיות התחלקו לשתי קבוצות נגנים. הראשונה היא יחידת הקצב, שכללה תופים, באס (קונטרבס או טובה) וכלי הרמוני (פסנתר או בנג'ו). השנייה היא מחלקת הנשיפה שכללה חצוצרות שניגנו את המנגינה, טרומבונים שניגנו קונטרפונקט וקלרינט (או סקסופון) שקישט את המנגינה.
באילתור בו-זמני של החצוצרה, הקלרינט והטרומבון הייתה נוצרת הפוליפוניה המופלאה של הדיקסילנד.
מקור השם דיקסילנד מהכינוי "דיקסי" שהוצמד לאזור הדרום-מזרחי של ארצות הברית עוד בתקופת מלחמת האזרחים.
הנה הרכב בסגנון הדיקסילנד על הדשא:
https://youtu.be/NpSR0oI5zy8
דיקסילנד אותנטי מפעם בשם "Lasses Candy":
https://youtu.be/n2Wa_gsUM6Q?t=5s
לואי ארמסטרונג מנגן עם להקתו את "כשהמלאכים צועדים בסך" בסגנון דיקסילנד:
https://youtu.be/wyLjbMBpGDA?t=9s
הרכב של מוסיקת דיקסילנד מאירופה:
https://youtu.be/pnPVExzm0DY
הרכב רחוב שמנגן דיקסילנד:
https://youtu.be/bvXQ6MBh_2s?t=4s
ובניו-אורלינס גם לווייה יכולה לכלול תזמורת דיקסילנד:
https://youtu.be/yt_pOf1QHDY
מיהו ג'ורג' בנסון?
ג'ורג' בנסון (George Benson) הוא גיטריסט ומוסיקאי ג'אז ורית'ם אנד בלוז ענק. מאז שנות ה-60 הוא לא מפסיק להוציא אלבומים משובחים. עוד לפני גיל 20 הספיק בנסון לנגן עם ענקי ג'אז כהרבי הנקוק, ווס מונטגומרי ואחרים.
אבל שום דבר לא הכין אותו להצלחה שלה יזכה עם אלבומו Breezin. האלבום שיצא בשנת 1976, כלל לראשונה את שירתו של בנסון. הוא הפך להצלחה חסרת תקדים בעולם הג'אז. בנסון שר בו בסגנון ה"סקאט", שבו הנגן שר בו-זמנית עם סולו הגיטרה שלו.
האלבום הזה, Breezin, היה לתקליט הג'אז הראשון שמכר פלטינה (למעשה שלוש פעמים פלטינה). הוא הגיע למקום הראשון במצעדי המכירות של מוסיקת הפופ האמריקנית. "בריזין" זכה גם בפרס הגראמי של 1976. גם התקליטים הבאים שלו הצליחו והפכו אותו לאחד ממוסיקאי הג'אז המצליחים בעולם. במהלך השנים הוא הקליט יותר מ-30 אלבומים וזכה בהמון פרסים, בתוכם פרסי גראמי רבים.
מאז הוא כבר הספיק לחזור לג'אז התקני. הוא עדיין עשיר ומרוויח המון מהאלבומים והיצירות המצליחות ההן, של "בריזין" הממשיך לזרום ולהזרים, אבל הוא עצמו חזר לנגן ג'אז אינטימי וממוקד יותר. באולמות גדולים, אבל בנגיעות ג'אזיות עדינות.
הנה ג'ורג' בנסון מארח את הגיטריסט קרלוס סנטנה בלהיטו "זורם" (Breezin):
https://youtu.be/bqBsqlqZuto
ומגיע גם לרית'ם אנד בלוז פופי ב"תני לי את הלילה" (Give Me The Night):
https://youtu.be/kbrZykDCkj0
ג'ורג' בנסון (George Benson) הוא גיטריסט ומוסיקאי ג'אז ורית'ם אנד בלוז ענק. מאז שנות ה-60 הוא לא מפסיק להוציא אלבומים משובחים. עוד לפני גיל 20 הספיק בנסון לנגן עם ענקי ג'אז כהרבי הנקוק, ווס מונטגומרי ואחרים.
אבל שום דבר לא הכין אותו להצלחה שלה יזכה עם אלבומו Breezin. האלבום שיצא בשנת 1976, כלל לראשונה את שירתו של בנסון. הוא הפך להצלחה חסרת תקדים בעולם הג'אז. בנסון שר בו בסגנון ה"סקאט", שבו הנגן שר בו-זמנית עם סולו הגיטרה שלו.
האלבום הזה, Breezin, היה לתקליט הג'אז הראשון שמכר פלטינה (למעשה שלוש פעמים פלטינה). הוא הגיע למקום הראשון במצעדי המכירות של מוסיקת הפופ האמריקנית. "בריזין" זכה גם בפרס הגראמי של 1976. גם התקליטים הבאים שלו הצליחו והפכו אותו לאחד ממוסיקאי הג'אז המצליחים בעולם. במהלך השנים הוא הקליט יותר מ-30 אלבומים וזכה בהמון פרסים, בתוכם פרסי גראמי רבים.
מאז הוא כבר הספיק לחזור לג'אז התקני. הוא עדיין עשיר ומרוויח המון מהאלבומים והיצירות המצליחות ההן, של "בריזין" הממשיך לזרום ולהזרים, אבל הוא עצמו חזר לנגן ג'אז אינטימי וממוקד יותר. באולמות גדולים, אבל בנגיעות ג'אזיות עדינות.
הנה ג'ורג' בנסון מארח את הגיטריסט קרלוס סנטנה בלהיטו "זורם" (Breezin):
https://youtu.be/bqBsqlqZuto
ומגיע גם לרית'ם אנד בלוז פופי ב"תני לי את הלילה" (Give Me The Night):
https://youtu.be/kbrZykDCkj0
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
מה הייתה הגאונות של ענק הג'אז ג'ון קולטריין?
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
מה היה מועדון הכותנה המיתולוגי?
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
איך היה בן וובסטר לבריון של עולם הג'אז?
בזמנו, כל אמן ג'אז שרצה לנגן עם הגדולים ביותר היה מאושר לנגן עם הרומנטיקן של עולם הג'אז, נגן סקסופון הטנור בן וובסטר. אבל גם צלילו המרחף והענוג של מר סקסופון ודוקטור סקסופון טנור לא כיסה על זה שהייתה שם בעיה.
כי אם מישהו היה מזהיר אותו, סביר שגם למעריץ המושבע ביותר היו מחשבות שניות או ספקות קלים אם לנגן עם בן וובסטר (Ben Webster), מי שבחייו היה ידוע שהאיש והסקסופון האגדי שלו הרבו להכות את הנגנים שלהם.
גם אם לא בסקסופון אלא בידיים, הכאב היה אותו כאב.
וזה מוזר, כי הצליל הבלוזי הלילי שלו, עם נגינת ויברטו אופיינית בבלדות השקטות, גרמו לרבים לאהוב ג'אז ולהתחבר אל היופי שבו ובלוז, גם אם לא הצליחו להתחבר למלודיות הג'אז ככלל.
הנגינה המלטפת שלו הרגישה כאילו היא יוצאת מהלב ומלטפת את האוזן והיא עבדה כמו קסם.
אז בן, או בנג'ימין פרנסיס וובסטר, השפיע על עולם הג'אז באופן ברור. רבים רואים בו ובצדק את אחד מגדולי הסקסופון ומענקי סקסופון הטנור. וובסטר נהג לנגן בג'ם סשנים עמוק אל תוך הלילה וכך זכה לסאונד הלילי, הכל כך מיוחד וכמעט רומנטי שלו.
אבל איך התנהל מסלול חייו?
שנת 1909. וובסטר התינוק נולד בקנזס סיטי, העיר בה נולד גם צ'ארלי פרקר. מגיל צעיר הוא לומד ויולה ופסנתר, אבל אחרי שהוא מתחיל בלימוד סקסופון הוא נוטש את הכלים האחרים ומתמקד בו.
הוא מתחיל לנגן בתזמורות ג'אז וביג בנד וב"להקה המשפחתית של יאנג", להקת הג'אז בראשותו של לסטר יאנג.
בשנות הארבעים הוא הופך לסקספוניסט הראשי בתזמורת של דיוק אלינגטון ובשלוש שנות אלינגטון סגנונו מושפע מאוד אך גם משפיע על הצליל של התזמורת המפורסמת.
למעשה, וובסטר והבסיסט ג'ימי בלנטון כה השפיעו על תזמורת אלינגטון, עד שמכנים את התקופה בה ניגנו בה "תקופת להקת בלנטון-ובסטר". במהלך תקופתו בתזמורת השתתף וובסטר במספר הקלטות מהחשובות של אלינגטון, ביניהן היצירה המפורסמת "All Too Soon".
ב-1943 עוזב וובסטר את תזמורת אלינגטון ועובר לניו יורק, בה הוא מרבה להקליט, כמלווה וכ"בנד לידר". הוא ממשיך לנגן כך גם בשנות ה-50 ובשיאו של העשור הזה, מבחינתו כמובן, הוא מקליט ב-1957 עם הסקסופוניסט קולמן הוקינס.
בהמשך ובסטר מתחיל לנגן עם הפסנתרן האגדי ארט טאטום ומקליט איתו סדרת הקלטות שעתידות להפוך לקלאסיקות ג'אז.
בשנת 1964 וובסטר עובר לגור ולנגן בדנמרק, אבל פעילותו שם חלשה מאוד. הוא ניגן אז בעיקר עם נגני ג'אז גדולים שהגיעו להופעות.
אבל דנמרק מחזירה אותו לנגן בפסנתר וובסטר מתנסה בנגינה של סגנונות ג'אז חדשים.
ב-1971 חוזר וובסטר לאמריקה ומנגן בסדרת הופעות קטנה עם אלינגטון והביג בנד שלו. שנתיים אחר כך הוא מת באמסטרדם, הולנד ונקבר בבירה הדנית קופנהגן.
וובסטר מוריש את רכושו לאמריקאי מלוס אנג'לס בשם הארלי רובינסון. אחרי מותו מוקמת קרן בן וובסטר והמייסד בילי מור משכנע את רובינסון לתרום את הירושה לקרן. בית המלוכה הדני מאשר את הקרן בחותמת המלכותית ומאז היא פועלת לקידום הג'אז בדנמרק ולהענקת פרסי עידוד לא גדולים את יוקרתיים למוסיקאים מצטיינים בממלכה. קרן בן וובסטר גם מרבה להביא להופעות ולהקלטות בדנמרק, לא מעט הרכבים ויוצרי ג'אז חשובים.
הנה אבק כוכבים "Stardust":
https://youtu.be/u_GfWfgytLI
מנגן את When Your Lover Has Gone:
https://youtu.be/ceNc7-c_KEs
ו"My Funny Valentine" הידוע שלו:
https://youtu.be/Se5KMHaOX6c
הסטנדרט "Over the Rainbow" בהופעה:
https://youtu.be/gEfBELeGdtg
ובן וובסטר עם אוסקר פיטרסון בהופעה המפורסמת בהנובר 1972:
https://youtu.be/BYwmtrD3AAA?long=yes
בזמנו, כל אמן ג'אז שרצה לנגן עם הגדולים ביותר היה מאושר לנגן עם הרומנטיקן של עולם הג'אז, נגן סקסופון הטנור בן וובסטר. אבל גם צלילו המרחף והענוג של מר סקסופון ודוקטור סקסופון טנור לא כיסה על זה שהייתה שם בעיה.
כי אם מישהו היה מזהיר אותו, סביר שגם למעריץ המושבע ביותר היו מחשבות שניות או ספקות קלים אם לנגן עם בן וובסטר (Ben Webster), מי שבחייו היה ידוע שהאיש והסקסופון האגדי שלו הרבו להכות את הנגנים שלהם.
גם אם לא בסקסופון אלא בידיים, הכאב היה אותו כאב.
וזה מוזר, כי הצליל הבלוזי הלילי שלו, עם נגינת ויברטו אופיינית בבלדות השקטות, גרמו לרבים לאהוב ג'אז ולהתחבר אל היופי שבו ובלוז, גם אם לא הצליחו להתחבר למלודיות הג'אז ככלל.
הנגינה המלטפת שלו הרגישה כאילו היא יוצאת מהלב ומלטפת את האוזן והיא עבדה כמו קסם.
אז בן, או בנג'ימין פרנסיס וובסטר, השפיע על עולם הג'אז באופן ברור. רבים רואים בו ובצדק את אחד מגדולי הסקסופון ומענקי סקסופון הטנור. וובסטר נהג לנגן בג'ם סשנים עמוק אל תוך הלילה וכך זכה לסאונד הלילי, הכל כך מיוחד וכמעט רומנטי שלו.
אבל איך התנהל מסלול חייו?
שנת 1909. וובסטר התינוק נולד בקנזס סיטי, העיר בה נולד גם צ'ארלי פרקר. מגיל צעיר הוא לומד ויולה ופסנתר, אבל אחרי שהוא מתחיל בלימוד סקסופון הוא נוטש את הכלים האחרים ומתמקד בו.
הוא מתחיל לנגן בתזמורות ג'אז וביג בנד וב"להקה המשפחתית של יאנג", להקת הג'אז בראשותו של לסטר יאנג.
בשנות הארבעים הוא הופך לסקספוניסט הראשי בתזמורת של דיוק אלינגטון ובשלוש שנות אלינגטון סגנונו מושפע מאוד אך גם משפיע על הצליל של התזמורת המפורסמת.
למעשה, וובסטר והבסיסט ג'ימי בלנטון כה השפיעו על תזמורת אלינגטון, עד שמכנים את התקופה בה ניגנו בה "תקופת להקת בלנטון-ובסטר". במהלך תקופתו בתזמורת השתתף וובסטר במספר הקלטות מהחשובות של אלינגטון, ביניהן היצירה המפורסמת "All Too Soon".
ב-1943 עוזב וובסטר את תזמורת אלינגטון ועובר לניו יורק, בה הוא מרבה להקליט, כמלווה וכ"בנד לידר". הוא ממשיך לנגן כך גם בשנות ה-50 ובשיאו של העשור הזה, מבחינתו כמובן, הוא מקליט ב-1957 עם הסקסופוניסט קולמן הוקינס.
בהמשך ובסטר מתחיל לנגן עם הפסנתרן האגדי ארט טאטום ומקליט איתו סדרת הקלטות שעתידות להפוך לקלאסיקות ג'אז.
בשנת 1964 וובסטר עובר לגור ולנגן בדנמרק, אבל פעילותו שם חלשה מאוד. הוא ניגן אז בעיקר עם נגני ג'אז גדולים שהגיעו להופעות.
אבל דנמרק מחזירה אותו לנגן בפסנתר וובסטר מתנסה בנגינה של סגנונות ג'אז חדשים.
ב-1971 חוזר וובסטר לאמריקה ומנגן בסדרת הופעות קטנה עם אלינגטון והביג בנד שלו. שנתיים אחר כך הוא מת באמסטרדם, הולנד ונקבר בבירה הדנית קופנהגן.
וובסטר מוריש את רכושו לאמריקאי מלוס אנג'לס בשם הארלי רובינסון. אחרי מותו מוקמת קרן בן וובסטר והמייסד בילי מור משכנע את רובינסון לתרום את הירושה לקרן. בית המלוכה הדני מאשר את הקרן בחותמת המלכותית ומאז היא פועלת לקידום הג'אז בדנמרק ולהענקת פרסי עידוד לא גדולים את יוקרתיים למוסיקאים מצטיינים בממלכה. קרן בן וובסטר גם מרבה להביא להופעות ולהקלטות בדנמרק, לא מעט הרכבים ויוצרי ג'אז חשובים.
הנה אבק כוכבים "Stardust":
https://youtu.be/u_GfWfgytLI
מנגן את When Your Lover Has Gone:
https://youtu.be/ceNc7-c_KEs
ו"My Funny Valentine" הידוע שלו:
https://youtu.be/Se5KMHaOX6c
הסטנדרט "Over the Rainbow" בהופעה:
https://youtu.be/gEfBELeGdtg
ובן וובסטר עם אוסקר פיטרסון בהופעה המפורסמת בהנובר 1972:
https://youtu.be/BYwmtrD3AAA?long=yes
מי המציא את הסקסופון שכבש את הג'אז?
גם אם אינו עשוי מעץ, הסַקְסוֹפוֹן (Saxophone) מוגדר ככלי נשיפה מעץ. זהו כלי שהוא הכלאה בין הפְּיה של כלי העץ, קנה חרוט כשל הכלים ממשפחת האבובים וגוף כשל כלי הנשיפה ממתכת. הוא הומצא על ידי אדולף סאכּס ב-1840 ואולם לא התקבל לתזמורת הסימפונית, למעט מספר מלחינים צרפתיים ששילבו אותו ביצירותיהם.
מלחינים כדביסי, עם הרפסודיה לסקסופון ולתזמורת, ביזֶה ב"הנערה מארל" וריכרד שטראוס ב"סימפוניה דומסטיקה", עשו בו שימוש במוסיקה הקלאסית. ועדיין, הסקסופון לא הצליח להפוך לחבר של ממש במועדון ה"קלאסי" של הכלים.
בג'אז, לעומת זאת, אומץ הסקסופון בשמחה והוא הפך לאחד הכלים החשובים בסגנון זה. נגני ג'אז כצ'ארלי פארקר, ממפתחי סגנון הבּיבּוֹפ, קולמן הוקינס, לסטר יאנג, סוני רולינס ומייקל ברייקר, הביאו לכלי תהילה, אהדה רבה והפכו אותו למרכזי במוסיקת הג'אז.
גם במוסיקת הרוק הסקסופון הוא כלי חשוב ובעל עוצמה. הוא משמש לליווי שירים ולסולואים רבים ברוק ובהופעות חיות לאילתורים מלאי הבעה ואנרגיה.
משפחת הסקסופונים מונה 4 חברים מרכזיים: סופרן, אלט, טנור ובאריטון.
הנה ההיסטוריה של הסקסופון:
https://youtu.be/z-GDrCxcV80
סיפור חייו של אדולף באקס:
https://youtu.be/baWfDgRGeIM
הרצאת וידאו קצרה על תולדות הסקסופון:
https://youtu.be/J70qKYDGllc
והוא גם כלי רומנטי שמנגן אהבה:
https://youtu.be/bxuRCOeP7Qc
גם אם אינו עשוי מעץ, הסַקְסוֹפוֹן (Saxophone) מוגדר ככלי נשיפה מעץ. זהו כלי שהוא הכלאה בין הפְּיה של כלי העץ, קנה חרוט כשל הכלים ממשפחת האבובים וגוף כשל כלי הנשיפה ממתכת. הוא הומצא על ידי אדולף סאכּס ב-1840 ואולם לא התקבל לתזמורת הסימפונית, למעט מספר מלחינים צרפתיים ששילבו אותו ביצירותיהם.
מלחינים כדביסי, עם הרפסודיה לסקסופון ולתזמורת, ביזֶה ב"הנערה מארל" וריכרד שטראוס ב"סימפוניה דומסטיקה", עשו בו שימוש במוסיקה הקלאסית. ועדיין, הסקסופון לא הצליח להפוך לחבר של ממש במועדון ה"קלאסי" של הכלים.
בג'אז, לעומת זאת, אומץ הסקסופון בשמחה והוא הפך לאחד הכלים החשובים בסגנון זה. נגני ג'אז כצ'ארלי פארקר, ממפתחי סגנון הבּיבּוֹפ, קולמן הוקינס, לסטר יאנג, סוני רולינס ומייקל ברייקר, הביאו לכלי תהילה, אהדה רבה והפכו אותו למרכזי במוסיקת הג'אז.
גם במוסיקת הרוק הסקסופון הוא כלי חשוב ובעל עוצמה. הוא משמש לליווי שירים ולסולואים רבים ברוק ובהופעות חיות לאילתורים מלאי הבעה ואנרגיה.
משפחת הסקסופונים מונה 4 חברים מרכזיים: סופרן, אלט, טנור ובאריטון.
הנה ההיסטוריה של הסקסופון:
https://youtu.be/z-GDrCxcV80
סיפור חייו של אדולף באקס:
https://youtu.be/baWfDgRGeIM
הרצאת וידאו קצרה על תולדות הסקסופון:
https://youtu.be/J70qKYDGllc
והוא גם כלי רומנטי שמנגן אהבה:
https://youtu.be/bxuRCOeP7Qc
למה נסיך החצוצרה קליפורד בראון מת צעיר?
קליפורד בראון (Clifford Brown) היה חצוצרן ג'אז אמריקאי, שהקריירה שלו נקטעה עם מותו המפתיע מתאונת דרכים, בגיל 26.
המדהים הוא שבגיל כה צעיר הוא הגיע למעמד אייקוני, של אחד מחצוצרני הג'אז הגדולים בעולם ומהטובים אי-פעם.
אבל אלה לא היו רק יכולת הנגינה וההמצאה שלו, שהפכו אותו לגדול כל כך. בעיני רבים קליפורד בראון נחשב לנגן הג'אז המשפיע ביותר יחסית לאורך הקריירה שלו.
בגיל 20 הוא נפגע בתאונת דרכים ראשונה, אך התאונה הזו לא פסלה את הקריירה שלו ועד גיל 26, בה מצא את מותו מתאונת דרכים נוספת, הוא הספיק ליצור מספר יצירות מופת ולהציג מופת למוזיקאי הג'אז באשר הם.
הכל מתחיל בגיל 13, כשמדריך תזמורת בית הספר התיכון שלו מעודד אותו להתחיל לנגן בחצוצרה. די מהר הוא מגלה כישרון וביחס לנסיונו בחצוצרה ולגילו הוא נתפס כעילוי.
בקולג' הוא לומד עוד אהבה גדולה שלו - מתמטיקה. אבל במקביל הוא משתלב גם בהרכבי הג'אז של הקולג'. את הכישרון יוצא הדופן של קליפורד קשה להחמיץ וחובבי הג'אז נפעמים.
זה מוביל לנגינה אקראית שלו עם כמה ממוסיקאי הג'אז החשובים של סוף שנות הארבעים. בראשם כמה דמויות אגדיות, כמו ענקי הביבופ החצוצרן דיזי גילספי והסקסופוניסט צ'ארלי פארקר ובראש ובראשונה פאטס נבארו החצוצרן. הוא הופך למנטור שלו, בעוד הראשונים מחמיאים לו מאוד והופכים לו לדמויות השראה והשפעה.
בשנת 1950 חוזר קליפורד בן ה-20 עם חבריו מהופעה. לאחר שרכבם פגע בצבי שטייל על הכביש, הוא נפצע בתאונת דרכים קשה ומחלים מהפציעה הקשה במשך שנה של אשפוז. במהלך אותה שנה מת המנטור שלו פאטס נבארו. דיזי גילספי, לעומת זאת, מבקר אותו כמה פעמים בבית החולים, מחזק ומעודד אותו להמשך הקריירה המפוארת שממתינה לו.
לאחר שהוא מחלים, קליפורד מתחיל לנגן בהרכבים של דמויות כמו כריס פאוול, טד דמרון וליונל המפטון. עם התזמורת של המפטון הוא גם נוסע לאירופה, שם הוא מקליט עם מוסיקאים שונים, הן אירופאים והן אמריקאים ששהו או ביקרו ביבשת ושמעו עליו.
לאחר שובו לאמריקה בראון מצטרף ל"שליחי הג'אז" (The Jazz Messangers), של ארט בלייקי והוראס סילבר. אז הוא גם מכיר את לארו אנדרסון, מי שתהיה לאשתו ואם בנו.
ב-1954 מקים קליפורד את ההרכב הראשון שלו, "החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון". הוא עושה זאת עם המתופף מקס רואץ'. ההרכב, שעתיד להיחשב בדיעבד לאחד מהרכבי הג'אז החשובים של שנות ה-50, מקליט כמה וכמה אלבומים והופך לאחד המרכזיים בז'אנר ה"הארד בופ" החדש.
ההווה שלו והעתיד מבטיח. הכל הולך נפלא, אבל מעבר לפינה ממתין לקליפורד עתיד מתעתע.
ביוני 1956, בדרכו מפנסילבניה להופעה בשיקגו, קוטעת תאונת דרכים קטלנית את חייו של אגדת החצוצרה קליפורד בראון. הוא נהרג ביחד עם הפסנתרן ריצ'י פאוול, חברו לחמישייה ואח של, ועם אשתו של פאוול, שנהגה את הרכב בסערה.
ביחד עם מותה של בסי סמית בתאונת דרכים ואולי מותו של סקוט לה-פארו, הבסיסט הנהדר של ביל אוונס, נחשבת תאונת הדרכים בה נהרג קליפורד בראון לאחת הטרגדיות הגדולות של הג'אז.
ענק הג'אז הצעיר והאהוב נקבר בבית הקברות הר ציון שבדלאוור. מעל 40 אלבומים כוללים את נגינתו המופלאה, כנגן מהשורה, כחבר הרכב או כ"בנד לידר".
את החותמת לגדולתו המופלאה ביחס לגיל מותו, קיבל קליפורד בראון שנים אחרי מותו, כשנכנס ל"היכל התהילה" של המוסיקה האמריקאית. כך הוא הפך רשמית לא רק לענק ג'אז אלא לענק מוסיקה אמריקאית בכלל.
#גדולתו
קליפורד בראון היה בעל צליל אישי שקשה להתבלבל בו.
הסולואים של קליפורד, מוזיקאי בעל יכולת אילתור מופלאה, היו תמיד מהירים ואפילו וירטואוזיים, אבל היו גם ליריים, כמעט פואטיים. במיוחד זה בלט בנגינת הג'אז הלירי המוסיקה הבלדית שלו, גם אם לא נמנה על נגני זרם ה"קול ג'אז".
קליפורד, מגדולי ה"הארד בופ" הצטיין גם בביבופ החם. נגנים גדולים כמו פרדי האברד ולי מורגן, העידו על ההשפעה הניכרת שלו על נגינתם ויצירותיהם. במיוחד אלה שהוקלטו החל מסוף שנות ה-50.
All the things you are - "כל הדברים שאת":
https://youtu.be/TjHLnQdYIK8
"אני זוכר את קליפורד" של בני גולסון לזכרו:
https://youtu.be/R9FqeQXRT-Y
ו"עשן בעינייך" - Smoke get in your Eyes:
https://youtu.be/mFWbgarIlN0
קליפורד בראון (Clifford Brown) היה חצוצרן ג'אז אמריקאי, שהקריירה שלו נקטעה עם מותו המפתיע מתאונת דרכים, בגיל 26.
המדהים הוא שבגיל כה צעיר הוא הגיע למעמד אייקוני, של אחד מחצוצרני הג'אז הגדולים בעולם ומהטובים אי-פעם.
אבל אלה לא היו רק יכולת הנגינה וההמצאה שלו, שהפכו אותו לגדול כל כך. בעיני רבים קליפורד בראון נחשב לנגן הג'אז המשפיע ביותר יחסית לאורך הקריירה שלו.
בגיל 20 הוא נפגע בתאונת דרכים ראשונה, אך התאונה הזו לא פסלה את הקריירה שלו ועד גיל 26, בה מצא את מותו מתאונת דרכים נוספת, הוא הספיק ליצור מספר יצירות מופת ולהציג מופת למוזיקאי הג'אז באשר הם.
הכל מתחיל בגיל 13, כשמדריך תזמורת בית הספר התיכון שלו מעודד אותו להתחיל לנגן בחצוצרה. די מהר הוא מגלה כישרון וביחס לנסיונו בחצוצרה ולגילו הוא נתפס כעילוי.
בקולג' הוא לומד עוד אהבה גדולה שלו - מתמטיקה. אבל במקביל הוא משתלב גם בהרכבי הג'אז של הקולג'. את הכישרון יוצא הדופן של קליפורד קשה להחמיץ וחובבי הג'אז נפעמים.
זה מוביל לנגינה אקראית שלו עם כמה ממוסיקאי הג'אז החשובים של סוף שנות הארבעים. בראשם כמה דמויות אגדיות, כמו ענקי הביבופ החצוצרן דיזי גילספי והסקסופוניסט צ'ארלי פארקר ובראש ובראשונה פאטס נבארו החצוצרן. הוא הופך למנטור שלו, בעוד הראשונים מחמיאים לו מאוד והופכים לו לדמויות השראה והשפעה.
בשנת 1950 חוזר קליפורד בן ה-20 עם חבריו מהופעה. לאחר שרכבם פגע בצבי שטייל על הכביש, הוא נפצע בתאונת דרכים קשה ומחלים מהפציעה הקשה במשך שנה של אשפוז. במהלך אותה שנה מת המנטור שלו פאטס נבארו. דיזי גילספי, לעומת זאת, מבקר אותו כמה פעמים בבית החולים, מחזק ומעודד אותו להמשך הקריירה המפוארת שממתינה לו.
לאחר שהוא מחלים, קליפורד מתחיל לנגן בהרכבים של דמויות כמו כריס פאוול, טד דמרון וליונל המפטון. עם התזמורת של המפטון הוא גם נוסע לאירופה, שם הוא מקליט עם מוסיקאים שונים, הן אירופאים והן אמריקאים ששהו או ביקרו ביבשת ושמעו עליו.
לאחר שובו לאמריקה בראון מצטרף ל"שליחי הג'אז" (The Jazz Messangers), של ארט בלייקי והוראס סילבר. אז הוא גם מכיר את לארו אנדרסון, מי שתהיה לאשתו ואם בנו.
ב-1954 מקים קליפורד את ההרכב הראשון שלו, "החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון". הוא עושה זאת עם המתופף מקס רואץ'. ההרכב, שעתיד להיחשב בדיעבד לאחד מהרכבי הג'אז החשובים של שנות ה-50, מקליט כמה וכמה אלבומים והופך לאחד המרכזיים בז'אנר ה"הארד בופ" החדש.
ההווה שלו והעתיד מבטיח. הכל הולך נפלא, אבל מעבר לפינה ממתין לקליפורד עתיד מתעתע.
ביוני 1956, בדרכו מפנסילבניה להופעה בשיקגו, קוטעת תאונת דרכים קטלנית את חייו של אגדת החצוצרה קליפורד בראון. הוא נהרג ביחד עם הפסנתרן ריצ'י פאוול, חברו לחמישייה ואח של, ועם אשתו של פאוול, שנהגה את הרכב בסערה.
ביחד עם מותה של בסי סמית בתאונת דרכים ואולי מותו של סקוט לה-פארו, הבסיסט הנהדר של ביל אוונס, נחשבת תאונת הדרכים בה נהרג קליפורד בראון לאחת הטרגדיות הגדולות של הג'אז.
ענק הג'אז הצעיר והאהוב נקבר בבית הקברות הר ציון שבדלאוור. מעל 40 אלבומים כוללים את נגינתו המופלאה, כנגן מהשורה, כחבר הרכב או כ"בנד לידר".
את החותמת לגדולתו המופלאה ביחס לגיל מותו, קיבל קליפורד בראון שנים אחרי מותו, כשנכנס ל"היכל התהילה" של המוסיקה האמריקאית. כך הוא הפך רשמית לא רק לענק ג'אז אלא לענק מוסיקה אמריקאית בכלל.
#גדולתו
קליפורד בראון היה בעל צליל אישי שקשה להתבלבל בו.
הסולואים של קליפורד, מוזיקאי בעל יכולת אילתור מופלאה, היו תמיד מהירים ואפילו וירטואוזיים, אבל היו גם ליריים, כמעט פואטיים. במיוחד זה בלט בנגינת הג'אז הלירי המוסיקה הבלדית שלו, גם אם לא נמנה על נגני זרם ה"קול ג'אז".
קליפורד, מגדולי ה"הארד בופ" הצטיין גם בביבופ החם. נגנים גדולים כמו פרדי האברד ולי מורגן, העידו על ההשפעה הניכרת שלו על נגינתם ויצירותיהם. במיוחד אלה שהוקלטו החל מסוף שנות ה-50.
All the things you are - "כל הדברים שאת":
https://youtu.be/TjHLnQdYIK8
"אני זוכר את קליפורד" של בני גולסון לזכרו:
https://youtu.be/R9FqeQXRT-Y
ו"עשן בעינייך" - Smoke get in your Eyes:
https://youtu.be/mFWbgarIlN0
מהם הבלו נוטס בג'אז?
ה"בלו נוט" (Blue Note), "התו העצוב" של המוסיקה, מוכר לחובבי הג'אז, הרוק וכמובן הבלוז, בתור הצליל או הצלילים האלה שהופכים מלודיה לבלוזית.
הבלו נוט, התו הכי בלוזי בסולם, הוא תו שמתווסף לסולם הפנטטוני במוסיקת הבלוז, הג'אז והרוק. בעולם הבלוז הוא זה שנותן להן את הצבע המיוחד, הבלוזי, הכל כך אופייני ומצד שני רב-הצדדים בכל סגנון כזה. הוא שהופך את הסולם הפנטטוני לסולם הבלוז.
בעולם המושגים של מוסיקת הג'אז הוא מצטייר כתו נוסף, או נסתר. השימוש בו הוא יותר ספונטני מהנגינה של צלילי הסולם העיקריים.
נגנים משתמשים בבלו נוט בדרך כלל בסולואים, באלתורים. לעתים הם מופיעים גם ביצירה הכתובה.
כללית, הבלו נוט הוא תוספת לא רשמית לסולם, דרגה שהיא לא לגמרי חלק ממנו, אבל יש לה חשיבות רבה בו.
לכן זכה הבלו נוט לשמותיו הרבים והציוריים משהו, ביניהם "התו העצוב", "התו הנסתר", "תו הרפאים", "התו הנוסף" ו"תו הבלוז".
למעשה, בלו נוט הוא הנמכה של כל אחת מהדרגות בסולם. מוזיקלית מקובל לזהות אותו בתור החמישית מונמכת או רביעית מוגבהת. הוא ממוקם בתור הדרגה החמישית המונמכת של הסולם המינורי או הרביעית המונמכת של הסולם הפנטטוני.
#למוסיקאים
בתור "תו הרפאים", שאינו חלק מהסולם, מנגנים את הבלו נוט בדרך כלל ב"אוף ביט" או כצליל מעבר לצליל חזק בסולם הפנטטוני.
יש לבלו נוט בבלוז תפקיד מרכזי, בהיותו התו היחיד בסולם הפנטטוני שמאפשר נגינה של דיסוננס. אפשר לראות בדיסוננסים את ה"תבלינים" של המוסיקה. הבלו נוט באופן זה הוא המתבלן של הנגינה הבלוזית והרוקית.
האקורדים המרכזיים באקורדים של הבלוז הם אלה שבדרגות הראשונה, רביעית וחמישית. למעשה עליהם בנוי שיר הבלוז הקלאסי וגם הרוקנרול הקלאסי. המרווחים שנוצרים בין הבלו נוט לבאס, צליל היסוד של כל אחד משלושת האקורדים הללו, הוא דיסוננסי, לכן כשמנגנים כל אחד מהאקורדים הללו, הבלו נוט שמנוגן מולו מקבל הדגשה והבלטה.
הנה מוסיקאית מסבירה את הבלו נוט למתחילים:
https://youtu.be/CRtWDj4rbtE
נגן גיטרה מסביר ומדגים על נגינת בלוז עם בלו נוטס:
https://youtu.be/OF-JU0SgdRU
כך תשתמשו ב"בלו נוטס" באילתור על הפסנתר:
https://youtu.be/JjGPigIVGQc
גיטריסט מדגים בלו נוטס בג'אז וסולם בלוז פנטטוני:
https://youtu.be/mXuIIDnaoRE
ואגב, יש גם חברת תקליטים שנקראת "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ?long=yes
ורשת מועדוני ג'אז נהדרים - הנה סניף טוקיו:
https://youtu.be/J6-FLEiBE84
ה"בלו נוט" (Blue Note), "התו העצוב" של המוסיקה, מוכר לחובבי הג'אז, הרוק וכמובן הבלוז, בתור הצליל או הצלילים האלה שהופכים מלודיה לבלוזית.
הבלו נוט, התו הכי בלוזי בסולם, הוא תו שמתווסף לסולם הפנטטוני במוסיקת הבלוז, הג'אז והרוק. בעולם הבלוז הוא זה שנותן להן את הצבע המיוחד, הבלוזי, הכל כך אופייני ומצד שני רב-הצדדים בכל סגנון כזה. הוא שהופך את הסולם הפנטטוני לסולם הבלוז.
בעולם המושגים של מוסיקת הג'אז הוא מצטייר כתו נוסף, או נסתר. השימוש בו הוא יותר ספונטני מהנגינה של צלילי הסולם העיקריים.
נגנים משתמשים בבלו נוט בדרך כלל בסולואים, באלתורים. לעתים הם מופיעים גם ביצירה הכתובה.
כללית, הבלו נוט הוא תוספת לא רשמית לסולם, דרגה שהיא לא לגמרי חלק ממנו, אבל יש לה חשיבות רבה בו.
לכן זכה הבלו נוט לשמותיו הרבים והציוריים משהו, ביניהם "התו העצוב", "התו הנסתר", "תו הרפאים", "התו הנוסף" ו"תו הבלוז".
למעשה, בלו נוט הוא הנמכה של כל אחת מהדרגות בסולם. מוזיקלית מקובל לזהות אותו בתור החמישית מונמכת או רביעית מוגבהת. הוא ממוקם בתור הדרגה החמישית המונמכת של הסולם המינורי או הרביעית המונמכת של הסולם הפנטטוני.
#למוסיקאים
בתור "תו הרפאים", שאינו חלק מהסולם, מנגנים את הבלו נוט בדרך כלל ב"אוף ביט" או כצליל מעבר לצליל חזק בסולם הפנטטוני.
יש לבלו נוט בבלוז תפקיד מרכזי, בהיותו התו היחיד בסולם הפנטטוני שמאפשר נגינה של דיסוננס. אפשר לראות בדיסוננסים את ה"תבלינים" של המוסיקה. הבלו נוט באופן זה הוא המתבלן של הנגינה הבלוזית והרוקית.
האקורדים המרכזיים באקורדים של הבלוז הם אלה שבדרגות הראשונה, רביעית וחמישית. למעשה עליהם בנוי שיר הבלוז הקלאסי וגם הרוקנרול הקלאסי. המרווחים שנוצרים בין הבלו נוט לבאס, צליל היסוד של כל אחד משלושת האקורדים הללו, הוא דיסוננסי, לכן כשמנגנים כל אחד מהאקורדים הללו, הבלו נוט שמנוגן מולו מקבל הדגשה והבלטה.
הנה מוסיקאית מסבירה את הבלו נוט למתחילים:
https://youtu.be/CRtWDj4rbtE
נגן גיטרה מסביר ומדגים על נגינת בלוז עם בלו נוטס:
https://youtu.be/OF-JU0SgdRU
כך תשתמשו ב"בלו נוטס" באילתור על הפסנתר:
https://youtu.be/JjGPigIVGQc
גיטריסט מדגים בלו נוטס בג'אז וסולם בלוז פנטטוני:
https://youtu.be/mXuIIDnaoRE
ואגב, יש גם חברת תקליטים שנקראת "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ?long=yes
ורשת מועדוני ג'אז נהדרים - הנה סניף טוקיו:
https://youtu.be/J6-FLEiBE84
מה הסיפור של Round midnight?
זה אחד הסטנדרטים הכי ידועים ואהובים במוסיקת הג'אז ומיצירות הג'אז המבוצעות והמשפיעות בכל הזמנים. חיבר אותו בשנת 1943 אחד מגדולי הפסנתרנים והמלחינים בתולדות הג'אז, ת'לוניוס מונק.
ו"ראונד מידנייט" (Round midnight) הוא אחד מסטנדרטי הג'אז המוקלטים ביותר שהלחין מוזיקאי ג'אז, עם מגוון מרשים של ביצועים שיצרו אמני ג'אז מובילים לאורך השנים.
כפי שמרמז שמו, הקטע Round midnight מצטיין באווירה מלנכולית ומהורהרת, שהיא כל כך מתאימה ומדויקת לשעות הקטנות של הלילה.
הוא ידוע גם במבנה ההרמוני הייחודי שלו, עם אקורדים שהם לא תמיד שגרתיים, מעברים כרומטיים מרתקים ומורכבות ועומק מוסיקלי, מאפשר "Round Midnight" למבצעים גמישות ומרחב גדול לאלתור ולפרשנות אישית בביצוע.
גם בשל כך, הסטנדרט הזה נחשב לאתגר עבור נגני ג'אז ועבור מוסיקאים רבים בתולדות הג'אז הוא היווה נקודת ציון משמעותית בקריירה.
את אחת ההקלטות המוקדמות ביותר של "Round Midnight" הקליט החצוצרן דיזי גילספי. באותו ביצוע יצר דיזי גם את האינטרו והקודה שהפכו כמעט בלתי נפרדים מהסטנדרט. שותפים לדיזי בהרכב שהקליט אותו אז היו לאקי תומפסון בסקסופון טנור, מילט ג'קסון - ויברפון, אל הייג - פסנתר, ריי בראון בבאס וסטן לוי בתופים.
בשנת 1993, בדיוק 50 שנה לאחר שנכתב, נוסף ביצוע שהוקלט על ידי החמישייה של מונק - לקראת הקבלה שלו אל היכל התהילה של הגראמי.
#הסרט Round Midnight
הסטנדרט הזה כיכב בסרט צרפתי מצוין שנשא את שמו, Round Midnight (בעברית "דקה לחצות"). הסרט התמקד בחיי נגן סקסופון אמריקאי בסצנת הג'אז בפריז של שנות ה-50 ובקשר עמוק ומורכב שמתפתח במהלכו.
הסרט הנהדר הצטיין בחיבור מצוין בין ביצועי ג'אז נהדרים וצילום קולנועי מרהיב, שלכדו היטב את החיים והאווירה הנוגה, אך תמיד רומנטית, של לילות פריז.
בתפקיד הראשי בסרט ובהופעת הקולנוע יחידה שלו, כיכב נגן הסקסופון שהוא עצמו מגדולי הג'אז, דקסטר גורדון. את הסרט יצר הבמאי הצרפתי המפורסם ואוהב הג'אז, ברטרן טברנייה (Bertrand Tavernier).
הסרט האותנטי ומרגש, התכתב עם חייהם של שניים מגדולי הג'אז, לסטר יאנג ובאד פאוול. הוצגו בו היטב היחסים האופייניים שבין אמנים אמריקאים לתרבות האירופאית של התקופה, לצד מבט על נושאים כמו גלות וחברות בין-תרבותית, לצד התמכרויות והקרבה של אמנים לטובת אמנותם.
הסרט, שהפך כמעט מיד לקלאסיקה, קיבע סופית גם את "Round Midnight" כאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הג'אזי וכסמל לתקופה חשובה בתולדות הז'אנר.
פסקול הסרט, שזכה באוסקר על המוסיקה שלו, נחשב מהפסקולים היפים בהיסטוריה של הקולנוע והפך לאחד מאלבומי הג'אז הידועים בתולדות הג'אז. בין המבצעים בסרט נכללו מוסיקאי ג'אז נהדרים ובתוכם דקסטר גורדון, הרבי הנקוק, בובי מקפרין, וויין שורטר, ג'ון מקלוהן, רון קרטר, בילי היגינס, טוני וויליאמס, צ'ט בייקר ולונט מקי.
הנה מעט ממה שלא מספרים בריל בוק לגבי "ראונד מידנייט":
https://youtu.be/vzI3MQ9JF-Q
דיזי גילספי באחת ההקלטות הראשונות של הסטנדרט מ-1946:
https://youtu.be/WWiLCMGvqQA
המושלם של ת'לוניוס מונק, עם דיזי, סוני וארט בלייקי:
https://youtu.be/1gQuSdoN1nA
הביצוע של הרכב הגיטריסט הענק ווס מונטגומרי:
https://youtu.be/MOm17yw__6U
ובובי מקפרין שר את Round Midnight בסרט הג'אז הנפלא שהסטנדרט גם מככב בו:
https://youtu.be/w4nVDKeVxok
הקדימון של הסרט בשם זה:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
זה אחד הסטנדרטים הכי ידועים ואהובים במוסיקת הג'אז ומיצירות הג'אז המבוצעות והמשפיעות בכל הזמנים. חיבר אותו בשנת 1943 אחד מגדולי הפסנתרנים והמלחינים בתולדות הג'אז, ת'לוניוס מונק.
ו"ראונד מידנייט" (Round midnight) הוא אחד מסטנדרטי הג'אז המוקלטים ביותר שהלחין מוזיקאי ג'אז, עם מגוון מרשים של ביצועים שיצרו אמני ג'אז מובילים לאורך השנים.
כפי שמרמז שמו, הקטע Round midnight מצטיין באווירה מלנכולית ומהורהרת, שהיא כל כך מתאימה ומדויקת לשעות הקטנות של הלילה.
הוא ידוע גם במבנה ההרמוני הייחודי שלו, עם אקורדים שהם לא תמיד שגרתיים, מעברים כרומטיים מרתקים ומורכבות ועומק מוסיקלי, מאפשר "Round Midnight" למבצעים גמישות ומרחב גדול לאלתור ולפרשנות אישית בביצוע.
גם בשל כך, הסטנדרט הזה נחשב לאתגר עבור נגני ג'אז ועבור מוסיקאים רבים בתולדות הג'אז הוא היווה נקודת ציון משמעותית בקריירה.
את אחת ההקלטות המוקדמות ביותר של "Round Midnight" הקליט החצוצרן דיזי גילספי. באותו ביצוע יצר דיזי גם את האינטרו והקודה שהפכו כמעט בלתי נפרדים מהסטנדרט. שותפים לדיזי בהרכב שהקליט אותו אז היו לאקי תומפסון בסקסופון טנור, מילט ג'קסון - ויברפון, אל הייג - פסנתר, ריי בראון בבאס וסטן לוי בתופים.
בשנת 1993, בדיוק 50 שנה לאחר שנכתב, נוסף ביצוע שהוקלט על ידי החמישייה של מונק - לקראת הקבלה שלו אל היכל התהילה של הגראמי.
#הסרט Round Midnight
הסטנדרט הזה כיכב בסרט צרפתי מצוין שנשא את שמו, Round Midnight (בעברית "דקה לחצות"). הסרט התמקד בחיי נגן סקסופון אמריקאי בסצנת הג'אז בפריז של שנות ה-50 ובקשר עמוק ומורכב שמתפתח במהלכו.
הסרט הנהדר הצטיין בחיבור מצוין בין ביצועי ג'אז נהדרים וצילום קולנועי מרהיב, שלכדו היטב את החיים והאווירה הנוגה, אך תמיד רומנטית, של לילות פריז.
בתפקיד הראשי בסרט ובהופעת הקולנוע יחידה שלו, כיכב נגן הסקסופון שהוא עצמו מגדולי הג'אז, דקסטר גורדון. את הסרט יצר הבמאי הצרפתי המפורסם ואוהב הג'אז, ברטרן טברנייה (Bertrand Tavernier).
הסרט האותנטי ומרגש, התכתב עם חייהם של שניים מגדולי הג'אז, לסטר יאנג ובאד פאוול. הוצגו בו היטב היחסים האופייניים שבין אמנים אמריקאים לתרבות האירופאית של התקופה, לצד מבט על נושאים כמו גלות וחברות בין-תרבותית, לצד התמכרויות והקרבה של אמנים לטובת אמנותם.
הסרט, שהפך כמעט מיד לקלאסיקה, קיבע סופית גם את "Round Midnight" כאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הג'אזי וכסמל לתקופה חשובה בתולדות הז'אנר.
פסקול הסרט, שזכה באוסקר על המוסיקה שלו, נחשב מהפסקולים היפים בהיסטוריה של הקולנוע והפך לאחד מאלבומי הג'אז הידועים בתולדות הג'אז. בין המבצעים בסרט נכללו מוסיקאי ג'אז נהדרים ובתוכם דקסטר גורדון, הרבי הנקוק, בובי מקפרין, וויין שורטר, ג'ון מקלוהן, רון קרטר, בילי היגינס, טוני וויליאמס, צ'ט בייקר ולונט מקי.
הנה מעט ממה שלא מספרים בריל בוק לגבי "ראונד מידנייט":
https://youtu.be/vzI3MQ9JF-Q
דיזי גילספי באחת ההקלטות הראשונות של הסטנדרט מ-1946:
https://youtu.be/WWiLCMGvqQA
המושלם של ת'לוניוס מונק, עם דיזי, סוני וארט בלייקי:
https://youtu.be/1gQuSdoN1nA
הביצוע של הרכב הגיטריסט הענק ווס מונטגומרי:
https://youtu.be/MOm17yw__6U
ובובי מקפרין שר את Round Midnight בסרט הג'אז הנפלא שהסטנדרט גם מככב בו:
https://youtu.be/w4nVDKeVxok
הקדימון של הסרט בשם זה:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
