מה הייתה הצהרת בלפור?
מכתב אחד קצר ששלח בשנת 1917 שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ריגש את העם היהודי כולו באותם זמנים והפך את חלום המדינה היהודית לקרוב מתמיד. המכתב הרשמי נשלח בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אל נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה, הלורד ליונל רוטשילד. הוא אמר בלשון רשמית ש"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל."
המכתב נקרא "הצהרת בלפור" (Balfour declaration). הוא היה ההישג המדיני הציוני הגדול ביותר עד אותה עת. אימפריה בינלאומית מכירה באופן מסוים בזכות היהודית על ארץ ישראל. וואו!
אמנם העובדה שהאימפריה הבריטית מכירה בפעם הראשונה בארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי הייתה רק מילים, אך בעיני התומכים בתנועה הציונית היא הייתה משמעותית מאד והיסטורית. זו הפעם הראשונה מאז הגלו הרומים את היהודים לפני כ-2000 שנה, שבה מכיר כוח אימפריאלי משפיע באזור, בזכות כלשהי של היהודים על ארץ ישראל.
החשיבות של ההצהרה גדלה בזכות העובדה שבריטניה הייתה קרובה לכיבוש מלא של ארץ ישראל. אמנם לא הובהר בבירור מהי אותה "ישות יהודית מדינית בארץ ישראל", אך ההצהרה על הישות הזו פתחה פתח להמשך המסע הציוני ונתנה "רוח גבית" למפעל הציוני.
המכתב הזה, מאת האימפריה העולמית החשובה שהייתה באותן שנים בתהליך של כיבוש ארץ ישראל מהתורכים ששלטו בה שנים רבות, לא נכתב סתם. הוא היה שיאו של תהליך מדיני-פוליטי ארוך ומייגע, שבו לחצו מנהיגים ציוניים את ממשלת בריטניה לקבל הצעה שהגישה ההנהגה הציונית. הוא היה גם ההצלחה הראשונה מסוגה, מאז התחיל הרצל את המסע הציוני, להכרה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל. סימן קטן אך משמעותי מבחינה סמלית.
יום פרסום ההצהרה, 2 בנובמבר, הפך בשנים הראשונות ליום חשוב ביותר לתנועה הציונית. נהגו אז לחגוג אותו בטקסים בארץ ישראל ובקהילות יהודיות בעולם. באותה תקופה אף ספרו את השנים מאז יום הצהרת בלפור, לציון של תאריכים ואירועים שקרו בארץ ישראל. על מצבת אליעזר בן יהודה, למשל, מופיע מועד מותו "מאז הצהרת בלפור".
אגב, הדמות המרכזית בהפעלת הלחץ והשתדלנות הפוליטיים הייתה ד"ר חיים ויצמן, מדען יהודי בריטי ולימים הנשיא הראשון. ממשלת בריטניה העריצה את ויצמן בשל הישגיו המדעיים, שכן אלו סייעו באופן משמעותי ליכולתה של בריטניה לנצח במלחמת העולם הראשונה. את הכבוד הרב שרחשה לו המנהיגות הבריטית תעל וייצמן בתבונה לכיוון הפוליטי של תרומה למפעל הציוני.
מכתב אחד קצר ששלח בשנת 1917 שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ריגש את העם היהודי כולו באותם זמנים והפך את חלום המדינה היהודית לקרוב מתמיד. המכתב הרשמי נשלח בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אל נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה, הלורד ליונל רוטשילד. הוא אמר בלשון רשמית ש"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל."
המכתב נקרא "הצהרת בלפור" (Balfour declaration). הוא היה ההישג המדיני הציוני הגדול ביותר עד אותה עת. אימפריה בינלאומית מכירה באופן מסוים בזכות היהודית על ארץ ישראל. וואו!
אמנם העובדה שהאימפריה הבריטית מכירה בפעם הראשונה בארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי הייתה רק מילים, אך בעיני התומכים בתנועה הציונית היא הייתה משמעותית מאד והיסטורית. זו הפעם הראשונה מאז הגלו הרומים את היהודים לפני כ-2000 שנה, שבה מכיר כוח אימפריאלי משפיע באזור, בזכות כלשהי של היהודים על ארץ ישראל.
החשיבות של ההצהרה גדלה בזכות העובדה שבריטניה הייתה קרובה לכיבוש מלא של ארץ ישראל. אמנם לא הובהר בבירור מהי אותה "ישות יהודית מדינית בארץ ישראל", אך ההצהרה על הישות הזו פתחה פתח להמשך המסע הציוני ונתנה "רוח גבית" למפעל הציוני.
המכתב הזה, מאת האימפריה העולמית החשובה שהייתה באותן שנים בתהליך של כיבוש ארץ ישראל מהתורכים ששלטו בה שנים רבות, לא נכתב סתם. הוא היה שיאו של תהליך מדיני-פוליטי ארוך ומייגע, שבו לחצו מנהיגים ציוניים את ממשלת בריטניה לקבל הצעה שהגישה ההנהגה הציונית. הוא היה גם ההצלחה הראשונה מסוגה, מאז התחיל הרצל את המסע הציוני, להכרה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל. סימן קטן אך משמעותי מבחינה סמלית.
יום פרסום ההצהרה, 2 בנובמבר, הפך בשנים הראשונות ליום חשוב ביותר לתנועה הציונית. נהגו אז לחגוג אותו בטקסים בארץ ישראל ובקהילות יהודיות בעולם. באותה תקופה אף ספרו את השנים מאז יום הצהרת בלפור, לציון של תאריכים ואירועים שקרו בארץ ישראל. על מצבת אליעזר בן יהודה, למשל, מופיע מועד מותו "מאז הצהרת בלפור".
אגב, הדמות המרכזית בהפעלת הלחץ והשתדלנות הפוליטיים הייתה ד"ר חיים ויצמן, מדען יהודי בריטי ולימים הנשיא הראשון. ממשלת בריטניה העריצה את ויצמן בשל הישגיו המדעיים, שכן אלו סייעו באופן משמעותי ליכולתה של בריטניה לנצח במלחמת העולם הראשונה. את הכבוד הרב שרחשה לו המנהיגות הבריטית תעל וייצמן בתבונה לכיוון הפוליטי של תרומה למפעל הציוני.
