אחד הדברים המופלאים בתרבות האנושית הוא העוצמה של הפשטות. אנחנו מעריכים אותה בעיקר כשאנו נתקלים בחומר מסובך מדי, בשפה גבוהה מדי, או בכתיבה פתלתלה ומעמיסה, שאתם בטח הייתם קוראים לה "חופרת"... אז איך עדיף לכתוב? - אתם כבר יודעים, כי קראתם את הכותרת. כיתבו פשוט!

כדאי להתאים את הכתיבה לקהל היעד שלכם. אם קהל היעד הזה הוא כולם אז חשוב מאד לכתוב פשוט. אם אינכם כותבים לפרופסורים ודוקטורים, אז אל תשתמשו במילים מסובכות. ברוב המקרים הן לא מעידות שאתם חכמים, אלא שאתם הרבה פחות חכמים מכפי שאתם חושבים שאתם...

מצד שני, רבים מהפרופסורים והאנשים המשכילים, או לפחות החלק הטוב שבהם, לא מת על יותר מדי מילים גבוהות, לא מובנות, בכתיבה, שרק הם יוכלו להבין. גם הם יעריכו אתכם הרבה יותר אם תכתבו פשוט ומובן. הרבה אנשים מסתתרים מאחרי מילים גבוהות והיום פחות מתמיד. המילים הגבוהות נראות כמו משהו שאפשר להסתתר מאחוריו. אבל האמת שהן הרבה פחות יפות לכם.

ועוד דבר - אוסקר וויילד אמר פעם ש"היו עצמכם, כי כל השאר כבר תפוסים..." - אז אל תכתבו כמו מישהו אחר שאתם מכירים, אלא מצאו את הדרך והפשטות היפה שלכם. גם אם לא תהיו הכי טובים בעולם, וסביר שכך יהיה, לפחות בהתחלה, היו אתם ומשם תוכלו ללכת ולהשתפר ולהיות יותר ויותר טובים. בקיצור, נסו לפתח סגנון אישי בכתיבה שלכם ותקבלו הרבה יותר הערכה מכולם. חקיינים יש הרבה. הרבה מדי.


הנה הסברים נוספים לסיבה שטוב לכתוב פשוט:

https://youtu.be/Dz8E8UOBFJQ?t=10s

שמו של הדיונון בעברית ניתן לו בזכות שובל הדיו שהוא פולט כשהוא מתחמק מפני טורפים או כדי להטעות את הטרף שלו. הדיו מסייע לו להסוות את כיוון הבריחה שלו, ממש כמו שצבאות משתמשים בעשן כדי להסוות את תנועת החיילים והשריון בשטח.

כיום מפיקים דיו לכתיבה ולעטים באופן סינתטי. לא כולם יודעים שבעבר השתמשו אבותינו בדיו של הדיונון לצורכי כתיבה. כמובן שהיו אמצעים נוספים להשגת דיו מהטבע באותם הזמנים, כגון דיו שהופק מקליפות אגוזים וזרעים, מפחם ובהמשך ההיסטוריה גם מתרכובות כימיות.

בנוסף לדיו, הדיונון מסוגל להחליף את צבעו במהירות הבזק, באמצעות הרחבה וכיווץ של תאים מיוחדים שעל פני עורו. בזכות היכולת הזו הוא יוצר מגוון עצום של צבעי ומרקמי הסוואה שמותאמים מיידית לכל סביבה שבה הוא חי. גם לצבע הקבוע של דיונוני המעמקים שהוא אדום כהה, יש תפקיד של הסוואה כיוון שבמעמקי הים הוא נראה פחות מאשר גוונים אחרים.


כך הדיונון פולט שובל דיו ומנסה להמלט מהמצלמה:

http://youtu.be/qVRYxMmkUZs


הדיונון הענקי ויכולתו להשתנות, להחליף צבעים ולהסוות את עצמו בצורה מדהימה כדי לצוד:

http://youtu.be/E-zodF-XrSE


הדיו של הדיונון וכיצד הוא פולט אותו כדי להטעות את הטרף שלו - במקרה זה דג פתיון של דייגים:

http://youtu.be/nSN-kn-IRCQ?t=4m19s


דיונונים אוסטרליים אדומים בים:

http://youtu.be/n45x2Ek-jAk?t=50s


והסבר היכולת המדהימה של הסקוויד לחמוק במהירות ולפלוט דיו הסוואה:

http://youtu.be/uiT79Lfxwps?t=41s

סיימתם תואר ראשון ואתם פנומן? - ברכותינו!

התואר "פנומן" הוא סיום בהצטיינות של תואר ראשון. עכשיו מגיע השלב שבו תוכלו להתחיל את התואר השני באקדמיה.

בתואר שני אתם עוברים מקריאה והאזנה להרצאות (דרך הערכים והתופעות שערכים באאוריקה) והלימוד המאתגר (בפיצוח האתגרים היומיים שלנו), לתחילת חקר וכתיבת מאמרים בתואר שני.

את המאמרים תכתבו כתלמידי המחקר שלנו, הסטודנטים לתואר שני, בהנחיית מנחי הבית של אאוריקה.


#איך עובד תואר שני באאוריקה?
בלימודי התואר השני באאוריקה נסייע לכם ללמוד לכתוב מאמרים מעולים ולחקור כדי להגיע להשלמת מאמרים כאלו.

במהלך התואר הזה תכתבו מאמרים בנושאים שיעניין אתכם לבחור, מתוך נושאי מחקר שבהם עוסקת האקדמיה.

הכתיבה לא תהיה קלה. ממש כמו תלמידים למאסטר (תואר שני) באוניברסיטה, אתם תגישו שוב ושוב את המאמרים שלכם למנחה והוא ידרוש תיקונים, ישאל שאלות, "יציק" עם שגיאות במאמר וידאג שתהיו אלופים.

לא מתאים לכם? - הכל בסדר. גם בחיים לא מעט אנשים מסתפקים בתואר ראשון. אבל מי שרוצים להתקדם יודעים שזה קשה. ואנחנו לא עושים הנחות. יש מאמרים שנדרשו לעשרות הגשות עד שאושרו.

אבל כשתשלימו את התואר השני ותגיעו לדוקטורט, אז תוכלו לבחור נושא או תחום דעת שבו תרצו להתמחות ותכתבו מאמרי מחקר שיאפשרו לכם להתמחות בו ולהגיע לדוקטורט אאוריקה בתחום. שם זו הפסגה של ההישגים אבל גם של הקושי. משם תצאו ממש מדהימים.

אחרי דוקטורט באאוריקה, האוניברסיטה האמיתית תהיה פצפוצי אורז בשבילכם... ☺️

בהצלחה!

דיסגרפיה היא לקות למידה המתבטאת בהפרעות בכתיבה ואיות של טקסט. יש הרואים בדיסגרפיה ובדיסלקסיה שתי צורות של אותה לקות. קראו עליהן בתגית "דיסלקציה".

סופרים מחברים סיפורים. הסופרים חוקרים לא מעט כדי ללמוד ולאסוף את המידע והפרטים שדרושים כדי לכתוב את הספר.

לפעמים כתיבת ספר יכולה לקחת שנים. הספר סוף סוף יוצא לאור, הספרים נמכרים לציבור ובזמן שהספר החדש בחנויות, לרוב עסוקים כבר הסופר או הסופרת בכתיבת הספר הבא.

הכירו כמה מגדולי הכותבים בעולם בתגית "סופרים".


הסופר אשכול נבו מספר על עבודתו (עברית):

https://youtu.be/IPf-2YCgwhs


קדימון לסרט על הסופר עמוס עוז (עברית):

https://youtu.be/FQro_eacNAw


והסרט המלא על עמוס עוז (עברית):

https://youtu.be/9NmWMBsPEaQ?long=yes

המחשוב הזעיר שאנו חווים לא נקרא רק מחשב. מחקרים מוכיחים שרוב הגלישה והשימוש בכלים ממוחשבים נעשים כיום על ידי ציוד מובייל, החל מסמארטפונים ועד לטאבלטים ושלל מכשירים ניידים אחרים.

לשם כך מפותחות יותר ויותר מקלדות מוקרנות (Projection Keyboards), שמאפשרות להקרין את המקלדת על גבי השולחן, במקום לחבר למכשיר מקלדת פיזית כבדה ומסורבלת. הקלדה באצבעות על הקלידים המוצגים על השולחן, מעבירה את הטקסט אל הסמארטפון או המכשיר שממנו משודרת המקלדת הוירטואלית הזו.

על פי הקואורדינטות (נקודות המיקום של האצבעות) יודע המכשיר על איזה "קליד" הקלדנו והוא מכניסו לרצף הטקסט המוקלד, ממש כאילו הייתה זו מקלדת רגילה.

כיום משווקות כמה מקלדות עם הקרנה כאלה. הן מתחברות למכשירים בעזרת שידור בלוטוס או בכבל ועושות את העבודה לא רע.


הנה פרסומת למקלדת מוקרנת של Serafim:

https://youtu.be/DDwZdg7sXxE


המקלדת המוקרנת של Celluon:

https://youtu.be/FpmMxcrbHXY


והנה Banggood - יצרן שמציג מתקן שעולה כמה עשרות דולרים ומקרין את המקלדת הווירטואלית על השולחן:

https://youtu.be/1rQKDwPQET4

אקרוסטיכון (Acrostic) היא שיטת כתיבה של שירים, שבה האותיות הראשונות של כל שורה יוצרות ביחד מילה, שם, צירוף מילים, משפט או את אותיות האלף-בית. בכל מקרה יוצר האקרוסטיכון צירוף בעל משמעות, שרצה המחבר להעביר. לעיתים הוא נועד כדי למנוע גניבה של הפיוט, מעין צורה קדומה של סימון זכויות היוצרים, לעיתים אחרות כדי להאדיר את שם האל, לסייע לזכור טקסטים ארוכים, למנוע קיצור של השיר ועוד.

בימי הביניים היה האקרוסטיכון קישוט שירי מקובל ומוערך והיוקרה של מי שכתבו אקרוסטיכונים מורכבים הייתה רבה. גם ביהדות השתמשו בו רבות, מהתנ"ך ועד לספרד של ימי הביניים, למשל באחד הפיוטים היהודיים הידועים, הפיוט לשבת "דְּרוֹר יִקְרָא", שבו שילב המחבר דונש בן לברט את שמו "דונש" באקרוסטיכון, ב-4 מהבתים בפיוט.

בימינו השעשוע נחשב מיושן יותר ומשמש בעיקר כדי לברך באירועים שמחים, כמו ימי הולדת, בר מצווה, בת מצווה וכדומה.

אך לא רבים יודעים שאקרוסטיכונים שימשו בעבר לא פעם כאמצעים להצפנה של מסרים וסודות. רבים השתמשו בשיטת האקרוסטיכון כדי להעביר מסר סודי פשוט בתוך שיר תמים לכאורה. כך הועברו מסרים מוצפנים לאהובים נסתרים, אל חברים ואפילו אל מחוץ ולתוך הכלא. שריד לכך אפשר למצוא לא פעם גם בטוקבקים באינטרנט, כשהטוקבקיסט מסתיר מסר פוגעני מעיני המודרטור שמבקר את התגובות ומחליט האם יפורסמו או לא. כך שימש אקרוסטיכון גם בספר "מסעות גוליבר".

פירוש המילה "אקרוסטיכון" הוא ביוונית "ראשי השורות". המקור מהמילים היווניות "אקרוס" (akros) שפירושה קיצוני ו"סטיכון" (stichos) שהיא שורה.



משימת יצירה
=========
כתבו שיר קצר שבו אקרוסטיכון של שמכם הפרטי.


הנה הסבר של האקרוסתיכון:

http://youtu.be/bCjMClh2opY


לדוגמה, כך כותבים אקרוסטיכון באנגלית למילה Cat:

http://youtu.be/B5dy7qWDrV0


ושיר מקסים שכתב בעל לאשתו הטריה שירה ושיבץ את שמה באקרוסטיכון:

http://youtu.be/JNBMfKqtH4s

את העט הכדורי (Ballpoint pen), "העט עם הרפיל" כמו שכינו אותו פעם, המציא עיתונאי הונגרי שרצה לפתח עט שלא מחייבת את הקסת, אותה צלוחית מלאה בדיו שהכותבים של פעם נאלצו לטבול בתוכה את העט כדי שיהיה להם דיו לכתיבה של 3 המילים הבאות.. אמנם היה ניסיון אמריקאי במאה שקדמה לו, בפיתוח עט כזה, אבל הוא לא הפך למוצר של ממש.

לאחר ביקור בדפוס של העיתון שלו, הבין בשנת 1935 העיתונאי המבריק לדיסלס לסלו בירו שאם יצליח לפתח עט שישתמש בדיו של הדפוס - הוא יפתח עט שהדיו בו מאפשר כתיבה ללא הפסקה. הדיו של הדפוס היה בעל יתרון אחד גדול - הוא התייבש מהר. זו לא הייתה תכונה שאפיינה את הדיו שבו כתבו עד אז ולא פעם הוא לכלך את הדפים או עשה כתמים של ממש. ובירו החליט להכניס את הדיו הזה לתוך צינור מתכת זעיר שיישב בתוך העט ושבתחתיתו יהיה מעין כדור קטן שכל הזמן "יתלכלך" בדיו והגלגול שבחיכוך עם הנייר יאפשר עוד ועוד דיו לכתיבה בעט.

בהתחלה העט הכדורי לא הצליח. לאחר שטייסים החלו להשתמש בעט הכדורי, בשל העובדה שעטים אחרים לא פעלו טוב בשחקים, התפרסם העט החדשני והפך להצלחה אדירה. מאז נקרא העט הכדורי במדינות רבות "עט בירו", על שם הממציא.


הנה המצאת העט הכדורי:

http://youtu.be/PLalXbsSLF0


ממציא העט הכדורי בירו ליד קודמו, ממציא עט הנוצה:

http://youtu.be/k1c-13IhgfI


וסיפורו של העט שכותב בחלל שפיתחה נאס"א במיליוני דולרים:

https://youtu.be/Rk8iGKOq-E8

בהנחה שאנשים לא יסתפקו רק בדיבור אל המחשב, שימיר את המילים לטקסטים, סביר שהמקלדות עוד יהיו איתנו זמן רב. אבל המקלדת הפיזית, זו שניתן להרגיש, אולי לא תהיה חלק מהעתיד שלנו.

מקלדות מסוגים שונים מסתמנות כמקלדות העתיד. אם מפני שהמחשבים עצמם הופכים קלים יותר ויותר, ואם בגלל שאנו עוברים בהמונינו למחשב הזעיר שנקרא סמארטפון, או טאבלט, או משקפיים חכמות וכדומה.

ייתכן שמקלדות העתיד כלל לא יהיו פיזיות, אלא מקלדות מוקרנות (Projection Keyboards) - מכשירים שישלחו קרניים שיציירו את המקלדת על גבי השולחן, או אף על האוויר. הקלדה על הקרניים הללו, או על ההולוגרמות של המקלדת, היא שתקליד את הטקסט אל המחשב.


הנה מקלדת מוקרנת שכבר נמכרת כיום:

https://youtu.be/FpmMxcrbHXY


וכך היא עובדת גם בחשיכה:

https://youtu.be/VaS7yBmT1pQ


מקלדת וירטואלית עתידית:

https://youtu.be/j0XvPuah7Tk


והנה המקלדת המשודרת מטלפונים ניידים:

https://youtu.be/lzsBwnv_dAg

קומדיה (comedy) היא יצירה דרמטית שעושה שימוש רב בהומור. באמנויות הבמה משמש המונח גם לתיאור הופעה שהמרכיב המרכזי שבה הוא ההומור.

בין מאפייניה הבולטים של הקומדיה ניתן לראות את השימוש בדמויות לא חכמות במיוחד, קלי דעת, או חסרי מודעות מספקת. לא פעם תכיל הקומדיה אנשים עם נכות, כשלים גופניים או לשוניים בולטים. גם האווירה בקומדיה היא של קלות דעת, סלחנות לנזקים וכדומה.

כיום מצליחות בטלוויזיה "קומדיות מצבים", סיטקומים, שבהם יש המון צחוק מסביב למצבים מצחיקים.


הנה הקומדיה בתכנית חינוכית (עברית):

https://youtu.be/ZKNUbTx5Dto?t=8m28s&end=11m07s?long=yes


כך נולדה הקומדיה (מתורגם):

https://youtu.be/arQ6U3ev5ic


קומדיה על בעל מבולבל שחווה את ההיריון של אשתו בצורה משונה (עברית):

https://youtu.be/4NErcCRzrEs


הנה ז'אנר הקומדיה דלארטה (עברית):

https://youtu.be/Vg52FbYTcIU


וסיפורה של קומדיית המצבים מהטלוויזיה (עברית):

https://youtu.be/FM3IkZNtNNg?t=30s&end=9m13s

עפרונות (Pencils) מייצרים מעץ המקיף מקל דקיק שבאמצעותו כותבים. העץ מגן על המקל הדק שבפנים משבירה ומאפשר לאחוז בעיפרון בקלות.

אותו מקל דק שבתוך העיפרון עשוי מחומר שנקרא גרפיט. הגרפיט עשוי פחם שחור ושמנוני, מה שמאפשר לכתוב בעזרתו על הנייר.

המצאת העיפרון בשנת 1795 מיוחסת לניקולס קונטה.


כך מייצרים עפרונות:

https://youtu.be/LTtR4foRsCw


מה השלימות שבו (מתורגם):

https://youtu.be/IBf9pXOmpFw


תהליך ייצור העפרונות:

http://youtu.be/wsUdR0bileI


וסרטון תיעודי על מפעל העפרונות:

https://youtu.be/S509_cqer7g?long=yes

את הקוּלְמוּס (Quill) יוצרים מנוצה אמיתית של עוף. הכנת הקולמוס מתחילה בריכוך הנוצה, על ידי השרייתה בחומץ או בתוך מים רותחים. אחרי שהיא מתרככת, האומן חותך את קצה הנוצה ומתקבל ממנה מעין צינור חלול.

אבל בקצה נוצה לא מסירים את הכל. משאירים את אחד הקצוות בולט. דואגים שעוביו יהיה בסביבות 2-3 מילימטרים. העובי יקבע את עובי הכתב שהקולמוס יפיק. האומן יוצר לקצה צורה מלבנית חדה ועושה בה חריץ דק. מטרת החריץ הזה לאגור ולווסת את הדיו ולשחרר אותו כלפי מטה, לכיוון החוד.

את אותו קצה מלבני יטבול הכותב בדיו שבקסת הדיו, הכלי בו הדיו מוחזק. לאחר הטבילה, מחזיק הכותב את הנוצה כלפי מטה, כשהצד של המלבן נמצא צמוד לקלף או לנייר שעליו הוא כותב.


כך נהגו לייצר את עט הנוצה:

https://youtu.be/SF_dRWZNsQM


כך כתבו איתו:

https://youtu.be/z603Je-yjd8


והנה עט הנוצה:

https://youtu.be/FNWnM474sSo

הלבלר (Scribe) היה הכותב של ימי קדם. ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה פעם נחלת הכלל. מי שידעו לכתוב היו מאוד נדירים ובעלי מקצוע נחשב.

עבודת הלבלר הייתה לשבת ולכתוב. בעידן העתיק על פפירוסים ובהמשך על מגילות קלף. הוא לא היה משרת אלא בעל מעמד גבוה מאוד. לבלרים ניהלו את הרישומים בממלכה. הם רשמו את הפעולות הכלכליות, את רשימות הרכוש, רישומי המיסים וכדומה.

והעבודה הזו לא הייתה פשוטה ודרשה השכלה מרשימה. בהירוגליפים לדוגמה, אותו כתב חרטומים של מצרים העתיקה, היו מעל 2,000 סימנים שונים. בשל מורכבותו, מעטים ידעו אז קרוא וכתוב. גם כתב היתדות של מסופוטמיה היה מורכב וקשה לשליטה אז ובהמשך גם הכתב היווני והרומי.

הכוח שהקנה הידע הזה למי שרכש אותו, הפך את הלבלרים, או הסופרים ומי שידעו לכתוב ולקרוא, לבעלי עמדה חברתית מכובדת מאד והכנסה נאותה. למעשה, הלבלרים היו פקידים. כמי ששלטו בקריאה וכתיבה, הם היו מהמשכילים והמקצועיים שבעובדים בימי קדם. מעמדם היה כשל מהנדסים בהייטק של ימינו. הם שלטו באיחסון ושימור הידע המשפיע ביותר של התקופה.

הכותבים המשיכו בעבודתם גם אל תוך ימי הביניים. עבור הכנסייה הנוצרית הם כתבו את ספרי הקודש. ביהדות הם הפכו לסופרי סת"ם שכותבים את ספרי התורה בקליגרפיה מדויקת ומוקפדת במיוחד.

כותבים כאלה המשיכו לשרת את הציבור המוגבל בהשכלתו, גם אחרי עידן ההשכלה. הם עשו זאת כשישבו בכיכר העיר וכתבו מכתבים עבור אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ורצו לשלוח מכתב ליקיריהם הרחוקים או למוסדות ולגופים שהתקשורת איתם הייתה בכתב.


הנה לבלר אופייני מימי קדם:

https://youtu.be/LoqavHDlKZ0


תרומתו לידע ולמדע ימי קדם כפי שהיא באה לידי ביטוי באימפריה ההלניסטית (עברית):

https://youtu.be/BS1btHFnbpU


פסל של לבלר מצרי קדום:

https://youtu.be/cxs1d3N60UI


היום יש חברות שמספקות כתיבה בכתב יד למי שרוצים לכתוב מכתבים אישיים כמו פעם:

https://youtu.be/Tg2iLbwzLNY

לאונרדו דה וינצ'י הוא ללא ספק מגדולי היצירתיים בהיסטוריה. אבל גם כפותר בעיות מעולה הוא עמד בפני בעיה אישית לא נוחה. נקדים ונספר שלאונרדו היה שמאלי, איטר יד ימינו.

כשהוא כתב במחברתו, לאונרדו נהג לכתוב ביד שמאל כמובן. אבל די מהר הוא הבחין שהוא מכתים את הדף בדיו. את הכתמים גרמה היד הכותבת, שמרחה את הדיו שזה עתה נכתב על ידה.

רובנו היינו כנראה מתרגלים לכתמים הללו וחיים איתם בשחור. זה המחיר שאנו משלמים על השוני שלנו. אבל לאונרדו, איש האשכולות, הדייקן והחקרן וזה שתיעד במחברותיו אחדות מההמצאות המדהימות בהיסטוריה פנה לכיוון ההפוך - הוא הבין שאם יכתוב הפוך הרי שהיד הכותבת תיגע רק באזור על הנייר שבו עדיין לא נכתב בדיו. לכן הוא פשוט עבר לכתיבת ראי - במקום לכתוב משמאל לימין, כמו שנהוג באיטלקית ובשפות הלועזיות, הוא כתב מימין לשמאל. כתב ראי!

זה עבד מצוין. במקום לסבול מכתמים ודיו מלכלך, או לגרום לכאבי יד בידו הכותבת, שינה הגאון את הרגליו וכתב נקי ומובן, אבל הפוך.

האם הכתב היה קריא ומובן? - כן, אבל רק לו עצמו. על הדרך תרמה שיטת הכתיבה ההפוכה הזו לסוג של קושי לאחרים לקרוא את רעיונותיו. גאון, כבר אמרנו?


הנה סיפור הכתיבה ההפוכה במחברות של הגאון והסבר הדיו המכתים:

https://youtu.be/zwGdnCNi8Ss


יש הסבורים שהסיבה לכתב ההפוך היא דיסלקציה שממנה סבל:

https://youtu.be/xnNk-eX7sSE


מה שנקרא הפרעות קשב וריכוז, כלומר ADHD:

https://youtu.be/ssYlLhlGGzI

כתב הברייל, הכתב המבוסס על נקודות בולטות, לא נוצר ביום אחד. שרשרת נסיונות קדמה להמצאה החשובה כל כך. שיטה ראשונית פותחה בצבא הצרפתי על ידי קצין ששמו היה שארל ברביה. הוא פיתח שיטת סימנים מובלטים לקריאה של הוראות קרב בלילה ובתנאי ראות קשים.

גם המורה לעיוורים ויליאם מון פיתח סידרת אותיות כזו שניתן לקרוא באמצעות קצות האצבעות אך היא לא הייתה יעילה. 50 שנה לפניו הבין ולנטין האי הצרפתי את אפשרויות הבלט. הוא לימד את העיוורים לקרוא מדפי התבליט שבאמצעותו הדפיסו אז בבתי הדפוס את הספרים. ואולם אותיות הדפוס הרגילות שהיו טבועות על התבליטים היו קשות מדי לקריאה בשביל העיוורים.

מי שפיתח את כתב הברייל המפורסם היה סטודנט צרפתי עיוור מהמאה ה-19 בשם לואי ברייל. בשנת 1824 הוא שמע שחיילי הצבא הצרפתי נעזרים בשיטת ברביה לקריאת לילה והוא פיתח את שיטת הסימנים לכל מערכת האותיות שזכתה לשם "כתב ברייל".


כך נולד כתב ברייל מבעיה צבאית (מתורגם):

https://youtu.be/cyfxQ6sdaIE


על המצאת הכתב לעיוורים של לואי ברייל:

http://youtu.be/9IQKqPaICKI


נער בכיתה ח' שפיתח בעצמו מדפסת ברייל גאונית:

https://youtu.be/N7fu5uCvQSs?t=16s


וסרט ארוך על המצאת כתב הברייל:

https://youtu.be/OFyY7u95nxw?long=yes

זה היה בשנת 2016 כשהתפרסמה לראשונה כתבה שנכתבה על ידי עיתונאי שהוא בעצם תוכנת מחשב, המצוידת באלגוריתם של בינה מלאכותית. המדהים היה שלא זו בלבד שהמומחים שבחנו את הכתבה לעומק קבעו שהיא כתובה היטב, אלא שכתיבת כל הכתבה הזו, באורך של כ-1,000 מילים (בשפה הסינית, אם זה חשוב...), לקחה דקה אחת בלבד!

ואכן, תוכנות בינה מלאכותית הולכות ומתקדמות לעבר מה שעד לפני עשור נראה כמו עתיד רחוק מאד. ממש בקרוב יתכן שתוכנות כאלה יתחילו להחליף גם את העיתונאים. דמיינו לעצמכם שתוכנה חכמה תבצע בעצמה את התחקיר העיתונאי, תבצע את עיבוד הנתונים וה"הבנה" של המשמעות שלהם ומה ניתן להבין ממנה לגבי ההשפעות על החברה, עולם הטכנולוגיה, ההיסטוריה ועוד. דמיינו את התוכנה "מתיישבת לכתוב" ומנפיקה בתוך שברירי שנייה את הסיפור העיתונאי, כלומר את הכתבה או המאמר שיופיע בעיתון האלקטרוני שלכם..

ועכשיו הפסיקו לדמיין.. כבר היום תוכנות כאלה קיימות והן נקראות "עיתונאים רובוטיים". התופעה מכונה "רובו ג'ורנליזם" והתוכנות הללו הן סוג של מתחרה מפחיד וזול לעיתונאים האנושיים של היום. העיתונאי הרובוטי מהיר מאד באיסוף נתונים, לא ישן אף פעם, מנתח כמויות מידע עצומות ומצויד בידע מעמיק לגבי הקורא שלו, הרגליו וכיצד הוא אוהב לקרוא. כך יכול רובוט עיתונאי לכתוב מאמר שונה לכל אחד מאיתנו (קראו על כך באאוריקה בתגית: "הפצה ליחידים"). בצורה כזו יהיו מי שיקבלו לקריאה מאמר עתיר תמונות, אחרים יקבלו מאמרים קצרים ותכליתיים וחבריהם יקבלו מאמר מפורט ועתיר דוגמאות.

במקום העיתונות הקלאסית שבה אדם אחד כותב מאמר למיליונים, קמו חברות חדשות שפיתחו אלגוריתמים לכריית מידע ורובוטי כתיבה, שנעזרים בבינה מלאכותית ולמידת מכונה. בוטים כאלה יוצרים באופן אוטומטי מיליוני מאמרים ויחידות תוכן המותאמים לקורא הספציפי. בעתיד כל אחד יקרא את מה שמעניין אותו ורק אותו. כלומר במקום לכתוב מאמר אחד למיליונים, מאפשרים עיתונאים רובוטיים כתיבה של המוני מאמרים שונים לכל אדם בנפרד.

אבל יש בכך גם בשורה. התקווה היחידה של העיתונאי האנושי של העתיד, למול מפלצת הכתיבה של הבינה המלאכותית, היא האישיות שלו. כותב שמצויד בחשיבה יצירתית ורב תחומית, ביכולת לספר סיפור, לחשוב בצורה מעניינת, לשפוט ולשקול ולייצר חשיבה מקורית וחדשנית - אדם כזה יוכל גם בעתיד לנצח את הרובוט העיתונאי, המהיר והמצויד להחריד, אבל זה שלא מבין אירוניה או סרקזם והומור. ליצירה עיתונאית אנושית ברמה גבוהה יהיה תמיד מקום. מי שיוחלף הם העיתונאים שהסתפקו בעבודה הבסיסית של הכתב.


הנה הכותבים המתוכנתים של העתיד:

https://youtu.be/dj3EvdOJXMc


ב-2013 כתבו רובוטים כאלו מעל מיליארד כתבות שפורסמו בעיתונות ובאינטרנט:

http://youtu.be/vkrV4MiX4IM


הנה נאום לנשיא טראמפ שכתב מחשב:

https://youtu.be/EFHyzuqjaok


חברת "Automated Insights" שהבוטים שלה כותבים מאמרים מלאכותיים:

http://youtu.be/EEczLkSTSrQ


ובוטי כתיבה חכמים של חברת "נרטיב סיינס" שכותבים מאמרים בתחומים כמו ספורט ועיתונות:

https://youtu.be/inlkQcSjD9w

הקוּלְמוּס (Quill) או עט הנוצה, היה העט הקדום, שנהגו בעבר לטבול בקסת דיו, כלי מלא בדיו, ולכתוב. הקולמוס שימש לכתיבה במשך מאות שנים, בטרם הומצא העט הכדורי. את הקולמוס מכינים מקנה סוף או מנוצה של עוף גדול.

קולמוסים קדומים התגלו במצרים והם מהמאה ה-4 לפני הספירה. ביניהם נמצאו גם כאלה שהחוד שלהם חצוי והם נחשבים מתקדמים יותר. הם הוכנו מקנה או מבמבוק, על ידי חידוד חלק ממנו.

בקהילות יהודיות באגן הים התיכון השתמשו בדרך כלל בקולמוסים שנוצרו מקנה. גם בימינו משמשים עדיין סופרי סת"ם, מי שכותבים ביד ספרי תורה גדולים, מזוזות, תפילין ומגילות. למרות שקולמוסי הנוצה הם נפוצים וקלים להכנה יותר, בימינו יש מי ששומרים עדיין על מסורת קולמוסי הקנה העתיקה.

הקולמוסים העתיקים הם שיצרו את הקליגרפיה. בהיותם כלים מדויקים וגמישים לקליגרפיה, משתמשים עד היום, לקליגרפיה איכותית, בקולמוסים שנוצרו מנוצות ציפור גדולה.

בימינו משתמשים ליצירת קולמוסים בעיקר בנוצות של תרנגולי הודו, אבל לא רק. על אף שהם נחשבים נחותים, ניתן למצוא היום קולמוסים רבים, שנוצרו ממתכת, ואף קולמוסים שעשויים פלסטיק.

מקור המילה קולמוס הוא בשפה יוונית, שבה הקנה המצוי נקרא "kalamos". ממנה הוא עבר לשפות שונות, כולל עברית. באנגלית הושפע ממילה זו ביוונית ולטינית, גם שמו של הקולמוס שנעשה מנוצה, שנקרא Quill. זאת בניגוד לקולמוס שנעשה מקנה, שנקרא באנגלית Reed pen.


הנה עט הנוצה:

https://youtu.be/FNWnM474sSo


כך נהגו לייצר אותו מהנוצות:

https://youtu.be/SF_dRWZNsQM


כך כתבו איתו:

https://youtu.be/z603Je-yjd8


העט הכדורי שהחליף אותו:

http://youtu.be/PLalXbsSLF0


וממציא העט הכדורי בירו ליד קודמו, ממציא עט הנוצה:

http://youtu.be/k1c-13IhgfI

המצאת הכתב היא בת 7,000 שנה בלבד. הכתב העתיק שהומצא על ידי התרבויות העתיקות של מסופוטמיה שימש אותם לצרכים יומיומיים.

הסופרים בלבד היו מי שכתבו אז, כי אנשים רגילים לא ידעו קרוא וכתוב, אפילו אם הם היו מלכים ובעלי משרות מכובדות.

סופרי מסופוטמיה נהגו לכתוב אז על חימר באמצעות מקל קטן שנקרא "סטיילוס", שקצת מזכיר מקל אכילה סיני של היום. לחיצה עם המקל על לוחות חימר, עשויים מטיט רטוב, יצרה סימנים שונים בצורות יתדות, בכתב שזכה לשם "כתב היתדות" (Cuneiform).

הכתב הזה סייע לכתוב את המיתולוגיות, הסיפורים, האגדות והרעיונות של התרבויות העתיקות. אבל בתחילה הוא בעיקר שימש בחיי היום יום - לרישום של פרטים חקלאיים, נושאים מסחריים, רישומי חובות וכדומה.


הנה סיפור כתב היתדות:

https://youtu.be/vglAeKfm2XA


הסופרת הראשונה בהיסטוריה, אנהדואנה, כתבה בדיוק כך (מתורגם):

https://youtu.be/XhNw1BhV6sw


כך נהגו הסופרים השומרים לכתוב על החימר:

https://youtu.be/KHOnhYCskd0


כתובים בכתב יתדות:

https://youtu.be/T6HPEUtgoas


והסבר של צורת הכתיבה הזו:

https://youtu.be/r7Wvp37uIvc

אמנם היו פיתוחים עוד לפניו, אבל כימאי ורוקח אנגלי בשם ג'ון ווקר נחשב למי שהמציא את "הגפרורים השימושיים", גפרורי החיכוך הראשונים. אלו היו גפרורי זרחן, שהורכבו מקיסמי עץ שראשם צופה בתערובת שהכילה זרחן לבן וגופרית. שפשוף של הגפרור בכל משטח, הצית אותו.

ווקר החליט שלא לרשום פטנט על הגפרורים שהמציא ובשנת 1827 הוא החל למכור גפרורים באופן מסחרי. במקביל אליו החלו יצרנים רבים לייצר גם הם גפרורים.

אבל הזרחן הלבן והרעיל, שאותו הכילו הגפרורים של ווקר, הפך אותם למסוכנים ורעילים. גם ההצתה הקלה שלו הייתה מסוכנת, לעיתים אפילו בתוך הקופסה כשנוצר חיכוך מקרי בין הגפרורים..

30 שנה אחר כך החליף השוודי ינס יאקוב ברצליוס (Jöns Jacob Berzelius) את הזרחן הלבן המסוכן בזרחן אדום. הוא כינה את הגפרורים הלא-מסוכנים שלו "גפרורי ביטחון" (Safety matches). אולי היו בטוחים יותר, אך הם עדיין לא היו מספיק אמינים בכדי להפוך למוצרים מצליחים. מפתחים שונים ניסו לשפר אותם. בשנת 1855 הציגו האחים השוודים לינדסטרום את הגפרור הסופי והאמין, שבו אנו משתמשים עד היום.

עוד שלב בשליטה האנושית על האש הושלם.


כך הומצאו ופועלים הגפרורים (בעברית):

https://youtu.be/MM5nAuAhtKs


המצאת הגפרורים:

http://youtu.be/H2a0KHiZhts


סודות פיתוח הגפרורים של ג'ון ווקר:

http://youtu.be/JRq_7iPkRUs


ומצגת וידאו של התפתחות גפרורי הביטחון:

http://youtu.be/LDipxaQHovA

מספרים שהסופר ארנסט המינגוויי המציא סגנון כתיבה של סיפורים ב-6 מילים. הסיפור הראשון שכתב היה "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". לא ברור אם הוא זה שאכן כתב את הסיפור הקצרצר כל-כך ולא ברור אם הוא שהמציא את סגנון הכתיבה הזה, אבל הרעיון מצוין בכל מקרה. המינגוויי, לפי הסיפור הזה, טען שזו עבודתו הטובה ביותר..

הסוגה הספרותית המקצרת כל כך אינה חדשה. סיפורת בזק (flash fiction) כבר קיימת זמן רב. לפי ויקיפדיה, אורך של סיפור בזק כזה נע בין 300 ל-1000 מילים. לא קל לקרוא לסיפור בזק סיפור ויש המכנים אותו פשוט "קטע". ממשלי איזופוס ועד צ'כוב וקפקא, הסיפורים הללו נכתבו גם בעבר. אבל רק בעידן הפוסט-מודרני הם הפכו למבוקשים, בעיקר בשל הצורך בפוסטים קצרים באינטרנט. בשנת 2007 אף הומצא פרס המיקרו לסיפורת בזק.

אבל הסיפורים ב-6 מילים הם התמצית של התמצית של הקיצור, שיאו של סיפור הבזק. בארצות הברית יצא אפילו ספר ששמו "זה לא יצא בדיוק כמו שתכננתי: זיכרונות בשש מילים של סופרים מפורסמים ועלומים". בספר שירים וסיפורים קצרצרים, שנבחרו מתוך 25 אלף קטעים שאסף מגזין אינטרנט מקוראיו. כמו ש"ציוץ" הוא בעברית מסר קצר בטוויטר, יש נסיונות למתג את זה אצלנו כ"צרצר".

נסו לחשוב על הסיפור הקצרצר ועל כמה דמיון הוא מפעיל אצל הקורא. קחו למשל את סיפור האהבה והאכזבה הבא:
"כאב שהיא עזבה אחרי שעה בלבד."
יש כאן דרמה עצומה, שרובה יכול להיכתב בראשו של הקורא: אהבה קצרה מאד, באופן קיצוני. אכזבה. כאב שעתיד מכאן ואילך להיות קשור בשמה ובזכרון השעה המאושרת היחידה בחייו ועוד.

ונסו לדמיין איזו דרמה של בדידות קיצונית, תקווה וייחול שכנראה לא התממש יש בסיפור הזה:
"למכירה: מזרון זוגי משומש בצד אחד."
הוא או היא קנו מזרון זוגי. קיוו שיבוא מישהו לאייש אותו לידם, אבל זה מעולם לא קרה. סיפור חיים קצרצר שמאחסן בתוכו מאות לילות של בדידות, עם תקווה תמידית שהיא תסתיים. ואז יקיצה מאכזבת, בכל בוקר שוב לבד..

הנה עוד כמה דרמות קצרצרות:

"כשקרו לי החיים, תמיד ראיתי אושר."

"פעם, במלחמה, המוות לא פעם ניצח."


#משימה יצירתית
==============
כתבו סיפור משלכם בן 6 מילים. הקפידו שיהיה אישי, שפרו אותו בהתמדה, מצאו את שש המילים הטובות ביותר ושיעבדו ביחד טוב. בהצלחה!


הנה סרטון בתמונות שמתאר את הרקע לסיפור המקורי של המינגוויי:

https://youtu.be/szL7xoUxB38


מה שניתן ללמוד מהסיפור האישי הזה של המינגוויי כדי לכתוב סיפורים כאלה:

https://youtu.be/nCJyUMHaL_g


סיפורים ב-6 מילים - אוסף קצר ומרגש:

https://youtu.be/16sY1iLc2d4


עוד סיפורי 6 מילים באנגלית:

https://youtu.be/v1uD-dEl3Hs


ויוזמה לספר את כל התנ"ך ב-6 מילים, לאו דווקא רצופות:

https://youtu.be/Ymfh6RJezQ4

סינופסיס (Synopsis) הוא תקציר מסקרן של עלילת הסרט או הסדרה שיוצרים עומדים או מעוניינים לעשות ולהפיק. יש לו מטרה ויש דרכים טובות לכתוב אותו.

סינופסיס, אם אפשר רגע להמחיש אותו באופן ציורי, הוא הדוגמית של התסריט, או המתאבן הקטן שאתם בולעים בחתונה בשקיקה ונהנים מטעמו, עוד בקבלת פנים שלפני החופה. כלומר, הוא לא הארוחה עצמה, אפילו לא המנה הראשונה בה, אבל הוא נותן טעם טוב ומגרה להמשך.

מכאן שהסינופסיס הוא תקציר העלילה של סרט. אבל לא אותו תקציר של פסקה או שתי שורות שנטפליקס או DVD מציעים לנו כדי להחליט אם לצפות בסרט ומצד שני גם לא תקציר המפרט את מהלך כל העלילה שבתסריט.

הסינופסיס נועד לסקרן, לגרות ולגרום למי שצריך לרצות להיות מעורב בסרט או לאשר אותו, לעשות זאת. זהו בעצם המקביל בעולם ההפקה לפיץ', נאום מכירה קצר של משווק, איש מכירות, או הזמנת משקיע להשקיע בסטרטאפ או במיזם. בעולם הקולנוע והטלוויזיה הוא נועד למשוך את תשומת הלב של מפיקים, קרנות שיממנו או גופי שידור שייקחו על עצמם את ההפקה.


את הסינופסיס יש שמכנים "תסריט ספקולטיבי" (Spec script), או "תסריט דוגמה". בשניים עד 5 עמודים הוא מסביר את הדרמה שבסרט המתוכנן, מעביר את הקצב שלה, מדגים את הידע של הכותבים באיך מייצרים סיפור טוב וכמה הוא או היא מבינים את האפשרי בהפקה המתוכננת (אפילו האפשר הכלכלי) ולא מעט גם מה היתרון שלו או שלה כיוצרים בעשיית הסרט או הסדרה המוצעים בו.

לרוב הוא יבוא כשלב ראשון בדרך לתסריט, שמשמש להפקת הסרט ממש. הוא נועד לתת תיאור קצר ומסקרן שמסביר מה מקורי ומעניין בעלילה ולא יורד לפירוט מקוצר של העלילה או התסריט כולו.

בסרט קולנוע, למשל, יש מי שכותבים בו תקציר של העלילה, עם כל המהלך הסרט העלילתי, מתארים את המסע שהגיבור עובר בו, את דמויות המשנה החשובות, היחסים המרכזיים והתפניות בעלילה ומציגים את מבנה הסרט כולל ההתחלה, האמצע והסוף.

רבים מהיוצרים יאמרו שזה פחות מוצלח ושעדיף ההיפך - שדווקא הסקרנות היא שמדליקה בסינופסיס טוב ולכן צריך לגרות אבל לא לפרט מדי או להעביר את העובדה שיש כבר תסריט מוכן.


הנה הסינופסיס כתיאור קצר ומסקרן של היצירה העתידית:

https://youtu.be/wyVp090_jOY


הסבר נוסף (עברית):

https://youtu.be/PEP4D5VM2CQ


כך מדייקים בסינופסיס טוב (עברית):

https://youtu.be/wAIwX9vzxc8


דוקומנטריסטים מסבירים מתי הוא טוב (עברית):

https://youtu.be/YatUpOkecl0