שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הסוריאליזם?
משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.
במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.
התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.
הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.
הנה הזרם הסוריאליסטי:
https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ
כך נולד זרם הסוריאליזם:
http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4
מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:
http://youtu.be/wGT0GTdDlco
הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:
https://youtu.be/nE-pR8qwzl4
והסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:
https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs
מיהי גדולת הציור הנשי פרידה קאלו?
לא רבות הנשים הידועות בתולדות האמנות שהעמידו את עצמן ואת המראה האמיתי שלהן במרכז אמנותן. דווקא על רקע זה בולטת אחת האמניות העצמאיות, הדרמטיות והמעניינות בהיסטוריה, הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (Frida Kahlo).
את פרידה קאלו, האמנית אישה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, רואות הפמיניסטיות כסמל לנשיות חזקה ובלתי מתפשרת. העם המקסיקני רואים בה יוצרת לאומית וחלק בלתי נפרד מהפריחה של מקסיקו החדשה של העת המודרנית. עולם האמנות רואה בה את אחד הקולות המעניינים והייחודיים במאה ה-20 ולא רק בין הנשים.
פרידה החלה לצייר בילדותה. היא הייתה בת לצלם יהודי-גרמני ואיש יצירתי מאוד ולאם מקסיקנית קתולית ושמרנית. בילדותה קאלו התגברה על מחלת הפוליו ובהמשך חייה היא עתידה לסבול ממחלות נוספות ומפציעה קשה בתאונת דרכים.
דווקא מתוך הכאבים, על רגלה הקטועה ועל אינסוף הניתוחים שעברה, היא צמחה ועלתה כדמות מעוררת השראה. כך או כך, לחודשים הארוכים שבהם רותקה למיטתה בבית החולים בתחילת הדרך, היא חבה לא מעט, שכן אז היא החלה לצייר.
קאלו אמרה פעם שתאונה נוספת בחייה הייתה תאונה אחרת - הנישואין שלה לצייר המפורסם דייגו ריברה, בעל מתעמר ובוגדני שהיה למקור לצרותיה ולחייה הלא-פשוטים בלאו הכי, אבל היה מושא אהבתה לאורך כל חייה.
קאלו וריברה היו נשמות תאומות, שבצד הסבל הרב שגרמו זה לזו, אהבו בטירוף וחיו זה את חייו של זה. היא מתה בגיל 47 והוא מת 3 שנים אחריה. היא הורישה לו את כל ציוריה, כדי שהדיוקנאות שלה ילוו אותו גם אחרי מותה. כיום הם תלויים במוזיאונים החשובים בעולם.
ולמה היא כל כך חשובה וציוריה כה משמעותיים? - קאלו הייתה דעתנית ואפילו מרדנית. היא לא התביישה בדבר והציבה בציוריה את דמותה, את חייה ואת דעתה עליהם. היא עשתה זאת באופן דרמטי ובכנות מכאיבה במיוחד.
עבודותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה - עם חתימת שפם עדינה, בגבות עבות ומחוברות. דיוקנאותיה המצוירים של קאלו ודאי לא היו הופכים אותה למתמודדת בתחרות יופי בת ימינו. אך כמו להתריס ולהציג את עצמה מוזרה, שונה מהמודל הנשי המוכתב על ידי גברים, הציירת הזו נהגה לצייר דווקא את עצמה דווקא כך. מעולם לא ניסתה להתייפות ולהתאים את עצמה למודל יופי אחר. היא אהבה את עצמה בדיוק כמו שהיא הייתה. יפהפייה, גם בעיניה שלה וגם בעיני רבים אחרים.
הדיוקנאות הללו צוירו בתקופה שבה פרחה המהפכה המקסיקנית. זו הייתה תקופת מרד והתלהבות במקסיקו, שבה התקוממו האזרחים, כנגד הרודן שלהם פורפיריו דיאז. האמנית הסוערת שהלכה והתאהבה בקומוניזם, התאימה לעידן המרגש במולדתה ולרוחו של העולם החדש שהבטיח אז הסוציאליזם.
מתוך הרנסנס התרבותי והחברתי שמסביב, היא צמחה כאמנית עצמאית ובעלת עמדה חברתית, סמל נשי למקסיקו הצומחת מתוך החושך המנצל שהייתה שרויה בו בעבר.
ציוריה, הסוריאליסטיים משהו, הכילו את הניגוד שבין יופי אקזוטי של אישה מלאת חיים ומשמעות, השוכנת בתוך גוף מרוסק ופגום. בציורים היא הקיפה את עצמה בבעלי חיים, פרחים וצמחים, כבולעת את כל הטבע והעולם אל תוך האמנות שלה. בציורים היא הייתה כמלכה חופשית, טבעית ולא מוגבלת בדבר.
בגיל 47 מתה פרידה קאלו ב"בית הכחול", ביתה המפורסם. את הבית המפורסם שלה בנה אביה במקסיקו סיטי. בבית הזה חיה כל חייה וכיום נמצא בו מוזיאון שמנציח את חייה ואמנותה.
כך הפכה, מאז מותה, מי שבילתה חלק גדול מחייה במיטה וסבלה מכאבים עזים, לאחת מהציירים והאמנים המפורסמים בהיסטוריה ולאייקון עולמי באמנותהמאה ה-20.
הנה חייה של פרידה קאל (מתורגם):
https://youtu.be/B9XYtPqWLB4
היא עצמה - בחייה:
https://youtu.be/ou0EOcpdJm4
הדיוקנאות העצמיים המפורסמים שלה כפי שהם משובצים בתולדות חייה:
https://youtu.be/h4_rZEXPGjw
קאלו עם בעלה, הצייר דייגו ריברה:
https://youtu.be/Wq0Ul3_eme4
מוזיאון פרידה קאלו בבית הכחול - ביתה:
https://youtu.be/DaZjXZhg_OA
סיפור חייה לילדים:
https://youtu.be/9FdX90UZxqk
דמותה המרתקת שימשה השראה להצגות, מחול וסרטים נפלאים, כאן ב"הבימה":
https://youtu.be/kIqAmwsgOKs
תכנית "בקריאה ראשונה" על היומנים של פרידה קאלו שיצאו בעברית ועל חייה (עברית):
https://youtu.be/dVXMO_ktzJ4?long=yes
והסבר מעמיק עליה ועל יצירתה "שתי פרידות":
https://youtu.be/rxKR2cHmlPY?long=yes
מיהו הצייר המטמין אוקטביו אוקמפו?
הצייר הסוריאליסטי המקסיקני אוקטביו אוקמפו (Octavio Ocampo) הוא אחד המעניינים שבאמני האשליות. במבט ראשון נראה לך אולי שהציור ברור והנושא שלו חד-משמעי, אבל תמיד יתגלו לפתע עוד עצמים בציור, שלא נראו קודם.
אז בין אם אלה דמויות נסתרות שיוצרות דיוקן, או שמדובר בעצמים המרכיבים עצמים ודמויות גדולות מהם, יש לאוקמפו ציורים רבי צדדים, שמזוויות ומרחקים שונים מקבלים פירושים שונים.
אמצעים כמו שזירת תמונות קטנות לתמונה הגדולה ושימוש בשקיפויות הם אלה שהופכים את הציורים שלו לכל כך פופולאריים ומעניינים.
אוקמפו קורא לסגנון שלו ציור מותמר, מטמורפי (metamorphic). הדיוקנאות שהוא יוצר הם פעמים רבות של אייקוני תרבות כמו מרילין מונרו או המונה ליזה וההומור שבשינוי שלהם הוא חלק מהקסם של העבודות הללו.
הנה עבודות של הצייר אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/v7LNxnO-L9g
יצירותיו בשמות והדמיויות המפורסמות שבהן:
http://youtu.be/ry6xBg8I2BM
ומורפינג של יצירות אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/kDyOcOgXcPA
מי צייר את פניה של מיי ווסט כחדר סוריאליסטי?
את הציור הזה של סלבדור דאלי מכירים פחות אנשים בעולם מכל ציור מפורסם שלו, אבל מדהים שאת שמו של הציור הזה, של מי שנתפס בציבור כמלך הסוריאליזם, רק אנשים ספורים יודעים לומר.
מדובר בציורו של דאלי "פניה של מי וסט יכולים לשמש כדירה סוריאליסטית" (Face of Mae West which can be used as an apartment) מ-1934. אפילו השם קצת סוריאליסטי, כמו מתוך חלום של אמן.
בציור מבטא ללא ספק האמן הסוריאליסטי את הערצתו לכוכבת הגדולה והלא שגרתית הזו ואולי גם מנצל את הפרסום האדיר שלה לצרכיו שלו, לפחות האמנותיים. או שאולי הוא סתם זיהה דמיון מפתיע שרק גאון ויזואלי יכול לזהות וחשב על הזדמנות ליצירה סוריאליסטית נוספת ונהדרת והלך על זה?
טוב, אז הסיפור של היצירה הוא קצת יותר רחב ואפילו חברתי. הוא מתחיל בשנת 1935, שנה בה זוכה, או נכון לומר לוקחת מיי ווסט את הוליווד. שנים ספורות אחרי שהוזמנה לעשות סרט ולהציל את חברת פרמאונט מפשיטת רגל (בהצלחה) היא הופכת לכוכבת הקולנוע המפורסמת ביותר בעולם ולשחקנית הקולנוע המרוויחה ביותר בהוליווד. יותר מדיטריך ולמעשה יותר מכולן.
סלבדור דאלי, אמן סוריאליזם ובעל דמיון מפותח וחלומות ויזואליים שהופכים ליצירות אייקוניות, מזהה בפניה הזדמנות יצירתית. הוא מחליט ליצור גרסה שנונה וחכמה משלו לדיוקנה המפורסם של מיי ווסט.
בציור שלו מצייר דאלי חדר מגורים, מעין סלון סוריאליסטי מקסים של דירה, כשהחדר הוא בעצם דיוקן פניה של מיי ווסט. את חלקי פניה הוא יוצר מחפצים ואובייקטים בחלל. שפתיה המפורסמות הן בעצם ספה אדומה ודשנה, האף של הכוכבת הוא האח שבקצה החדר ועיניה הן שתי תמונות התלויות על הקיר.
התוצאה היא יצירה אייקונית שמקדימה לא מעט את הזמן ובזמן אמת נראית כהתחכמות שלו, אבל התחכמות עם הומור והרבה כישרון.
מאז, כמעט כל חובב אמנות ועיצוב ראה לפחות פעם אחת במגזיני עיצוב וספרים, בצילומי בתים מודרניים, או אפילו בגלריה או במוזיאון כלשהו.
הסיבה שהוא מצאה את עצמה מוצגת בספרות העיצוב ובמגזינים היא שהציור אכן הפך לחדר אמיתי.
איך זה קרה?
בשנת 1935 נפגש סלבדור דאלי, מי שכבר זכה לפרסום רב ואולי המוביל מבין אמני הסוריאליזם של אותם ימים, עם מי שיהיה חברו ואספן נלהב של ציוריו, אדוארד ג'יימס הבריטי.
ג'יימס הוא משורר, שבאופן נדיר הוא גם אדם מסודר כלכלית וגם אספן אמנות. הוא נחשב לאחד התומכים הבולטים באי הבריטי של התנועה הסוריאליסטית.
שנה אחר כך, ב-1936 מפגשים השניים בביתו של אדוארד בלונדון, כשדאלי מגיע אליו לביקור. בבית מפנטזים שני האמנים היצירתיים על חפצים סוריאליסטים של ממש, כולל מוצרי ריהוט שונים.
דאלי מזהה שלחברו המשורר יש דמיון מצוין. כסף וקשרים בוודאי יש לו. השניים מסכמים שיקימו בביתו הלונדוני של אדוארד ג'יימס חדר אמיתי שמדמה את פניה של מיי ווסט, חדר סוריאליסטי שיהפוך ממשי.
וכך יצרו האמן הסוריאליסטי ופטרון הסוריאליזם הבריטי, אדוארד ג'יימס את מה שיהיה לחדר בביתו של האחרון. היו שם תמונות שהן עיניים, אח שהוא אף, עם שני פתחים בצורת נחיריים. ג'יימס הוא שמציע שהם יבנו ספה שמבוססת על ספת השפתיים שבציור של דאלי.
החדר הזה משוחזר היום במוזיאון דאלי.
מכאן הייתה הדרך לספת השפתיים קרובה במיוחד. במשך שנתיים עבדו דאלי וג'יימס על היצירה. בהמשך יזמין ג'יימס עצמו ויפקח על נגרים ורפדים שיבנו עוד 3 גרסאות נוספות של הספה, עשויות בדים שונים. כל הספות הללו, אגב, יהיו לפריטי עיצוב סוריאליסטי, פריטים נדירים ואייקוניים, יש שיאמרו שהם אפילו נועזים מעט לתקופה.
הספות הללו ידליקו רבים לחקות את ספת השפתיים של דאלי. ראשונים היו מעצבי רהיטים צעירים, שיקבלו השראה מהיצירה ובהשראת האמן וחברו יישמו ספות שפתיים אמיתית לעצמם.
בשלב מסוים מתחילה חברה איטלקית בשם Gufram לייצר אותן באופן מסחרי. היצרנית הזו רושמת את הזכויות על המוצר ומוציאה דגמים של הספה האלמותית שהופכים למוצר אמיתי, הנמכר בצבעים שונים ומגוונים. הדגם המצליח ביותר הוא כמובן זה של ספות המיי ווסט ליפס האדומות והבוהקות.
היצירה של דאלי והתחפושת לה:
https://youtu.be/wZKAMDE8zto
פרשנות על העבודה של סלבדור דאלי:
https://youtu.be/RpVTmqkclxE
פניה של מיי ווסט באותו חדר מפורסם:
https://youtu.be/O21-vwRmjww
המיצב עם החדר והספה במוזיאון דאלי:
https://youtu.be/tS7mZuh3ewg
בתלת ממד:
https://youtu.be/EWlLK9gGUdA
מטיילים במיצב:
https://youtu.be/yK4u22l73Tw
מי היה הסוריאליסט סלבדור דאלי?
סלבדור דאלי, מחשובי האמנים במאה ה-20, היה צייר סוריאליסטי מספרד. משמעות הסוריאליזם שהוא כל כך אהב בציור היתה "מעל למציאות", כלומר אמנות שמשלבת חוסר הגיון והפתעה.
יצירותיו של דאלי הן מוזרות ולא רגילות. משולבות בהן תמונות חלום לא הגיוניות ודמיון מפתיע. הוא נהג לשלב בציוריו ויצירותיו דימויים של חלומות מוזרים ומלאי דמיון, המושפעים מאמני הרנסאנס הגדולים ומתורתו של זיגמונד פרויד והתיאוריה שלו על החלומות.
השעונים הנוזלים מהיצירה "התמדתו של זיכרון" (1931) הם רק חלק מהדברים המשוגעים שבלטו בציוריו של דאלי. כמותם יש גם ביצים גדולות, נמרים מעופפים ואשליות אופטיות, שהשפיעו מאד על עולם האמנות כולו.
השפעתו של סלבדור דאלי על האמנות של המאה ה-20 וה-21 היא גדולה מאד וחוצה תחומים. מציור, פיסול, מוזיקה וצילום ועד לעולם הקולנוע - לרעיונותיו ולדימויים שלו, כמו גם העירוב בין מציאות לדמיון, היו הדהודים רבים בתחומים רבים ואצל אמנים שונים.
כיאה למי שאמנותו יצאה מגבולות החיים בכדור הארץ, אל מחוזות הדמיון וההזיה, לאחר מותו נקרא על שמו של דאלי אסטרואיד שהתגלה בחלל. שמו הוא "2919 דאלי".
הנה תולדות חייו ואמנותו של דאלי:
http://youtu.be/Oe3b5UzacyA
כך הסתכסך האמן עם הסוריאליסטים בשל צלב קרס (עברית):
https://youtu.be/2pKo4Tg5OA4
האמנות הסוריאליסטית של סלבדור דאלי:
http://youtu.be/clbg2_WOCeo
רצף ציורים ויצירות של דאלי:
http://youtu.be/scj7FkjdYac
בואו לעולם של דאלי:
https://youtu.be/F1eLeIocAcU?qr=yes
סרט תיעודי על דאלי - הסוריאליסט של האמנות המודרנית:
https://www.youtube.com/watch?v=OkGfWZfRzWM?long=yes
ותכנית טלוויזיה על סלבדור דאלי (עברית):
https://youtu.be/dbYPiKQ4LqA?long=yes
למה השעונים נוזלים בציור "התמדתו של זיכרון"?
הציור התמדת הזיכרון מ-1931 מיוחד בהמחשת הזמן המתמוסס, ללא שליטה אמיתית שלנו, חלום או הזיה. מרכיבים שונים בציור ממחישים את המועקה שבזמן האובד לו, החל מהשעון הניתך על הענף היבש, חסר העלים, דרך הפנים המעוותים ושאר השעונים השפוכים חסרי תועלת.
הציור צויר בתקופה בחייו שבו זכה האמן בגאלה רעייתו. הוא רוצה להקפיא את הזמן המאושר הזה והוא עושה זאת על ידי השעונים הנמסים, כולם קפואים על השעה שבה פגש את גאלה - עשרה לשבע.
בכך שהשעונים נמסים, דאלי נותן להם משמעות לא מציאותית. זהו הסוריאליזם. ואגב, רבים ראו בשעונים הנמסים דימוי לזמן החולף והמשתנה והיצירה מתוארת לא פעם כייצוג של סוריאליזם מושלם, אבל דאלי עצמו סיפר פעם ש"התמדתו של הזיכרון" נולד לאחר שצפה בגבינות קממבר נמסות בחום השמש.
הנה הסבר על הציור הסוריאליסטי של דאלי:
https://youtu.be/sqr_KU73V8Q
אנימציה תלת-מימדית שמתבססת על הציור:
http://youtu.be/0jM0lGskfF0
וניתוח באנגלית של היצירה:
http://youtu.be/6mp-fBJNQmU
למה נהג ארצ'ימבולדו לצייר דיוקנאות עשויים מפירות?
הצייר האיטלקי ג'וזפה ארצ'ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) אהב לצייר דיוקנאות של אנשים העשויים מפירות וגם ממרכיבים מוזרים אחרים, כגון פרחים, דגים, צמחים, ירקות ואפילו ספרים.
ארצ'ימבולדו פעל בתקופת המנייריזם באמנות, תקופה שאופיינה בהגזמה שנועדה להדהים את קהל הצופים, במוזרויות, עיוותים של המציאות ומלאכותיות לא-טבעית ביצירות.
מה שהוגדר פעמים רבות כווירטואוזיות חסרת טעם בייצוג האמנותי של המנייריזם מודגם היטב ביצירות של ארצ'ימבולדו, כיוון שהוא מצליח לתאר בדייקנות את מושאי הציור שלו, בעזרת חפצים אחרים.
ציוריו של ארצ'ימבולדו השפיעו גם על הציירים הסוריאליסטיים של המאה ה-20. הם הוקסמו מהם והלכו במידה רבה בדרכו.
הנה דוגמאות לאמנות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו:
http://youtu.be/-X072W96Zxk
מצגת מציוריו המפורסמים של ארצ'ימבולדו:
http://youtu.be/RrxThTvOfBU?t=27s
ויצירה שנוצרת בסגנונו בתלת מימד:
http://youtu.be/JCTfkxkdxP4?t=12s
מהו לובסטר טלפון?
ביצירה "לובסטר טלפון" (Lobster telephone) חיבר האמן הסוריאליסט סלבדור דאלי (Salvador Dali) בין שני דברים שאין ביניהם שום קשר במציאות והשיג תוצאות מעניינות ואפילו מוזרות. בכך הוא גרם לאנשים לחשוב באופן שונה על דברים ואיך הם מתחברים ומתייחסים אחד לשני.
דאלי תמיד התפלא ש"במסעדות מעולם לא הציעו לי טלפון מבושל"... הוא יצר 5 עבודות של "לובסטר טלפון". הוא כל כך אהב את הנושא שהוא גם הכין 6 גירסאות של טלפון לובסטר בצבע שמנת.
משימה יצירתית
==========
נסו לגזור מעיתון או מגזין כל מיני פריטים מצולמים ולחבר ביניהם בצורות מעניינות. אפשר לסובב, להפוך, לחבר בצורה מצחיקה ויצירתית. הפכו אותם ליצירת אמנות קטנה.
הנה לובסטר טלפון, עם שיר מעצבן ברקע:
https://youtu.be/oMvLJx49oMY
ועוד מהיצירות הסוריאליסטיות והמשונות של דאלי:
https://youtu.be/tuADrA-3N6g
מה תרם לתרבות האמן מאן ריי?
האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.
כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.
טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.
עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.
ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.
אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.
הנה סרטון על מאן ריי:
http://youtu.be/AeSq3mlYytE
סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:
http://youtu.be/mmg6oFat0XU
וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:
https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes
משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.
במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.
התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.
הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.
הנה הזרם הסוריאליסטי:
https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ
כך נולד זרם הסוריאליזם:
http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4
מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:
http://youtu.be/wGT0GTdDlco
הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:
https://youtu.be/nE-pR8qwzl4
והסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:
https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs
לא רבות הנשים הידועות בתולדות האמנות שהעמידו את עצמן ואת המראה האמיתי שלהן במרכז אמנותן. דווקא על רקע זה בולטת אחת האמניות העצמאיות, הדרמטיות והמעניינות בהיסטוריה, הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (Frida Kahlo).
את פרידה קאלו, האמנית אישה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, רואות הפמיניסטיות כסמל לנשיות חזקה ובלתי מתפשרת. העם המקסיקני רואים בה יוצרת לאומית וחלק בלתי נפרד מהפריחה של מקסיקו החדשה של העת המודרנית. עולם האמנות רואה בה את אחד הקולות המעניינים והייחודיים במאה ה-20 ולא רק בין הנשים.
פרידה החלה לצייר בילדותה. היא הייתה בת לצלם יהודי-גרמני ואיש יצירתי מאוד ולאם מקסיקנית קתולית ושמרנית. בילדותה קאלו התגברה על מחלת הפוליו ובהמשך חייה היא עתידה לסבול ממחלות נוספות ומפציעה קשה בתאונת דרכים.
דווקא מתוך הכאבים, על רגלה הקטועה ועל אינסוף הניתוחים שעברה, היא צמחה ועלתה כדמות מעוררת השראה. כך או כך, לחודשים הארוכים שבהם רותקה למיטתה בבית החולים בתחילת הדרך, היא חבה לא מעט, שכן אז היא החלה לצייר.
קאלו אמרה פעם שתאונה נוספת בחייה הייתה תאונה אחרת - הנישואין שלה לצייר המפורסם דייגו ריברה, בעל מתעמר ובוגדני שהיה למקור לצרותיה ולחייה הלא-פשוטים בלאו הכי, אבל היה מושא אהבתה לאורך כל חייה.
קאלו וריברה היו נשמות תאומות, שבצד הסבל הרב שגרמו זה לזו, אהבו בטירוף וחיו זה את חייו של זה. היא מתה בגיל 47 והוא מת 3 שנים אחריה. היא הורישה לו את כל ציוריה, כדי שהדיוקנאות שלה ילוו אותו גם אחרי מותה. כיום הם תלויים במוזיאונים החשובים בעולם.
ולמה היא כל כך חשובה וציוריה כה משמעותיים? - קאלו הייתה דעתנית ואפילו מרדנית. היא לא התביישה בדבר והציבה בציוריה את דמותה, את חייה ואת דעתה עליהם. היא עשתה זאת באופן דרמטי ובכנות מכאיבה במיוחד.
עבודותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה - עם חתימת שפם עדינה, בגבות עבות ומחוברות. דיוקנאותיה המצוירים של קאלו ודאי לא היו הופכים אותה למתמודדת בתחרות יופי בת ימינו. אך כמו להתריס ולהציג את עצמה מוזרה, שונה מהמודל הנשי המוכתב על ידי גברים, הציירת הזו נהגה לצייר דווקא את עצמה דווקא כך. מעולם לא ניסתה להתייפות ולהתאים את עצמה למודל יופי אחר. היא אהבה את עצמה בדיוק כמו שהיא הייתה. יפהפייה, גם בעיניה שלה וגם בעיני רבים אחרים.
הדיוקנאות הללו צוירו בתקופה שבה פרחה המהפכה המקסיקנית. זו הייתה תקופת מרד והתלהבות במקסיקו, שבה התקוממו האזרחים, כנגד הרודן שלהם פורפיריו דיאז. האמנית הסוערת שהלכה והתאהבה בקומוניזם, התאימה לעידן המרגש במולדתה ולרוחו של העולם החדש שהבטיח אז הסוציאליזם.
מתוך הרנסנס התרבותי והחברתי שמסביב, היא צמחה כאמנית עצמאית ובעלת עמדה חברתית, סמל נשי למקסיקו הצומחת מתוך החושך המנצל שהייתה שרויה בו בעבר.
ציוריה, הסוריאליסטיים משהו, הכילו את הניגוד שבין יופי אקזוטי של אישה מלאת חיים ומשמעות, השוכנת בתוך גוף מרוסק ופגום. בציורים היא הקיפה את עצמה בבעלי חיים, פרחים וצמחים, כבולעת את כל הטבע והעולם אל תוך האמנות שלה. בציורים היא הייתה כמלכה חופשית, טבעית ולא מוגבלת בדבר.
בגיל 47 מתה פרידה קאלו ב"בית הכחול", ביתה המפורסם. את הבית המפורסם שלה בנה אביה במקסיקו סיטי. בבית הזה חיה כל חייה וכיום נמצא בו מוזיאון שמנציח את חייה ואמנותה.
כך הפכה, מאז מותה, מי שבילתה חלק גדול מחייה במיטה וסבלה מכאבים עזים, לאחת מהציירים והאמנים המפורסמים בהיסטוריה ולאייקון עולמי באמנותהמאה ה-20.
הנה חייה של פרידה קאל (מתורגם):
https://youtu.be/B9XYtPqWLB4
היא עצמה - בחייה:
https://youtu.be/ou0EOcpdJm4
הדיוקנאות העצמיים המפורסמים שלה כפי שהם משובצים בתולדות חייה:
https://youtu.be/h4_rZEXPGjw
קאלו עם בעלה, הצייר דייגו ריברה:
https://youtu.be/Wq0Ul3_eme4
מוזיאון פרידה קאלו בבית הכחול - ביתה:
https://youtu.be/DaZjXZhg_OA
סיפור חייה לילדים:
https://youtu.be/9FdX90UZxqk
דמותה המרתקת שימשה השראה להצגות, מחול וסרטים נפלאים, כאן ב"הבימה":
https://youtu.be/kIqAmwsgOKs
תכנית "בקריאה ראשונה" על היומנים של פרידה קאלו שיצאו בעברית ועל חייה (עברית):
https://youtu.be/dVXMO_ktzJ4?long=yes
והסבר מעמיק עליה ועל יצירתה "שתי פרידות":
https://youtu.be/rxKR2cHmlPY?long=yes
הצייר הסוריאליסטי המקסיקני אוקטביו אוקמפו (Octavio Ocampo) הוא אחד המעניינים שבאמני האשליות. במבט ראשון נראה לך אולי שהציור ברור והנושא שלו חד-משמעי, אבל תמיד יתגלו לפתע עוד עצמים בציור, שלא נראו קודם.
אז בין אם אלה דמויות נסתרות שיוצרות דיוקן, או שמדובר בעצמים המרכיבים עצמים ודמויות גדולות מהם, יש לאוקמפו ציורים רבי צדדים, שמזוויות ומרחקים שונים מקבלים פירושים שונים.
אמצעים כמו שזירת תמונות קטנות לתמונה הגדולה ושימוש בשקיפויות הם אלה שהופכים את הציורים שלו לכל כך פופולאריים ומעניינים.
אוקמפו קורא לסגנון שלו ציור מותמר, מטמורפי (metamorphic). הדיוקנאות שהוא יוצר הם פעמים רבות של אייקוני תרבות כמו מרילין מונרו או המונה ליזה וההומור שבשינוי שלהם הוא חלק מהקסם של העבודות הללו.
הנה עבודות של הצייר אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/v7LNxnO-L9g
יצירותיו בשמות והדמיויות המפורסמות שבהן:
http://youtu.be/ry6xBg8I2BM
ומורפינג של יצירות אוקטביו אוקמפו:
http://youtu.be/kDyOcOgXcPA
את הציור הזה של סלבדור דאלי מכירים פחות אנשים בעולם מכל ציור מפורסם שלו, אבל מדהים שאת שמו של הציור הזה, של מי שנתפס בציבור כמלך הסוריאליזם, רק אנשים ספורים יודעים לומר.
מדובר בציורו של דאלי "פניה של מי וסט יכולים לשמש כדירה סוריאליסטית" (Face of Mae West which can be used as an apartment) מ-1934. אפילו השם קצת סוריאליסטי, כמו מתוך חלום של אמן.
בציור מבטא ללא ספק האמן הסוריאליסטי את הערצתו לכוכבת הגדולה והלא שגרתית הזו ואולי גם מנצל את הפרסום האדיר שלה לצרכיו שלו, לפחות האמנותיים. או שאולי הוא סתם זיהה דמיון מפתיע שרק גאון ויזואלי יכול לזהות וחשב על הזדמנות ליצירה סוריאליסטית נוספת ונהדרת והלך על זה?
טוב, אז הסיפור של היצירה הוא קצת יותר רחב ואפילו חברתי. הוא מתחיל בשנת 1935, שנה בה זוכה, או נכון לומר לוקחת מיי ווסט את הוליווד. שנים ספורות אחרי שהוזמנה לעשות סרט ולהציל את חברת פרמאונט מפשיטת רגל (בהצלחה) היא הופכת לכוכבת הקולנוע המפורסמת ביותר בעולם ולשחקנית הקולנוע המרוויחה ביותר בהוליווד. יותר מדיטריך ולמעשה יותר מכולן.
סלבדור דאלי, אמן סוריאליזם ובעל דמיון מפותח וחלומות ויזואליים שהופכים ליצירות אייקוניות, מזהה בפניה הזדמנות יצירתית. הוא מחליט ליצור גרסה שנונה וחכמה משלו לדיוקנה המפורסם של מיי ווסט.
בציור שלו מצייר דאלי חדר מגורים, מעין סלון סוריאליסטי מקסים של דירה, כשהחדר הוא בעצם דיוקן פניה של מיי ווסט. את חלקי פניה הוא יוצר מחפצים ואובייקטים בחלל. שפתיה המפורסמות הן בעצם ספה אדומה ודשנה, האף של הכוכבת הוא האח שבקצה החדר ועיניה הן שתי תמונות התלויות על הקיר.
התוצאה היא יצירה אייקונית שמקדימה לא מעט את הזמן ובזמן אמת נראית כהתחכמות שלו, אבל התחכמות עם הומור והרבה כישרון.
מאז, כמעט כל חובב אמנות ועיצוב ראה לפחות פעם אחת במגזיני עיצוב וספרים, בצילומי בתים מודרניים, או אפילו בגלריה או במוזיאון כלשהו.
הסיבה שהוא מצאה את עצמה מוצגת בספרות העיצוב ובמגזינים היא שהציור אכן הפך לחדר אמיתי.
איך זה קרה?
בשנת 1935 נפגש סלבדור דאלי, מי שכבר זכה לפרסום רב ואולי המוביל מבין אמני הסוריאליזם של אותם ימים, עם מי שיהיה חברו ואספן נלהב של ציוריו, אדוארד ג'יימס הבריטי.
ג'יימס הוא משורר, שבאופן נדיר הוא גם אדם מסודר כלכלית וגם אספן אמנות. הוא נחשב לאחד התומכים הבולטים באי הבריטי של התנועה הסוריאליסטית.
שנה אחר כך, ב-1936 מפגשים השניים בביתו של אדוארד בלונדון, כשדאלי מגיע אליו לביקור. בבית מפנטזים שני האמנים היצירתיים על חפצים סוריאליסטים של ממש, כולל מוצרי ריהוט שונים.
דאלי מזהה שלחברו המשורר יש דמיון מצוין. כסף וקשרים בוודאי יש לו. השניים מסכמים שיקימו בביתו הלונדוני של אדוארד ג'יימס חדר אמיתי שמדמה את פניה של מיי ווסט, חדר סוריאליסטי שיהפוך ממשי.
וכך יצרו האמן הסוריאליסטי ופטרון הסוריאליזם הבריטי, אדוארד ג'יימס את מה שיהיה לחדר בביתו של האחרון. היו שם תמונות שהן עיניים, אח שהוא אף, עם שני פתחים בצורת נחיריים. ג'יימס הוא שמציע שהם יבנו ספה שמבוססת על ספת השפתיים שבציור של דאלי.
החדר הזה משוחזר היום במוזיאון דאלי.
מכאן הייתה הדרך לספת השפתיים קרובה במיוחד. במשך שנתיים עבדו דאלי וג'יימס על היצירה. בהמשך יזמין ג'יימס עצמו ויפקח על נגרים ורפדים שיבנו עוד 3 גרסאות נוספות של הספה, עשויות בדים שונים. כל הספות הללו, אגב, יהיו לפריטי עיצוב סוריאליסטי, פריטים נדירים ואייקוניים, יש שיאמרו שהם אפילו נועזים מעט לתקופה.
הספות הללו ידליקו רבים לחקות את ספת השפתיים של דאלי. ראשונים היו מעצבי רהיטים צעירים, שיקבלו השראה מהיצירה ובהשראת האמן וחברו יישמו ספות שפתיים אמיתית לעצמם.
בשלב מסוים מתחילה חברה איטלקית בשם Gufram לייצר אותן באופן מסחרי. היצרנית הזו רושמת את הזכויות על המוצר ומוציאה דגמים של הספה האלמותית שהופכים למוצר אמיתי, הנמכר בצבעים שונים ומגוונים. הדגם המצליח ביותר הוא כמובן זה של ספות המיי ווסט ליפס האדומות והבוהקות.
היצירה של דאלי והתחפושת לה:
https://youtu.be/wZKAMDE8zto
פרשנות על העבודה של סלבדור דאלי:
https://youtu.be/RpVTmqkclxE
פניה של מיי ווסט באותו חדר מפורסם:
https://youtu.be/O21-vwRmjww
המיצב עם החדר והספה במוזיאון דאלי:
https://youtu.be/tS7mZuh3ewg
בתלת ממד:
https://youtu.be/EWlLK9gGUdA
מטיילים במיצב:
https://youtu.be/yK4u22l73Tw
סוריאליזם
סלבדור דאלי, מחשובי האמנים במאה ה-20, היה צייר סוריאליסטי מספרד. משמעות הסוריאליזם שהוא כל כך אהב בציור היתה "מעל למציאות", כלומר אמנות שמשלבת חוסר הגיון והפתעה.
יצירותיו של דאלי הן מוזרות ולא רגילות. משולבות בהן תמונות חלום לא הגיוניות ודמיון מפתיע. הוא נהג לשלב בציוריו ויצירותיו דימויים של חלומות מוזרים ומלאי דמיון, המושפעים מאמני הרנסאנס הגדולים ומתורתו של זיגמונד פרויד והתיאוריה שלו על החלומות.
השעונים הנוזלים מהיצירה "התמדתו של זיכרון" (1931) הם רק חלק מהדברים המשוגעים שבלטו בציוריו של דאלי. כמותם יש גם ביצים גדולות, נמרים מעופפים ואשליות אופטיות, שהשפיעו מאד על עולם האמנות כולו.
השפעתו של סלבדור דאלי על האמנות של המאה ה-20 וה-21 היא גדולה מאד וחוצה תחומים. מציור, פיסול, מוזיקה וצילום ועד לעולם הקולנוע - לרעיונותיו ולדימויים שלו, כמו גם העירוב בין מציאות לדמיון, היו הדהודים רבים בתחומים רבים ואצל אמנים שונים.
כיאה למי שאמנותו יצאה מגבולות החיים בכדור הארץ, אל מחוזות הדמיון וההזיה, לאחר מותו נקרא על שמו של דאלי אסטרואיד שהתגלה בחלל. שמו הוא "2919 דאלי".
הנה תולדות חייו ואמנותו של דאלי:
http://youtu.be/Oe3b5UzacyA
כך הסתכסך האמן עם הסוריאליסטים בשל צלב קרס (עברית):
https://youtu.be/2pKo4Tg5OA4
האמנות הסוריאליסטית של סלבדור דאלי:
http://youtu.be/clbg2_WOCeo
רצף ציורים ויצירות של דאלי:
http://youtu.be/scj7FkjdYac
בואו לעולם של דאלי:
https://youtu.be/F1eLeIocAcU?qr=yes
סרט תיעודי על דאלי - הסוריאליסט של האמנות המודרנית:
https://www.youtube.com/watch?v=OkGfWZfRzWM?long=yes
ותכנית טלוויזיה על סלבדור דאלי (עברית):
https://youtu.be/dbYPiKQ4LqA?long=yes
הציור התמדת הזיכרון מ-1931 מיוחד בהמחשת הזמן המתמוסס, ללא שליטה אמיתית שלנו, חלום או הזיה. מרכיבים שונים בציור ממחישים את המועקה שבזמן האובד לו, החל מהשעון הניתך על הענף היבש, חסר העלים, דרך הפנים המעוותים ושאר השעונים השפוכים חסרי תועלת.
הציור צויר בתקופה בחייו שבו זכה האמן בגאלה רעייתו. הוא רוצה להקפיא את הזמן המאושר הזה והוא עושה זאת על ידי השעונים הנמסים, כולם קפואים על השעה שבה פגש את גאלה - עשרה לשבע.
בכך שהשעונים נמסים, דאלי נותן להם משמעות לא מציאותית. זהו הסוריאליזם. ואגב, רבים ראו בשעונים הנמסים דימוי לזמן החולף והמשתנה והיצירה מתוארת לא פעם כייצוג של סוריאליזם מושלם, אבל דאלי עצמו סיפר פעם ש"התמדתו של הזיכרון" נולד לאחר שצפה בגבינות קממבר נמסות בחום השמש.
הנה הסבר על הציור הסוריאליסטי של דאלי:
https://youtu.be/sqr_KU73V8Q
אנימציה תלת-מימדית שמתבססת על הציור:
http://youtu.be/0jM0lGskfF0
וניתוח באנגלית של היצירה:
http://youtu.be/6mp-fBJNQmU
הצייר האיטלקי ג'וזפה ארצ'ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) אהב לצייר דיוקנאות של אנשים העשויים מפירות וגם ממרכיבים מוזרים אחרים, כגון פרחים, דגים, צמחים, ירקות ואפילו ספרים.
ארצ'ימבולדו פעל בתקופת המנייריזם באמנות, תקופה שאופיינה בהגזמה שנועדה להדהים את קהל הצופים, במוזרויות, עיוותים של המציאות ומלאכותיות לא-טבעית ביצירות.
מה שהוגדר פעמים רבות כווירטואוזיות חסרת טעם בייצוג האמנותי של המנייריזם מודגם היטב ביצירות של ארצ'ימבולדו, כיוון שהוא מצליח לתאר בדייקנות את מושאי הציור שלו, בעזרת חפצים אחרים.
ציוריו של ארצ'ימבולדו השפיעו גם על הציירים הסוריאליסטיים של המאה ה-20. הם הוקסמו מהם והלכו במידה רבה בדרכו.
הנה דוגמאות לאמנות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו:
http://youtu.be/-X072W96Zxk
מצגת מציוריו המפורסמים של ארצ'ימבולדו:
http://youtu.be/RrxThTvOfBU?t=27s
ויצירה שנוצרת בסגנונו בתלת מימד:
http://youtu.be/JCTfkxkdxP4?t=12s
ביצירה "לובסטר טלפון" (Lobster telephone) חיבר האמן הסוריאליסט סלבדור דאלי (Salvador Dali) בין שני דברים שאין ביניהם שום קשר במציאות והשיג תוצאות מעניינות ואפילו מוזרות. בכך הוא גרם לאנשים לחשוב באופן שונה על דברים ואיך הם מתחברים ומתייחסים אחד לשני.
דאלי תמיד התפלא ש"במסעדות מעולם לא הציעו לי טלפון מבושל"... הוא יצר 5 עבודות של "לובסטר טלפון". הוא כל כך אהב את הנושא שהוא גם הכין 6 גירסאות של טלפון לובסטר בצבע שמנת.
משימה יצירתית
==========
נסו לגזור מעיתון או מגזין כל מיני פריטים מצולמים ולחבר ביניהם בצורות מעניינות. אפשר לסובב, להפוך, לחבר בצורה מצחיקה ויצירתית. הפכו אותם ליצירת אמנות קטנה.
הנה לובסטר טלפון, עם שיר מעצבן ברקע:
https://youtu.be/oMvLJx49oMY
ועוד מהיצירות הסוריאליסטיות והמשונות של דאלי:
https://youtu.be/tuADrA-3N6g
האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.
כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.
טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.
עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.
ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.
אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.
הנה סרטון על מאן ריי:
http://youtu.be/AeSq3mlYytE
סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:
http://youtu.be/mmg6oFat0XU
וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:
https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes
למה על ציור המקטרת שלו אמר מגריט שזו אינה מקטרת?
בשיר ישראלי ידוע של יהודה פוליקר מופיעה השורה "זה לא האש זה הגפרור, זה לא מקטרת זה ציור". האמירה הזו מתוך "איך קוראים לאהבה שלי" מתייחסת לציור של הסוריאליסט הבלגי הנודע, הצייר רנה מגריט.
זה ציור מעניין. רנה מגריט מצייר מקטרת הכי ראליסטית שאפשר ואז רושם מתחתיה "זוהי לא מקטרת", ובצרפתית Ceci n'est pas une pipe. אבל כשנזכרים שמדובר באחד הסוריאליסטים החשובים בזרם הסוריאליזם אז נזכרים ששם מה שמציאותי הרבה פחות חשוב ממה שלא מציאותי.
שמו הרשמי של ציור המקטרת המפורסם כל כך של מגריט הוא "בגידת הדימויים" (The Treachery of Images). ואכן, הסוריאליזם הבלגי מאוד התעניין באשליות ובקשר הלא מובן מאליו שבין הדימוי המצויר למציאות. הניגוד הוא כמובן הסוריאליזם הצרפתי שהרבה יותר קידש את החלומות. זוכרים את סלבדור דאלי?
מגריט הרבה לעסוק בקשר שבין עצמים לייצוג שלהם. ציור המקטרת הזה צויר בשנת 1929. מגריט אמר אז בהתרסה: "נסו לפטם אותה בטבק!" והתכוון לכך. הוא הראה בכך שגם ייצוג כה ריאליסטי של עצם הוא רק ייצוג. הרי אי אפשר באמת לעשן בעזרת הציור או לפטם אותו בטבק, גם אם הוא ממש דומה למקטרת אמיתית. אזכל ניסיון לפטם או לעשן נדון לכישלון...
מגריט ניסח זאת אז שאם היה מוסיף לציור, כמו שנהוג במוזיאונים, את הכיתוב "מקטרת" - הרי שהיה משקר. העיקרון הזה נוסח שוב ושוב לגבי דימויים, ובציטטה יפה של הסמיולוג ויליאם ג'ונס הוא אמר ש"המילה 'כלב' לא יכולה לנבוח"...
הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו גרס שבהצגת הפרדוקס הזה הכריח מגריט את המתבונן ביצירה לחשוב על מושג ה"מציאות".
אגב, בשנת 1966 מגריט שב להציג את המקטרת הזו, בציור בו מופיע כן ציירים, שעליו ציור "בגידת הדימויים", ולצדו מקטרת נוספת. המקטרת המצוירת, כמה מגריט, דומה יותר למקטרת מאשר זו האמיתית...
הציור מוצג היום במוזיאון האמנות המחוזי של העיר לוס אנג'לס, בקליפורניה.
הנה ציור המקטרת של מגריט:
https://youtu.be/k4zKGE6UkVI
ניתוח היצירה:
https://youtu.be/w702yvnip_w
"בגידת הדימויים" הוא הכוכב של התערוכה:
https://youtu.be/JZI_MJg9nKo
בשיר ישראלי ידוע של יהודה פוליקר מופיעה השורה "זה לא האש זה הגפרור, זה לא מקטרת זה ציור". האמירה הזו מתוך "איך קוראים לאהבה שלי" מתייחסת לציור של הסוריאליסט הבלגי הנודע, הצייר רנה מגריט.
זה ציור מעניין. רנה מגריט מצייר מקטרת הכי ראליסטית שאפשר ואז רושם מתחתיה "זוהי לא מקטרת", ובצרפתית Ceci n'est pas une pipe. אבל כשנזכרים שמדובר באחד הסוריאליסטים החשובים בזרם הסוריאליזם אז נזכרים ששם מה שמציאותי הרבה פחות חשוב ממה שלא מציאותי.
שמו הרשמי של ציור המקטרת המפורסם כל כך של מגריט הוא "בגידת הדימויים" (The Treachery of Images). ואכן, הסוריאליזם הבלגי מאוד התעניין באשליות ובקשר הלא מובן מאליו שבין הדימוי המצויר למציאות. הניגוד הוא כמובן הסוריאליזם הצרפתי שהרבה יותר קידש את החלומות. זוכרים את סלבדור דאלי?
מגריט הרבה לעסוק בקשר שבין עצמים לייצוג שלהם. ציור המקטרת הזה צויר בשנת 1929. מגריט אמר אז בהתרסה: "נסו לפטם אותה בטבק!" והתכוון לכך. הוא הראה בכך שגם ייצוג כה ריאליסטי של עצם הוא רק ייצוג. הרי אי אפשר באמת לעשן בעזרת הציור או לפטם אותו בטבק, גם אם הוא ממש דומה למקטרת אמיתית. אזכל ניסיון לפטם או לעשן נדון לכישלון...
מגריט ניסח זאת אז שאם היה מוסיף לציור, כמו שנהוג במוזיאונים, את הכיתוב "מקטרת" - הרי שהיה משקר. העיקרון הזה נוסח שוב ושוב לגבי דימויים, ובציטטה יפה של הסמיולוג ויליאם ג'ונס הוא אמר ש"המילה 'כלב' לא יכולה לנבוח"...
הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו גרס שבהצגת הפרדוקס הזה הכריח מגריט את המתבונן ביצירה לחשוב על מושג ה"מציאות".
אגב, בשנת 1966 מגריט שב להציג את המקטרת הזו, בציור בו מופיע כן ציירים, שעליו ציור "בגידת הדימויים", ולצדו מקטרת נוספת. המקטרת המצוירת, כמה מגריט, דומה יותר למקטרת מאשר זו האמיתית...
הציור מוצג היום במוזיאון האמנות המחוזי של העיר לוס אנג'לס, בקליפורניה.
הנה ציור המקטרת של מגריט:
https://youtu.be/k4zKGE6UkVI
ניתוח היצירה:
https://youtu.be/w702yvnip_w
"בגידת הדימויים" הוא הכוכב של התערוכה:
https://youtu.be/JZI_MJg9nKo
מהו גשם האנשים בציור של מגריט?
גולקונדה (Golconda) הוא הציור המפורסם של רנה מגריט (René Magritte) משנת 1953, שבו הוא צייר גשם של גברים. כמו בשאר הציורים הסוראליסטיים של מגריט ושל ציירים אחרים מהזרם הזה, גם כאן נראה הכל מציאותי, חוץ מאותם דברים בלתי אפשריים, שהם ליבו של הסוראליזם.
גשם הגברים, הצונחים מהשמיים (או שמא עולים למעלה? - מי אמר שהם נופלים מלמעלה למטה דווקא?) בחליפות שחורות זהות, הם חלק מסצנה שמזכירה חלום משונה, או דמיון. מגריט אהב את הגבר בחליפה והרבה לצייר ציורים עם דמותו הזהה. גם בחלומות אנו פוגשים לעתים שוב ושוב את אותה תמונה, עצם או אדם. לכן יש שמפרשים חלומות ומקשרים בינם לבין הרגשות והזכרונות שלנו.
אגב, לציור הזה יש סיבה. הוא מבוסס על אגדה שמגריט שמע בעבר, על עיר אינדיאנית בשם גולקונדה, שלפי הסיפור הייתה עיר מסתורית ומופלאה שאנשים באו אליה מהשמיים. למעשה, שכנה העיר העתיקה בפסגת הר והמגיעים אליה נראו כמי שבאו מהשמיים כיוון שהגיחו מתוך הערפל הכבד שסבב אותה.
כך מציירים את ה"גולקונדה" דיגיטלית:
https://youtu.be/UUFnROl9hmU
גשם הגברים שב"גולקונדה" של רנה מגריט:
https://youtu.be/jBybbbXpVNg
הנה עיר המבצר גולקונדה, שאולי היא העיר שעליה שמע מגריט:
https://youtu.be/G49Ao2aYp-4
ועל האמן המסקרן שחקר רעיונות בדרך יחודית:
https://youtu.be/atHQpANmHCE
גולקונדה (Golconda) הוא הציור המפורסם של רנה מגריט (René Magritte) משנת 1953, שבו הוא צייר גשם של גברים. כמו בשאר הציורים הסוראליסטיים של מגריט ושל ציירים אחרים מהזרם הזה, גם כאן נראה הכל מציאותי, חוץ מאותם דברים בלתי אפשריים, שהם ליבו של הסוראליזם.
גשם הגברים, הצונחים מהשמיים (או שמא עולים למעלה? - מי אמר שהם נופלים מלמעלה למטה דווקא?) בחליפות שחורות זהות, הם חלק מסצנה שמזכירה חלום משונה, או דמיון. מגריט אהב את הגבר בחליפה והרבה לצייר ציורים עם דמותו הזהה. גם בחלומות אנו פוגשים לעתים שוב ושוב את אותה תמונה, עצם או אדם. לכן יש שמפרשים חלומות ומקשרים בינם לבין הרגשות והזכרונות שלנו.
אגב, לציור הזה יש סיבה. הוא מבוסס על אגדה שמגריט שמע בעבר, על עיר אינדיאנית בשם גולקונדה, שלפי הסיפור הייתה עיר מסתורית ומופלאה שאנשים באו אליה מהשמיים. למעשה, שכנה העיר העתיקה בפסגת הר והמגיעים אליה נראו כמי שבאו מהשמיים כיוון שהגיחו מתוך הערפל הכבד שסבב אותה.
כך מציירים את ה"גולקונדה" דיגיטלית:
https://youtu.be/UUFnROl9hmU
גשם הגברים שב"גולקונדה" של רנה מגריט:
https://youtu.be/jBybbbXpVNg
הנה עיר המבצר גולקונדה, שאולי היא העיר שעליה שמע מגריט:
https://youtu.be/G49Ao2aYp-4
ועל האמן המסקרן שחקר רעיונות בדרך יחודית:
https://youtu.be/atHQpANmHCE
מה מצויר בציור "אני והכפר" של מארק שאגאל?
הציור "אני והכפר" של הצייר היהודי מארק שאגאל צויר בשנת 1911. בציור מתוארת העיר ויטבסק, כמו שזכר אותה שאגאל מרוסיה. הוא צייר אותו לאחר שעבר להתגורר בפריז.
במרכז היצירה מתוארות שתי דמויות המביטות זו בזו. בצד ימין דיוקן עצמי של שאגאל בפנים ירוקות וכובע. בצד שמאל ראש של עז או כבשה. לשתיהן שרשרות דומות, עם צלב במרכזן. מרחוק דמויות של חקלאי פוסע ואישה חולבת פרה.
השילוב ביצירה הוא בין השיחה של שתי הדמויות הגדולות (יש עיגול החוצה אותן) ומרכיבים של תנועה בחיי הכפר. בתים צבעוניים, חלקם הפוכים, באווירה סוריאליסטית משהו, שהשפיעה על סוריאליסטים רבים.
הציור משלב את סגנון הקוביזם עם ציור באווירה עממית רוסית ויהודית. הוא אינו מוסדר ומנומק כמו הקוביזם ולא מצויר בפרספקטיבה, כאילו הרעיון העממי הוא המקבל את המקום המרכזי ולא השיטה האמנותית. הצירוף של זכרונות וחלומות שנראה שהוא משופע בו השפיע מאד על הזרם הסוריאליסטי באמנות.
הנה היצירה "אני והכפר" במוזיאון לאמנות חדישה בניו יורק:
https://youtu.be/hg24zE5hSJc
והנה עיירה יהודית לפני מלחמת העולם השנייה:
https://youtu.be/RRnMrGy9LYk
הציור "אני והכפר" של הצייר היהודי מארק שאגאל צויר בשנת 1911. בציור מתוארת העיר ויטבסק, כמו שזכר אותה שאגאל מרוסיה. הוא צייר אותו לאחר שעבר להתגורר בפריז.
במרכז היצירה מתוארות שתי דמויות המביטות זו בזו. בצד ימין דיוקן עצמי של שאגאל בפנים ירוקות וכובע. בצד שמאל ראש של עז או כבשה. לשתיהן שרשרות דומות, עם צלב במרכזן. מרחוק דמויות של חקלאי פוסע ואישה חולבת פרה.
השילוב ביצירה הוא בין השיחה של שתי הדמויות הגדולות (יש עיגול החוצה אותן) ומרכיבים של תנועה בחיי הכפר. בתים צבעוניים, חלקם הפוכים, באווירה סוריאליסטית משהו, שהשפיעה על סוריאליסטים רבים.
הציור משלב את סגנון הקוביזם עם ציור באווירה עממית רוסית ויהודית. הוא אינו מוסדר ומנומק כמו הקוביזם ולא מצויר בפרספקטיבה, כאילו הרעיון העממי הוא המקבל את המקום המרכזי ולא השיטה האמנותית. הצירוף של זכרונות וחלומות שנראה שהוא משופע בו השפיע מאד על הזרם הסוריאליסטי באמנות.
הנה היצירה "אני והכפר" במוזיאון לאמנות חדישה בניו יורק:
https://youtu.be/hg24zE5hSJc
והנה עיירה יהודית לפני מלחמת העולם השנייה:
https://youtu.be/RRnMrGy9LYk
למה נהג מגריט לצייר גברים חסרי פנים במגבעות?
הצייר הבלגי רנה מגריט (René Magritte) הוא מגדולי הציירים במאה ה-20 ומהחשובים שבציירים הסוריאליסטיים, מי שצייר על-מציאות, או דימויים מהלא-נודע או התת-מודע האנושי, בהעמידו זה לצד זה עצמים של יום יום, אך בצורות מפתיעות, מוזרות ולא אפשריות.
כמי שלמד לצייר כבר בגיל 12, הוא הרבה לצייר אשליות, כמעט אמיתיות בדיוקן, אבל בלתי אפשריות במציאות. כמו כל הציירים הסוריאליסטיים הוא הרבה לבלבל את הצופה ביצירתו ולגרום לו לאי-נוחות מסוימת, בשל העובדה שציוריו היו מושלמים אבל לא הגיוניים.
בציור "בנו של אדם" משנת 1964, מציג רנה מגריט שילוב של נושאים שלא פעם שולבו בציוריו - איש עם מגבעת ותפוח ירוק. רבים מציוריו יכללו בדרכים שונות את התפוח, את האנשים עם החליפות השחורות והמגבעות או את שניהם.
במשך 55 שנה היה מגריט נשוי לרעייתו ז'ורז'ט, שאותה אהב מאד. הם חיו ביחד עד יום מותו על שניהם ועל אהבתם כתב הזמר האמריקאי פול סיימון שיר מרגש בשם "רנה וז'ורז'ט מגריט עם כלבם אחרי המלחמה".
על אמנותו של מגריט:
http://youtu.be/DRlpD-iEnMQ
מעט מיצירותיו של רנה מגריט:
http://youtu.be/eEVOAhCEL5c
סרטון אנימציה לשיר ששר פול סיימון על הזוג רנה וז'ורז'ט מגריט:
http://youtu.be/Cot0ntEat4E
ותערוכת וידאו של מאות מציורי רנה מגריט ברצף:
https://youtu.be/7c4oyCyFmR0?long=yes
הצייר הבלגי רנה מגריט (René Magritte) הוא מגדולי הציירים במאה ה-20 ומהחשובים שבציירים הסוריאליסטיים, מי שצייר על-מציאות, או דימויים מהלא-נודע או התת-מודע האנושי, בהעמידו זה לצד זה עצמים של יום יום, אך בצורות מפתיעות, מוזרות ולא אפשריות.
כמי שלמד לצייר כבר בגיל 12, הוא הרבה לצייר אשליות, כמעט אמיתיות בדיוקן, אבל בלתי אפשריות במציאות. כמו כל הציירים הסוריאליסטיים הוא הרבה לבלבל את הצופה ביצירתו ולגרום לו לאי-נוחות מסוימת, בשל העובדה שציוריו היו מושלמים אבל לא הגיוניים.
בציור "בנו של אדם" משנת 1964, מציג רנה מגריט שילוב של נושאים שלא פעם שולבו בציוריו - איש עם מגבעת ותפוח ירוק. רבים מציוריו יכללו בדרכים שונות את התפוח, את האנשים עם החליפות השחורות והמגבעות או את שניהם.
במשך 55 שנה היה מגריט נשוי לרעייתו ז'ורז'ט, שאותה אהב מאד. הם חיו ביחד עד יום מותו על שניהם ועל אהבתם כתב הזמר האמריקאי פול סיימון שיר מרגש בשם "רנה וז'ורז'ט מגריט עם כלבם אחרי המלחמה".
על אמנותו של מגריט:
http://youtu.be/DRlpD-iEnMQ
מעט מיצירותיו של רנה מגריט:
http://youtu.be/eEVOAhCEL5c
סרטון אנימציה לשיר ששר פול סיימון על הזוג רנה וז'ורז'ט מגריט:
http://youtu.be/Cot0ntEat4E
ותערוכת וידאו של מאות מציורי רנה מגריט ברצף:
https://youtu.be/7c4oyCyFmR0?long=yes
במה נודע הצייר חואן מירו?
אם אתם רואים ציורים הכוללים כתמים ושירבוטים, לא פעם כאלה המזכירים שרבוטי ילדים, בקווים חזקים ובולטים ולצידם עיגולים, סביר שאתם רואים ציור של מירו.
הצייר הקטלוני מספרד חואן מירו (Caravaggio) היה מהחשובים והבולטים באמני המאה ה-20. הוא היה צייר, פסל וקדר שזכה בפרסים ותארים מכובדים וחשובים על יצירותיו.
מירו הוא מגדולי הסוריאליסטים, בסגנון שמוגדר כ"מופשט סוריאליסטי". הגישה שלו לצבע גם היא מיוחדת ושונה מציירים אחרים במאה העשרים. צבעיו עזים וחודרים היישר ללבו של המתבונן. מככבים בהם צבעי היסוד, כמו אדום, צהוב, לעתים ירוק או כחול וגם שחור.
יש ביצירות של מירו אלמנטים חוזרים כמו, כמו התרנגול, החוזר בהם שוב ושוב, או הסולם, המזכיר לא פעם את סולם יעקב המקראי.לא מעט השראה הוא קיבל מגדולי הציור המיסטי משהו, הירונימוס בוש וויליאם בלייק.
עוד "עוגנים" שכיחים ומאפיינים בולטים בסגנונו הייחודי של מירו וביצירותיו היו דמויות של בעלי חיים, נשים וגורמי שמיים.
לצד ציוריו הרבים, יצר האמן הסוריאליסטי המופשט גם לא מעט פסלים מרשימים. עוד נכללו לצידם גם יצירות קרמיקה וציורי חלון על זככית. את יצירות הפיסול שלו ניתן לראות כיום ברחבי ערים כמו ברצלונה, מדריד וסן פרנסיסקו - בספרד ובארצות אחרות.
מי שעל-פי ההגייה הספרדית נקרא ז'ואן מירו אי פרה חואן, נולד בשנת 1893בברצלונה, שבקטלוניה, בספרד. את ילדותו בילה בכפר מונט רואיג, שנמצא לא רחוק מברצלונה.
כאמן הוא פעל בחייו בפריז, ניו-יורק וברצלונה. בשלוש ערים אלו מוצגות כיום רבות מיצירותיו הידועות ביותר.
הנה מצגת על האמן הספרדי המיוחד מירו:
https://youtu.be/9QYnDjCaTgE
30 מעבודותיו הנודעות:
https://youtu.be/77eSGRcojtg
עוד על חייו של מירו:
https://youtu.be/O9rAdb_ULp0
פרטים ממציוריו הנודעים:
https://youtu.be/yH_YB7fIsLw
ללמוד לצייר כמו מירו:
https://youtu.be/qmGbV3ar2wA
אנימציה שנותנת חיים לציור "הגן" שלו:
https://youtu.be/yDWPOkrJ0B8
אפשר ליצור מובייל שהופך את האסתטיקה שלו לקינטית:
https://youtu.be/v1zGVD6gwrk
וסרטון תיעודי על הצייר ויצירותיו:
https://youtu.be/N2mrK33gCYE?long=yes
אם אתם רואים ציורים הכוללים כתמים ושירבוטים, לא פעם כאלה המזכירים שרבוטי ילדים, בקווים חזקים ובולטים ולצידם עיגולים, סביר שאתם רואים ציור של מירו.
הצייר הקטלוני מספרד חואן מירו (Caravaggio) היה מהחשובים והבולטים באמני המאה ה-20. הוא היה צייר, פסל וקדר שזכה בפרסים ותארים מכובדים וחשובים על יצירותיו.
מירו הוא מגדולי הסוריאליסטים, בסגנון שמוגדר כ"מופשט סוריאליסטי". הגישה שלו לצבע גם היא מיוחדת ושונה מציירים אחרים במאה העשרים. צבעיו עזים וחודרים היישר ללבו של המתבונן. מככבים בהם צבעי היסוד, כמו אדום, צהוב, לעתים ירוק או כחול וגם שחור.
יש ביצירות של מירו אלמנטים חוזרים כמו, כמו התרנגול, החוזר בהם שוב ושוב, או הסולם, המזכיר לא פעם את סולם יעקב המקראי.לא מעט השראה הוא קיבל מגדולי הציור המיסטי משהו, הירונימוס בוש וויליאם בלייק.
עוד "עוגנים" שכיחים ומאפיינים בולטים בסגנונו הייחודי של מירו וביצירותיו היו דמויות של בעלי חיים, נשים וגורמי שמיים.
לצד ציוריו הרבים, יצר האמן הסוריאליסטי המופשט גם לא מעט פסלים מרשימים. עוד נכללו לצידם גם יצירות קרמיקה וציורי חלון על זככית. את יצירות הפיסול שלו ניתן לראות כיום ברחבי ערים כמו ברצלונה, מדריד וסן פרנסיסקו - בספרד ובארצות אחרות.
מי שעל-פי ההגייה הספרדית נקרא ז'ואן מירו אי פרה חואן, נולד בשנת 1893בברצלונה, שבקטלוניה, בספרד. את ילדותו בילה בכפר מונט רואיג, שנמצא לא רחוק מברצלונה.
כאמן הוא פעל בחייו בפריז, ניו-יורק וברצלונה. בשלוש ערים אלו מוצגות כיום רבות מיצירותיו הידועות ביותר.
הנה מצגת על האמן הספרדי המיוחד מירו:
https://youtu.be/9QYnDjCaTgE
30 מעבודותיו הנודעות:
https://youtu.be/77eSGRcojtg
עוד על חייו של מירו:
https://youtu.be/O9rAdb_ULp0
פרטים ממציוריו הנודעים:
https://youtu.be/yH_YB7fIsLw
ללמוד לצייר כמו מירו:
https://youtu.be/qmGbV3ar2wA
אנימציה שנותנת חיים לציור "הגן" שלו:
https://youtu.be/yDWPOkrJ0B8
אפשר ליצור מובייל שהופך את האסתטיקה שלו לקינטית:
https://youtu.be/v1zGVD6gwrk
וסרטון תיעודי על הצייר ויצירותיו:
https://youtu.be/N2mrK33gCYE?long=yes
כיצד נחשב הירונימוס בוש לצייר של החטאים?
הירונימוס בוש היה צייר הולנדי ידוע ופורה ביותר בימי הביניים. למרות שהשאיר אחריו יצירות רבות וחשובות, מעט מאוד ידוע על חייו. מה שכן ידוע הוא שרבים במשפחתו, גם אביו וגם סבו, היו ציירים. כך גם שלושה מדודיו ואחיו.
אבל המעניינת היא יצירתו של בוש, שמצד אחד משקפת את התקופה האפילה והקשה של ימי הביניים ומצד שני היא נשגבת משל מרבית בני תקופתו. אולי בהתאם לרוח התקופה המאיימת, תקופה בה הכנסייה הנוצרית שולטת בתודעה, הנושאים המרכזיים ביצירותיו היו חטא ומוסר ירוד של בני-אדם.
בילדותו נחשף הירונימוס הצעיר לשריפת ענק בעירו, שבה נשרפו אלפי בתים. יש לשער שהמראות שראה, כמו גם דמיונו המפותח, היו מהגורמים שהשפיעו על אמנותו.
דימויים וסמלים רבים מצויים ביצירותיו של בוש. חלקם מסתוריים, לא ידועים ולא מובנים מאז שצוירו ועד היום. רבים באמנות נוטים לומר שציוריו של הרונימוס בוש נתנו השראה לסוריאליזם המודרני, על אף שהקדים את הסוריאליסטים ב-500 שנים.
הנה האמנות של הירונימוס בוש (עברית):
https://youtu.be/iEtZoS04-YI
אנימציה על דמויות מציוריו של בוש:
http://youtu.be/fV8VduAtbxI
מצגת וידאו של ציוריו בליווי מוסיקה גריגוריאנית מימי הביניים:
https://youtu.be/9FdKb20PH_k
ניסיון לפרש את הסמלים והמוטיבים שמופיעים בציוריו:
https://youtu.be/cAUBVTwHTz0?long=yes
וסרטון תיעודי על הצייר האפל והכי מתקדם של ימי הביניים:
https://youtu.be/-n9zbPmHvJE?long=yes
הירונימוס בוש היה צייר הולנדי ידוע ופורה ביותר בימי הביניים. למרות שהשאיר אחריו יצירות רבות וחשובות, מעט מאוד ידוע על חייו. מה שכן ידוע הוא שרבים במשפחתו, גם אביו וגם סבו, היו ציירים. כך גם שלושה מדודיו ואחיו.
אבל המעניינת היא יצירתו של בוש, שמצד אחד משקפת את התקופה האפילה והקשה של ימי הביניים ומצד שני היא נשגבת משל מרבית בני תקופתו. אולי בהתאם לרוח התקופה המאיימת, תקופה בה הכנסייה הנוצרית שולטת בתודעה, הנושאים המרכזיים ביצירותיו היו חטא ומוסר ירוד של בני-אדם.
בילדותו נחשף הירונימוס הצעיר לשריפת ענק בעירו, שבה נשרפו אלפי בתים. יש לשער שהמראות שראה, כמו גם דמיונו המפותח, היו מהגורמים שהשפיעו על אמנותו.
דימויים וסמלים רבים מצויים ביצירותיו של בוש. חלקם מסתוריים, לא ידועים ולא מובנים מאז שצוירו ועד היום. רבים באמנות נוטים לומר שציוריו של הרונימוס בוש נתנו השראה לסוריאליזם המודרני, על אף שהקדים את הסוריאליסטים ב-500 שנים.
הנה האמנות של הירונימוס בוש (עברית):
https://youtu.be/iEtZoS04-YI
אנימציה על דמויות מציוריו של בוש:
http://youtu.be/fV8VduAtbxI
מצגת וידאו של ציוריו בליווי מוסיקה גריגוריאנית מימי הביניים:
https://youtu.be/9FdKb20PH_k
ניסיון לפרש את הסמלים והמוטיבים שמופיעים בציוריו:
https://youtu.be/cAUBVTwHTz0?long=yes
וסרטון תיעודי על הצייר האפל והכי מתקדם של ימי הביניים:
https://youtu.be/-n9zbPmHvJE?long=yes
למה צייר אֶשֶר דברים בלתי אפשריים?
הצייר ההולנדי מאוריץ קורנליס אֶשֶר (M. C. Escher) היה אמן הולנדי מהזרם הסוריאליסטי, שהתפרסם בעבודות הגרפיות שיצר, בעיקר בטכניקות של הדפסים מאבן, חיתוכי עץ ותחריטי עץ.
על אף שלא היה מתמטיקאי, ביצירותיו של אשר מופיעים פעמים רבות מבנים מדהימים שמבוססים על עקרונות מתמטיים. ביצירותיו הסוריאליסטיות הופיעו שינויי צורה מוזרים ומופלאים, תבניות שחוזרות על עצמן ובהדרגה משתנות, אשליות אופטיות מבלבלות, דברים שלא ייתכנו במציאות וכאלה שסותרים את ההיגיון שלנו. יש בציוריו של אשר יצורים בצד אחד של הדף שהופכים בצד השני ליצורים אחרים, יש ידיים שמציירות את עצמן ועוד ועוד.
וכך, מבלי להיות מתמטיקאי, מלאים ציוריו בהמחשות ויזואליות לרעיונות מתמטיים שונים, כמו רעיון הרקורסיה. הרקורסיה, ההפניה העצמית או דברים שפונים אל עצמם, העסיק מאד גם את המתמטיקאי קורט גדל. על הדמיון והרעיונות הדומים של השניים, ביחד עם שיטות ההלחנה האופייניות של המלחין יוהאן סבסטיאן באך, נכתב אחד הספרים המשפיעים והמעניינים בספרות המדע הפופולארי "גדל, אשר, באך" מאת דאגלס הופשטטר.
הנה סיפורו של הגאון המבריק אם סי אשר (עברית):
https://youtu.be/9a1vwQfj7Uc
סרטון שמציג את הגאונות של אשר:
http://youtu.be/Kcc56fRtrKU
גלריית וידאו של ציוריו המופלאים של אשר:
http://youtu.be/RO1kBTCSIqo
אנימציה המבוססת על יצירתו "עלייה וירידה" והסבר כיצד היא בנויה:
http://youtu.be/Xf9QwQ3JM3Q
שיטה דומה להבין את היצירה "מפל מים" של אשר:
http://youtu.be/Z6OeQtnultc
הסבר על ציוריו המתמטיים:
http://youtu.be/t-Gcz9FIB4w
סרט ארוך על אשר ויצירתו:
http://youtu.be/zCbS6D-y0do?long=yes
על חייו והקריירה של אשר:
http://youtu.be/g4VAxilTRGs?long=yes
ומי המקביל המוסיקלי שלו - באך או אולי...
https://youtu.be/N5yF44IlmzU?long=yes
הצייר ההולנדי מאוריץ קורנליס אֶשֶר (M. C. Escher) היה אמן הולנדי מהזרם הסוריאליסטי, שהתפרסם בעבודות הגרפיות שיצר, בעיקר בטכניקות של הדפסים מאבן, חיתוכי עץ ותחריטי עץ.
על אף שלא היה מתמטיקאי, ביצירותיו של אשר מופיעים פעמים רבות מבנים מדהימים שמבוססים על עקרונות מתמטיים. ביצירותיו הסוריאליסטיות הופיעו שינויי צורה מוזרים ומופלאים, תבניות שחוזרות על עצמן ובהדרגה משתנות, אשליות אופטיות מבלבלות, דברים שלא ייתכנו במציאות וכאלה שסותרים את ההיגיון שלנו. יש בציוריו של אשר יצורים בצד אחד של הדף שהופכים בצד השני ליצורים אחרים, יש ידיים שמציירות את עצמן ועוד ועוד.
וכך, מבלי להיות מתמטיקאי, מלאים ציוריו בהמחשות ויזואליות לרעיונות מתמטיים שונים, כמו רעיון הרקורסיה. הרקורסיה, ההפניה העצמית או דברים שפונים אל עצמם, העסיק מאד גם את המתמטיקאי קורט גדל. על הדמיון והרעיונות הדומים של השניים, ביחד עם שיטות ההלחנה האופייניות של המלחין יוהאן סבסטיאן באך, נכתב אחד הספרים המשפיעים והמעניינים בספרות המדע הפופולארי "גדל, אשר, באך" מאת דאגלס הופשטטר.
הנה סיפורו של הגאון המבריק אם סי אשר (עברית):
https://youtu.be/9a1vwQfj7Uc
סרטון שמציג את הגאונות של אשר:
http://youtu.be/Kcc56fRtrKU
גלריית וידאו של ציוריו המופלאים של אשר:
http://youtu.be/RO1kBTCSIqo
אנימציה המבוססת על יצירתו "עלייה וירידה" והסבר כיצד היא בנויה:
http://youtu.be/Xf9QwQ3JM3Q
שיטה דומה להבין את היצירה "מפל מים" של אשר:
http://youtu.be/Z6OeQtnultc
הסבר על ציוריו המתמטיים:
http://youtu.be/t-Gcz9FIB4w
סרט ארוך על אשר ויצירתו:
http://youtu.be/zCbS6D-y0do?long=yes
על חייו והקריירה של אשר:
http://youtu.be/g4VAxilTRGs?long=yes
ומי המקביל המוסיקלי שלו - באך או אולי...
https://youtu.be/N5yF44IlmzU?long=yes
מהו קולאז'?
קולאז' (Collage) היא טכניקה שבה מצרפים בהדבקה על אותו משטח אוסף של קרעי נייר, פיסות בד, גזרי תמונות, חלקי עיתונים, דברי דפוס ומגוון של חומרים שטוחים אחרים.
אבל למה משהו שכל ילד יכול לעשות הוא מעשה אמנות? - אכן, שאלה זו העסיקה רבים. התשובה היא שעצם האיסוף וקבלת ההחלטה, לגבי מה שייכלל ביצירה הסופית, היא תהליך יצירתי אמנותי. פעולות איסוף אקלקטי יוצרות שעטנז, מעין מיקס של מרכיבים לא-קשורים, שיוצרים אמירה אמנותית שלימה.
טכניקת הקולאז' באמנות נולדה עוד לפני כן, אבל רק לאחר שאמני קוביזם כמו פיקאסו ובראק החלו להשתמש בה, במאה ה-20, היא הפכה לפופולארית בעולם האמנות. בהמשך השתלבה טכניקה זו בעבודות של אמני הדאדא שמרדו בעולם האמנות המסורתי ולכן הטכניקה התאימה להם היטב.
גם הסוריאליסטים, שחיפשו דרכים ליצור עולמות לא הגיוניים מחומרים שמסביבם, מצאו בקולז' טכניקה מצוינת לכך.
הנה סיפורה של האנה הוך, אחת מאמניות הקולאז' פורצות הדרך, מתנועת הדאדא (עברית):
https://youtu.be/MlQYCSSyHSg
מעשה הקולאז' של אמן הדאדא מסן, כפי שמציג אותו הקריין בלעג מסוים:
https://youtu.be/iKoRWBSXRec
מספר אמני קולאז' גדולים:
https://youtu.be/wuM8x5kpBIs
כך יוצרים קולאז' אמנותי:
https://youtu.be/nYKhQL2EFCA
מפגש עם אמנית קולאז' עכשווית:
https://youtu.be/-1LXmez45dI
ככה גם אתם יכולים לגזור וליצור קולאז' מטורף:
https://youtu.be/eLLFviC0zT8
וקליפ עם וידאו קולאז' המפורסם שעשו אמנים ישראליים לשיר Up & up של קולדפליי:
https://youtu.be/BPNTC7uZYrI
קולאז' (Collage) היא טכניקה שבה מצרפים בהדבקה על אותו משטח אוסף של קרעי נייר, פיסות בד, גזרי תמונות, חלקי עיתונים, דברי דפוס ומגוון של חומרים שטוחים אחרים.
אבל למה משהו שכל ילד יכול לעשות הוא מעשה אמנות? - אכן, שאלה זו העסיקה רבים. התשובה היא שעצם האיסוף וקבלת ההחלטה, לגבי מה שייכלל ביצירה הסופית, היא תהליך יצירתי אמנותי. פעולות איסוף אקלקטי יוצרות שעטנז, מעין מיקס של מרכיבים לא-קשורים, שיוצרים אמירה אמנותית שלימה.
טכניקת הקולאז' באמנות נולדה עוד לפני כן, אבל רק לאחר שאמני קוביזם כמו פיקאסו ובראק החלו להשתמש בה, במאה ה-20, היא הפכה לפופולארית בעולם האמנות. בהמשך השתלבה טכניקה זו בעבודות של אמני הדאדא שמרדו בעולם האמנות המסורתי ולכן הטכניקה התאימה להם היטב.
גם הסוריאליסטים, שחיפשו דרכים ליצור עולמות לא הגיוניים מחומרים שמסביבם, מצאו בקולז' טכניקה מצוינת לכך.
הנה סיפורה של האנה הוך, אחת מאמניות הקולאז' פורצות הדרך, מתנועת הדאדא (עברית):
https://youtu.be/MlQYCSSyHSg
מעשה הקולאז' של אמן הדאדא מסן, כפי שמציג אותו הקריין בלעג מסוים:
https://youtu.be/iKoRWBSXRec
מספר אמני קולאז' גדולים:
https://youtu.be/wuM8x5kpBIs
כך יוצרים קולאז' אמנותי:
https://youtu.be/nYKhQL2EFCA
מפגש עם אמנית קולאז' עכשווית:
https://youtu.be/-1LXmez45dI
ככה גם אתם יכולים לגזור וליצור קולאז' מטורף:
https://youtu.be/eLLFviC0zT8
וקליפ עם וידאו קולאז' המפורסם שעשו אמנים ישראליים לשיר Up & up של קולדפליי:
https://youtu.be/BPNTC7uZYrI
