מהן הערבסקות בבאלט הקלאסי?
ראיתם פעם רקדני באלט שעומדים על רגל אחת, רגלם השנייה מורמת לאחור בקו ישר ואלגנטי והיד מונפת קדימה ויוצרת קשת מרהיבה?
זוהי עֲרַבֶּסְק (Arabesque), אחת התנוחות המוכרות ביותר בבאלט הקלאסי.
הרקדנים עומדים על רגל אחת בעוד הרגל השנייה מורמת לאחור במתיחה מלאה ויוצרת קו ארוך ורציף. כל זה כשהזרועות מושטות קדימה בתיאום עם הרגליים, כשהגוף יוצר קשת חיננית - מקצות אצבעות הרגל ועד קצות אצבעות היד.
השם עצמו נלקח מעולם האמנות - המונח מתאר במקור דפוסים מתפתלים וקווים זורמים בעיצוב מורי (Moorish), שהופיעו באדריכלות של צפון אפריקה וספרד.
האיטלקי קרלו בלאסיס (Carlo Blasis) היה הראשון שהחיל את המונח על בלט ב-1820, כשהוא טען שהתנוחה מזכירה דמויות בפסלי תבליט קלאסיים ובפרסקות של רפאל.
בשיטה של האקדמיה המלכותית לריקוד (Royal Academy of Dance) מקובלות שלוש צורות עיקריות. התנוחה יכולה להתבצע על כל כף הרגל (פַּרְטֶר) או על קצות האצבעות (en pointe). גובה הרגל המורמת נע בין 45 מעלות ל-90 מעלות, כשבתנוחה המתקדמת ערבסק פנשה (arabesque penchée) הרגל מגיעה לזווית גדולה יותר מ-90 מעלות והגוף נוטה קדימה לאיזון.
גלינה קקישבה (Galina Kekisheva), סולנית לשעבר של בלט קירוב שלמדה עם אגריפינה וגנובה, העלתה בשנים האחרונות ביקורת מעניינת על המגמה המודרנית - לדבריה, רקדנים בימינו מתמקדים בגובה הערבסק על חשבון הקו היפה והיכולת לעבור לתנוחות אחרות.
מורים מספרים על רקדנית שתקעה בתנוחת ערבסק על קצות האצבעות במהלך הופעה ונאלצה ללחוש לבן זוגה בחיוך "תוציא אותי מזה, אני לא יכולה לרדת!"
סדרת הערבסקות המרהיבות ותובעניות מבחינה טכנית מדגימה את עוצמת הקורפוס דה בלט ואת יופיה של הכוריאוגרפיה של פטיפה.
מדובר ברצף של צעדים לתוך ערבסק פליה (arabesque plié), ואז שני צעדים נוספים - תנועה פשוטה לכאורה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים ויוצרת אפקט מהפנט המבטא את הנצח.
"לה באיידר" (La Bayadère) הוא בלט רוסי איקוני מהמאה ה-19 שהוצג במקור בתיאטרון הבולשוי בסנט פטרסבורג בשנת 1877. מאז הוא הוצג באופן קבוע בברית המועצות. במערב כמעט ולא הכירו אותו, עד שלהקת הבלט קירוב יצאה לסיבוב הופעות עם סצנת ממלכת הצללים בשנת 1961.
ראיתם פעם רקדני באלט שעומדים על רגל אחת, רגלם השנייה מורמת לאחור בקו ישר ואלגנטי והיד מונפת קדימה ויוצרת קשת מרהיבה?
זוהי עֲרַבֶּסְק (Arabesque), אחת התנוחות המוכרות ביותר בבאלט הקלאסי.
הרקדנים עומדים על רגל אחת בעוד הרגל השנייה מורמת לאחור במתיחה מלאה ויוצרת קו ארוך ורציף. כל זה כשהזרועות מושטות קדימה בתיאום עם הרגליים, כשהגוף יוצר קשת חיננית - מקצות אצבעות הרגל ועד קצות אצבעות היד.
השם עצמו נלקח מעולם האמנות - המונח מתאר במקור דפוסים מתפתלים וקווים זורמים בעיצוב מורי (Moorish), שהופיעו באדריכלות של צפון אפריקה וספרד.
האיטלקי קרלו בלאסיס (Carlo Blasis) היה הראשון שהחיל את המונח על בלט ב-1820, כשהוא טען שהתנוחה מזכירה דמויות בפסלי תבליט קלאסיים ובפרסקות של רפאל.
תנוחות הערבסק
בשיטת וגנובה (Vaganova) הרוסית מוכרות ארבע תנוחות ערבסק בסיסיות, כאשר ההבדלים ביניהן נעוצים במיקום הידיים, בכיוון הגוף ביחס לקהל ובגובה הרגל המורמת.
בשיטה של האקדמיה המלכותית לריקוד (Royal Academy of Dance) מקובלות שלוש צורות עיקריות. התנוחה יכולה להתבצע על כל כף הרגל (פַּרְטֶר) או על קצות האצבעות (en pointe). גובה הרגל המורמת נע בין 45 מעלות ל-90 מעלות, כשבתנוחה המתקדמת ערבסק פנשה (arabesque penchée) הרגל מגיעה לזווית גדולה יותר מ-90 מעלות והגוף נוטה קדימה לאיזון.
גלינה קקישבה (Galina Kekisheva), סולנית לשעבר של בלט קירוב שלמדה עם אגריפינה וגנובה, העלתה בשנים האחרונות ביקורת מעניינת על המגמה המודרנית - לדבריה, רקדנים בימינו מתמקדים בגובה הערבסק על חשבון הקו היפה והיכולת לעבור לתנוחות אחרות.
מורים מספרים על רקדנית שתקעה בתנוחת ערבסק על קצות האצבעות במהלך הופעה ונאלצה ללחוש לבן זוגה בחיוך "תוציא אותי מזה, אני לא יכולה לרדת!"
ממלכת הצללים מהבלט "לה באיאדר"
הערבסק המפורסם ביותר מופיע בסצנת "ממלכת הצללים" (Kingdom of the Shades) מהבלט "לה באיאדר" (La Bayadère) בכוריאוגרפיה של מריוס פטיפה (Marius Petipa) - 32 רקדניות לבושות לבן יורדות אחת אחת במדרון ומבצעות ערבסק חוזר בתנועה מהפנטת שנחשבת לאחת מיצירות המופת של הבאלט הקלאסי.
סדרת הערבסקות המרהיבות ותובעניות מבחינה טכנית מדגימה את עוצמת הקורפוס דה בלט ואת יופיה של הכוריאוגרפיה של פטיפה.
מדובר ברצף של צעדים לתוך ערבסק פליה (arabesque plié), ואז שני צעדים נוספים - תנועה פשוטה לכאורה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים ויוצרת אפקט מהפנט המבטא את הנצח.
"לה באיידר" (La Bayadère) הוא בלט רוסי איקוני מהמאה ה-19 שהוצג במקור בתיאטרון הבולשוי בסנט פטרסבורג בשנת 1877. מאז הוא הוצג באופן קבוע בברית המועצות. במערב כמעט ולא הכירו אותו, עד שלהקת הבלט קירוב יצאה לסיבוב הופעות עם סצנת ממלכת הצללים בשנת 1961.
