שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו סיפורו העצוב של מרווין גיי האגדי?
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
איך הייתה "רולינג סטונז" ללהקה הוותיקה בעולם?
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
וסרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
מאיפה הגיעה מוסטנג סאלי?
הוא אחד השירים הכי חשובים בתולדות הרוק וכנראה גם שיר הרית'ם אנד בלוז הפופולרי ביותר בעולם.
מדויק כמו מכונית מוסטנג ומבריק כמו הסוסים הפראיים שעל שמם היא נקראת, השיר "מוסטנג סאלי" נולד בשנת 1965. מק רייס כתב אותו במבנה של שיר בן 24 תיבות (AAB) והקליט אותו באלבום משלו. השיר התקבל נחמד, אבל עדיין ללא סימן לסנסציה שהוא עומד להיות.
רק שנה אחר כך הוא הפך להיט. זה קרה כשווילסון פיקט הקליט קאבר לשיר והפך אותו להמנון של ממש, שיר על ריצה ומהירות ואנרגיה של צעירים. מהשירים האלה, אתם יודעים, שאנשים שרים עם האמן בהופעות ודורשים אותו בהדרן, אם לא בוצע עדיין.
שיר שלא הולכים הביתה בלעדיו. שיר שאין ערב קריוקי של דוברי אנגלית שהוא לא יהיה בו.
לא רבים יודעים, אגב, שהשיר הזה נולד כמעט כבדיחה, הרבה לפני שהפך לאחד מלהיטי הרוק המוכרים ביותר. הוא נכתב כשזמרת בשם דלה ריס, שמק ריס הכיר, רצתה לקנות לעצמה מכונית פורד מוסטנג, סמל יקר של חופש ומהירות באותם ימים ולמעשה גם היום (קראו עליה בתגית "פורד מוסטנג").
בהתחלה המחבר רייס קרא לו "מוסטנג מאמא" אבל הזמרת האגדית אריתה פרנקלין הציעה לשנות את שמו ל"מוסטנג סאלי" (Mustang Sally) ורייס התלהב.
הפזמון, אגב, כלל את השורה המלהיבה "רוצי סאלי, רוצי" ("ride, Sally, ride"). את המשפט באנגלית "רייד, סאלי רייד", שילבה העיתונות האמריקאית בכותרות ראשיות בשנת 1983, כשהאסטרונאוטית הראשונה, האסטרופיזיקאית הדוקטור סאלי רייד, יצאה לחלל.
כולם אמרו שזה צירוף מקרים - שהשם והראשוניות של סאלי רייד התלבשו כל כך יפה עם השיר הידוע. האם הייתה שם נבואה מוקדמת? - כנראה שלא, אבל גם צירוף מקרים מרהיב שכזה הוא משהו, לא?
הנה ווילסון פיקט בביצוע שהפך את Mustang Sally ללהיט:
https://youtu.be/h1FRrZD2y9Y
באדי גאי במוסטנג סאלי שלו ושל הגיטריסט האגדי ג'ף בק:
https://youtu.be/3TYWYDqr-TA
הלהקה הקולנועית "הקומיטמנטס" בביצוע שלהם מהסרט הידוע:
https://youtu.be/Y5TQtREyhSM
איך הפכה שאדיי לאייקון עולמי?
הזמרת הבריטית-קנייתית שַׁאדֵיי (Sade), או שַׁאדֵה, הפכה מנערה צעירה עם כישרון עצום לאחת הדמויות המסתוריות והמרתקות ביותר בעולם המוסיקה המודרני.
הלן פולאשאדיי אדו (Helen Folasade Adu), הידועה בשם הבמה שאדיי, בנתה קריירה מוסיקלית יוצאת דופן שמאופיינת בהצלחה מסחרית עצומה מחד ובהעדפה מובהקת לפרטיות ולחיים שקטים מאידך.
יש לה את הדרך הייחודית שבה היא ניהלה את הקריירה שלה, עם הפסקות ארוכות בין אלבומים והימנעות מחשיפה תקשורתית מיותרת. הדרך הזו היא שהפכה אותה לתופעה נדירה בתעשיית המוסיקה, בה רוב האמנים שואפים לנוכחות מתמדת במרחב הציבורי.
#שורשיה והשנים המוקדמות
הלן פולאשאדיי אדו נולדה ב-16 בינואר 1959 באיבאדן, מדינת אויו בניגריה. שמה האמצעי, פולאשאדיי, פירושו "מוכתרת בעושר" בשפת היורובה. הוריה היו אדביסי אדו (Adebisi Adu), מרצה ניגרי לכלכלה ממוצא יורובה מאיקרה-אקיטי, ואן הייז (Anne Hayes), אחות מחוז אנגלית. השניים נפגשו בלונדון, התחתנו ב-1955 ועברו לניגריה.
כאשר הייתה שאדיי בת ארבע, הוריה נפרדו. אימה חזרה לאנגליה עם שאדיי ואחיה הבכור, באנג'י (Banji), כדי לגור עם הסבים מצד האם ליד קולצ'סטר, אסקס. בגיל 11, שאדיי עברה עם אמה ואחיה להולנד-און-סי באסקס. תקופת הילדות באנגליה הייתה מכוננת עבורה, שכן במהלך שנות ההתבגרות היא פיתחה את הקול שלה והאזינה לאמנים כמו ריי צ'ארלס (Ray Charles), בילי הולידיי (Billie Holiday), אל גרין (Al Green), אריתה פרנקלין (Aretha Franklin) ונינה סימון (Nina Simone).
בגיל 18 ולאחר שסיימה את לימודיה בתיכון קלקטון ובמכללת קולצ'סטר, היא עברה ללונדון ולמדה עיצוב אופנה בבית הספר לאמנות סיינט מרטין. בתקופת הלימודים התפתחו החוש העיצובי והאסתטיקה הייחודיים שלה, שישלבו מאוחר יותר בין עיצוב אופנה מתוחכם לבין נוכחות בימתית ממגנטת. במקביל ללימודים, היא עבדה כדוגמנית במשרה חלקית וחיפשה את דרכה בעולם המוסיקה.
#הדרך למוסיקה ותחילת הקריירה
המסע המוסיקלי של שאדיי מתחיל בשנת 1980, כאשר היא מתחילה לשיר קולות בלהקת Fאנק לטיני בשם "אריבה" (Arriva). הלהקה תבצע מאוחר יותר את השיר "Smooth Operator", שיהפוך ללהיט הראשון של שאדיי בארצות הברית. השיר נכתב במקור יחד עם חבר הלהקה ריי סנט ג'ון (Ray St. John). לאחר שנה עם הלהקה, שאדיי מצטרפת ללהקה אחרת, הפעם להקת Fאנק בת שמונה חברים בשם Pride כזמרת רקע.
התפנית מגיעה כשביצוע הסולו שלה לשיר "Smooth Operator" מושכים את תשומת ליבן של חברות התקליטים. ב-1983, שאדיי וחברה ללהקה סטיוארט מתיומן (Stuart Matthewman) נפרדים מ-Pride, ביחד עם הקלידן אנדרו הייל (Andrew Hale), הבסיסט פול דנמן (Paul Denman) והמתופף פול קוק (Paul Cook), כדי להקים את הלהקה של שאדיי.
עד להופעה הראשונה שלה במועדון Heaven בלונדון, היא הופכת כה פופולרית שאלף איש נשארים בחוץ, מחוסר מקום. במאי 1983, שאדיי נותנת את ההופעה הראשונה שלה בארצות הברית במועדון Danceteria בניו יורק.
ב-18 באוקטובר 1983, שאדיי אדו חתמה עם Epic Records, ושאר חברי הלהקה חתמו ב-1984. החתימה על חוזה התקליטים סימנה את תחילתה של קריירה מרתקת בנוף המוסיקה הבריטית והבינלאומית.
#הצלחה בינלאומית
לאחר חתימת חוזה התקליטים, הלהקה מקליטה את אלבום הבכורה שלה, "Diamond Life", באולפן The Power Plant בלונדון. האלבום, שיוצא ביולי 1984, מגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, נמכר ביותר מ-1.2 מיליון עותקים בבריטניה וזוכה בפרס Brit לאלבום הבריטי הטוב ביותר ב-1985.
ההצלחה הבינלאומית של "Diamond Life" היא מדהימה. האלבום מגיע למקום הראשון במספר מדינות ולעשרת הראשונים בארה"ב, שם הוא נמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים. המכירות הבינלאומיות של האלבום עלו על 6 מיליון עותקים, והוא הופך לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים ביותר של שנות השמונים ולאלבום הבכורה הנמכר ביותר אי-פעם של זמרת בריטית.
ההצלחה המסחרית לא הייתה מקרית. שאדיי פיתחה סגנון מוסיקלי ייחודי שיסודותיו ברית'ם אנד בלוז ובמוסיקת נשמה בעיבוד רך, עם נגיעות של ג'אז ומקצבים לטיניים ואפריקאיים. הסגנון הזה, בשילוב עם נוכחותה הכריזמטית והאלגנטית, יוצרים נישה מוסיקלית חדשה שמשפיעה על דור שלם של אמנים.
#התפתחות מוסיקלית והצלחה מתמשכת
בעקבות ההצלחה המשמעותית של האלבום הראשון, שאדיי המשיכה לבנות את הקריירה שלה בזהירות ובמחשבה רבה. ביולי 1985, שאדיי היא בין המבצעים בקונצרט הצדקה Live Aid באצטדיון וומבלי, ובנובמבר 1985 הלהקה מוציאה את האלבום השני שלה, "Promise". האלבום ממשיך את קו ההצלחה ומחזק את מעמדה כאמנית חשובה בסצנה הבינלאומית.
בשנת 1986, היא תופיע בסרט "Absolute Beginners". עד 1992 הלהקה מוציאה את האלבום השלישי ("Stronger Than Pride") והרביעי ("Love Deluxe"), כשכל אחד מהם הללו הוסיף למגוון המוסיקלי של שאדיי, תוך שמירה על הזהות הייחודית שלה.
אולם משנת 1996, לאחר לידת הילד הראשון, הלהקה מפסיקה לפעול. כך יתחיל דפוס שיאפיין את שאדיי בשנים הבאות - תקופות פעילות אינטנסיבית מתחלפות עם תקופות של נסיגה מהחיים הציבוריים. היא מנהלת מעורבות סלקטיבית בתעשיית המוסיקה.
#חזרות מדודות ופרטיות
הלהקה תתאחד מחדש ב-1999, ובשנת 2000 ייצא האלבום "Lovers Rock", הראשון שלה בשמונה שנים. האלבום, שקצת חרג מהסגנון המעט ג'אזי של האלבומים הקודמים, הוכיח שגם לאחר הפסקה ארוכה, שאדיי עדיין מסוגלת ליצור מוסיקה רלוונטית ומרגשת.
ב-2010, יוצא "Soldier of Love", האלבום השישי שלה והלהקה עורכת סיבוב הופעות עולמי. מאז שסיבוב ההופעות הזה הסתיים ב-2011, הלהקה הוציאה רק שני שירים: "Flower of the Universe" לפסקול הסרט "A Wrinkle in Time" של דיסני, ו-"The Big Unknown", חלק מהפסקול לסרט "Widows" של סטיב מקווין.
זו בחירה מודעת של שאדיי בקריירה משולבת בחיים שקטים. בשנת 2005, שאדיי עוברת לאזור הכפרי הבריטי, שם היא שיפצה בית הרוס. מאז היא ממעטת בראיונות ובוחרת לנהל חיים פרטיים הרחק מהזרקורים.
#הכרה והשפעה
עד היום, שאדיי מכרה למעלה מ-50 מיליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. הישגיה המוסיקליים זוכים להכרה רחבה. היא מונתה לקצינת מסדר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2002 עבור שירותיה למוסיקה, ואמרה שהפרס שלה הוא "מחווה נהדרת אלי ואל כל הנשים השחורות באנגליה". היא קודמה למפקדת אותו מסדר (CBE) בהכרת הכבוד ליום הולדת 2017, גם עבור שירותיה למוסיקה.
ב-1986, היא הפכה לאמנית הראשונה ילידת ניגריה שזכתה בפרס גראמי כאשר זכתה בפרס לאמן חדש הטוב ביותר. ב-2023, שאדיי הוזמנה להיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים וב-2024 היא הפכה למועמדת לכניסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.
ההשפעה של שאדיי על אמנים אחרים בולטת במיוחד. הזמרת המנוחה עליה (Aaliyah) אמרה שהיא מעריצה את שאדיי כי "היא נשארת נאמנה לסגנון שלה לא משנה מה... היא אמנית מדהימה, מבצעת מדהימה... ואני פשוט אוהבת אותה".
הזמרת האמריקנית בראנדי (Brandy) ציינה את שאדיי כאחת מההשפעות הווקליות העיקריות שלה. אפילו זמרי הבי מטאל כמו גרג פוצ'יאטו (Greg Puciato) וצ'ינו מורנו (Chino Moreno) ראו בה השראה.
בעידן שבו מרבית האמנים שואפים לנוכחות מתמדת ברשתות החברתיות ובמדיה, שאדיי בחרה בדרך הפוכה. היא הוכיחה שאפשר לשמור על מעמד של אייקון מוסיקלי גם מבלי לחשוף כל פרט מחייה האישיים או לייצר תוכן באופן קבוע.
להיטה הראשון והגדול - Smooth operator עם סולו גיטרה באס איקוני:
https://youtu.be/ZAt-mGg5W8U
דואגת למטדור שלה בשיר "פחד":
https://youtu.be/LraRPul335A
"האם זה לא פשע?" בלייב אייד המפורסם ב-1985:
https://youtu.be/bFgv8Jq4xN0
כך אמנית גדולה מציגה את חברי להקתה:
https://youtu.be/O7tmYY_0SgA
ענק ההיפ הופ טופאק מארח אותה ואת איזבל שלה בהיפ הופ:
https://youtu.be/I1yHc7AZ93I
והקליפ של ג'זאבל האיקוני והמקורי עם קולה המדהים, הסקסופון טנור והפנדר רודס:
https://youtu.be/rcfaCT8FR7U
"הטאבו המתוק ביותר" שלה:
https://youtu.be/T2u2eqerRks
וסרט תיעודי על החיים והקריירה של שאדיי:
https://youtu.be/CBs_sDNjlfk?long=yes
איך הייתה איימי ויינהאוס לאייקון?
עם קול שהוא שילוב של נינה סימון, בילי הולידיי ומייסי גריי ואמירה קבועה על נטיות הדור שלה להתמכרויות, סמים, אלכוהול, טכנולוגיה, סקס או עבודה - איימי ויינהאוס (Amy Winehouse) הייתה אחד הכישרונות המרשימים של המילניום החדש, זמרת שבאלבום יחיד הפכה לאייקון עולמי.
זמרת צעירה, יהודיה מאנגליה, מצוידת בקול שחור ועמוק ובעלת כושר ביטוי ווקאלי נדיר, היא הייתה הקול הנכון לתקופה הנכונה. אבל מבולבלת וחרדה, שקועה בערפילי הסם ומבושמת ביותר מדי אלכוהול - כך הלכה מלכת המצעדים, יוצרת וזמרת בחסד, כשהיא נאספת אל מוות מוקדם ומיותר כל כך.
הכתובת, הכרחי לומר, הייתה כל הזמן על הקיר. המוות הזה היה ממש כמו זה שהימרו עליו באתרי המעריצים ושיכולים היו לחזות כל מי שהקיפו אותה וראו את חייה מתקלפים ונושרים ממנה.
חייה של איימי ויינהאוס מתחילים ב-14 בלונדון, בספטמבר 1983, כשהיא נולדת למשפחה יהודית. בת למיץ', סוג של זגג ונהג מונית ולג'ניס (יעל) ויינהאוס שעוסקת ברפואה.
כבר בילדותה המוקדמת, הפגינה איימי כישרון מוסיקלי יוצא דופן שבלט בין כותלי בית הספר ובמסגרות לימוד שונות. בגיל 10 היא מקימה עם חברתה ג'ולייט אשבי צמד ראפ בשם "Sweet 'n Sour". אך רק בגיל 12 מתחיל לזוז משהו. זה קורה כשהיא נרשמת ללמוד תיאטרון בבית ספר לאמנויות. פה ושם היא אפילו השתתפה בשיעורים ובאחד מהם אביה נוכח בחזרה ושמע אותה לראשונה שרה.
הוא נדהם מהקול המדהים שלימים יפיל את העולם. שנה אחר כך והיא בת 13, איימי מקבלת במתנה גיטרה ובשנה שאחריה היא מתחילה לכתוב ולהלחין שירים. בערך באותה תקופה היא נושרת מבית הספר ופוגשת את הסמים (שיהרגו אותה).
הפריצה האמיתית של איימי מתרחשת בגיל 19, לאחר שהיא חותמת על חוזה עם חברת EMI ובהמשך על חוזה הקלטות עם חברת Island Records.
אלבום הבכורה שלה "Frank" יוצא ב-20 באוקטובר 2003 וזוכה להצלחה מסחרית בבריטניה. הביקורות מהללות והאלבום מציג לציבור את קולה העמוק והייחודי, סגנונה האקלקטי (המגוון) ואת יכולות הכתיבה המרשימות שלה, שמושפעות עמוקות מעולמות של מוסיקת סול, ג'אז, סקא ורית'ם אנד בלוז.
אבל היה זה אלבומה השני "Back to Black" מ-2006 שהפך את ויינהאוס לכוכבת בינלאומית. האלבום מגיע לפלטינה ומועמד לכמה פרסי מרקורי. הוא הופק בידי מארק רונסון (Mark Ronson) וסאלאם רמי (Salaam Remi) ומציע שילוב מדהים בין הסול של שנות ה-60 למוסיקה עכשווית, זו של תחילת המילניום החדש. האלבום הזה יצר סאונד קלאסי וחדשני גם יחד.
דומה היה שויינהאוס מתפוצצת על עולם הפופ בבת אחת. משווים את קולה לקולותיהן האייקוניים של שרה ווהן, מייסי גריי וענקיות ווקאל אחרות. השיר "Rehab" הופך תוך רגע להמנון עולמי ושופך לידיה לא פחות מ-5 פרסי גראמי מתוך 6 מועמדויות ב-2008, כולל הקלטת השנה, שיר השנה ואמן חדש מצטיין, הישג חסר תקדים לאמנית בריטית.
ויינהאוס הופכת לדמות תרבותית משמעותית, דמות השראה למעצבי אופנה, כשהבולט מהם הוא קרל לגרפלד. בהמשך היא גם תעצב בעצמה כמה תלבושות שיימכרו ברחבי העולם.
היא בולטת בעיקר בזכות יכולתה לחשוף את נפשה דרך הטקסטים האישיים והכנים שלה. אך לא פחות - עם הסגנון הוויזואלי הבולט שהיא הציגה, אם זה שיער ה"ביהייב" המפורסם או איפור העיניים הדרמטי שלה, שהפכו אותה לאייקון של ממש.
כל העולם נחשף ומתאהב בשיריה של איימי, משיר הנושא של האלבום "Back to Black", דרך "Rehab" ואיך לא, עם "You Know I'm No Good".
אך במקביל להצלחה המסחררת, הולכים חייה האישיים של ויינהאוס ומתערערים. בצל מערכת יחסים סוערת, היא מנהלת מאבק פומבי וכואב בהתמכרות לסמים ואלכוהול, עם ניסיונות גמילה, אשפוזים עקב תאונות, הפרעות אכילה, דיכאון, נטייה לפגיעה עצמית ובעיות נפשיות שהולכות ומחמירות את מצבה.
הופעותיה הופכות פחות יציבות מתמיד, כאשר לא פעם היא מופיעה במצב של שיכרות, סמים ומתקשה לזכור את מילות שיריה. ב-2011, זמן קצר לפני מותה ולאחר הופעה כושלת בבלגרד, היא מבטלת סיבוב הופעות באירופה.
למרות נסיונות חוזרים ונשנים להתגבר על התמכרויותיה, ב-23 ביולי 2011, כשהיא בגיל 27 בלבד, איימי ויינהאוס נמצאת מתה בביתה שבשכונת קמדן בלונדון. מותה, שנגרם מהרעלת אלכוהול בשוגג, עם רמת אלכוהול בדם שהיא פי 5 מהמותר בחוק לנהיגה, צירף אותה מיידית למועדון ה-27 הידוע לשמצה, זה שבו מוסיקאים גדולים שמתו בגיל זה (ראו בתגית "מועדון ה-27").
בצל כל אלה יש גם את תפקידו המורכב של אביה, מיץ' ויינהאוס (Mitch Winehouse), בחייה ובקריירה שלה. מי שמצד אחד תמך בה וקידם את הקריירה שלה היטב, ספג ביקורת רבה, על האופן בו ניהל את ענייניה ולמול בעיותיה הבריאותיות. בספר שכתב לאחר מותה, הודה מיץ' שלא תמיד זיהה את חומרת מצבה והאמת שגם לאחר שהלכה לעולמה הוא היה מעורב בלא מעט מחלוקות סביב מורשתה המוסיקלית.
ואכן, המורשת המוסיקלית של ויינהאוס ממשיכה להשפיע על דור חדש של אמנים. קרן איימי ויינהאוס (Amy Winehouse Foundation), שהקימה משפחתה, מחנכת צעירים בנוגע לסכנות של סמים ואלכוהול, תומכת בהם ומסייעת לארגונים המטפלים בצעירים הללו.
הסרט הדוקומנטרי "Amy" שביים אסיף קפאדיה (Asif Kapadia) ויצא ב-2015 זכה באוסקר ומציג תמונה מורכבת ומטלטלת של חייה הקצרים והסוערים ותמרור אזהרה לדורות הבאים.
הנה סיפור חייה של איימי ויינהאוס:
https://youtu.be/d9dM93oHKnQ
בקליפ ענקי עם Back to Black:
https://youtu.be/TJAfLE39ZZ8
קדימון הסרט התיעודי Amy על הנסיקה וההתרסקות:
https://youtu.be/_2yCIwmNuLE?t=5s
לא לא לא לגמילה, בהופעה בפסטיבל עם שיר שבו היא אומרת לא ל-Rehab:
https://youtu.be/gUjMNyfu_ak
דיווה בהופעה:
https://youtu.be/0_25S5BgTlg
בהופעה האחרונה שלה:
https://youtu.be/VRQGe1dTqJ0
"התמכרות קטלנית" - הסרט התיעודי עליה:
https://youtu.be/xhpq885P_qE?long=yes
סרט תיעודי על חיי איימי ויינהאוס:
https://youtu.be/djNWXp8ON3Y?long=yes
והופעה שלמה של איימי:
https://youtu.be/XePToKpKGeY?long=yes
כיצד הפך מטוס לילה ליוסטון לרכבת לילה לג'ורג'יה?
אין הרבה שירי אהבה או עצב מרגשים יותר מלהיט ה-R&B הענקי "Midnight Train To Georgia" ובמיוחד בביצוע המרטיט של ענקית ה-Soul גלדיס נייט, עם חבורת התותחים שליוו אותה מעל 20 שנה ונקראו ה"פיפס".
השיר הזה הפך לאחד השירים האהובים בזרם ה-R&B. דור שלם באמריקה מתרגש כל פעם שהוא שומע את המשפט "הוא עוזב ברכבת לילה לג'ורג'יה". לא שברור מה בדיוק הופך אותו לכל כך מרגש - הרי הכל שם פשוט מושלם, החל מהמילים הנהדרות והמרגשות, דרך המלודיה הנעטפת בהרמוניה זורמת וכזו שנחרטת בזיכרון, גם בזכות הקולות הנהדרים של הגברים וה"טו טו" המדמה רכבת בחיוך ובקצב לא אופייניים לסגנון הזה וכמובן - הקול המרטיט של אחת מזמרות הנשמה הגדולות במאה ה-20, אגדת מוסיקה שחורה שכמעט ולא היו כמותה.
אבל לא רבים יודעים שהשיר הזה הוא תולדה של צירוף בין כמה מהדמויות הנחמדות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, אנשים שהיו אגדות מדיה, יפים להפליא, מגדולי הידוענים והלוהטים של העשור ההוא, שלא בסבל עסקיהם.
השיר נכתב, הולחן והוקלט במקור על ידי ג'ים ווט'רלי, מי שהיה לו להיט סולו בשנת 1974 עם "The Need To Be". האיש סיפר פעם שהשיר נולד לאחר שיחת טלפון שניהל עם הכוכבת פארה פוסט (Farrah Fawcett), שבאותו זמן החלה לצאת עם לי מייג'ורס (Lee Majors), כוכב הסדרה "האיש ששווה מיליונים" וחבר שלו, מאז שווטרלי ומייג'ורס שיחקו יחד בליגת כדורגל בלוס אנג'לס.
בקיצור, כשווט'רלי התקשר ללי מייג'ורס, פארה ענתה לו לטלפון וסיפרה לו שהיא אורזת. היא עומדת לטוס הלילה במטוס של חצות ליוסטון לבקר את המשפחה שלה.
צירוף המילים נשאר איתו. הוא מיהר לכתוב את השיר, שבתוך שעה נכתב והולחן כולו. ווט'רלי סיפר שהוא השתמש בפארה ובלי מייג'ורס כדמויות בסיפור שלו. הצעירה בשיר מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתפרסם. היא לא מצליחה "לעשות את זה" וחוזרת הביתה לג'ורג'יה, כשהבחור איתה.
אחרי זמן מה ווט'רלי השמיע את השיר המרגש שלו למייג'ורס ופוסט. השניים אהבו ובאופן מסוים אישרו אותו. הם הרי דווקא כן עשו את זה.
הוא צרף אותו לאלבום הראשון שלו בתור 'Midnight Plane To Houston'.
זמן מה אחרי כן רצה מישהו מאטלנטה לעבד את השיר לאלבום של סיסי יוסטון (Cissy Houston), אמה של וויטני יוסטון, מי שלימים תהיה מהזמרות הגדולות בתבל. השניים התקשרו אל ווט'רלי וביקשו לעשות שינוי קטן כדי שהשיר יישמע מעט יותר R&B, רית'ם אנד בלוז. כדי ש"יוסטון" לא יופיע גם בכותרת וגם בשם הזמרת סיסי יוסטון, הם ביקשו לשנות את הכותרת ל"רכבת חצות לג'ורג'יה".
ווט'רלי הרשה להם. "שנו מה שתרצו מלבד שמות כותב השיר והמוציא לאור שלו", הוא אמר להם. האלבום יצא זמן קצר אחרי כן וחיבר בין מוסיקת קאנטרי ל-R&B. האלבום הצליח והשיר נכנס למצעד מכירות תקליטוני ה-R&B.
את הגרסה הזו שמעה גלדיס נייט והחליטה להוציא גרסת כיסוי משלה. זו הייתה גרסה דומה אבל עם גרוב הרבה יותר חזק, קצב מהיר וכמובן הקול המדהים של גלדיס המופלאה ו"הפיפס", להקת הליווי האלוהית שלה.
התקליט הצליח עוד יותר והביצוע של גלדיס נייט ו"הפיפס" נכנס להיסטוריה. עכשיו זה כבר היה השיר שלה. מווט'רלי ועד אליה - השיר הענק הזה הגיע הביתה - ברכבת לילה לג'ורג'יה...
הנה סיפורו של השיר שהפך לאחד משירי הנשמה הגדולים ונולד כשיר קאונטרי:
https://youtu.be/E3Wvkpk1mG4
השיר "Midnight Train To Georgia" ב-1974, בביצוע הראשון של גלדיס נייט והפיפס:
https://youtu.be/tSXLOQPozOc
נייט מספרת איך השתנה היעד מיוסטון לג'ורג'יה:
https://youtu.be/-7n5oQ0QYoQ
ובימינו הוא נשמע לא פחות מבריק:
https://youtu.be/LJrUh6ssqdw
מהי מוסיקת הבלוז?
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
בלוז מינורי מדהים של להקת לד זפלין "Baby, I'm gonna leave you":
https://youtu.be/wO6bRjcyQN8
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
מה היה מיוחד במוסיקת ה-Fאנק?
פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.
הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.
מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.
ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה די ברורה, כי כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60.
אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.
ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.
בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".
הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:
https://youtu.be/wUVs9JAI3jg
לידתו של הפאנק השחור:
https://youtu.be/AihgZv1D5-4
ג'יימס בראון עם Fאנק:
https://youtu.be/c5BL4RNFr58
סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/YUUhDoCx8zc
לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:
https://youtu.be/Cusns4PcUcM
אדמה רוח ואש:
https://youtu.be/rl-WSmryfSY
אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:
https://youtu.be/Syjb99ed5xg
ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:
https://youtu.be/1SHLLLnykXw
מהי מוסיקת הנשמה?
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
אייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/ViGrDTGDsfs
ג'וס סטון הבריטית היא אחת הנהדרות בזמרות הנשמה העכשוויות:
https://youtu.be/ipKeSfWgdRE?t=42s
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
וסרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
הוא אחד השירים הכי חשובים בתולדות הרוק וכנראה גם שיר הרית'ם אנד בלוז הפופולרי ביותר בעולם.
מדויק כמו מכונית מוסטנג ומבריק כמו הסוסים הפראיים שעל שמם היא נקראת, השיר "מוסטנג סאלי" נולד בשנת 1965. מק רייס כתב אותו במבנה של שיר בן 24 תיבות (AAB) והקליט אותו באלבום משלו. השיר התקבל נחמד, אבל עדיין ללא סימן לסנסציה שהוא עומד להיות.
רק שנה אחר כך הוא הפך להיט. זה קרה כשווילסון פיקט הקליט קאבר לשיר והפך אותו להמנון של ממש, שיר על ריצה ומהירות ואנרגיה של צעירים. מהשירים האלה, אתם יודעים, שאנשים שרים עם האמן בהופעות ודורשים אותו בהדרן, אם לא בוצע עדיין.
שיר שלא הולכים הביתה בלעדיו. שיר שאין ערב קריוקי של דוברי אנגלית שהוא לא יהיה בו.
לא רבים יודעים, אגב, שהשיר הזה נולד כמעט כבדיחה, הרבה לפני שהפך לאחד מלהיטי הרוק המוכרים ביותר. הוא נכתב כשזמרת בשם דלה ריס, שמק ריס הכיר, רצתה לקנות לעצמה מכונית פורד מוסטנג, סמל יקר של חופש ומהירות באותם ימים ולמעשה גם היום (קראו עליה בתגית "פורד מוסטנג").
בהתחלה המחבר רייס קרא לו "מוסטנג מאמא" אבל הזמרת האגדית אריתה פרנקלין הציעה לשנות את שמו ל"מוסטנג סאלי" (Mustang Sally) ורייס התלהב.
הפזמון, אגב, כלל את השורה המלהיבה "רוצי סאלי, רוצי" ("ride, Sally, ride"). את המשפט באנגלית "רייד, סאלי רייד", שילבה העיתונות האמריקאית בכותרות ראשיות בשנת 1983, כשהאסטרונאוטית הראשונה, האסטרופיזיקאית הדוקטור סאלי רייד, יצאה לחלל.
כולם אמרו שזה צירוף מקרים - שהשם והראשוניות של סאלי רייד התלבשו כל כך יפה עם השיר הידוע. האם הייתה שם נבואה מוקדמת? - כנראה שלא, אבל גם צירוף מקרים מרהיב שכזה הוא משהו, לא?
הנה ווילסון פיקט בביצוע שהפך את Mustang Sally ללהיט:
https://youtu.be/h1FRrZD2y9Y
באדי גאי במוסטנג סאלי שלו ושל הגיטריסט האגדי ג'ף בק:
https://youtu.be/3TYWYDqr-TA
הלהקה הקולנועית "הקומיטמנטס" בביצוע שלהם מהסרט הידוע:
https://youtu.be/Y5TQtREyhSM
הזמרת הבריטית-קנייתית שַׁאדֵיי (Sade), או שַׁאדֵה, הפכה מנערה צעירה עם כישרון עצום לאחת הדמויות המסתוריות והמרתקות ביותר בעולם המוסיקה המודרני.
הלן פולאשאדיי אדו (Helen Folasade Adu), הידועה בשם הבמה שאדיי, בנתה קריירה מוסיקלית יוצאת דופן שמאופיינת בהצלחה מסחרית עצומה מחד ובהעדפה מובהקת לפרטיות ולחיים שקטים מאידך.
יש לה את הדרך הייחודית שבה היא ניהלה את הקריירה שלה, עם הפסקות ארוכות בין אלבומים והימנעות מחשיפה תקשורתית מיותרת. הדרך הזו היא שהפכה אותה לתופעה נדירה בתעשיית המוסיקה, בה רוב האמנים שואפים לנוכחות מתמדת במרחב הציבורי.
#שורשיה והשנים המוקדמות
הלן פולאשאדיי אדו נולדה ב-16 בינואר 1959 באיבאדן, מדינת אויו בניגריה. שמה האמצעי, פולאשאדיי, פירושו "מוכתרת בעושר" בשפת היורובה. הוריה היו אדביסי אדו (Adebisi Adu), מרצה ניגרי לכלכלה ממוצא יורובה מאיקרה-אקיטי, ואן הייז (Anne Hayes), אחות מחוז אנגלית. השניים נפגשו בלונדון, התחתנו ב-1955 ועברו לניגריה.
כאשר הייתה שאדיי בת ארבע, הוריה נפרדו. אימה חזרה לאנגליה עם שאדיי ואחיה הבכור, באנג'י (Banji), כדי לגור עם הסבים מצד האם ליד קולצ'סטר, אסקס. בגיל 11, שאדיי עברה עם אמה ואחיה להולנד-און-סי באסקס. תקופת הילדות באנגליה הייתה מכוננת עבורה, שכן במהלך שנות ההתבגרות היא פיתחה את הקול שלה והאזינה לאמנים כמו ריי צ'ארלס (Ray Charles), בילי הולידיי (Billie Holiday), אל גרין (Al Green), אריתה פרנקלין (Aretha Franklin) ונינה סימון (Nina Simone).
בגיל 18 ולאחר שסיימה את לימודיה בתיכון קלקטון ובמכללת קולצ'סטר, היא עברה ללונדון ולמדה עיצוב אופנה בבית הספר לאמנות סיינט מרטין. בתקופת הלימודים התפתחו החוש העיצובי והאסתטיקה הייחודיים שלה, שישלבו מאוחר יותר בין עיצוב אופנה מתוחכם לבין נוכחות בימתית ממגנטת. במקביל ללימודים, היא עבדה כדוגמנית במשרה חלקית וחיפשה את דרכה בעולם המוסיקה.
#הדרך למוסיקה ותחילת הקריירה
המסע המוסיקלי של שאדיי מתחיל בשנת 1980, כאשר היא מתחילה לשיר קולות בלהקת Fאנק לטיני בשם "אריבה" (Arriva). הלהקה תבצע מאוחר יותר את השיר "Smooth Operator", שיהפוך ללהיט הראשון של שאדיי בארצות הברית. השיר נכתב במקור יחד עם חבר הלהקה ריי סנט ג'ון (Ray St. John). לאחר שנה עם הלהקה, שאדיי מצטרפת ללהקה אחרת, הפעם להקת Fאנק בת שמונה חברים בשם Pride כזמרת רקע.
התפנית מגיעה כשביצוע הסולו שלה לשיר "Smooth Operator" מושכים את תשומת ליבן של חברות התקליטים. ב-1983, שאדיי וחברה ללהקה סטיוארט מתיומן (Stuart Matthewman) נפרדים מ-Pride, ביחד עם הקלידן אנדרו הייל (Andrew Hale), הבסיסט פול דנמן (Paul Denman) והמתופף פול קוק (Paul Cook), כדי להקים את הלהקה של שאדיי.
עד להופעה הראשונה שלה במועדון Heaven בלונדון, היא הופכת כה פופולרית שאלף איש נשארים בחוץ, מחוסר מקום. במאי 1983, שאדיי נותנת את ההופעה הראשונה שלה בארצות הברית במועדון Danceteria בניו יורק.
ב-18 באוקטובר 1983, שאדיי אדו חתמה עם Epic Records, ושאר חברי הלהקה חתמו ב-1984. החתימה על חוזה התקליטים סימנה את תחילתה של קריירה מרתקת בנוף המוסיקה הבריטית והבינלאומית.
#הצלחה בינלאומית
לאחר חתימת חוזה התקליטים, הלהקה מקליטה את אלבום הבכורה שלה, "Diamond Life", באולפן The Power Plant בלונדון. האלבום, שיוצא ביולי 1984, מגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, נמכר ביותר מ-1.2 מיליון עותקים בבריטניה וזוכה בפרס Brit לאלבום הבריטי הטוב ביותר ב-1985.
ההצלחה הבינלאומית של "Diamond Life" היא מדהימה. האלבום מגיע למקום הראשון במספר מדינות ולעשרת הראשונים בארה"ב, שם הוא נמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים. המכירות הבינלאומיות של האלבום עלו על 6 מיליון עותקים, והוא הופך לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים ביותר של שנות השמונים ולאלבום הבכורה הנמכר ביותר אי-פעם של זמרת בריטית.
ההצלחה המסחרית לא הייתה מקרית. שאדיי פיתחה סגנון מוסיקלי ייחודי שיסודותיו ברית'ם אנד בלוז ובמוסיקת נשמה בעיבוד רך, עם נגיעות של ג'אז ומקצבים לטיניים ואפריקאיים. הסגנון הזה, בשילוב עם נוכחותה הכריזמטית והאלגנטית, יוצרים נישה מוסיקלית חדשה שמשפיעה על דור שלם של אמנים.
#התפתחות מוסיקלית והצלחה מתמשכת
בעקבות ההצלחה המשמעותית של האלבום הראשון, שאדיי המשיכה לבנות את הקריירה שלה בזהירות ובמחשבה רבה. ביולי 1985, שאדיי היא בין המבצעים בקונצרט הצדקה Live Aid באצטדיון וומבלי, ובנובמבר 1985 הלהקה מוציאה את האלבום השני שלה, "Promise". האלבום ממשיך את קו ההצלחה ומחזק את מעמדה כאמנית חשובה בסצנה הבינלאומית.
בשנת 1986, היא תופיע בסרט "Absolute Beginners". עד 1992 הלהקה מוציאה את האלבום השלישי ("Stronger Than Pride") והרביעי ("Love Deluxe"), כשכל אחד מהם הללו הוסיף למגוון המוסיקלי של שאדיי, תוך שמירה על הזהות הייחודית שלה.
אולם משנת 1996, לאחר לידת הילד הראשון, הלהקה מפסיקה לפעול. כך יתחיל דפוס שיאפיין את שאדיי בשנים הבאות - תקופות פעילות אינטנסיבית מתחלפות עם תקופות של נסיגה מהחיים הציבוריים. היא מנהלת מעורבות סלקטיבית בתעשיית המוסיקה.
#חזרות מדודות ופרטיות
הלהקה תתאחד מחדש ב-1999, ובשנת 2000 ייצא האלבום "Lovers Rock", הראשון שלה בשמונה שנים. האלבום, שקצת חרג מהסגנון המעט ג'אזי של האלבומים הקודמים, הוכיח שגם לאחר הפסקה ארוכה, שאדיי עדיין מסוגלת ליצור מוסיקה רלוונטית ומרגשת.
ב-2010, יוצא "Soldier of Love", האלבום השישי שלה והלהקה עורכת סיבוב הופעות עולמי. מאז שסיבוב ההופעות הזה הסתיים ב-2011, הלהקה הוציאה רק שני שירים: "Flower of the Universe" לפסקול הסרט "A Wrinkle in Time" של דיסני, ו-"The Big Unknown", חלק מהפסקול לסרט "Widows" של סטיב מקווין.
זו בחירה מודעת של שאדיי בקריירה משולבת בחיים שקטים. בשנת 2005, שאדיי עוברת לאזור הכפרי הבריטי, שם היא שיפצה בית הרוס. מאז היא ממעטת בראיונות ובוחרת לנהל חיים פרטיים הרחק מהזרקורים.
#הכרה והשפעה
עד היום, שאדיי מכרה למעלה מ-50 מיליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. הישגיה המוסיקליים זוכים להכרה רחבה. היא מונתה לקצינת מסדר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2002 עבור שירותיה למוסיקה, ואמרה שהפרס שלה הוא "מחווה נהדרת אלי ואל כל הנשים השחורות באנגליה". היא קודמה למפקדת אותו מסדר (CBE) בהכרת הכבוד ליום הולדת 2017, גם עבור שירותיה למוסיקה.
ב-1986, היא הפכה לאמנית הראשונה ילידת ניגריה שזכתה בפרס גראמי כאשר זכתה בפרס לאמן חדש הטוב ביותר. ב-2023, שאדיי הוזמנה להיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים וב-2024 היא הפכה למועמדת לכניסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.
ההשפעה של שאדיי על אמנים אחרים בולטת במיוחד. הזמרת המנוחה עליה (Aaliyah) אמרה שהיא מעריצה את שאדיי כי "היא נשארת נאמנה לסגנון שלה לא משנה מה... היא אמנית מדהימה, מבצעת מדהימה... ואני פשוט אוהבת אותה".
הזמרת האמריקנית בראנדי (Brandy) ציינה את שאדיי כאחת מההשפעות הווקליות העיקריות שלה. אפילו זמרי הבי מטאל כמו גרג פוצ'יאטו (Greg Puciato) וצ'ינו מורנו (Chino Moreno) ראו בה השראה.
בעידן שבו מרבית האמנים שואפים לנוכחות מתמדת ברשתות החברתיות ובמדיה, שאדיי בחרה בדרך הפוכה. היא הוכיחה שאפשר לשמור על מעמד של אייקון מוסיקלי גם מבלי לחשוף כל פרט מחייה האישיים או לייצר תוכן באופן קבוע.
להיטה הראשון והגדול - Smooth operator עם סולו גיטרה באס איקוני:
https://youtu.be/ZAt-mGg5W8U
דואגת למטדור שלה בשיר "פחד":
https://youtu.be/LraRPul335A
"האם זה לא פשע?" בלייב אייד המפורסם ב-1985:
https://youtu.be/bFgv8Jq4xN0
כך אמנית גדולה מציגה את חברי להקתה:
https://youtu.be/O7tmYY_0SgA
ענק ההיפ הופ טופאק מארח אותה ואת איזבל שלה בהיפ הופ:
https://youtu.be/I1yHc7AZ93I
והקליפ של ג'זאבל האיקוני והמקורי עם קולה המדהים, הסקסופון טנור והפנדר רודס:
https://youtu.be/rcfaCT8FR7U
"הטאבו המתוק ביותר" שלה:
https://youtu.be/T2u2eqerRks
וסרט תיעודי על החיים והקריירה של שאדיי:
https://youtu.be/CBs_sDNjlfk?long=yes
רית'ם אנד בלוז
עם קול שהוא שילוב של נינה סימון, בילי הולידיי ומייסי גריי ואמירה קבועה על נטיות הדור שלה להתמכרויות, סמים, אלכוהול, טכנולוגיה, סקס או עבודה - איימי ויינהאוס (Amy Winehouse) הייתה אחד הכישרונות המרשימים של המילניום החדש, זמרת שבאלבום יחיד הפכה לאייקון עולמי.
זמרת צעירה, יהודיה מאנגליה, מצוידת בקול שחור ועמוק ובעלת כושר ביטוי ווקאלי נדיר, היא הייתה הקול הנכון לתקופה הנכונה. אבל מבולבלת וחרדה, שקועה בערפילי הסם ומבושמת ביותר מדי אלכוהול - כך הלכה מלכת המצעדים, יוצרת וזמרת בחסד, כשהיא נאספת אל מוות מוקדם ומיותר כל כך.
הכתובת, הכרחי לומר, הייתה כל הזמן על הקיר. המוות הזה היה ממש כמו זה שהימרו עליו באתרי המעריצים ושיכולים היו לחזות כל מי שהקיפו אותה וראו את חייה מתקלפים ונושרים ממנה.
חייה של איימי ויינהאוס מתחילים ב-14 בלונדון, בספטמבר 1983, כשהיא נולדת למשפחה יהודית. בת למיץ', סוג של זגג ונהג מונית ולג'ניס (יעל) ויינהאוס שעוסקת ברפואה.
כבר בילדותה המוקדמת, הפגינה איימי כישרון מוסיקלי יוצא דופן שבלט בין כותלי בית הספר ובמסגרות לימוד שונות. בגיל 10 היא מקימה עם חברתה ג'ולייט אשבי צמד ראפ בשם "Sweet 'n Sour". אך רק בגיל 12 מתחיל לזוז משהו. זה קורה כשהיא נרשמת ללמוד תיאטרון בבית ספר לאמנויות. פה ושם היא אפילו השתתפה בשיעורים ובאחד מהם אביה נוכח בחזרה ושמע אותה לראשונה שרה.
הוא נדהם מהקול המדהים שלימים יפיל את העולם. שנה אחר כך והיא בת 13, איימי מקבלת במתנה גיטרה ובשנה שאחריה היא מתחילה לכתוב ולהלחין שירים. בערך באותה תקופה היא נושרת מבית הספר ופוגשת את הסמים (שיהרגו אותה).
הפריצה האמיתית של איימי מתרחשת בגיל 19, לאחר שהיא חותמת על חוזה עם חברת EMI ובהמשך על חוזה הקלטות עם חברת Island Records.
אלבום הבכורה שלה "Frank" יוצא ב-20 באוקטובר 2003 וזוכה להצלחה מסחרית בבריטניה. הביקורות מהללות והאלבום מציג לציבור את קולה העמוק והייחודי, סגנונה האקלקטי (המגוון) ואת יכולות הכתיבה המרשימות שלה, שמושפעות עמוקות מעולמות של מוסיקת סול, ג'אז, סקא ורית'ם אנד בלוז.
אבל היה זה אלבומה השני "Back to Black" מ-2006 שהפך את ויינהאוס לכוכבת בינלאומית. האלבום מגיע לפלטינה ומועמד לכמה פרסי מרקורי. הוא הופק בידי מארק רונסון (Mark Ronson) וסאלאם רמי (Salaam Remi) ומציע שילוב מדהים בין הסול של שנות ה-60 למוסיקה עכשווית, זו של תחילת המילניום החדש. האלבום הזה יצר סאונד קלאסי וחדשני גם יחד.
דומה היה שויינהאוס מתפוצצת על עולם הפופ בבת אחת. משווים את קולה לקולותיהן האייקוניים של שרה ווהן, מייסי גריי וענקיות ווקאל אחרות. השיר "Rehab" הופך תוך רגע להמנון עולמי ושופך לידיה לא פחות מ-5 פרסי גראמי מתוך 6 מועמדויות ב-2008, כולל הקלטת השנה, שיר השנה ואמן חדש מצטיין, הישג חסר תקדים לאמנית בריטית.
ויינהאוס הופכת לדמות תרבותית משמעותית, דמות השראה למעצבי אופנה, כשהבולט מהם הוא קרל לגרפלד. בהמשך היא גם תעצב בעצמה כמה תלבושות שיימכרו ברחבי העולם.
היא בולטת בעיקר בזכות יכולתה לחשוף את נפשה דרך הטקסטים האישיים והכנים שלה. אך לא פחות - עם הסגנון הוויזואלי הבולט שהיא הציגה, אם זה שיער ה"ביהייב" המפורסם או איפור העיניים הדרמטי שלה, שהפכו אותה לאייקון של ממש.
כל העולם נחשף ומתאהב בשיריה של איימי, משיר הנושא של האלבום "Back to Black", דרך "Rehab" ואיך לא, עם "You Know I'm No Good".
אך במקביל להצלחה המסחררת, הולכים חייה האישיים של ויינהאוס ומתערערים. בצל מערכת יחסים סוערת, היא מנהלת מאבק פומבי וכואב בהתמכרות לסמים ואלכוהול, עם ניסיונות גמילה, אשפוזים עקב תאונות, הפרעות אכילה, דיכאון, נטייה לפגיעה עצמית ובעיות נפשיות שהולכות ומחמירות את מצבה.
הופעותיה הופכות פחות יציבות מתמיד, כאשר לא פעם היא מופיעה במצב של שיכרות, סמים ומתקשה לזכור את מילות שיריה. ב-2011, זמן קצר לפני מותה ולאחר הופעה כושלת בבלגרד, היא מבטלת סיבוב הופעות באירופה.
למרות נסיונות חוזרים ונשנים להתגבר על התמכרויותיה, ב-23 ביולי 2011, כשהיא בגיל 27 בלבד, איימי ויינהאוס נמצאת מתה בביתה שבשכונת קמדן בלונדון. מותה, שנגרם מהרעלת אלכוהול בשוגג, עם רמת אלכוהול בדם שהיא פי 5 מהמותר בחוק לנהיגה, צירף אותה מיידית למועדון ה-27 הידוע לשמצה, זה שבו מוסיקאים גדולים שמתו בגיל זה (ראו בתגית "מועדון ה-27").
בצל כל אלה יש גם את תפקידו המורכב של אביה, מיץ' ויינהאוס (Mitch Winehouse), בחייה ובקריירה שלה. מי שמצד אחד תמך בה וקידם את הקריירה שלה היטב, ספג ביקורת רבה, על האופן בו ניהל את ענייניה ולמול בעיותיה הבריאותיות. בספר שכתב לאחר מותה, הודה מיץ' שלא תמיד זיהה את חומרת מצבה והאמת שגם לאחר שהלכה לעולמה הוא היה מעורב בלא מעט מחלוקות סביב מורשתה המוסיקלית.
ואכן, המורשת המוסיקלית של ויינהאוס ממשיכה להשפיע על דור חדש של אמנים. קרן איימי ויינהאוס (Amy Winehouse Foundation), שהקימה משפחתה, מחנכת צעירים בנוגע לסכנות של סמים ואלכוהול, תומכת בהם ומסייעת לארגונים המטפלים בצעירים הללו.
הסרט הדוקומנטרי "Amy" שביים אסיף קפאדיה (Asif Kapadia) ויצא ב-2015 זכה באוסקר ומציג תמונה מורכבת ומטלטלת של חייה הקצרים והסוערים ותמרור אזהרה לדורות הבאים.
הנה סיפור חייה של איימי ויינהאוס:
https://youtu.be/d9dM93oHKnQ
בקליפ ענקי עם Back to Black:
https://youtu.be/TJAfLE39ZZ8
קדימון הסרט התיעודי Amy על הנסיקה וההתרסקות:
https://youtu.be/_2yCIwmNuLE?t=5s
לא לא לא לגמילה, בהופעה בפסטיבל עם שיר שבו היא אומרת לא ל-Rehab:
https://youtu.be/gUjMNyfu_ak
דיווה בהופעה:
https://youtu.be/0_25S5BgTlg
בהופעה האחרונה שלה:
https://youtu.be/VRQGe1dTqJ0
"התמכרות קטלנית" - הסרט התיעודי עליה:
https://youtu.be/xhpq885P_qE?long=yes
סרט תיעודי על חיי איימי ויינהאוס:
https://youtu.be/djNWXp8ON3Y?long=yes
והופעה שלמה של איימי:
https://youtu.be/XePToKpKGeY?long=yes
אין הרבה שירי אהבה או עצב מרגשים יותר מלהיט ה-R&B הענקי "Midnight Train To Georgia" ובמיוחד בביצוע המרטיט של ענקית ה-Soul גלדיס נייט, עם חבורת התותחים שליוו אותה מעל 20 שנה ונקראו ה"פיפס".
השיר הזה הפך לאחד השירים האהובים בזרם ה-R&B. דור שלם באמריקה מתרגש כל פעם שהוא שומע את המשפט "הוא עוזב ברכבת לילה לג'ורג'יה". לא שברור מה בדיוק הופך אותו לכל כך מרגש - הרי הכל שם פשוט מושלם, החל מהמילים הנהדרות והמרגשות, דרך המלודיה הנעטפת בהרמוניה זורמת וכזו שנחרטת בזיכרון, גם בזכות הקולות הנהדרים של הגברים וה"טו טו" המדמה רכבת בחיוך ובקצב לא אופייניים לסגנון הזה וכמובן - הקול המרטיט של אחת מזמרות הנשמה הגדולות במאה ה-20, אגדת מוסיקה שחורה שכמעט ולא היו כמותה.
אבל לא רבים יודעים שהשיר הזה הוא תולדה של צירוף בין כמה מהדמויות הנחמדות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, אנשים שהיו אגדות מדיה, יפים להפליא, מגדולי הידוענים והלוהטים של העשור ההוא, שלא בסבל עסקיהם.
השיר נכתב, הולחן והוקלט במקור על ידי ג'ים ווט'רלי, מי שהיה לו להיט סולו בשנת 1974 עם "The Need To Be". האיש סיפר פעם שהשיר נולד לאחר שיחת טלפון שניהל עם הכוכבת פארה פוסט (Farrah Fawcett), שבאותו זמן החלה לצאת עם לי מייג'ורס (Lee Majors), כוכב הסדרה "האיש ששווה מיליונים" וחבר שלו, מאז שווטרלי ומייג'ורס שיחקו יחד בליגת כדורגל בלוס אנג'לס.
בקיצור, כשווט'רלי התקשר ללי מייג'ורס, פארה ענתה לו לטלפון וסיפרה לו שהיא אורזת. היא עומדת לטוס הלילה במטוס של חצות ליוסטון לבקר את המשפחה שלה.
צירוף המילים נשאר איתו. הוא מיהר לכתוב את השיר, שבתוך שעה נכתב והולחן כולו. ווט'רלי סיפר שהוא השתמש בפארה ובלי מייג'ורס כדמויות בסיפור שלו. הצעירה בשיר מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתפרסם. היא לא מצליחה "לעשות את זה" וחוזרת הביתה לג'ורג'יה, כשהבחור איתה.
אחרי זמן מה ווט'רלי השמיע את השיר המרגש שלו למייג'ורס ופוסט. השניים אהבו ובאופן מסוים אישרו אותו. הם הרי דווקא כן עשו את זה.
הוא צרף אותו לאלבום הראשון שלו בתור 'Midnight Plane To Houston'.
זמן מה אחרי כן רצה מישהו מאטלנטה לעבד את השיר לאלבום של סיסי יוסטון (Cissy Houston), אמה של וויטני יוסטון, מי שלימים תהיה מהזמרות הגדולות בתבל. השניים התקשרו אל ווט'רלי וביקשו לעשות שינוי קטן כדי שהשיר יישמע מעט יותר R&B, רית'ם אנד בלוז. כדי ש"יוסטון" לא יופיע גם בכותרת וגם בשם הזמרת סיסי יוסטון, הם ביקשו לשנות את הכותרת ל"רכבת חצות לג'ורג'יה".
ווט'רלי הרשה להם. "שנו מה שתרצו מלבד שמות כותב השיר והמוציא לאור שלו", הוא אמר להם. האלבום יצא זמן קצר אחרי כן וחיבר בין מוסיקת קאנטרי ל-R&B. האלבום הצליח והשיר נכנס למצעד מכירות תקליטוני ה-R&B.
את הגרסה הזו שמעה גלדיס נייט והחליטה להוציא גרסת כיסוי משלה. זו הייתה גרסה דומה אבל עם גרוב הרבה יותר חזק, קצב מהיר וכמובן הקול המדהים של גלדיס המופלאה ו"הפיפס", להקת הליווי האלוהית שלה.
התקליט הצליח עוד יותר והביצוע של גלדיס נייט ו"הפיפס" נכנס להיסטוריה. עכשיו זה כבר היה השיר שלה. מווט'רלי ועד אליה - השיר הענק הזה הגיע הביתה - ברכבת לילה לג'ורג'יה...
הנה סיפורו של השיר שהפך לאחד משירי הנשמה הגדולים ונולד כשיר קאונטרי:
https://youtu.be/E3Wvkpk1mG4
השיר "Midnight Train To Georgia" ב-1974, בביצוע הראשון של גלדיס נייט והפיפס:
https://youtu.be/tSXLOQPozOc
נייט מספרת איך השתנה היעד מיוסטון לג'ורג'יה:
https://youtu.be/-7n5oQ0QYoQ
ובימינו הוא נשמע לא פחות מבריק:
https://youtu.be/LJrUh6ssqdw
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
בלוז מינורי מדהים של להקת לד זפלין "Baby, I'm gonna leave you":
https://youtu.be/wO6bRjcyQN8
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.
הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.
מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.
ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה די ברורה, כי כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60.
אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.
ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.
בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".
הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:
https://youtu.be/wUVs9JAI3jg
לידתו של הפאנק השחור:
https://youtu.be/AihgZv1D5-4
ג'יימס בראון עם Fאנק:
https://youtu.be/c5BL4RNFr58
סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/YUUhDoCx8zc
לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:
https://youtu.be/Cusns4PcUcM
אדמה רוח ואש:
https://youtu.be/rl-WSmryfSY
אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:
https://youtu.be/Syjb99ed5xg
ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:
https://youtu.be/1SHLLLnykXw
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
אייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/ViGrDTGDsfs
ג'וס סטון הבריטית היא אחת הנהדרות בזמרות הנשמה העכשוויות:
https://youtu.be/ipKeSfWgdRE?t=42s
מהו ריקוד הבוגי ווגי?
בוגי ווגי (Boogie Woogie) הוא ריקוד זוגות אנרגטי, קופצני ושמח שמתבסס על סגנון מוסיקלי קצבי מאוד של בלוז. הוא התפתח בארה"ב בראשית המאה ה-20, הפך פופולרי במיוחד בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 ומשמש בעיקר כמוסיקת ריקודים קצבית.
כסגנון מוסיקלי, הבוגי ווגי מבוסס בלוז פסנתרני, בסולם פנטטוני ובמבנה אופייני של 12 תיבות בלוז מהיר. הקצב בו מודגש בתפקידי הבס המנוגנים בידו השמאלית של הפסנתרן וללא סינקופות, מה שבהמשך המאה ה-20 יהפוך אותו לאחד ממקורות הבסיס של התפתחות הרית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול.
את הריקוד הזה רואים כיום בתחרויות ריקודים סלוניים ובתכניות ריאליטי בטלוויזיה, כמו "רוקדים עם כוכבים", לצד הופעות רטרו ושלל סרטונים נוסטלגיים.
בריקוד הבוגי ווגי יש מוביל (Lead) ויש עוקב (Follow). המוביל יוצר ומוביל את הדפוסים והסבסובים, בעוד שהעוקב מגיב ומפרש את ההובלה, תוך אילתור מתמיד.
ברוב סגנונות הבוגי ווגי המודרניים הצעד הבסיסי הוא בתבנית של 6 ספירות: צעד, צעד, טריפל‑סטפ, טריפל‑סטפ (step, step, triple step, triple step).
הנה ריקודי הבוגי ווגי:
https://youtu.be/Bx743aah7o8
הסגנון שמקורו בעיר שיקגו נשמע כך:
https://youtu.be/fNM44t7mcBw
זוג שזכה בתחרות ריקוד במקום ראשון:
https://youtu.be/LCRbTnceHcM
סרטון נהדר נוסף של בוגי ווגי:
https://youtu.be/fWDfxgngrNc?t=10s
ותולדות הבוגי ווגי המוסיקלי:
https://youtu.be/Y_14Gj1jJRI
בוגי ווגי (Boogie Woogie) הוא ריקוד זוגות אנרגטי, קופצני ושמח שמתבסס על סגנון מוסיקלי קצבי מאוד של בלוז. הוא התפתח בארה"ב בראשית המאה ה-20, הפך פופולרי במיוחד בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 ומשמש בעיקר כמוסיקת ריקודים קצבית.
כסגנון מוסיקלי, הבוגי ווגי מבוסס בלוז פסנתרני, בסולם פנטטוני ובמבנה אופייני של 12 תיבות בלוז מהיר. הקצב בו מודגש בתפקידי הבס המנוגנים בידו השמאלית של הפסנתרן וללא סינקופות, מה שבהמשך המאה ה-20 יהפוך אותו לאחד ממקורות הבסיס של התפתחות הרית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול.
את הריקוד הזה רואים כיום בתחרויות ריקודים סלוניים ובתכניות ריאליטי בטלוויזיה, כמו "רוקדים עם כוכבים", לצד הופעות רטרו ושלל סרטונים נוסטלגיים.
בריקוד הבוגי ווגי יש מוביל (Lead) ויש עוקב (Follow). המוביל יוצר ומוביל את הדפוסים והסבסובים, בעוד שהעוקב מגיב ומפרש את ההובלה, תוך אילתור מתמיד.
ברוב סגנונות הבוגי ווגי המודרניים הצעד הבסיסי הוא בתבנית של 6 ספירות: צעד, צעד, טריפל‑סטפ, טריפל‑סטפ (step, step, triple step, triple step).
הנה ריקודי הבוגי ווגי:
https://youtu.be/Bx743aah7o8
הסגנון שמקורו בעיר שיקגו נשמע כך:
https://youtu.be/fNM44t7mcBw
זוג שזכה בתחרות ריקוד במקום ראשון:
https://youtu.be/LCRbTnceHcM
סרטון נהדר נוסף של בוגי ווגי:
https://youtu.be/fWDfxgngrNc?t=10s
ותולדות הבוגי ווגי המוסיקלי:
https://youtu.be/Y_14Gj1jJRI
מי הייתה הקול של יוריתמיקס?
מה הסיפור של אנני לנוקס?
היא אחת הזמרות המצליחות בהיסטוריה, עם מוסיקליות מדהימה, קול מצוין ודיקציה מושלמת, אבל אנני לנוקס (Annie Lennox) תמיד התעקשה לבחור את הקצב שלה. בכל המובנים.
מי שגדלה כילדה יחידה במשפחה על גבול העוני בסקוטלנד ולקח לה שנים עד שהקריירה שלה הניעה, היא מוסיקאית מוכשרת שמצאה את השותף הנכון ובזמן הנכון. לנוקס למדה באקדמיה למוסיקה אבל זמן קצר לפני סיום הלימודים היא החליטה לנטוש את הקלאסי ולזנק לבריכה הגועשת של הרוק הלונדוני.
אלו שנות ה-70 ולוקח זמן עד שהיא מבינה עד כמה קשה להצליח בשוק כל כך גועש. אבל אז היא פוגשת גיטריסט בשם דייב סטיוארט, שגם הוא הגיע ללונדון מהפריפריה. מזרח אנגליה אם שאלתם. הם מקימים להקה שלא מצליחה ועוד אחת שגם לא מניבה פירות ואז נשארים שניהם ומחליטים שהם צמד.
והצמד הזה מתפוצץ. Eurythmics.
סטיוארט הוא המפיק המוסיקלי. הוא לא יודע תווים אבל מבין צלילים וסקרן מאוד. דייב חוקר את הסאונד האלקטרוני שצומח בשנים ההן ומגלה מה אפשר לעשות איתו, עם סינתסייזרים ועם ה"סמפלר", מכשיר הפלא שמאפשר לדגום צלילים ולהפוך אותם למוסיקה. על הבמה הוא הגיטריסט שמוביל את הנגנים ובבית הם זוג.
והיא? - אנני לנוקס היא הקול. אישה מרשימה, עם תספורת קצרה, שעיצבה את המראה שלה כמעין דיוויד בואי בגרסה נשית וסקסית להפליא. במהלך הדרך היא גם תיצור לעצמה אלתר-אגואיזם מגוונים, עם תחפושות, צבעי שיער וגם היא, עם שיער קצר ומפוסל היטב בנוסח בואי אבל בגרסת לנוקס, תפגין תדמית מעט קרירה, נורדית סטייל וצבועה בשלב הזה בבלונד מדויק.
השניים מזנקים לזירה בשרשרת של להיטי ענק ומוכרים אלבומים בקצב ביטלסי. אבל שלא כמו הביטלס שסלדו מהבמה ומהקהל שלהם, על הבמה יוריתמיקס חוגגים.
כי שום תכונה של פרפורמנס לא חסרה להם. לנוקס בהופעה הייתה חיה טורפת. יכולת התנועה שלה, התיאטרליות החכמה והלא מוגזמת, הפיתוי של אישה שמודעת ליופיה ולתדמית המפתה שלה והאיפור המדויק שהיא למדה להניח על פניה - כל אלה הפכו אותה לדיווה, כמעט מהרגע הראשון.
אגב, המראה המעט גברי שהיא אימצה כדי לעמוד שווה לדייב על הבמה, העניק לה הרבה נקודות בקהילת הגייז ובממלכות הדראג קווינס שמצאו בה דמות ראויה לחיקוי.
סטיוארט ידע לתמוך בה יפה. הייתה להם סוללה של נגנים מעולים שהוא הנהיג מוזיקלית ויצרו על הבמה את המחול המיוחד שלהם.
את הבמאי הישראלי עמוס גיתאי הם הזמינו לסיבוב ההופעות שלהם ביפן, כדי שיעשה להם סרט תיעודי. הוא יצר אז את "Brand new day", הסרט התיעודי שבו הוא לוכד רגעים מיוחדים בהופעה ומסביב לה ובמיוחד מפגשים מרתקים ומודגשי סאונד עם התרבות היפנית האקזוטית והכי רחוקה מאנגליה של אותן שנים. זה אולי הסרט ה"רוקומנטרי" המעניין ביותר שנוצר עד אז ומאז.
בסוף האייטיז התפרק הצמד ואנני לנוקס פנתה לקריירת סולו. הם עוד ישתפו פעולה כמה פעמים, אבל לבדה, כסולנית וכאחת הזמרות המפורסמות בעולם היא הצליחה לא פחות. אנני זכתה ביותר פרסי האקדמיה הבריטית מכל זמרת בהיסטוריה של הממלכה, 8 אם זה מעניין אתכם, ב-4 פרסי גראמי, בפרס גלובוס הזהב ובאוסקר מנצנץ על שיר הנושא של "שר הטבעות".
היא נישאה, גידלה ילדים, נעשתה פעילה חברתית למלחמה באיידס ולשלום במזרח התיכון ומדי כמה שנים שבה לפרויקט חדש, מוציאה אלבום או מקליטה עם דייב סטיוארט שיר חדש ליוריתמיקס ובאופן כללי שימרה היטב את הצלחתה ועל הרלוונטיות שלה.
הנה יוריתמיקס בהופעה "Sweet Dreams" מפתיחת הסרט "Brand new day":
https://youtu.be/0jWX30SQ1B0
ריתם אנד בלוז? קטן עליה. לנוקס נותנת ברוק:
https://youtu.be/0-Q3cp3cp88
מלחינים שיר - מתוך הסרט של עמוס גיתאי:
https://youtu.be/PJL0YwyIRZA
ובסוף הוא יוקלט א-קפלה ב-"Brand new day":
https://youtu.be/uWadgfYfAyg
"There Must Be an Angel"
https://youtu.be/CkmZmzBXXgI
לנוקס ובואי - כששני דוכסים לבנים נפגשים:
https://youtu.be/fCP2-Bfhy04
מהפחות ידועים של זמרת הפופ הבולטת של האייטיז:
https://youtu.be/RWzRKxhpPA0
בלדת הרוק של יוריתמיקס "I Saved The World Today" בסוף שנות ה-90:
https://youtu.be/TxjSanzMIPk
זוכה באוסקר כל שיר הנושא שהיא כותבת ומקליטה לטרילוגיית "שר הטבעות":
https://youtu.be/5KLg3UI5NIc
לנוקס בגיל 68 כשיוריתמיקס נכנסים להיכל התהילה של הרוק ב-2022:
https://youtu.be/BXwsNbWkm2s
וסרט תיעודי קצר על הקריירה המרהיבה של הילדה הסקוטית שהפכה לאייקון:
https://youtu.be/rPoZC0wZK_I?long=yes
היא אחת הזמרות המצליחות בהיסטוריה, עם מוסיקליות מדהימה, קול מצוין ודיקציה מושלמת, אבל אנני לנוקס (Annie Lennox) תמיד התעקשה לבחור את הקצב שלה. בכל המובנים.
מי שגדלה כילדה יחידה במשפחה על גבול העוני בסקוטלנד ולקח לה שנים עד שהקריירה שלה הניעה, היא מוסיקאית מוכשרת שמצאה את השותף הנכון ובזמן הנכון. לנוקס למדה באקדמיה למוסיקה אבל זמן קצר לפני סיום הלימודים היא החליטה לנטוש את הקלאסי ולזנק לבריכה הגועשת של הרוק הלונדוני.
אלו שנות ה-70 ולוקח זמן עד שהיא מבינה עד כמה קשה להצליח בשוק כל כך גועש. אבל אז היא פוגשת גיטריסט בשם דייב סטיוארט, שגם הוא הגיע ללונדון מהפריפריה. מזרח אנגליה אם שאלתם. הם מקימים להקה שלא מצליחה ועוד אחת שגם לא מניבה פירות ואז נשארים שניהם ומחליטים שהם צמד.
והצמד הזה מתפוצץ. Eurythmics.
סטיוארט הוא המפיק המוסיקלי. הוא לא יודע תווים אבל מבין צלילים וסקרן מאוד. דייב חוקר את הסאונד האלקטרוני שצומח בשנים ההן ומגלה מה אפשר לעשות איתו, עם סינתסייזרים ועם ה"סמפלר", מכשיר הפלא שמאפשר לדגום צלילים ולהפוך אותם למוסיקה. על הבמה הוא הגיטריסט שמוביל את הנגנים ובבית הם זוג.
והיא? - אנני לנוקס היא הקול. אישה מרשימה, עם תספורת קצרה, שעיצבה את המראה שלה כמעין דיוויד בואי בגרסה נשית וסקסית להפליא. במהלך הדרך היא גם תיצור לעצמה אלתר-אגואיזם מגוונים, עם תחפושות, צבעי שיער וגם היא, עם שיער קצר ומפוסל היטב בנוסח בואי אבל בגרסת לנוקס, תפגין תדמית מעט קרירה, נורדית סטייל וצבועה בשלב הזה בבלונד מדויק.
השניים מזנקים לזירה בשרשרת של להיטי ענק ומוכרים אלבומים בקצב ביטלסי. אבל שלא כמו הביטלס שסלדו מהבמה ומהקהל שלהם, על הבמה יוריתמיקס חוגגים.
כי שום תכונה של פרפורמנס לא חסרה להם. לנוקס בהופעה הייתה חיה טורפת. יכולת התנועה שלה, התיאטרליות החכמה והלא מוגזמת, הפיתוי של אישה שמודעת ליופיה ולתדמית המפתה שלה והאיפור המדויק שהיא למדה להניח על פניה - כל אלה הפכו אותה לדיווה, כמעט מהרגע הראשון.
אגב, המראה המעט גברי שהיא אימצה כדי לעמוד שווה לדייב על הבמה, העניק לה הרבה נקודות בקהילת הגייז ובממלכות הדראג קווינס שמצאו בה דמות ראויה לחיקוי.
סטיוארט ידע לתמוך בה יפה. הייתה להם סוללה של נגנים מעולים שהוא הנהיג מוזיקלית ויצרו על הבמה את המחול המיוחד שלהם.
את הבמאי הישראלי עמוס גיתאי הם הזמינו לסיבוב ההופעות שלהם ביפן, כדי שיעשה להם סרט תיעודי. הוא יצר אז את "Brand new day", הסרט התיעודי שבו הוא לוכד רגעים מיוחדים בהופעה ומסביב לה ובמיוחד מפגשים מרתקים ומודגשי סאונד עם התרבות היפנית האקזוטית והכי רחוקה מאנגליה של אותן שנים. זה אולי הסרט ה"רוקומנטרי" המעניין ביותר שנוצר עד אז ומאז.
בסוף האייטיז התפרק הצמד ואנני לנוקס פנתה לקריירת סולו. הם עוד ישתפו פעולה כמה פעמים, אבל לבדה, כסולנית וכאחת הזמרות המפורסמות בעולם היא הצליחה לא פחות. אנני זכתה ביותר פרסי האקדמיה הבריטית מכל זמרת בהיסטוריה של הממלכה, 8 אם זה מעניין אתכם, ב-4 פרסי גראמי, בפרס גלובוס הזהב ובאוסקר מנצנץ על שיר הנושא של "שר הטבעות".
היא נישאה, גידלה ילדים, נעשתה פעילה חברתית למלחמה באיידס ולשלום במזרח התיכון ומדי כמה שנים שבה לפרויקט חדש, מוציאה אלבום או מקליטה עם דייב סטיוארט שיר חדש ליוריתמיקס ובאופן כללי שימרה היטב את הצלחתה ועל הרלוונטיות שלה.
הנה יוריתמיקס בהופעה "Sweet Dreams" מפתיחת הסרט "Brand new day":
https://youtu.be/0jWX30SQ1B0
ריתם אנד בלוז? קטן עליה. לנוקס נותנת ברוק:
https://youtu.be/0-Q3cp3cp88
מלחינים שיר - מתוך הסרט של עמוס גיתאי:
https://youtu.be/PJL0YwyIRZA
ובסוף הוא יוקלט א-קפלה ב-"Brand new day":
https://youtu.be/uWadgfYfAyg
"There Must Be an Angel"
https://youtu.be/CkmZmzBXXgI
לנוקס ובואי - כששני דוכסים לבנים נפגשים:
https://youtu.be/fCP2-Bfhy04
מהפחות ידועים של זמרת הפופ הבולטת של האייטיז:
https://youtu.be/RWzRKxhpPA0
בלדת הרוק של יוריתמיקס "I Saved The World Today" בסוף שנות ה-90:
https://youtu.be/TxjSanzMIPk
זוכה באוסקר כל שיר הנושא שהיא כותבת ומקליטה לטרילוגיית "שר הטבעות":
https://youtu.be/5KLg3UI5NIc
לנוקס בגיל 68 כשיוריתמיקס נכנסים להיכל התהילה של הרוק ב-2022:
https://youtu.be/BXwsNbWkm2s
וסרט תיעודי קצר על הקריירה המרהיבה של הילדה הסקוטית שהפכה לאייקון:
https://youtu.be/rPoZC0wZK_I?long=yes
מה היה ריקוד השייק?
ריקוד השייק (Shake) היה פופולרי ואופנתי מאד באמצע שנות ה-60. זה היה ריקוד משונה, לעומת כל הריקודים שקדמו לו, מכיוון שלא היו לו תנועות מוגדרות, או צעדים מקובלים. להיפך, הוא היה ריקוד חופשי לגמרי, שהתבסס על טלטול או הרעדה של הראש והגפיים.
השייק נולד כנראה לצלילי מוסיקת הרית'ם אנד בלוז של צ'אק ברי ודי מהר הוא החליף את הטוויסט, בתור הריקוד ה"לוהט" של התקופה. הוא היה ריקוד אישי, אינדיווידואליסטי, בלי "פרטנר", שותף או בן זוג לריקוד.
זה היה ריקוד שלדור ההורים נראה פראי וחסר הגיון, אבל עבור הצעירים הוא סימל תקופה החדשה, עידן שהביא את הרוק, הביטלס, החופש והמרד. בלי שום צעדים, בראש רועד, רגליים רועדות וזרועות מתנועעות באופן שרירותי - כך רקדו צעירי שנות השישים, בהתלהבות ובקצב תוסס.
מריקוד השייק של הסיקסטיז יוולדו סגנון הדיסקו של שנות ה-70 ואפילו הדאנס של סוף המאה ה-20.
הנה ריקוד השייק:
https://youtu.be/LD3NdJF2NqM
השייק בפרסומת לפלאש החדשני שנמכר למצלמות התקופה:
https://youtu.be/11Mpj2CwsOw
ואוסף התנועות היצירתיות שנוצר תוך כמה שנים:
https://youtu.be/YiTn4Vv7Qmk
ולהקת Shocking Blue ההולנדית בלהיט Venus:
https://youtu.be/U2DBcbZc3ck
ריקוד השייק (Shake) היה פופולרי ואופנתי מאד באמצע שנות ה-60. זה היה ריקוד משונה, לעומת כל הריקודים שקדמו לו, מכיוון שלא היו לו תנועות מוגדרות, או צעדים מקובלים. להיפך, הוא היה ריקוד חופשי לגמרי, שהתבסס על טלטול או הרעדה של הראש והגפיים.
השייק נולד כנראה לצלילי מוסיקת הרית'ם אנד בלוז של צ'אק ברי ודי מהר הוא החליף את הטוויסט, בתור הריקוד ה"לוהט" של התקופה. הוא היה ריקוד אישי, אינדיווידואליסטי, בלי "פרטנר", שותף או בן זוג לריקוד.
זה היה ריקוד שלדור ההורים נראה פראי וחסר הגיון, אבל עבור הצעירים הוא סימל תקופה החדשה, עידן שהביא את הרוק, הביטלס, החופש והמרד. בלי שום צעדים, בראש רועד, רגליים רועדות וזרועות מתנועעות באופן שרירותי - כך רקדו צעירי שנות השישים, בהתלהבות ובקצב תוסס.
מריקוד השייק של הסיקסטיז יוולדו סגנון הדיסקו של שנות ה-70 ואפילו הדאנס של סוף המאה ה-20.
הנה ריקוד השייק:
https://youtu.be/LD3NdJF2NqM
השייק בפרסומת לפלאש החדשני שנמכר למצלמות התקופה:
https://youtu.be/11Mpj2CwsOw
ואוסף התנועות היצירתיות שנוצר תוך כמה שנים:
https://youtu.be/YiTn4Vv7Qmk
ולהקת Shocking Blue ההולנדית בלהיט Venus:
https://youtu.be/U2DBcbZc3ck
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
איך כבשו הביטלס את אמריקה?
זה היה ב-1964, כשהביטלס הגיעו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה. 3000 מעריצים ובעיקר מעריצות, התגודדו בשדה התעופה וחיכו לארבעת המופלאים. עימם המתינו כמה עשרות כתבים. במסיבת העיתונאים שערכה הלהקה עם נחיתתה, התייחסו אליהם העיתונאים כדרכם של כל המבוגרים באמריקה. איש הרי לא הבין למה עושים עניין כזה מלהקת פופ... הם ראו אותם כסתם חבורה סתמית של צעירים ששרים שירים מתקתקים.
אבל במהלך מסיבת העיתונאים הזו, שבו ארבעת חברי הביטלס את ליבם, בהומור העוקצני והשנון שלהם, באי-ההתחנפות שלהם לעיתונות וב-coolיות שנטפה מהם בכמויות... התוצאה הייתה שכבר באותו היום הוכרז גם בתקשורת השגעון של הביטלס ושווק לאמריקה כולה.
73 מיליון אמריקנים צפו בהם באותו ערב, כשהם מופיעים בלייב, לא רק בתנועות שפתיים, בתכניתו הפופולארית כל כך של אד סאליבן. שידור הטלוויזיה הזה עשה את הלא-יאומן והסיר את כל שארית ההתנגדות האמריקאית לבריטים. כך הפכו הביטלס לדבר הכי חם בצפון אמריקה ומיד אחריהם החלה התופעה שתיקרא "הפלישה הבריטית". אחריהם יוזמנו להקות בריטיות רבות להופיע בארצות הברית ויהפכו פופולאריות ומשפיעות. מעתה הפציצה בריטניה את אמריקה בלהקות רוק משובחות - מ"הקינקס" המצליחים מאד ועד "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז" ו"ג'רי והפוסעים", להקת "הזומבים", עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שיביאו הרמוניות קוליות מרהיבות. אחריהם יגיעו התותחים הכבדים, מלהקת "המי" המצויינת, עם הכור האטומי של הכשרונות שבה, ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" עם בלוז קשוחי שמקורו, כמה מעניין באמריקה ועם מיניות מתפרצת והכריזמה המדהימה של מיק ג'אגר.
אבל בראש כל אלה תעמוד ותוביל במשך כל העשור של שנות ה-60, להקה אחת - היא, איך לא, הביטלס!
הנה הביטלס אצל אד סאליבן שממש התאהב בפשטות, הכישרון וההומור של הבחורים:
https://youtu.be/b-VAxGJdJeQ
הביטלמניה מגיעה לאמריקה:
https://youtu.be/aeswlOJEdQg
וההומור השנון של חברי הלהקה שצחק על עשירים, לעג למראיינים והדליק את הצעירים:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?t=415
זה היה ב-1964, כשהביטלס הגיעו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה. 3000 מעריצים ובעיקר מעריצות, התגודדו בשדה התעופה וחיכו לארבעת המופלאים. עימם המתינו כמה עשרות כתבים. במסיבת העיתונאים שערכה הלהקה עם נחיתתה, התייחסו אליהם העיתונאים כדרכם של כל המבוגרים באמריקה. איש הרי לא הבין למה עושים עניין כזה מלהקת פופ... הם ראו אותם כסתם חבורה סתמית של צעירים ששרים שירים מתקתקים.
אבל במהלך מסיבת העיתונאים הזו, שבו ארבעת חברי הביטלס את ליבם, בהומור העוקצני והשנון שלהם, באי-ההתחנפות שלהם לעיתונות וב-coolיות שנטפה מהם בכמויות... התוצאה הייתה שכבר באותו היום הוכרז גם בתקשורת השגעון של הביטלס ושווק לאמריקה כולה.
73 מיליון אמריקנים צפו בהם באותו ערב, כשהם מופיעים בלייב, לא רק בתנועות שפתיים, בתכניתו הפופולארית כל כך של אד סאליבן. שידור הטלוויזיה הזה עשה את הלא-יאומן והסיר את כל שארית ההתנגדות האמריקאית לבריטים. כך הפכו הביטלס לדבר הכי חם בצפון אמריקה ומיד אחריהם החלה התופעה שתיקרא "הפלישה הבריטית". אחריהם יוזמנו להקות בריטיות רבות להופיע בארצות הברית ויהפכו פופולאריות ומשפיעות. מעתה הפציצה בריטניה את אמריקה בלהקות רוק משובחות - מ"הקינקס" המצליחים מאד ועד "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז" ו"ג'רי והפוסעים", להקת "הזומבים", עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שיביאו הרמוניות קוליות מרהיבות. אחריהם יגיעו התותחים הכבדים, מלהקת "המי" המצויינת, עם הכור האטומי של הכשרונות שבה, ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" עם בלוז קשוחי שמקורו, כמה מעניין באמריקה ועם מיניות מתפרצת והכריזמה המדהימה של מיק ג'אגר.
אבל בראש כל אלה תעמוד ותוביל במשך כל העשור של שנות ה-60, להקה אחת - היא, איך לא, הביטלס!
הנה הביטלס אצל אד סאליבן שממש התאהב בפשטות, הכישרון וההומור של הבחורים:
https://youtu.be/b-VAxGJdJeQ
הביטלמניה מגיעה לאמריקה:
https://youtu.be/aeswlOJEdQg
וההומור השנון של חברי הלהקה שצחק על עשירים, לעג למראיינים והדליק את הצעירים:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?t=415
מיהם ראשוני הרוקנרול?
למעשה הרוקנרול היא תולדה של הבלוז, אותה מוסיקה שנוצרה באמריקה, על ידי עבדים כואבים ונרמסים, שהובאו או נולדו למי שהובאו מאפריקה כדי לשמש כוח עבודה זול ב"עולם החדש". הרוקנרול עצמו נולד מהרית'ם אנד בלוז, גרסתו הקצבית של הבלוז האיטי באופיו ומה"בוגי ווגי", הגרסה העוד יותר מהירה שלו.
ראשוני הרוקנ'רול היו ריצ'רד הקטן (ליטל ריצ'רד), פֶטס דומינו, ג'רי לי לואיס וביל היילי. הם נחשבים האבות המייסדים של הסגנון החדש, שנתן כיוון לחיים של הצעירים הלבנים של אמריקה.
אבל מי שהקפיץ את המוסיקה הזו לשמיים ולראש מצעדי המכירות וההשמעות ברדיו היה נהג משאית מהעיר ממפיס ושמו אלביס פרסלי, שהפך לכוכב הכי גדול בעולם. זו לא הייתה רק המוסיקה המופלאה שהוא ידע לייצר, אלא גם הופעתו הקשוחה והקולית, הלבוש הנוצץ ונענועי האגן שלו שהביאו את התנועה והתזוזה "הרולית" אל המוסיקה הקלה.
אגב, אלביס הושפע מאד ממוסיקת גוספל כנסייתית, מרית'ם אנד בלוז וממוסיקת קאנטרי אמריקאית - הוא פשוט חיבר את ההשפעות הללו לחוויית רוק שלא היה לה תקדים.
תרם לרוקנרול גם באדי הולי, מוסיקאי מהפכן עם מראה של חנון ומשקפיים של זקנים. הקריירה שלו נמשכה בקושי שנה וחצי, אבל במהלכה הוא יצר רוקנרול משובח והשפיע, בליווי של להקתו "הקריקטס" כמעט על כל מוסיקי רוק שבא אחריו.
באדי הולי פרץ דרך ליוצרים שבאו אחריו, בהיותו המוסיקאי הראשון שכתב בעצמו את השירים שביצע. אבל אז הוא מת בתאונת מטוס והשאיר את הבמה ל"חיפושיות", הביטלס, ששמם נולד כהדהוד של "הקריקטס", באנגלית "הצרצרים", של הולי.
עוד חלוץ רוקנרול גדול ומשפיע היה מי שג'ון לנון אמר עליו ש"אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, הוא היה נקרא צ'אק ברי". ואכן, ברי הותיר אחריו מסורת של נגינה מופלאה בגיטרה ושירת רוקנרול שכולם חיקו, בצד מאגר של המנוני רוק קלאסיים מעולים כמו "Johnny B Good" ו-"Roll over Beethoven" שגם הביטלס הקליטו מתוך הערצה. שני השירים הללו הם משירי הרוק המבוצעים ביותר אי-פעם.
כמעט כל מוסיקאי הרוק שיבואו אחר-כך, מג'ימי הנדריקס, דרך הביטלס, הביץ' בויז, הרולינג סטונז, אריק קלפטון, או בוב דילן, כולם הושפעו מצ'אק ברי וביצעו לפחות אחד מאינספור הלהיטים שהוא יצר. נגינת הגיטרה שלו הפכה להיות ספר הלימוד של גדולי הגיטרה החשמלית והוא עצמו המשיך לעשות רוקנרול עד לגיל זקנה.
הנה תחילת ההיסטוריה של הרוקנרול:
https://youtu.be/kKAdDvdOcrk
באותה תקופה הרוקנרול היה קודם כל מוסיקה לריקודים:
https://youtu.be/Rf55gHK48VQ
צ'אק ברי עם ג'וני בי גוד:
https://youtu.be/6ROwVrF0Ceg
ריצ'ארד הקטן בשיר "לוסיל":
https://youtu.be/5ydBkmgJi-g
ביל היילי עם "רוק מסביב לשעון":
https://youtu.be/ZgdufzXvjqw
ואלביס פרסלי ב"כלב ציד" בתכנית של אד סאליבן בטלוויזיה 1956:
https://youtu.be/aNYWl13IWhY
למעשה הרוקנרול היא תולדה של הבלוז, אותה מוסיקה שנוצרה באמריקה, על ידי עבדים כואבים ונרמסים, שהובאו או נולדו למי שהובאו מאפריקה כדי לשמש כוח עבודה זול ב"עולם החדש". הרוקנרול עצמו נולד מהרית'ם אנד בלוז, גרסתו הקצבית של הבלוז האיטי באופיו ומה"בוגי ווגי", הגרסה העוד יותר מהירה שלו.
ראשוני הרוקנ'רול היו ריצ'רד הקטן (ליטל ריצ'רד), פֶטס דומינו, ג'רי לי לואיס וביל היילי. הם נחשבים האבות המייסדים של הסגנון החדש, שנתן כיוון לחיים של הצעירים הלבנים של אמריקה.
אבל מי שהקפיץ את המוסיקה הזו לשמיים ולראש מצעדי המכירות וההשמעות ברדיו היה נהג משאית מהעיר ממפיס ושמו אלביס פרסלי, שהפך לכוכב הכי גדול בעולם. זו לא הייתה רק המוסיקה המופלאה שהוא ידע לייצר, אלא גם הופעתו הקשוחה והקולית, הלבוש הנוצץ ונענועי האגן שלו שהביאו את התנועה והתזוזה "הרולית" אל המוסיקה הקלה.
אגב, אלביס הושפע מאד ממוסיקת גוספל כנסייתית, מרית'ם אנד בלוז וממוסיקת קאנטרי אמריקאית - הוא פשוט חיבר את ההשפעות הללו לחוויית רוק שלא היה לה תקדים.
תרם לרוקנרול גם באדי הולי, מוסיקאי מהפכן עם מראה של חנון ומשקפיים של זקנים. הקריירה שלו נמשכה בקושי שנה וחצי, אבל במהלכה הוא יצר רוקנרול משובח והשפיע, בליווי של להקתו "הקריקטס" כמעט על כל מוסיקי רוק שבא אחריו.
באדי הולי פרץ דרך ליוצרים שבאו אחריו, בהיותו המוסיקאי הראשון שכתב בעצמו את השירים שביצע. אבל אז הוא מת בתאונת מטוס והשאיר את הבמה ל"חיפושיות", הביטלס, ששמם נולד כהדהוד של "הקריקטס", באנגלית "הצרצרים", של הולי.
עוד חלוץ רוקנרול גדול ומשפיע היה מי שג'ון לנון אמר עליו ש"אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, הוא היה נקרא צ'אק ברי". ואכן, ברי הותיר אחריו מסורת של נגינה מופלאה בגיטרה ושירת רוקנרול שכולם חיקו, בצד מאגר של המנוני רוק קלאסיים מעולים כמו "Johnny B Good" ו-"Roll over Beethoven" שגם הביטלס הקליטו מתוך הערצה. שני השירים הללו הם משירי הרוק המבוצעים ביותר אי-פעם.
כמעט כל מוסיקאי הרוק שיבואו אחר-כך, מג'ימי הנדריקס, דרך הביטלס, הביץ' בויז, הרולינג סטונז, אריק קלפטון, או בוב דילן, כולם הושפעו מצ'אק ברי וביצעו לפחות אחד מאינספור הלהיטים שהוא יצר. נגינת הגיטרה שלו הפכה להיות ספר הלימוד של גדולי הגיטרה החשמלית והוא עצמו המשיך לעשות רוקנרול עד לגיל זקנה.
הנה תחילת ההיסטוריה של הרוקנרול:
https://youtu.be/kKAdDvdOcrk
באותה תקופה הרוקנרול היה קודם כל מוסיקה לריקודים:
https://youtu.be/Rf55gHK48VQ
צ'אק ברי עם ג'וני בי גוד:
https://youtu.be/6ROwVrF0Ceg
ריצ'ארד הקטן בשיר "לוסיל":
https://youtu.be/5ydBkmgJi-g
ביל היילי עם "רוק מסביב לשעון":
https://youtu.be/ZgdufzXvjqw
ואלביס פרסלי ב"כלב ציד" בתכנית של אד סאליבן בטלוויזיה 1956:
https://youtu.be/aNYWl13IWhY
מי הייתה ג'ניס ג'ופלין?
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
מה זיכה את לד זפלין בתואר "הלהקה הגדולה בעולם"?
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/EDKC77QS8WM
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/EDKC77QS8WM
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
