הצלם הלמוט ניוטון (Helmut Newton) נחשב לאחד המאסטרים הגדולים של הצילום. כצלם אגדי ובעל השפעה רבה, הוא עשה לעצמו שם כצלם נועז ומרתק, שובר מוסכמות ומתעניין בחקר הגוף הנשי וההתייחסות החברתית אליו.

הלמוט ניוטון נולד ב-31 באוקטובר 1920 בברלין בשם הלמוט נוישטטר (Helmut Neustädter), היה בן למשפחה יהודית אמידה, בעלת מפעל לכפתורים.

הלמוט הנער קונה את מצלמתו הראשונה בגיל 12 ומבין מיד שזה גורלו. בגיל 16 הוא מתחיל לעבוד כשוליה אצל צלמת האופנה הנודעת איווה (Yva), שמה האמיתי אלזי נוילנדר זימון ולימים היא נספתה במחנה השמדה נאצי.

הגבלות בשל חוקי נירנברג גזלו מאביו את המפעל של המשפחה והאב גם נכלא במחנה ריכוז לתקופה קצרה. ב-1938, זמן קצר לאחר ליל הבדולח, הלמוט הצעיר בורח מגרמניה הנאצית. עולה על אוניה בטריאסט (Trieste) במטרה לנסוע לסין, אך לבסוף הוא מגיע לסינגפור. שם, כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שלו, הוא עובד תקופה מסיומת כ"ג'יגולו". אישה אירופית בשם ז'וזט פביאן מכלכלת אותו, קונה לו בגדים, ארוחות ואפילו שעון כסף יקר ליום הולדתו ה-19.

בהמשך המלחמה ובהיותו אזרח גרמני, הוא מוסגר על ידי הבריטים ונשלח לאוסטרליה. ב-1942 הוא משוחרר, עובד כקוטף פרי בצפון ויקטוריה ואחר-כך מגויס לצבא האוסטרלי כנהג משאית. בשנת 1946 משנה את שמו לניוטון ופותח סטודיו לצילום במלבורן.

ב-1948 הוא נושא את השחקנית ג'ון בראון (June Browne) לאישה. לימים היא תהפוך לצלמת מוכשרת בזכות עצמה, תחת השם אליס ספרינגס (Alice Springs). לפי האגדה, היא נכנסה לסטודיו שלו כדי לעבוד כדוגמנית, סירבה לחיזוריו, ובסוף הסכימה להיות עוזרת המכירות שלו.

היא הופכת לשותפה בחייו ובמקצועו וב-1961 הם מתיישבים בפריז. די מהר הופך ניוטון לכוכב הצילום של עולם האופנה. תמונותיו מעטרות את דפי מגזיני האופנה המובילים בעולם, כולל את Vogue הצרפתי, Harper's Bazaar, Elle ובמגזין שגברים קונים בשביל המאמרים, Playboy.

כמי שהתבגר לפני מלחמת העולם השנייה סימן ההיכר החזותי של עבודתו הוא של גרמניה הוויימרית. סגנונו פרובוקטיבי, חתרני, אירוטי, מלא מתח ומציצנות, שזור בהשפעות של הפילם נואר הקולנועי, האקספרסיוניזם הגרמני והסוריאליזם.

עמוד השדרה של יצירתו היא האישה החזקה, השולטת, שאינה מושא פסיבי אלא דמות בעלת כוח. בסדרות הגדולות כמו "Big Nude"מ-1981הוא צילם נשים בגודל טבעי על רקע נייטרלי, בתנוחות שאין בהן כניעה. שוב ושוב התווכחו המבקרים האם הוא מעצים את מושאי הצילום שלו או מתייחס אליהן כאל אובייקטים מיניים.

את מי הוא לא צילם? - לתצלומים איקוניים של ניוטון זכו הדוגמניות והשחקניות היפות והמרשימות ביותר, כולל גרייס ג'ונס, שרלוט רמפלינג, איזבלה רוסליני, אנה וינטור, קלאודיה שיפר, מריאן פיית'פול, חנה שיגולה, נדיה אורמן ואשתו הידועה עתה כאליס ספרינגס.

מגזין Time כינה אותו "מלך הקינקי" (King of Kink), כשאחד הציטוטים המפורסמים שלו, שהפך באופן מסוים לחתימתו, הוא: "כל צלם שאומר שהוא לא מציצן, הוא או טיפש או שקרן."

ב-23 בינואר 2004 יצא ניוטון ברכבו ממלון השאטו מרמון (Chateau Marmont) בלוס אנג'לס. איכשהו הוא איבד שליטה והתנגש בקיר.

באותו יום, בגיל 83, הלך ניוטון לעולמו. אפרו קבור בבית הקברות העירוני בברלין ופועלו מוצג עד היום בקרן הלמוט נויטון (Helmut Newton Foundation) שנוסדה בעיר ב-2003.


כך מדברים על הצלם הלמוט ניוטון:

https://youtu.be/1LcgA-wLGsQ


על ההיפוך שהעז להציע בצילומיו (להגדיל למסך מלא):

https://youtu.be/2cDpHmtJtOg


עולם האופנה מתייחס אליו לא פעם בעיצובים חדשים:

https://youtu.be/6fkeqNMzaHo


מצגת וידאו על הצלם המוערך:

https://youtu.be/YSOwbuSGKws


חייו של הלמוט ניוטון:

https://youtu.be/F2hOqbp8_Hk?long=yes


מצילומיו של ניוטון:

https://youtu.be/Li61mk48rB4?long=yes


ראיון עם האיש:

https://youtu.be/leZEOQOb-t0?long=yes


ותערוכת רטרוספקטיבה - צילומיו לאורך השנים:

https://youtu.be/pyRWyTxF-Us?long=yes

רוברט קאפה לא רק היה מחלוצי צילום המלחמה, אלא אולי צלם המלחמה המפורסם ביותר במאה ה-20. צילומי המלחמה שלו הקפיאו רגעים גדולים בהיסטוריה המלחמתית של המאה ה-20. הוא היה בעל כשרון גדול ללכוד אנשים יחידים או קבוצות קטנות ברגעים מיוחדים בשדה הקרב. קאפה גם ניחן באומץ לב נדיר, שאפשר לו להימצא במקומות המסוכנים ביותר בחזית ולצלם את מה שצולם לעתים נדירות לפני כן - את המוות.

את כל חייו המקצועיים בילה קאפה, שהיה דווקא פציפיסט (שוחר שלום) בשדה הקרב. הוא תמיד אחז בידו מצלמה, במקום רובה. אך בעוד רוברט קאפה היה איש מוכר שבילה עם אנשים מפורסמים וכוכבי-על בתקופתו, הוא הירבה לצלם דווקא את האנשים הפשוטים והאנונימיים. הם היו גיבוריו המצולמים ואת כאבם, חייהם ולצערו גם את מותם, היטיב להעביר בצילומיו. ניתן ממש לומר שהוא המציא את המושג "פוטו ג'ורנליזם", צילום העיתונות.

גם בשדה הקרב הוא הרבה ללכוד דווקא את רגעי היומיום של הלוחמים ואזרחים בעת מלחמה. משתיית קפה אנושית בלונדון המופגזת ועד מנוחת לוחמים זה על כתפו של זה.

התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט", הציג לוחם רפובליקני נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב. הצילום צולם בשנת 1936, בעת מלחמת האזרחים בספרד. מאז פורסם היו ויכוחים אינספור האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי, אבל זה לא ממש שינה לצילום להפוך לאייקון מייאש של רגע המוות של אדם. בכך הוא המציא את טכניקת "תפיסת הרגע", של לכידת רגע האירוע בצילום אחד.

קאפה מת תוך כדי עבודתו, כשבמהלך מלחמת הודו-סין הוא ירד כדי לצלם, מחוץ לשיירת כלי הרכב שבה נסע, ועלה על מוקש נגד אדם.


הנה סרטון קצר על רוברט קאפה:

http://youtu.be/SKTCUd87tAQ


מצגת וידאו של צילומיו של קאפה ממלחמת העולם השנייה:

http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s


ומצגת מרגשת של תמונות המלחמה המפורסמות של רוברט קאפה:

http://youtu.be/erOxpumg7JA

"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.

אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".

פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..

אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..


הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:

http://youtu.be/vIcJA3LKMX4


מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:

http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s


וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:

http://youtu.be/jZIuNdiyd7g

הצלמת האמריקנית הלן לויט (Helen Levitt) התפרסה בצילומיה המתעדים את חיי הרחוב של העיר ניו-יורק. היא נחשבת אחת מהצלמות החשובות במאה ה-20. בזכותה של לויט החלה תנועת צילום הרחוב, או הצילום האורבאני, שמצאה יופי בתמונות האנשים מהעיר הגדולה ובחיים העירוניים בכרך.

הלן לויט גדלה בשכונת ברוקלין העניה בניו יורק, בשנות ה-30 של המאה ה-20. היא החלה את דרכה כמורה לאמנות ובהמשך התפתחה לקריירה של אמנית יוצרת בתחום הצילום. בנוסף לצילומי הסטילס שלה (תמונות שאינן נעות) היא עשתה גם שני סרטים דקומנטריים שמתארים את הווי החיים העירוני. לפרנסתה היא גם עסקה בצילום סטילס באתרי הצילומים של סרטים ידועים, תחום הנקרא "סינמוגרפיה".

אחת הסדרות הידועות של הלן לויט הייתה של צילומי ילדים בניו יורק. הסדרה צולמה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 וזכתה לפרסום עולמי ולהכרה בה כאחת הצלמות בעלות טביעת העין והמעניינות ביותר. היא נחשבה לצלמת גאוגרפית מרתקת, על אף שצילמה בעיר הולדתה, ממש ליד הבית..


על האמנות המצולמת של הלן לוויט:

http://youtu.be/vx2VVwBP0gU


וצילומי רחוב רבים נוספים של הלן לוויט:

ווקר אוונס (Walker Evans) היה צלם אמריקאי שזכה לתהילה בצילומים שערך בחוות הממשלתיות הגדולות, שהוקמו בעקבות השפל הגדול כדי לסייע לחקלאים לשרוד.

הוא היה מהצלמים שנשלחו לתעד את החקלאים העניים ואת מהלך הניסוי החשוב הזה. תיעוד שלוש משפחות עניות בצילומיו של אוונס העביר את תחושת הניכור של המשפחות הללו וגרם לביטול הפרויקט ולסיוע שקיבלו משפחות החקלאים הקטנים, כדי שיוכלו לרכוש ולהחזיק בחוות שלהם.

ההתעקשות של ווקר להנציח את נזקי השפל הגדול בלי לייפות את המציאות הפכה אותו לאחד הצלמים החברתיים החשובים והמוכרים באמריקה.

היכולת שלו להפגין תיעוד אמין ומחובר למציאות של המצולם, תרמה למיקומו של הצילום ככלי לעבודה מחקרית. מבחינת צילום עיתונות, הוא לא רצה שהצילום העיתונאי ימחיש את הכתוב, אלא שידבר בעד עצמו.

אוונס זכה להד חשוב גם לסדרת צילומים שעשה ברכבת התחתית של ניו-יורק, שבה צילם נוסעים במצלמה נסתרת שהסתיר במעילו.

אוונס אמר את המשפט המחנך צלמים דגולים: "נעץ מבט, הבט ללא היסוס, זו הדרך לחנך את עינך."


הנה תערוכה מצילומיו של אוונס במוזיאון המטרופוליטן:

http://youtu.be/gSFj3Sd-gqs?t=5s


מצגת מצילומיו של ווקר אוונס:

http://youtu.be/q-ikOhcFsHg


והדיוקנאות של ווקר אוונס:

http://youtu.be/Gqk_l-p_pl4

רוג'ר פנטון היה צלם בריטי, מראשוני צלמי המלחמה. הוא היה עורך דין שבשנת 1851 החל להתעניין בצילום. הוא למד צילום בפאריס והחל משנת 1852 פנטון החל לצלם ולהציג צילומים משלו. באותה תקופה הוא צילם בעיקר נופים ואדריכלות.

את עולמו קנה כשנשלח לתעד את מלחמת קרים, בתור צלם מלחמה רשמי, כנראה הראשון בהיסטוריה. הוא קיבל הוראה, שלא לצלם פצועים והרוגים ולצלם רק צילומים שיעודדו תמיכה ציבורית במלחמה. בשל הכובד של ציוד הצילום, הוא לא יכול היה לצלם תמונות משדה הקרב ממש. לכן צילם בעיקר חיילים במדים ועם הציוד המלחמתי שלהם, כשרוב הצילומים הללו בוימו על ידו.

בעזרת המצלמה של הצלם רוג'ר פנטון, נוצרו צילומים שנועדו לעורר תמיכה במלחמה ולהרגיע את העם הבריטי באשר למתרחש בחזית.

הצלם השתמש בתהליך צילום שהיה אז חדשני ויעיל מאד, ביחס לשיטות הקודמות. תהליך זה, שזכה לשם "תהליך הקולודיון", אילץ את פנטון לצלם בסמוך לעגלת חדר החושך שלו, שאותה גרר אל החזית, כשהיא רתומה אל סוס.

ההכנה הקפדנית של הקולודיון ותהליך הצילום והטיפול בחומרים של הלוחות הרטובים ששימשו בו, הם שמנעו ממנו לצלם בשדה הקרב.


על התמונות שצילם רוג'ר פנטון במלחמת קרים:

http://youtu.be/bvByEkPz-8o


וצלמת המדגימה את שיטת הקולודיון ששימשה את פנטון והכנת חומרי הצילום:

https://youtu.be/BXlGG3oTMOA

אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.

הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".

ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.

צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.

במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.

בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.


הנה סיפורו של ברסון:

https://youtu.be/uLepNuWXeLM


צילומיו של אנרי ברסון:

https://youtu.be/SueN2iDeED0


עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):

http://youtu.be/03Z2vF3QGEk


וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:

http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY

הורסט פ' הורסט (Horst P. Horst) היה צלם אופנה מפורסם שהחל לפעול במיוחד בשנות ה-40 של המאה הקודמת. הוא נחשב לצלם האופנה הנודע ביותר במאה ה-20. הורסט היה אמן יליד גרמניה שהתעניין בצעירותו באוונגארד. אחר כך עבר לפאריס, כדי לעבוד אצל האדריכל הנודע לה קורבוזיה. הוא התפרסם בפאריס שבין שתי מלחמות העולם.

בעשורים שלאחר מכן הוא יצר את השפה הצילומית שלו ועשה ניסויים מרתקים וחדשניים בצילום בחשיפה כפולה, בעירום, בקומפוזיציה רדיקלית ועוד. בטכניקות הללו הוא יצר כמה מהצילומים האייקוניים של צילום האופנה. בעבודתו הבוגרת בשביל המגזין "ווג", הוא זכה לכינוי "האלכימאי של הצילום".


הנה שלושה צילומים יפים של הורסט ועליו:

https://youtu.be/f2TLiV9_B4s


מצילומיו היפים של הורסט:

https://youtu.be/u5TP86gQBS4


וראיון ארוך באנגלית עם הורסט פ' הורסט האגדי:

http://youtu.be/Xfz5m6Oj2z8

הצלמת אנני ליבוביץ' (Annie Leibovitz) היא מהצלמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. את צילומיה אתם מכירים כבר שנים רבות, מבלי לדעת שהיא הלוחצת על ההדק של המצלמה. היא אולי צלמת הפורטרטים הידועה בעולם.

משחקני הוליווד, דרך מוסיקאים, דוגמניות וכוכבי רוק ועד לפוליטיקאים, מנהיגים ואנשי הגות - עם דיוקנות פורצי דרך, שבהם בדרך כלל נחשפו המצולמים באופן חסר תקדים, אנני הפכה לכוכבת-על בצילום העולמי.

יש לה צילומים שמספרים סיפור. מבעד לעדשה שלה צולמו לא מעט מהצילומים שהפכו אייקוניים. את ג'ון לנון היא צילמה עם יוקו אונו, שברירי ועירום, שעות ספורות לפני שנרצח. זה היה לתצלומו האחרון והמפורסם ביותר של מי שנחשב למנהיג הביטלס וליוצר היותר מעניין בה.

את השחקנית דמי מור צילמה אנני לייבוביץ' כשהיא הרה ובעירום, בצילום יפה להפליא, עם בן זוגה המסמן בידיו שעל בטנה לב. מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג ברית המועצות לשעבר, הצטלם אצלה בתור דוגמן של אופנת לואי ויטון, הרקדן הנודע מיכאיל ברישניקוב מצולם בידיה על חוף הים וזה רק חלק קטן מתצלומיה הנודעים.

בעולם של צלמים טובים רבים, שלא מצליחים לייצר שפה אישית המזהה אותם אל מול צלמים אחרים, היא הייתה מהיחידים שהטביעו את החותם האישי שלהם על כל צילום. עורכת המגזין הנודע "ווג", שמשלם לה סכומי עתק כדי שתצלם עבורו, אמרה עליה ש"אין סיכוי שלא תזהה תמונה שאנני ליבוביץ צילמה."

לא רק מפורסמים ומנהיגים כמו הנשיא ביל קלינטון, המלכה אליזבת השנייה והדלאי למה, היו בצילומיה הנודעים. אנני ליבוביץ ידעה לצלם אנשים כך שהצילום יעביר לצופה משהו מהאמת שלהם. היא הרבתה לצלם את סוזן סונטאג, אהובתה ומי שהייתה סופרת והוגה מהגדולות של זמננו. בספר קורע לב היא תיעדה את מאבקה של בת זוגה במחלה סופנית, ממש עד יום מותה.

היא עצמה, אולי הסלבריטאית הגדולה של הצלמים, גדלה במשפחה שנדדה, בעקבות האב ששירת בחיל האוויר האמריקאי. היא בילתה המון בנסיעות וטענה לא פעם שמי שגדל כך הופך אמן, זאת משום שהוא "ראה את העולם דרך מסגרת, או תמונה מוכנה, שהיא חלון הרכב".

בשנות ה-70 היא החלה לצלם במגזין "רולינג סטון", שרק נולד. תוך 3 שנים היא הפכה לצלמת הראשית של המגזין והחלה לצלם את מפורסמי התקופה. לצד הצלחת המגזין, לא מעט אגב בזכותה, היא הצליחה לבנות לעצמה שם של ממש, בתור צלמת מעולה וחדת-מבע.

מעבודתה ב"וואניטי פייר" משתכרת ליבוביץ יפה. למעשה, היא אחת מהצלמות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם, אם לא הגבוה שבהם. זה לא הפריע להתנהלותה הכלכלית להביאה לפשיטת רגל בשנים האחרונות. ככה זה כשאתה אמן והעין שלך תקועה עמוק במצלמה.


הנה סיפורה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/8jxbnjQg7vU


מהפורטרטים המפורסמים של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/CBeX_ffmDbg


הנה הצלמת הידועה בעולם אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/aqa2y2j3OCk


כך היא מצלמת צילומים לקמפיין פרסומי באיסלנד:

https://youtu.be/sfdXUM7n9ZI


מדבריה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/hpj9uaHFN1Q


הסבר של צילומים אייקוניים של ליבוביץ':

https://youtu.be/1cG_w896Z2g


תערוכה של צילומיה:

https://youtu.be/6Q9H-l0oI5I


וסרט תיעודי מ-1993 על חייה ופועלה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/f2lbAN-_0A0?long=yes

האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.

כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.

טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.

עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.

ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.

אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.


הנה סרטון על מאן ריי:

http://youtu.be/AeSq3mlYytE


סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:

http://youtu.be/mmg6oFat0XU


וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:

https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes