כיצד נכתב הספר העץ הנדיב?
יש סיפור שהכתיבה של ספר הילדים המפורסם "העץ הנדיב" (The Giving Tree) באה מהתערבות של המחבר, שאמר לעורכת ספרי ילדים שסיפורי הילדים הם פשוטים מדי וילדים יכולים להתחבר לסיפורים הרבה יותר עמוקים. היא אתגרה אותו שינסה לכתוב אחד כזה והוא אכן ניסה והצליח בגדול.
לא ברור אם הסיפור הזה אמיתי, כי מלבד פודקסט של שני חבר'ה שלפחות אחד מהם העיד שהוא צרך משהו לפני ההקלטה, אין לו שום סימוכין ברשומות. ועדיין - סיפור טוב, על ספר מצוין שאכן מדגים עד כמה ספר ילדים יכול להיות הרבה יותר מסתם סיפור.
ואכן, של סילברסטיין (Shel Silverstein) פרסם בשנת 1964 את הספר "העץ הנדיב", שנחשב עד היום לאחד מספרי הילדים הפופולריים, אם גם השנויים במחלוקת שיש.
סילברסטיין היה דמות לא שגרתית. לפני שהפך לכותב ילדים מצליח, הוא עבד כקריקטוריסט במגזין למבוגרים, כתב שירי פולק וביקר במקומות אקזוטיים ברחבי העולם. הוא לא תכנן לכתוב ספרי ילדים כלל. בראיון מ-1975 הוא סיפר שחברו האמן טומי אנגרר התעקש והוביל אותו, כמעט בכוח, למשרדה של עורכת בשם אורסולה נורדסטרום מהוצאת הארפר אנד רו (Harper & Row). היא שכנעה אותו שאנגרר צודק ושהוא יכול לכתוב ספרי ילדים.
הרעיון לעץ הנדיב צץ אצל סילברסטיין מתוך ציור פשוט של עץ שצייר. במקור הוא לא היה בטוח בסיפור הזה. עוד לפני כן, כששלח אותו להוצאות נתקל בקשיים. עורך בהוצאת סיימון ושוסטר דחה את כתב היד כי חשב שהוא עצוב מדי לילדים ועבור מבוגרים הוא פשוט מדי.
אבל העורכת נורדסטרום האמינה בפוטנציאל של הסיפור. היא הבינה שמתחת לפשטות המדומה מסתתר משהו עמוק על אהבה, נתינה והקרבה.
המהדורה הראשונה שיצאה ב-1964 לא נמכרה מדי, רק בין 5,000 ל-7,500 עותקים. אבל די מהר הספר הפך ללהיט. המכירות כמעט הוכפלו בכל שנה בעשור הראשון שלו. גם האיורים המקוריים עברו שינויים: בהתחלה נראו כמו הקריקטורות של המגזין למבוגרים, אבל נורדסטרום שכנעה את סילברסטיין לפשט ולהמתיק את הסגנון שלהם.
סילברסטיין עצמו סירב לפרש את הספר. כשנשאל מי העץ ומי הילד, הוא ענה שכל אחד יכול למצוא בסיפור את מה שהוא ירצה. בראיון מ-1978 הוא אמר בפשטות: זו סתם מערכת יחסים בין שני אנשים, אחד נותן והשני לוקח. חלקם רואים בו אלגוריה על אהבת אם, אחרים על יחסים רעילים. יש אפילו מי שמפרש אותו כמשל סביבתי על ניצול הטבע. הדו-משמעות הזו היא בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך מרתק ושנוי במחלוקת.
הספר נמכר ביותר מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם ותורגם לעשרות שפות, אבל סילברסטיין מעולם לא התמכר לפופולריות. הוא המשיך לחיות חיים של אמן עצמאי, נמנע מראיונות ועד מותו ב-1999 המשיך לשמור על הפרטיות שלו.
יש סיפור שהכתיבה של ספר הילדים המפורסם "העץ הנדיב" (The Giving Tree) באה מהתערבות של המחבר, שאמר לעורכת ספרי ילדים שסיפורי הילדים הם פשוטים מדי וילדים יכולים להתחבר לסיפורים הרבה יותר עמוקים. היא אתגרה אותו שינסה לכתוב אחד כזה והוא אכן ניסה והצליח בגדול.
לא ברור אם הסיפור הזה אמיתי, כי מלבד פודקסט של שני חבר'ה שלפחות אחד מהם העיד שהוא צרך משהו לפני ההקלטה, אין לו שום סימוכין ברשומות. ועדיין - סיפור טוב, על ספר מצוין שאכן מדגים עד כמה ספר ילדים יכול להיות הרבה יותר מסתם סיפור.
ואכן, של סילברסטיין (Shel Silverstein) פרסם בשנת 1964 את הספר "העץ הנדיב", שנחשב עד היום לאחד מספרי הילדים הפופולריים, אם גם השנויים במחלוקת שיש.
הסיפור עצמו
הספר מספר על ילד ועץ שמפתחים ידידות. בילדותו הילד מטפס על העץ, אוכל מתפוחיו ונהנה מצילו. העץ שמח, אבל ככל שהילד מתבגר ונעשה לבחור, גבר ואז זקן, הוא שב אל העץ רק כדי לקחת ממנו עוד ועוד. תפוחים שימכור, ענפים לבניית בית, גזע לבניית סירה - הכל עד שלא נותר מהעץ אלא גדם. בכל פעם העץ נתן באושר, אבל גם כשהנער הפליג בסירה העץ שמח, אבל לא ממש.
על הספר
הסיפור על העץ שנותן הכל לילד התברר כטקסט מורכב שמעורר דיונים סוערים עד היום, אבל מעטים יודעים איך הספר הזה בכלל נכתב.
סילברסטיין היה דמות לא שגרתית. לפני שהפך לכותב ילדים מצליח, הוא עבד כקריקטוריסט במגזין למבוגרים, כתב שירי פולק וביקר במקומות אקזוטיים ברחבי העולם. הוא לא תכנן לכתוב ספרי ילדים כלל. בראיון מ-1975 הוא סיפר שחברו האמן טומי אנגרר התעקש והוביל אותו, כמעט בכוח, למשרדה של עורכת בשם אורסולה נורדסטרום מהוצאת הארפר אנד רו (Harper & Row). היא שכנעה אותו שאנגרר צודק ושהוא יכול לכתוב ספרי ילדים.
הרעיון לעץ הנדיב צץ אצל סילברסטיין מתוך ציור פשוט של עץ שצייר. במקור הוא לא היה בטוח בסיפור הזה. עוד לפני כן, כששלח אותו להוצאות נתקל בקשיים. עורך בהוצאת סיימון ושוסטר דחה את כתב היד כי חשב שהוא עצוב מדי לילדים ועבור מבוגרים הוא פשוט מדי.
אבל העורכת נורדסטרום האמינה בפוטנציאל של הסיפור. היא הבינה שמתחת לפשטות המדומה מסתתר משהו עמוק על אהבה, נתינה והקרבה.
המהדורה הראשונה שיצאה ב-1964 לא נמכרה מדי, רק בין 5,000 ל-7,500 עותקים. אבל די מהר הספר הפך ללהיט. המכירות כמעט הוכפלו בכל שנה בעשור הראשון שלו. גם האיורים המקוריים עברו שינויים: בהתחלה נראו כמו הקריקטורות של המגזין למבוגרים, אבל נורדסטרום שכנעה את סילברסטיין לפשט ולהמתיק את הסגנון שלהם.
סילברסטיין עצמו סירב לפרש את הספר. כשנשאל מי העץ ומי הילד, הוא ענה שכל אחד יכול למצוא בסיפור את מה שהוא ירצה. בראיון מ-1978 הוא אמר בפשטות: זו סתם מערכת יחסים בין שני אנשים, אחד נותן והשני לוקח. חלקם רואים בו אלגוריה על אהבת אם, אחרים על יחסים רעילים. יש אפילו מי שמפרש אותו כמשל סביבתי על ניצול הטבע. הדו-משמעות הזו היא בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך מרתק ושנוי במחלוקת.
הספר נמכר ביותר מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם ותורגם לעשרות שפות, אבל סילברסטיין מעולם לא התמכר לפופולריות. הוא המשיך לחיות חיים של אמן עצמאי, נמנע מראיונות ועד מותו ב-1999 המשיך לשמור על הפרטיות שלו.
