שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זיכה את לד זפלין בתואר "הלהקה הגדולה בעולם"?
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/EDKC77QS8WM
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
כיצד שינו הביטלס את העולם?
הלהקה החשובה ביותר והידועה ביותר במוסיקה העולמית היא ללא ספק להקת "החיפושיות" (The Beatles).
הלהקה הבריטית "הביטלס" הורכבה מ-4 צעירים פשוטים מהעיר ליברפול, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר. הם החלו לנגן ביחד כשמנהיגי הלהקה והכותבים שלה הם לנון ומקרטני.
הם היו הלהקה הראשונה שכל העולם הכיר. כה גדולה הייתה ההערצה אליהם, עד שהמעריצים שלה, בעיקר מעריצות, צרחו בהופעות שלה לאורך כל המופע. ההערצה אליהם הגיעה לרמה שקיבלה את הכינוי "ביטלמניה", בלטינית "מחלת הביטלס"...
גם איכותה המוסיקלית של המוסיקה שיצרה "הביטלס" נחשבת לאחת הפסגות של המוסיקה הפופולארית בעולם. חוקרים ומוסיקאים רבים רואים בה ממש מוסיקה קלאסית, המשתווה לאיכות המוסיקלית של מלחינים כמו בטהובן, באך ומוצרט.
על אף שלא הייתה להם השכלה מוסיקלית של ממש, בלהקה פעלו חברים 4 מוסיקאים מצוינים. הובילו אותה בכישרון רב ג'ון לנון ופול מקרטני, מי שכתבו ביחד את מרבית הלהיטים הראשונים, או לפחות החליטו שיציגו את כל שיריהם כשירים שנכתבו ביחד.
הביטלס םהתפרסמו בשירי רוק, משולבים במקצבי ריתם אנד בלוז. הלהקה אופיינה בהרמוניות קוליות מצוינות, כשהם שרים בכמה קולות וכותבים את שיריהם בעצמם, דבר חדשני באותם ימים.
לצד המראה המצודד שלהם (הם היו בחורים יפים) היה להם חוש הומור מעולה. חברי הביטלס היה אלופים במשחקי מילים חביבים והם הפגינו אותם ואת השנינות שלהם בראיונות לתקשורת, מה שהפך אותם נערצים עוד יותר בקרב הצעירים של שנות ה-60.
אחרי שכבשו את לונדון ואת אנגליה כולה, הם כבשו את ארה"ב ומשם כבר את שאר העולם. לאחר שהתבגרו מוסיקלית, הלכה המוסיקה שלהם והתפתחה ונעשתה חכמה, יצירתית ופורצת דרך, כשהם הופכים ללהקת הרוק החשובה בהיסטוריה.
הנה סיפורם של הביטלס:
https://youtu.be/FZSHsJjsh-Y
תקציר תולדות החיפושיות:
https://youtu.be/7ItiFZBAMlI
הופעה של הביטלס מהימים הגדולים של הביטלמניה:
https://youtu.be/jenWdylTtzs
מיק ג'אגר מנהיג ה"רולינג סטונז" מכניס אותם להיכל התהילה של הרוק:
https://youtu.be/0rolz1VasS4
כדי שגם הילדים של היום יאהבו אותם, גם בערוץ הילדים בישראל עושים חגיגה לביטלס (עברית):
http://youtu.be/uxotFidI9os
אולי כך יתארו בשנת 3000 את הביטלס (:
http://youtu.be/3Z2vU8M6CYI
סרט תיעודי על הלהקה הגדולה בהיסטוריה של הפופ:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?long=yes
וסיפורם המלא של הביטלס (עברית):
http://youtu.be/Vikz88Wj8W8?long=yes
למה הנדריקס הוא גיטריסט הרוק הטוב בכל הזמנים?
בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.
זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".
אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.
נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.
הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.
אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.
בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".
ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.
הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.
כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...
אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.
אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".
גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):
https://youtu.be/v6S94GbfJwg
סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU
קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:
http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s
רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:
http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk
המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:
https://youtu.be/6t4qXH_YaBs
"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):
https://youtu.be/6bnfQIsWFrM
הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):
https://youtu.be/oVLtmMIuYxY
טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:
https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes
וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:
https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes
מהו סוד האמנות החכמה של דיוויד בואי?
רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.
האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.
אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.
הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.
את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.
בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.
כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.
עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.
האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.
הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.
הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).
אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.
בואי עם כמה מהדמויות ואינסוף התיאטרליות ב"האיש שמכר את העולם":
https://youtu.be/PdlU8e9wBIE
דיוויד בואי רוקד:
https://youtu.be/2KcOs70dZAw
הפסיפס המדהים שהוא הפגין לאורך הקריירה שלו בא היטב לידי ביטוי בסרט המעולה שנעשה עליו:
https://youtu.be/sxzG8P7akuk
אבל לפני הכל זה הקסם האישי, העיניים בשני צבעים שונים והתחכום הנונשלנטי - גיבור רוק כמו ב"Heroes" שלו:
https://youtu.be/bsYp9q3QNaQ
בואי המעיט בכך אבל ביצע מצוין גם קאברים:
https://youtu.be/afifZfUkU8I
סרט תיעודי על הגאונות של היצירות של דיוויד בואי:
https://youtu.be/HNAJ2cObnUU?long=yes
והדמויות שהוא ברא כדי לייצג אותו והפכו אותו לאייקון אופנה וגיבור ספק גיי ספק בי ובכל מקרה פורץ דרך:
https://youtu.be/QSKCfX-Stn8?long=yes
מי המורה שהפך לכוכב רוק?
אם אתם מביטים במורים שלכם ונראה לכם שלא מסתתר בהם כישרון השואף להתפרץ, אולי כדאי שתחשבו שוב..
בשנות ה-70 הוקמה להקת "דייר סטרייטס" (באנגלית צרות גדולות) על ידי מורה אנגלי בשם מארק קנופלר (כן סבתא, אצלו מבטאים את האות ק שבהתחלה). קנופלר, ששימש בלהקה כסולן וכגיטריסט מוביל, לקח את חבריו ללהקה, בין השאר אחיו והשותף שלו לדירה, אל עולם הרוק של שנות ה-80. בזכות השירים, השירה ונגינת הגיטרה הייחודית שלו, הם זכו לפרסום עצום ולהצלחה מסחררת.
רשימת היכולות שלו הייתה מהרגע הראשון בלתי נתפסת, אפילו בשביל הדור שחווה זה עתה את דיוויד בואי ואת לנון ומקרטני. הוא היה גיטריסט מבריק ובעל סגנון שונה מכל מה שהכירו מעריצי הרוק לפניו, כותב טקסטים שנון ורגיש, מלחין בחסד, פרפורמר מדהים עם קול בריטון מחוספס כמו שצריך, נגן עם טכניקה חמה ומיוחדת וסולואים חכמים ויפים להפליא. הייתה לו מוסיקליות וירטואוזית, אבל הפוכה מהוירטואוזיות המנוכרת של כל כך הרבה נגנים, שחפרו בסולואים ארוכים שלא אמרו דבר. הוא ניגן באצבעות ללא מפרט והצליל שלו הפך לסמל של ניקיון צלילי וגובל בשלמות, מושפע מנגינת גיטרה בשירי עם אמריקאים וקצת שקט אחרי הרעש של הרוק הכבד והמוסיקה המתוחכמת של הרוק המתקדם של שנות ה-70.
כמעט כל נגן גיטרה ברחבי העולם ניסה בסוונטיז לחקות את הידיים המופלאות של קנופלר ואת הרוך שהוא הוציא מהכלי ששימש את כולם דווקא להפציץ. בספר הפולחן "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הפליא הסופר דאגלאס אדמס לכתוב שהגיטרה של קנופלר נשמעת כמו הצליל של המלאכים כשהם יוצאים לבלות...
והם אכן יצאו לבלות. תוך שנים ספורות הפך קנופלר את "דייר סטרייטס" ללהקת הרוק הפופולארית בעולם. הגיטריסט המבריק, שהיה פעם מורה ומבקר מוסיקה בעיתון מקומי, השפיע באותה תקופה כמעט על כל גיטריסט רוק בעולם והחזיר למוסיקה האנגלית לרגע את המעמד המוביל, של מלכת הרוק העולמי, החדשני והחכם. המעמד הזה, שדומה היה שהתעמעם מעט בשנות ה-MTV, המתין לאמנים כמוהו וכמו סטינג, שיהפכו שוב את הרוק למשהו מרגש באמת.
הנה דייר סטרייטס בשיר "סולטני הסווינג", להיטם הראשון והגדול ביותר:
http://youtu.be/h0ffIJ7ZO4U
בהופעה חיה עם הסקסופוניסט מל קולינס:
http://youtu.be/AKiVttFnqkY
אלוהי הגיטרה האנגלית, אריק קלפטון, משתתף בצניעות בביצוע "רומיאו ויוליה" ומנגן רק ליווי בלי אף סולו:
http://youtu.be/6-P4DVCsd70
דייר סטרייטס במופע Live Aid לעזרה לאפריקה ב-1985:
https://youtu.be/JVZTP_kX5BE
מרק קנופלר שינה את נגינת הגיטרה החשמלית שלו בהמשך:
http://youtu.be/wTP2RUD_cL0
קנופלר זוכה לליווי של סטינג, קלפטון ופיל קולינס בהופעה:
https://youtu.be/6CB9OrGZ7-c
ב-2018 בשיר "אחים לנשק":
https://youtu.be/EMRJT2ebvAk
וסרט תיעודי על קנופלר שחוזר למקומות ולאנשים בסקוטלנד שהפכו אותו למי שהוא:
https://youtu.be/nwOzONsGGLo?long=yes
איך הפך ניל יאנג לסנדק הגראנג'?
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'". בהמשך, הוא מקדיש לזכרו של קורט קוביין, סולן נירוונה, את שיר הנושא של האלבום "Sleeps With Angels" מ-1994.
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. למרות פיתויים אינספור יאנג מסרב בקביעות לאפשר שימוש בשיריו בפרסומות.
כיום הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כל אלה באים, כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
ניל יאנג כמו מסרב להזדקן לו לאיטו. הוא נשוי לשחקנית המפורסמת וצעירה ממנו דריל האנה, כוכבת הסרטים "בלייד ראנר", "ספלאש" ו"להרוג את ביל" שעושה סרטים גם על סיבובי ההופעות שלו.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
בהרכב האייקוני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג":
https://youtu.be/s_C-bKvedXA
"Like A Hurricane" את כמו הוריקן עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
מיהו פרנק זאפה שיצר סגנון משלו?
נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.
פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.
בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.
כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.
מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.
עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.
#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.
בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.
גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.
הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".
וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.
הנה סיפורו של פרנק זאפה:
https://youtu.be/S2NSYmzyxSY
"צרות באות כל יום":
https://youtu.be/sOGydWBJ1mE
"הו בשמיים":
https://youtu.be/-hjU2GCKx4g
השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:
https://youtu.be/0BXTdThz1ZA
וגם Duke Of Prunes המדהים:
https://youtu.be/rZJg8431i3I
זאפה בהופעה חיה:
https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes
וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:
https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes
איך הפך דילן הצעיר לדובר הדור?
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך לאגדה זמר צעיר שתמך בו. שמו בוב דילן.
זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח", שהפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הפך את דילן לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של מלחמת וייטנאם, של הרצח של מרטין לותר קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם.
לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח... בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת. בכך הוא שינה את הרוק האמריקאי והעולמי לתמיד.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו, קול שהוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המצוחצחים, המנומסים והנקיים כל כך, שלפתע נשמעו משעממים משהו.
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ולשפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים מעצמם.
הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":
https://youtu.be/vWwgrjjIMXA
שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
מיסטר טמבורין מן:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ?t=65s
המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:
https://youtu.be/jtFEzhaNrT4
השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:
https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes
ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מה מיוחד בג'ים מוריסון והדלתות?
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/EDKC77QS8WM
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
הלהקה החשובה ביותר והידועה ביותר במוסיקה העולמית היא ללא ספק להקת "החיפושיות" (The Beatles).
הלהקה הבריטית "הביטלס" הורכבה מ-4 צעירים פשוטים מהעיר ליברפול, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר. הם החלו לנגן ביחד כשמנהיגי הלהקה והכותבים שלה הם לנון ומקרטני.
הם היו הלהקה הראשונה שכל העולם הכיר. כה גדולה הייתה ההערצה אליהם, עד שהמעריצים שלה, בעיקר מעריצות, צרחו בהופעות שלה לאורך כל המופע. ההערצה אליהם הגיעה לרמה שקיבלה את הכינוי "ביטלמניה", בלטינית "מחלת הביטלס"...
גם איכותה המוסיקלית של המוסיקה שיצרה "הביטלס" נחשבת לאחת הפסגות של המוסיקה הפופולארית בעולם. חוקרים ומוסיקאים רבים רואים בה ממש מוסיקה קלאסית, המשתווה לאיכות המוסיקלית של מלחינים כמו בטהובן, באך ומוצרט.
על אף שלא הייתה להם השכלה מוסיקלית של ממש, בלהקה פעלו חברים 4 מוסיקאים מצוינים. הובילו אותה בכישרון רב ג'ון לנון ופול מקרטני, מי שכתבו ביחד את מרבית הלהיטים הראשונים, או לפחות החליטו שיציגו את כל שיריהם כשירים שנכתבו ביחד.
הביטלס םהתפרסמו בשירי רוק, משולבים במקצבי ריתם אנד בלוז. הלהקה אופיינה בהרמוניות קוליות מצוינות, כשהם שרים בכמה קולות וכותבים את שיריהם בעצמם, דבר חדשני באותם ימים.
לצד המראה המצודד שלהם (הם היו בחורים יפים) היה להם חוש הומור מעולה. חברי הביטלס היה אלופים במשחקי מילים חביבים והם הפגינו אותם ואת השנינות שלהם בראיונות לתקשורת, מה שהפך אותם נערצים עוד יותר בקרב הצעירים של שנות ה-60.
אחרי שכבשו את לונדון ואת אנגליה כולה, הם כבשו את ארה"ב ומשם כבר את שאר העולם. לאחר שהתבגרו מוסיקלית, הלכה המוסיקה שלהם והתפתחה ונעשתה חכמה, יצירתית ופורצת דרך, כשהם הופכים ללהקת הרוק החשובה בהיסטוריה.
הנה סיפורם של הביטלס:
https://youtu.be/FZSHsJjsh-Y
תקציר תולדות החיפושיות:
https://youtu.be/7ItiFZBAMlI
הופעה של הביטלס מהימים הגדולים של הביטלמניה:
https://youtu.be/jenWdylTtzs
מיק ג'אגר מנהיג ה"רולינג סטונז" מכניס אותם להיכל התהילה של הרוק:
https://youtu.be/0rolz1VasS4
כדי שגם הילדים של היום יאהבו אותם, גם בערוץ הילדים בישראל עושים חגיגה לביטלס (עברית):
http://youtu.be/uxotFidI9os
אולי כך יתארו בשנת 3000 את הביטלס (:
http://youtu.be/3Z2vU8M6CYI
סרט תיעודי על הלהקה הגדולה בהיסטוריה של הפופ:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?long=yes
וסיפורם המלא של הביטלס (עברית):
http://youtu.be/Vikz88Wj8W8?long=yes
בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.
זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".
אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.
נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.
הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.
אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.
בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".
ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.
הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.
כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...
אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.
אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".
גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):
https://youtu.be/v6S94GbfJwg
סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU
קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:
http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s
רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:
http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk
המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:
https://youtu.be/6t4qXH_YaBs
"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):
https://youtu.be/6bnfQIsWFrM
הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):
https://youtu.be/oVLtmMIuYxY
טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:
https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes
וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:
https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes
רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.
האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.
אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.
הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.
את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.
בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.
כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.
עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.
האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.
הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.
הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).
אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.
בואי עם כמה מהדמויות ואינסוף התיאטרליות ב"האיש שמכר את העולם":
https://youtu.be/PdlU8e9wBIE
דיוויד בואי רוקד:
https://youtu.be/2KcOs70dZAw
הפסיפס המדהים שהוא הפגין לאורך הקריירה שלו בא היטב לידי ביטוי בסרט המעולה שנעשה עליו:
https://youtu.be/sxzG8P7akuk
אבל לפני הכל זה הקסם האישי, העיניים בשני צבעים שונים והתחכום הנונשלנטי - גיבור רוק כמו ב"Heroes" שלו:
https://youtu.be/bsYp9q3QNaQ
בואי המעיט בכך אבל ביצע מצוין גם קאברים:
https://youtu.be/afifZfUkU8I
סרט תיעודי על הגאונות של היצירות של דיוויד בואי:
https://youtu.be/HNAJ2cObnUU?long=yes
והדמויות שהוא ברא כדי לייצג אותו והפכו אותו לאייקון אופנה וגיבור ספק גיי ספק בי ובכל מקרה פורץ דרך:
https://youtu.be/QSKCfX-Stn8?long=yes
גדולי הרוק
אם אתם מביטים במורים שלכם ונראה לכם שלא מסתתר בהם כישרון השואף להתפרץ, אולי כדאי שתחשבו שוב..
בשנות ה-70 הוקמה להקת "דייר סטרייטס" (באנגלית צרות גדולות) על ידי מורה אנגלי בשם מארק קנופלר (כן סבתא, אצלו מבטאים את האות ק שבהתחלה). קנופלר, ששימש בלהקה כסולן וכגיטריסט מוביל, לקח את חבריו ללהקה, בין השאר אחיו והשותף שלו לדירה, אל עולם הרוק של שנות ה-80. בזכות השירים, השירה ונגינת הגיטרה הייחודית שלו, הם זכו לפרסום עצום ולהצלחה מסחררת.
רשימת היכולות שלו הייתה מהרגע הראשון בלתי נתפסת, אפילו בשביל הדור שחווה זה עתה את דיוויד בואי ואת לנון ומקרטני. הוא היה גיטריסט מבריק ובעל סגנון שונה מכל מה שהכירו מעריצי הרוק לפניו, כותב טקסטים שנון ורגיש, מלחין בחסד, פרפורמר מדהים עם קול בריטון מחוספס כמו שצריך, נגן עם טכניקה חמה ומיוחדת וסולואים חכמים ויפים להפליא. הייתה לו מוסיקליות וירטואוזית, אבל הפוכה מהוירטואוזיות המנוכרת של כל כך הרבה נגנים, שחפרו בסולואים ארוכים שלא אמרו דבר. הוא ניגן באצבעות ללא מפרט והצליל שלו הפך לסמל של ניקיון צלילי וגובל בשלמות, מושפע מנגינת גיטרה בשירי עם אמריקאים וקצת שקט אחרי הרעש של הרוק הכבד והמוסיקה המתוחכמת של הרוק המתקדם של שנות ה-70.
כמעט כל נגן גיטרה ברחבי העולם ניסה בסוונטיז לחקות את הידיים המופלאות של קנופלר ואת הרוך שהוא הוציא מהכלי ששימש את כולם דווקא להפציץ. בספר הפולחן "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הפליא הסופר דאגלאס אדמס לכתוב שהגיטרה של קנופלר נשמעת כמו הצליל של המלאכים כשהם יוצאים לבלות...
והם אכן יצאו לבלות. תוך שנים ספורות הפך קנופלר את "דייר סטרייטס" ללהקת הרוק הפופולארית בעולם. הגיטריסט המבריק, שהיה פעם מורה ומבקר מוסיקה בעיתון מקומי, השפיע באותה תקופה כמעט על כל גיטריסט רוק בעולם והחזיר למוסיקה האנגלית לרגע את המעמד המוביל, של מלכת הרוק העולמי, החדשני והחכם. המעמד הזה, שדומה היה שהתעמעם מעט בשנות ה-MTV, המתין לאמנים כמוהו וכמו סטינג, שיהפכו שוב את הרוק למשהו מרגש באמת.
הנה דייר סטרייטס בשיר "סולטני הסווינג", להיטם הראשון והגדול ביותר:
http://youtu.be/h0ffIJ7ZO4U
בהופעה חיה עם הסקסופוניסט מל קולינס:
http://youtu.be/AKiVttFnqkY
אלוהי הגיטרה האנגלית, אריק קלפטון, משתתף בצניעות בביצוע "רומיאו ויוליה" ומנגן רק ליווי בלי אף סולו:
http://youtu.be/6-P4DVCsd70
דייר סטרייטס במופע Live Aid לעזרה לאפריקה ב-1985:
https://youtu.be/JVZTP_kX5BE
מרק קנופלר שינה את נגינת הגיטרה החשמלית שלו בהמשך:
http://youtu.be/wTP2RUD_cL0
קנופלר זוכה לליווי של סטינג, קלפטון ופיל קולינס בהופעה:
https://youtu.be/6CB9OrGZ7-c
ב-2018 בשיר "אחים לנשק":
https://youtu.be/EMRJT2ebvAk
וסרט תיעודי על קנופלר שחוזר למקומות ולאנשים בסקוטלנד שהפכו אותו למי שהוא:
https://youtu.be/nwOzONsGGLo?long=yes
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'". בהמשך, הוא מקדיש לזכרו של קורט קוביין, סולן נירוונה, את שיר הנושא של האלבום "Sleeps With Angels" מ-1994.
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. למרות פיתויים אינספור יאנג מסרב בקביעות לאפשר שימוש בשיריו בפרסומות.
כיום הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כל אלה באים, כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
ניל יאנג כמו מסרב להזדקן לו לאיטו. הוא נשוי לשחקנית המפורסמת וצעירה ממנו דריל האנה, כוכבת הסרטים "בלייד ראנר", "ספלאש" ו"להרוג את ביל" שעושה סרטים גם על סיבובי ההופעות שלו.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
בהרכב האייקוני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג":
https://youtu.be/s_C-bKvedXA
"Like A Hurricane" את כמו הוריקן עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.
פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.
בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.
כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.
מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.
עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.
#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.
בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.
גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.
הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".
וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.
הנה סיפורו של פרנק זאפה:
https://youtu.be/S2NSYmzyxSY
"צרות באות כל יום":
https://youtu.be/sOGydWBJ1mE
"הו בשמיים":
https://youtu.be/-hjU2GCKx4g
השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:
https://youtu.be/0BXTdThz1ZA
וגם Duke Of Prunes המדהים:
https://youtu.be/rZJg8431i3I
זאפה בהופעה חיה:
https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes
וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:
https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך לאגדה זמר צעיר שתמך בו. שמו בוב דילן.
זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח", שהפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הפך את דילן לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של מלחמת וייטנאם, של הרצח של מרטין לותר קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם.
לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח... בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת. בכך הוא שינה את הרוק האמריקאי והעולמי לתמיד.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו, קול שהוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המצוחצחים, המנומסים והנקיים כל כך, שלפתע נשמעו משעממים משהו.
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ולשפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים מעצמם.
הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":
https://youtu.be/vWwgrjjIMXA
שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
מיסטר טמבורין מן:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ?t=65s
המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:
https://youtu.be/jtFEzhaNrT4
השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:
https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes
ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מה אנו חייבים לג'ים מוריסון והדלתות?
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון (Jim Morrison), מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, גבר יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
קיצור תולדות הלהקה:
https://youtu.be/-KRb-9kRLaA
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
קדימון לסרט עליו (מתורגם):
https://youtu.be/dTvChWD1cPQ
"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
מקלדת ה"פנדר רודס באס" בה ניגן הקלידן ריי את תפקידי באס:
https://youtu.be/toRILzPufa0
זכרונות ממוריסון:
https://youtu.be/wY8-q2L9n8Q?si=aeORe4rZb09ma7YB
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון (Jim Morrison), מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, גבר יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
קיצור תולדות הלהקה:
https://youtu.be/-KRb-9kRLaA
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
קדימון לסרט עליו (מתורגם):
https://youtu.be/dTvChWD1cPQ
"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
מקלדת ה"פנדר רודס באס" בה ניגן הקלידן ריי את תפקידי באס:
https://youtu.be/toRILzPufa0
זכרונות ממוריסון:
https://youtu.be/wY8-q2L9n8Q?si=aeORe4rZb09ma7YB
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
מה כה מופלא בסטילי דן?
בעולם הרוק, סטילי דן (Steely Dan) היא משהו מיוחד במינו, פלא מלא בהשפעות, רב סגנוני, עוף מוזר בהחלט. ג'אז-רוק שבא מעולם הג'אז, אבל לא היו בו אילתורים והוא הביא ניחוח של פולק-רוק ביטניקי אך מעודן, מושקע ומתוחכם עד לגבהים שאין כמותם.
האלבומים המסוגננים, המהוקצעים מאד ובלתי מתפשרים שלהם, שימשו במשך שנים רבות כאלבומי הדגמה למוכרי מערכות קול, כדי להפגין את איכות הציוד שהם מוכרים. לא היה נקי, מדויק ומהוקצע משיר של סטילי דן, כדי להדגים איך יכול אולפן ההקלטות לבקר בביתך...
הכל מתחיל בוולטר בקר ודונלד פייגן, הצמד המרכזי של סטילי דן, שעשו רוק שונה כל כך מרוק הגיטרות המחוספס של תחילת הסוונטיז ומהפופ הצבעוני שהציף את כל השאר. במקומם הציעו סטילי דן פופ-רוק-ג'אזי נקי, מלוטש ומסוגנן, שירים מהודקים ומדויקים שהם יצירות קטנות. בלי הנפיחות שאפיינה את להקות הרוק המתקדם והיומרנות שלהם להפוך את הרוק למיתולוגי כבר מחר, הגישה סטילי דן רוק חכם, מספיק קליל כדי להתחבר ומספיק אירוני וציני כדי לדבר ולקלוע גם למי שלא הספיקו למרד של הביטניקים וילדי הפרחים מהסיקסטיז ובאו מאוחר מדי. ואכן, כמעריצי הספרות הביטניקית, בנוסח ג’ק קרואק וויליאם בורוז, שגם השפיעו על הטקסטים שלהם, אפילו את שם הלהקה הם לקחו מ"ארוחה עירומה", ספרו המפורסם של בורוז.
כך הציעה סטילי דן טקסטים חכמים לאנשים שלא פעם העריצו דווקא את המוסיקה ואז הבינו שיש שם גם המון תוכן חכם ושורט והכי חשוב - הפקות ועיבודים שמצד אחד הכילו מגוון סגנוני מרהיב, של רוק, רוק מתקדם, ג'אז, בלוז, פופ, פולק ואפילו קאנטרי, ומצד שני השתמשו בהמון כלי נשיפה וזמרות ליווי מעולם מוסיקת הנשמה, שבו דווקא לא נגעו.
עם הקול השבור של דונלד פייגן, הלא מדויק, שעמד בניגוד מבריק לדיוק המהודק של המוסיקה שבה הוא הוגש ולזמרות הליווי המהוקצעות ואם יותר לנו, גם היפות כל כך. עם הגיטרות הצנועות והעדינות של סטילי דן, שמעולם לא ניסו להפוך את שירי המופת שלהם רקע לסולואים טרחניים וארוכים, שלא לומר נרקיסיסטיים, שכל כך אפיינו אז כל להקת רוק עם גיטריסט - הלהקה הזו התמקדה בביצועים מדויקים ואלבומי מופת מורכבים ומושקעים, שבאופן מפתיע הצליחו גם במכירות. מאד הצליחו.
בשיא הפעילות שלה, בשנים 1972-80, החלה סטילי דן כלהקה של ממש, אבל בשלב מסוים, אחרי שלושת האלבומים הראשונים, לא רצו השניים להופיע יותר והסתגרו באולפן עם יותר ויותר נגני אולפן מעולים. כך הפכו ללהקה של שניים, שהשאר בה הם נגנים מעולים אבל מתחלפים משיר לשיר. זו הייתה להקה שלא הרבתה להופיע, ששיריה היו קשים לביצוע על הבמה, שהסולן שלה נקלע לשירה לאחר ניסיונות להציב זמרים אחרים בפרונט. זו היה הרכב שהזיקנה עושה לו רק טוב, לעתים נדמה שאפילו יותר מצעירותה המופלאה באמת, כי בשנות האלפיים הם חזרו בגדול ואפילו להופיע ולא מעט. אז שמו לב אפילו המעריצים שסוף סוף הפרפקציוניזם ה"סטילי דני" קצת נרגע. הם הרשו לעצמם ליהנות עד השמיים. טוב, זה לא פלא - הם היו השמיים...
ההתחלה הרוקית - "Reelin in the Years" ב-1973:
https://youtu.be/2WTh_IEyU1w
כך יוצרים שיר של סטילי דן:
https://youtu.be/vSDD8rgUiNc
"אחיות בבל" - דונלד פייגן שר עם קיטרה ביד:
https://youtu.be/JMVKAOyTUe4
ראו כמה שגם במילים הם טובים - "דיקון בלוז":
https://youtu.be/2A0wGO3c2T8
"ג'וזי" בהופעה - מאופקים בגיטרה אבל יודעים את העבודה:
https://youtu.be/VaKhk5RFKRg
כך נעשה Aja, האלבום המפורסם של סטילי דן, עם סולו בלתי נשכח של ענק הסקסופון וויין שורטר:
https://youtu.be/u9MusH-QijY
וסרט תיעודי על האסתטיקה המופלאה של הלהקה הלא רגילה הזו:
https://youtu.be/SjXB894CZnM?long=yes
בעולם הרוק, סטילי דן (Steely Dan) היא משהו מיוחד במינו, פלא מלא בהשפעות, רב סגנוני, עוף מוזר בהחלט. ג'אז-רוק שבא מעולם הג'אז, אבל לא היו בו אילתורים והוא הביא ניחוח של פולק-רוק ביטניקי אך מעודן, מושקע ומתוחכם עד לגבהים שאין כמותם.
האלבומים המסוגננים, המהוקצעים מאד ובלתי מתפשרים שלהם, שימשו במשך שנים רבות כאלבומי הדגמה למוכרי מערכות קול, כדי להפגין את איכות הציוד שהם מוכרים. לא היה נקי, מדויק ומהוקצע משיר של סטילי דן, כדי להדגים איך יכול אולפן ההקלטות לבקר בביתך...
הכל מתחיל בוולטר בקר ודונלד פייגן, הצמד המרכזי של סטילי דן, שעשו רוק שונה כל כך מרוק הגיטרות המחוספס של תחילת הסוונטיז ומהפופ הצבעוני שהציף את כל השאר. במקומם הציעו סטילי דן פופ-רוק-ג'אזי נקי, מלוטש ומסוגנן, שירים מהודקים ומדויקים שהם יצירות קטנות. בלי הנפיחות שאפיינה את להקות הרוק המתקדם והיומרנות שלהם להפוך את הרוק למיתולוגי כבר מחר, הגישה סטילי דן רוק חכם, מספיק קליל כדי להתחבר ומספיק אירוני וציני כדי לדבר ולקלוע גם למי שלא הספיקו למרד של הביטניקים וילדי הפרחים מהסיקסטיז ובאו מאוחר מדי. ואכן, כמעריצי הספרות הביטניקית, בנוסח ג’ק קרואק וויליאם בורוז, שגם השפיעו על הטקסטים שלהם, אפילו את שם הלהקה הם לקחו מ"ארוחה עירומה", ספרו המפורסם של בורוז.
כך הציעה סטילי דן טקסטים חכמים לאנשים שלא פעם העריצו דווקא את המוסיקה ואז הבינו שיש שם גם המון תוכן חכם ושורט והכי חשוב - הפקות ועיבודים שמצד אחד הכילו מגוון סגנוני מרהיב, של רוק, רוק מתקדם, ג'אז, בלוז, פופ, פולק ואפילו קאנטרי, ומצד שני השתמשו בהמון כלי נשיפה וזמרות ליווי מעולם מוסיקת הנשמה, שבו דווקא לא נגעו.
עם הקול השבור של דונלד פייגן, הלא מדויק, שעמד בניגוד מבריק לדיוק המהודק של המוסיקה שבה הוא הוגש ולזמרות הליווי המהוקצעות ואם יותר לנו, גם היפות כל כך. עם הגיטרות הצנועות והעדינות של סטילי דן, שמעולם לא ניסו להפוך את שירי המופת שלהם רקע לסולואים טרחניים וארוכים, שלא לומר נרקיסיסטיים, שכל כך אפיינו אז כל להקת רוק עם גיטריסט - הלהקה הזו התמקדה בביצועים מדויקים ואלבומי מופת מורכבים ומושקעים, שבאופן מפתיע הצליחו גם במכירות. מאד הצליחו.
בשיא הפעילות שלה, בשנים 1972-80, החלה סטילי דן כלהקה של ממש, אבל בשלב מסוים, אחרי שלושת האלבומים הראשונים, לא רצו השניים להופיע יותר והסתגרו באולפן עם יותר ויותר נגני אולפן מעולים. כך הפכו ללהקה של שניים, שהשאר בה הם נגנים מעולים אבל מתחלפים משיר לשיר. זו הייתה להקה שלא הרבתה להופיע, ששיריה היו קשים לביצוע על הבמה, שהסולן שלה נקלע לשירה לאחר ניסיונות להציב זמרים אחרים בפרונט. זו היה הרכב שהזיקנה עושה לו רק טוב, לעתים נדמה שאפילו יותר מצעירותה המופלאה באמת, כי בשנות האלפיים הם חזרו בגדול ואפילו להופיע ולא מעט. אז שמו לב אפילו המעריצים שסוף סוף הפרפקציוניזם ה"סטילי דני" קצת נרגע. הם הרשו לעצמם ליהנות עד השמיים. טוב, זה לא פלא - הם היו השמיים...
ההתחלה הרוקית - "Reelin in the Years" ב-1973:
https://youtu.be/2WTh_IEyU1w
כך יוצרים שיר של סטילי דן:
https://youtu.be/vSDD8rgUiNc
"אחיות בבל" - דונלד פייגן שר עם קיטרה ביד:
https://youtu.be/JMVKAOyTUe4
ראו כמה שגם במילים הם טובים - "דיקון בלוז":
https://youtu.be/2A0wGO3c2T8
"ג'וזי" בהופעה - מאופקים בגיטרה אבל יודעים את העבודה:
https://youtu.be/VaKhk5RFKRg
כך נעשה Aja, האלבום המפורסם של סטילי דן, עם סולו בלתי נשכח של ענק הסקסופון וויין שורטר:
https://youtu.be/u9MusH-QijY
וסרט תיעודי על האסתטיקה המופלאה של הלהקה הלא רגילה הזו:
https://youtu.be/SjXB894CZnM?long=yes
ממה השתגע סיד בארט מנהיג הפינק פלויד?
זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.
רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.
בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.
למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.
הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.
הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.
כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.
סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.
האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.
כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.
גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.
אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.
הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.
מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.
ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.
בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.
הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.
הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.
מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.
חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.
לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.
הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:
https://youtu.be/xm2R7lNybGM
הופעתו המקורית:
https://youtu.be/jMOynjuAPvM
הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":
https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o
חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:
https://youtu.be/uKCMSWbC9VY
"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:
https://youtu.be/ahn_fVEF9e8
שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:
https://youtu.be/5tEYuJH_d-U
הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:
https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes
והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):
https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes
זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.
רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.
בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.
למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.
הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.
הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.
כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.
סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.
האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.
כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.
גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.
אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.
הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.
מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.
ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.
בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.
הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.
הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.
מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.
חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.
לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.
הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:
https://youtu.be/xm2R7lNybGM
הופעתו המקורית:
https://youtu.be/jMOynjuAPvM
הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":
https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o
חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:
https://youtu.be/uKCMSWbC9VY
"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:
https://youtu.be/ahn_fVEF9e8
שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:
https://youtu.be/5tEYuJH_d-U
הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:
https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes
והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):
https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes
למה רובים ושושנים עשו כל כך הרבה רעש?
אין כמו להקת "רובים ושושנים" (Guns n' Roses) בכדי להדגים את ההתפוצצות של הרוק בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז. הם היו האז הדבר הכי חם בעולם הרוק .
להקת הרוק האגדית גאנז אנד רוזס (Guns And Roses) החלה את דרכה, בשנת 1985, בעיר לוס אנג'לס. חברי הלהקה שילבו בהצטיינות יתרה רוק, בלוז, גלאם רוק ופאנק רוק, כדי ליצור מוסיקה משובחת, שהפכה אותם למכונות רוקנרול עתירות ממון, אלכוהול וסמים.
לא היו להם מתחרים של ממש אז. עם 28 מיליון עותקים, אלבום הבכורה שלהם היה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים. לאחר 28 חודשים בדרכים, הוכתר
מסע ההופעות שלהם לארוך ביותר בתולדות הרוק, ואפילו כשהוציאו אלבום כפול, הוא היה לאלבום הכפול היחיד שתפס בטבלת המכירות האמריקאיות, את שני המקומות - הראשון והשני.
בתחילת הדרך הופיעה הלהקה ברחבי ארצות הברית בהתמדה ויצרה לעצמה שם בחוף המערבי של ארצות הברית. צייד כשרונות שזיהה את יכולותיה, אחרי שראה הופעה שלהם במועדון בהוליווד, הצליח לבלבל את מתחריו, בכך ש"לכלך" על הלהקה. כך הצליח להחתים אותם ואף לגלות שהוא הצליח, על אף שהחוזה כמעט ונחתם בין הלהקה ובין חברה אחרת שעימה כמעט וחתמו.
כך הפכה Guns N' Roses, לאחת מלהקות הרוק החשובות והמצליחות בעולם, בשנות ה-90 ולמכונת מזומנים מטורפת. הלהקה התפרקה וסולן הלהקה המשיך עם השם שלה ונגנים חדשים, אבל חברי הלהקה המקוריים הצליחו בהמשך להתגבר על המחלוקות ושבו להופיע ביחד.
הנה הסיפור של Guns N' Roses:
https://youtu.be/jb3YmL_Z4Gw
Sweet Child O' Mine:
https://youtu.be/1w7OgIMMRc4
גשם נובמבר:
https://youtu.be/8SbUC-UaAxE
וסקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/r0vTWTuW8Ns?long=yes
אין כמו להקת "רובים ושושנים" (Guns n' Roses) בכדי להדגים את ההתפוצצות של הרוק בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז. הם היו האז הדבר הכי חם בעולם הרוק .
להקת הרוק האגדית גאנז אנד רוזס (Guns And Roses) החלה את דרכה, בשנת 1985, בעיר לוס אנג'לס. חברי הלהקה שילבו בהצטיינות יתרה רוק, בלוז, גלאם רוק ופאנק רוק, כדי ליצור מוסיקה משובחת, שהפכה אותם למכונות רוקנרול עתירות ממון, אלכוהול וסמים.
לא היו להם מתחרים של ממש אז. עם 28 מיליון עותקים, אלבום הבכורה שלהם היה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים. לאחר 28 חודשים בדרכים, הוכתר
מסע ההופעות שלהם לארוך ביותר בתולדות הרוק, ואפילו כשהוציאו אלבום כפול, הוא היה לאלבום הכפול היחיד שתפס בטבלת המכירות האמריקאיות, את שני המקומות - הראשון והשני.
בתחילת הדרך הופיעה הלהקה ברחבי ארצות הברית בהתמדה ויצרה לעצמה שם בחוף המערבי של ארצות הברית. צייד כשרונות שזיהה את יכולותיה, אחרי שראה הופעה שלהם במועדון בהוליווד, הצליח לבלבל את מתחריו, בכך ש"לכלך" על הלהקה. כך הצליח להחתים אותם ואף לגלות שהוא הצליח, על אף שהחוזה כמעט ונחתם בין הלהקה ובין חברה אחרת שעימה כמעט וחתמו.
כך הפכה Guns N' Roses, לאחת מלהקות הרוק החשובות והמצליחות בעולם, בשנות ה-90 ולמכונת מזומנים מטורפת. הלהקה התפרקה וסולן הלהקה המשיך עם השם שלה ונגנים חדשים, אבל חברי הלהקה המקוריים הצליחו בהמשך להתגבר על המחלוקות ושבו להופיע ביחד.
הנה הסיפור של Guns N' Roses:
https://youtu.be/jb3YmL_Z4Gw
Sweet Child O' Mine:
https://youtu.be/1w7OgIMMRc4
גשם נובמבר:
https://youtu.be/8SbUC-UaAxE
וסקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/r0vTWTuW8Ns?long=yes
איך הפכה מטאליקה את המטאל פופולרי ומה הכעיס את מעריציה?
בשנות ה-90 היתה "מטאליקה" (Metallica) לשם דבר ברוק העולמי. זו הייתה הלהקה שמיזגה הכי טוב את הת'ראש עם המטאל המלודי, עם סולואי גיטרה מלודיים ואלמותיים ויצרה סטנדרט סאונד חדש ברוק העולמי.
הלהקה הזו הפכה את המטאל לסגנון מקובל אפילו ב-MTV, שחיפש עד אז רק פופ ופופ. כמו משה שהוציא את עם ישראל ממצרים, מטאליקה הוציאו את המטאל מהגטו של המטאל, ממקום של מעריצים מעטים, גם אם מכורים - לעולמות של הצלחה שממלאת אצטדיונים ומשנה את הסאונד של תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מהקצה אל הקצה.
אבל זה לא פשוט כל כך. הלהקה, שהונהגה על ידי הזמר והמנהיג ג'יימס הטפילד (James Hetfield) והמתופף אולריך (Ulrich), היא להקה עם שני ראשים של אמנים שכל אחד מהם התבצר בדעותיו. הראשון, דומיננטי וחזק במיוחד, האיש המזוהה עם הלהקה בקול המטורף שלו ובהופעה מרשימה ומקועקעת. השני הוא מתופף על, עם יכולת ותדמית של רוקר מקצוען ומדויק.
יש שיאמרו שזרע הטירוף של מה שיקרה עם הלהקה החל בספטמבר 1986, כשנהרג בסיסט הלהקה קליף ברטון (Cliff Burton). ברטון, רק בן 24, נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה, כשהאוטובוס של הלהקה החליק והתהפך בשוודיה. הוא עף מהחלון ומת מיד. ביחד אתו, רבים יאמרו, מתה גם הפשרה בלהקה בין שני המנהיגים והדרך הבלתי מתפשרת של המטאל שאליו הוא עצמו משך.
אבל השניים התאוששו מהר והפכו את מטאליקה להצלחה עולמית. מכאן, יאמרו רבים ממעריצי הלהקה המקוריים והטהרניים, זה רק ילך ויתדרדר. מנהיגי הלהקה ימשיכו ויתנו הופעות בלתי נתפסות ויתנו את הנשמה, גם כשיהפכו למיליונרים שבעים, אבל הדרך תלך ותאבד את העניין שבה.
מילה על תת-הסגנון "ת'ראש מטאל" - פירוש המילה Thrash הוא "הצלפה" או "מכה חזקה". השם נולד מהצליל האגרסיבי, אפילו מלוכלך שלו, משהו שקצת מזכיר מהלומת פטיש על ברזל. הסגנון הזה הציע תיפוף מהיר, דיסטורשן כבד במהירות נגינה גבוהה, קצב לא-מלודי ודגש חזק על טכניקת הנגינה ועל הכלים, לעומת השירה.
הת'ראש מטאל שבו דגלה מטאליקה נבנה במידה רבה עם והפך אותה לאימפריית רוק שהגיעה לכל מקום בעולם. אבל בהדרגה החלה מי שנחשבת היום להקת המטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, לשחרר את עצמה מהרוח המקורית שלו, הרפתה את הקצב המהיר בטירוף שלה והתחילה לעשות פופ שנשמע כמו מטאל, אבל הוא בעצם פופ.
את האלבום השחור של מטאליקה רבים רואים כאלבום שהוזיל את המוסיקה של הלהקה והפך אותה ממוסחרת מאד. המעריצים המקוריים, שהעריצו את הלהקה עד אז, טוענים שזה הרגע שבו מטאליקה התנתקה מהשורשים המוסיקליים הכבדים ושהאלבום עצמו הוא מיד-טמפו לאוהבי מוסיקת המטאל. בכלל, בעיני מעריציה האדוקים היו שני האלבומים: 'Load' ו'Reload', סוג של הכרזה על קיצה המוסיקלי של הלהקה.
אבל האחרים אומרים שזה שהקהל קנה את האלבום הזה ועשה אותו מסחרי, רק עשה ללהקה טוב. כמו פיל קולינס, שפתח את ג'נסיס להמונים שלא האזינו לרוק מתקדם עד אז, או האלבום 'Nevermind' של נירוונה, שפתח להמונים חלון אל סצנת הגראנג', האלבום השחור היה סוג של גשר עבור רבים שהגיעו בזכותו להאזין למטאל. בזכותו האזינו פתאום ההמונים גם ללהקות אחרות ורבות, שבלעדיו סביר שלעולם לא היו מגיעות לחשיפה כזו.
בזכותו עשו חברי מטאליקה, בעיקר שני המנהיגים, הרבה כסף. המון המון כסף - אם לדייק. מכאן הלכה מטאליקה וחתכה את האורך של שיריה הארוכים, הידקה אותם ופישטה את המורכבות שלהם. זה הרחיב את גבולות הקהל שלה והפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בעולם, אבל יהיו מי שיאמרו שהיא מכרה את נפשה לשטן של הפופ ולכסף שהוא יודע לחלק למי שעושים את מה שהוא רוצה.
הנה תולדות להקת מטאליקה:
https://www.youtube.com/watch?v=dygawlkGwIM
ראו כמה הם טובים בלייב - עם Enter Sandman:
https://youtu.be/87by1DjfxLw
בלדת הרוק "שום דבר אחר לא משנה" - Nothing Else Matters:
https://youtu.be/tAGnKpE4NCI
"אחד" One בהופעה חיה ב-2016:
https://youtu.be/W2pa0cYRTkE
"פייד טו בלאק" Fade to Black:
https://youtu.be/A-4K4SX0m70
וכלהקה של אצטדיונים עם "אדון הבובות" Master of Puppets:
https://youtu.be/2f1Ny74_ou0
סקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/YsUWewEeS54?long=yes
בשנות ה-90 היתה "מטאליקה" (Metallica) לשם דבר ברוק העולמי. זו הייתה הלהקה שמיזגה הכי טוב את הת'ראש עם המטאל המלודי, עם סולואי גיטרה מלודיים ואלמותיים ויצרה סטנדרט סאונד חדש ברוק העולמי.
הלהקה הזו הפכה את המטאל לסגנון מקובל אפילו ב-MTV, שחיפש עד אז רק פופ ופופ. כמו משה שהוציא את עם ישראל ממצרים, מטאליקה הוציאו את המטאל מהגטו של המטאל, ממקום של מעריצים מעטים, גם אם מכורים - לעולמות של הצלחה שממלאת אצטדיונים ומשנה את הסאונד של תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מהקצה אל הקצה.
אבל זה לא פשוט כל כך. הלהקה, שהונהגה על ידי הזמר והמנהיג ג'יימס הטפילד (James Hetfield) והמתופף אולריך (Ulrich), היא להקה עם שני ראשים של אמנים שכל אחד מהם התבצר בדעותיו. הראשון, דומיננטי וחזק במיוחד, האיש המזוהה עם הלהקה בקול המטורף שלו ובהופעה מרשימה ומקועקעת. השני הוא מתופף על, עם יכולת ותדמית של רוקר מקצוען ומדויק.
יש שיאמרו שזרע הטירוף של מה שיקרה עם הלהקה החל בספטמבר 1986, כשנהרג בסיסט הלהקה קליף ברטון (Cliff Burton). ברטון, רק בן 24, נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה, כשהאוטובוס של הלהקה החליק והתהפך בשוודיה. הוא עף מהחלון ומת מיד. ביחד אתו, רבים יאמרו, מתה גם הפשרה בלהקה בין שני המנהיגים והדרך הבלתי מתפשרת של המטאל שאליו הוא עצמו משך.
אבל השניים התאוששו מהר והפכו את מטאליקה להצלחה עולמית. מכאן, יאמרו רבים ממעריצי הלהקה המקוריים והטהרניים, זה רק ילך ויתדרדר. מנהיגי הלהקה ימשיכו ויתנו הופעות בלתי נתפסות ויתנו את הנשמה, גם כשיהפכו למיליונרים שבעים, אבל הדרך תלך ותאבד את העניין שבה.
מילה על תת-הסגנון "ת'ראש מטאל" - פירוש המילה Thrash הוא "הצלפה" או "מכה חזקה". השם נולד מהצליל האגרסיבי, אפילו מלוכלך שלו, משהו שקצת מזכיר מהלומת פטיש על ברזל. הסגנון הזה הציע תיפוף מהיר, דיסטורשן כבד במהירות נגינה גבוהה, קצב לא-מלודי ודגש חזק על טכניקת הנגינה ועל הכלים, לעומת השירה.
הת'ראש מטאל שבו דגלה מטאליקה נבנה במידה רבה עם והפך אותה לאימפריית רוק שהגיעה לכל מקום בעולם. אבל בהדרגה החלה מי שנחשבת היום להקת המטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, לשחרר את עצמה מהרוח המקורית שלו, הרפתה את הקצב המהיר בטירוף שלה והתחילה לעשות פופ שנשמע כמו מטאל, אבל הוא בעצם פופ.
את האלבום השחור של מטאליקה רבים רואים כאלבום שהוזיל את המוסיקה של הלהקה והפך אותה ממוסחרת מאד. המעריצים המקוריים, שהעריצו את הלהקה עד אז, טוענים שזה הרגע שבו מטאליקה התנתקה מהשורשים המוסיקליים הכבדים ושהאלבום עצמו הוא מיד-טמפו לאוהבי מוסיקת המטאל. בכלל, בעיני מעריציה האדוקים היו שני האלבומים: 'Load' ו'Reload', סוג של הכרזה על קיצה המוסיקלי של הלהקה.
אבל האחרים אומרים שזה שהקהל קנה את האלבום הזה ועשה אותו מסחרי, רק עשה ללהקה טוב. כמו פיל קולינס, שפתח את ג'נסיס להמונים שלא האזינו לרוק מתקדם עד אז, או האלבום 'Nevermind' של נירוונה, שפתח להמונים חלון אל סצנת הגראנג', האלבום השחור היה סוג של גשר עבור רבים שהגיעו בזכותו להאזין למטאל. בזכותו האזינו פתאום ההמונים גם ללהקות אחרות ורבות, שבלעדיו סביר שלעולם לא היו מגיעות לחשיפה כזו.
בזכותו עשו חברי מטאליקה, בעיקר שני המנהיגים, הרבה כסף. המון המון כסף - אם לדייק. מכאן הלכה מטאליקה וחתכה את האורך של שיריה הארוכים, הידקה אותם ופישטה את המורכבות שלהם. זה הרחיב את גבולות הקהל שלה והפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בעולם, אבל יהיו מי שיאמרו שהיא מכרה את נפשה לשטן של הפופ ולכסף שהוא יודע לחלק למי שעושים את מה שהוא רוצה.
הנה תולדות להקת מטאליקה:
https://www.youtube.com/watch?v=dygawlkGwIM
ראו כמה הם טובים בלייב - עם Enter Sandman:
https://youtu.be/87by1DjfxLw
בלדת הרוק "שום דבר אחר לא משנה" - Nothing Else Matters:
https://youtu.be/tAGnKpE4NCI
"אחד" One בהופעה חיה ב-2016:
https://youtu.be/W2pa0cYRTkE
"פייד טו בלאק" Fade to Black:
https://youtu.be/A-4K4SX0m70
וכלהקה של אצטדיונים עם "אדון הבובות" Master of Puppets:
https://youtu.be/2f1Ny74_ou0
סקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/YsUWewEeS54?long=yes
איך דילן הפך לרוק ופרס נובל?
בוב דילן (Bob Dylan) הוא אחד מגדולי הפופ ואולי המוסיקאי הבודד החשוב ביותר במאה ה-20. כשפורסם שהוא זכה בפרס נובל אמר על כך לאונרד כהן ש"לתת לדילן פרס נובל זה כמו לתלות מדליה על האוורסט ולומר שהוא ההר הגבוה בעולם".
או בשפה פשוטה, העולם לא זקוק לפרס שבא מאוסלו כדי לדעת שדילן הוא האיש המשמעותי ביותר למוסיקת הפופ במאה האחרונה. העולם יודע זאת היטב.
בוב דילן פרץ לתודעה בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא היה האיש שהכניס למוסיקת הפופ תכנים חדשים, מסרים חברתיים נועזים וחשובים ותכנים נעלים של שירה ופילוסופיה ברמה הגבוהה ביותר.
שיריו של דילן הפכו להמנונים של שינוי ושל זכויות אזרח ודמוקרטיה בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. הוא הפך את המוסיקה לשפה של הדור הצעיר, שיש לו מה לומר.
גם שירתו המשונה, לא דומה לשום זמר שקדם לו, שינתה את עולם הביטוי של הפופ האמריקני והעולמי. הוא לימד את אוהבי המוסיקה שכדי להיות נערצת, זמרה לא חייבת להיות יפה, אלא מוכרחה להיות אמיתית ואמינה.
והמהפכה שעשה קשורה גם בצליל שלו. כי דווקא כשזכה להערצת כולם, כזמר פולק אמריקאי מובחר, העז בוב דילן ועשה מהפכה עוד יותר קשה - הוא הכניס גיטרות חשמליות ורוק רעשני למוסיקת הפולק שלו.
כשעשה זאת בפסטיבל ניופורט ב-1965 הוא עורר עליו את זעם מעריציו. אבל הוא עמד על דעתו האמנותית שהמוסיקה שלו חייבת להתפתח ולהתעדכן. כך הוא פרץ את הדרך לרוק העולמי, בדרך להפוך למוסיקה משמעותית ועמוקה, עם מסרים חברתיים וגישה רצינית מבעבר.
המעניין שעולם הרוק כולו עבר את המהפך בעקבות דילן. גם משום כך היה דילן לאחד האמנים המוערכים בעולם. גם היום ועל אף גילו המבוגר מאוד, הוא נחשב לאחד מהיוצרים המעניינים בפופ העולמי.
הנה דילן כשלידו לאונרד כהן - מגדולי הכותבים של המאה העשרים (בעברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
סיפורו של בוב דילן:
https://youtu.be/VWgJzOzbKQ4
הופעה של דילן הצעיר בתחילת דרכו:
http://youtu.be/OeP4FFr88SQ
השיר "התשובה נישאת ברוח" שהפך להמנון "התנועה לזכויות האזרח":
http://youtu.be/vWwgrjjIMXA
"בפקעת של עצבות" (Tangled Up In Blue):
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
גרסה אקוסטית של "נוקש בשערי שמיים" (Knockin' On Heaven's Door):
https://youtu.be/cJpB_AEZf6U
ניתוח מבריק של האיכויות הליריות שלו כמשורר שהוכתר לפרס נובל:
https://youtu.be/In6gCrGeZfA
והשיר" הוריקן" על המתאגרף שנכלא על רצח שלא עשה:
https://youtu.be/pm6xCwNKtnQ?long=yes
בוב דילן (Bob Dylan) הוא אחד מגדולי הפופ ואולי המוסיקאי הבודד החשוב ביותר במאה ה-20. כשפורסם שהוא זכה בפרס נובל אמר על כך לאונרד כהן ש"לתת לדילן פרס נובל זה כמו לתלות מדליה על האוורסט ולומר שהוא ההר הגבוה בעולם".
או בשפה פשוטה, העולם לא זקוק לפרס שבא מאוסלו כדי לדעת שדילן הוא האיש המשמעותי ביותר למוסיקת הפופ במאה האחרונה. העולם יודע זאת היטב.
בוב דילן פרץ לתודעה בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא היה האיש שהכניס למוסיקת הפופ תכנים חדשים, מסרים חברתיים נועזים וחשובים ותכנים נעלים של שירה ופילוסופיה ברמה הגבוהה ביותר.
שיריו של דילן הפכו להמנונים של שינוי ושל זכויות אזרח ודמוקרטיה בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. הוא הפך את המוסיקה לשפה של הדור הצעיר, שיש לו מה לומר.
גם שירתו המשונה, לא דומה לשום זמר שקדם לו, שינתה את עולם הביטוי של הפופ האמריקני והעולמי. הוא לימד את אוהבי המוסיקה שכדי להיות נערצת, זמרה לא חייבת להיות יפה, אלא מוכרחה להיות אמיתית ואמינה.
והמהפכה שעשה קשורה גם בצליל שלו. כי דווקא כשזכה להערצת כולם, כזמר פולק אמריקאי מובחר, העז בוב דילן ועשה מהפכה עוד יותר קשה - הוא הכניס גיטרות חשמליות ורוק רעשני למוסיקת הפולק שלו.
כשעשה זאת בפסטיבל ניופורט ב-1965 הוא עורר עליו את זעם מעריציו. אבל הוא עמד על דעתו האמנותית שהמוסיקה שלו חייבת להתפתח ולהתעדכן. כך הוא פרץ את הדרך לרוק העולמי, בדרך להפוך למוסיקה משמעותית ועמוקה, עם מסרים חברתיים וגישה רצינית מבעבר.
המעניין שעולם הרוק כולו עבר את המהפך בעקבות דילן. גם משום כך היה דילן לאחד האמנים המוערכים בעולם. גם היום ועל אף גילו המבוגר מאוד, הוא נחשב לאחד מהיוצרים המעניינים בפופ העולמי.
הנה דילן כשלידו לאונרד כהן - מגדולי הכותבים של המאה העשרים (בעברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
סיפורו של בוב דילן:
https://youtu.be/VWgJzOzbKQ4
הופעה של דילן הצעיר בתחילת דרכו:
http://youtu.be/OeP4FFr88SQ
השיר "התשובה נישאת ברוח" שהפך להמנון "התנועה לזכויות האזרח":
http://youtu.be/vWwgrjjIMXA
"בפקעת של עצבות" (Tangled Up In Blue):
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
גרסה אקוסטית של "נוקש בשערי שמיים" (Knockin' On Heaven's Door):
https://youtu.be/cJpB_AEZf6U
ניתוח מבריק של האיכויות הליריות שלו כמשורר שהוכתר לפרס נובל:
https://youtu.be/In6gCrGeZfA
והשיר" הוריקן" על המתאגרף שנכלא על רצח שלא עשה:
https://youtu.be/pm6xCwNKtnQ?long=yes
מה תרם ליטל ריצ'ארד לרוקנרול?
הוא היה בסך הכל בן 25, כשבאמצע הופעה באוסטרליה הביט ריצ'רד הקטן (Little Richard) לשמיים וראה שם "כדור אש ענקי שפוצץ לי את הראש". כדור האש היה הלוויין הסובייטי ספוטניק ששרידיו נכנסו לאטמוספרה ונשרפו. אבל לליטל ריצ'ארד, זמר הרוקנרול המצליח בעולם, זה הספיק כדי להפסיק ב-1957 את הקריירה המצליחה שלו ולהפוך למאמין נוצרי, שנרשם ללימודי דת והקפיד לשיר רק שירי גוספל ואמונה.
החזרה של ליטל ריצ'ארד לאלוהים היא זו שגם הפכה אותו לפחות נחשב בקרב האבות המייסדים של הרוקנרול, המוסיקה ששינתה את פני התרבות הפופולארית במחצית השניה של המאה ה-20.
אמנם כמה שנים לאחר מכן הוא ישוב להופיע. להקות החימום שלו בהופעותיו הבריטיות יהיו אז שתי הלהקות שעתידות להיות הכורים האטומיים של הרוקנרול בשנות ה-60, "הביטלס" ב-1963 ושנה אחר-כך גם ה"רולינג סטונז". אבל בשלב הזה יהיה כבר ריצ'רד הקטן אחרי השיא שלו ומעריציו יבואו להופעותיו בעיקר כדי להיזכר בימים צעירים יותר.
הזמר עם האנרגיה הלא תיאמן שתרם כמה שנים לפני כן לרוקנרול את הצרחה המטורפת והפראית שלו היה אחד מראשוני הרוקנרול ומהחשובים שבהם. הוא היה צעיר, כריזמתי, סוער ומוכשר להפליא. בשנים הראשונות, לפני החזרה בתשובה, הוא הפציץ שוב ושוב את הרדיו בלהיטי ענק ממכרים, שהפכו את הנוער של אז למעריצים גדולים.
באותה תקופה הוא גם עשה מהפכה חברתית של ממש, שתרמה תרומה משמעותית לביטול ההפרדה הגזעית באמריקה. מבלי משים הוא גרם גם לבני נוער לבנים לקנות תקליטים עם מוסיקה שחורה. עד אז הם קנו תקליטי שירים מתקתקים, של זמרים לבנים ומלוקקים שהג'ל בשיער היה הדבר הכי מבריק בהם.
אבל ליטל ריצ'ארד הוא זה שהוביל את המהפכה המוסיקלית שהביאה את כולם, צעירים לבנים ושחורים גם יחד, להעריץ את אותה המוסיקה, לקנות את אותם להיטים ולרקוד ביחד על רחבת הריקודים, כאילו לא היו אלה צאצאים של עבדים והאחרים - של בעליהם.
"בשתיים וחצי דקות אמר השיר 'טוטי פרוטי' את כל מה שצריך לדעת על אהבה, תשוקה וחופש", הטעים ההיסטוריון המעריץ דייוויד קירבי שכתב ספר על הריצ'רד והתופעה. ואכן, השיר שנפתח בצעקת ג'יבריש לא ברורה אבל נחרצת "א וופ באפ אלומה אלאפ בם בום!" וממשיך בגניחות "טוטי פרוטי!" היה מהפכת השחרור של הרוקנרול מהמוסיקה של סבתא. הוא היה להיט הרוקנרול הכי פרוע ומזמין של הפיפטיז אבל גם סימן את המטאור ששרף את עצמו בכניסה אל האטמוספרה של הרוק המסעיר עוד יותר, זה של שנות השישים.
הנה סיפורו של ליטל ריצ'ארד:
http://youtu.be/XzIXPt7aNAs
בלהיטו הגדול "טוטי פרוטי":
http://youtu.be/3kM1khne_sg
ליטל ריצ'רד ב"סאלי הארוכה והגבוהה":
https://youtu.be/jqxNSvFMkag
וביום ההולדת של מוחמד עלי:
http://youtu.be/AK_jm3Hz1Wk
הוא היה בסך הכל בן 25, כשבאמצע הופעה באוסטרליה הביט ריצ'רד הקטן (Little Richard) לשמיים וראה שם "כדור אש ענקי שפוצץ לי את הראש". כדור האש היה הלוויין הסובייטי ספוטניק ששרידיו נכנסו לאטמוספרה ונשרפו. אבל לליטל ריצ'ארד, זמר הרוקנרול המצליח בעולם, זה הספיק כדי להפסיק ב-1957 את הקריירה המצליחה שלו ולהפוך למאמין נוצרי, שנרשם ללימודי דת והקפיד לשיר רק שירי גוספל ואמונה.
החזרה של ליטל ריצ'ארד לאלוהים היא זו שגם הפכה אותו לפחות נחשב בקרב האבות המייסדים של הרוקנרול, המוסיקה ששינתה את פני התרבות הפופולארית במחצית השניה של המאה ה-20.
אמנם כמה שנים לאחר מכן הוא ישוב להופיע. להקות החימום שלו בהופעותיו הבריטיות יהיו אז שתי הלהקות שעתידות להיות הכורים האטומיים של הרוקנרול בשנות ה-60, "הביטלס" ב-1963 ושנה אחר-כך גם ה"רולינג סטונז". אבל בשלב הזה יהיה כבר ריצ'רד הקטן אחרי השיא שלו ומעריציו יבואו להופעותיו בעיקר כדי להיזכר בימים צעירים יותר.
הזמר עם האנרגיה הלא תיאמן שתרם כמה שנים לפני כן לרוקנרול את הצרחה המטורפת והפראית שלו היה אחד מראשוני הרוקנרול ומהחשובים שבהם. הוא היה צעיר, כריזמתי, סוער ומוכשר להפליא. בשנים הראשונות, לפני החזרה בתשובה, הוא הפציץ שוב ושוב את הרדיו בלהיטי ענק ממכרים, שהפכו את הנוער של אז למעריצים גדולים.
באותה תקופה הוא גם עשה מהפכה חברתית של ממש, שתרמה תרומה משמעותית לביטול ההפרדה הגזעית באמריקה. מבלי משים הוא גרם גם לבני נוער לבנים לקנות תקליטים עם מוסיקה שחורה. עד אז הם קנו תקליטי שירים מתקתקים, של זמרים לבנים ומלוקקים שהג'ל בשיער היה הדבר הכי מבריק בהם.
אבל ליטל ריצ'ארד הוא זה שהוביל את המהפכה המוסיקלית שהביאה את כולם, צעירים לבנים ושחורים גם יחד, להעריץ את אותה המוסיקה, לקנות את אותם להיטים ולרקוד ביחד על רחבת הריקודים, כאילו לא היו אלה צאצאים של עבדים והאחרים - של בעליהם.
"בשתיים וחצי דקות אמר השיר 'טוטי פרוטי' את כל מה שצריך לדעת על אהבה, תשוקה וחופש", הטעים ההיסטוריון המעריץ דייוויד קירבי שכתב ספר על הריצ'רד והתופעה. ואכן, השיר שנפתח בצעקת ג'יבריש לא ברורה אבל נחרצת "א וופ באפ אלומה אלאפ בם בום!" וממשיך בגניחות "טוטי פרוטי!" היה מהפכת השחרור של הרוקנרול מהמוסיקה של סבתא. הוא היה להיט הרוקנרול הכי פרוע ומזמין של הפיפטיז אבל גם סימן את המטאור ששרף את עצמו בכניסה אל האטמוספרה של הרוק המסעיר עוד יותר, זה של שנות השישים.
הנה סיפורו של ליטל ריצ'ארד:
http://youtu.be/XzIXPt7aNAs
בלהיטו הגדול "טוטי פרוטי":
http://youtu.be/3kM1khne_sg
ליטל ריצ'רד ב"סאלי הארוכה והגבוהה":
https://youtu.be/jqxNSvFMkag
וביום ההולדת של מוחמד עלי:
http://youtu.be/AK_jm3Hz1Wk
מי הייתה להקת המי?
ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.
ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"
מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.
כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.
לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.
עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.
הנה סיפורה של להקת "המי":
https://youtu.be/s0iQRqS1nNE
השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):
https://youtu.be/qN5zw04WxCc
"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:
https://youtu.be/h6qb_voOxHw
"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:
https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE
בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":
https://youtu.be/MomyaekDrdA
"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":
https://youtu.be/H_r_dWenKhk
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.
ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"
מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.
כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.
לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.
עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.
הנה סיפורה של להקת "המי":
https://youtu.be/s0iQRqS1nNE
השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):
https://youtu.be/qN5zw04WxCc
"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:
https://youtu.be/h6qb_voOxHw
"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:
https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE
בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":
https://youtu.be/MomyaekDrdA
"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":
https://youtu.be/H_r_dWenKhk
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
מי המוסיקאי העשיר בתולדות המוסיקה?
הוא היה אחד ממנהיגי הביטלס, הלהקה החשובה בתולדות הפופ, אבל כיום אפשר כבר לזהות שהזמר ובסיסט הביטלס פול מקרטני הוא גם הראשון שחצה את גבול מיליארד הדולרים והפך לאמן הפופ העשיר ביותר בהיסטוריה.
כבר מתחילת שנות ה-2000 היה מקרטני לידוען העשיר ביותר. במהלך השנים הוא רכש זכויות של מוסיקאים רבים שהוא העריך ומעריך, כמו באדי הולי, הזמר-יוצר הראשון בתולדות הרוק והאליל של הביטלס, מי שעל שם להקתו, "הצרצרים", הם בחרו לעצמם את השם "החיפושיות". מעבר לסנטימנט וההערצה להולי, מקרטני מרוויח מהם עד היום לא מעט כסף.
בשנים האחרונות הפך מי שגדל כבנו של מוסיקאי ג'אז מליברפול, אבל לא למד תווים וחיבר את המוסיקה הנהדרת שלו בכישרון טבעי, למיליארדר הראשון בהיסטוריה של המוסיקה. עוד אב נוסף, אביה איש הכספים של חברתו לינדה, לימד אותו כיצד לנהל את ענייניו הכספיים ותרם רבות להבנתו העסקית ולהצלחתו.
כיום שווה הונו הרבה יותר. כל מסע הופעות שלו מוסיף כמה מיליונים נוספים לחשבון הבנק שלו. ואגב, רק לשם הדיוק - מלהקת הביטלס, אחת הלהקות המצליחות בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הרוויח מקרטני "רק" 7 מיליון דולר. את כל השאר הוא עשה בקריירת הסולו ובחוש העסקי הבולט שלו, כמו גם מהידע הרב שרכש מאביה של אשתו, לינדה מקרטני, שהלכה לצערו לעולמה מוקדם מדי, ממחלת הסרטן.
הנה הוא והקריירה המופלאה שלו בקצרה:
https://youtu.be/7uOIQxmaYmw
קצה ראיון עם מקרטני על חוויית הביטלס:
https://youtu.be/h_gjSQCxxhw
קצת נתונים על עושרו:
https://youtu.be/37qw521cYJU
האיש הרציני הזה יודע לשעשע:
https://youtu.be/W2qqOYmY82k
הוא היה אחד ממנהיגי הביטלס, הלהקה החשובה בתולדות הפופ, אבל כיום אפשר כבר לזהות שהזמר ובסיסט הביטלס פול מקרטני הוא גם הראשון שחצה את גבול מיליארד הדולרים והפך לאמן הפופ העשיר ביותר בהיסטוריה.
כבר מתחילת שנות ה-2000 היה מקרטני לידוען העשיר ביותר. במהלך השנים הוא רכש זכויות של מוסיקאים רבים שהוא העריך ומעריך, כמו באדי הולי, הזמר-יוצר הראשון בתולדות הרוק והאליל של הביטלס, מי שעל שם להקתו, "הצרצרים", הם בחרו לעצמם את השם "החיפושיות". מעבר לסנטימנט וההערצה להולי, מקרטני מרוויח מהם עד היום לא מעט כסף.
בשנים האחרונות הפך מי שגדל כבנו של מוסיקאי ג'אז מליברפול, אבל לא למד תווים וחיבר את המוסיקה הנהדרת שלו בכישרון טבעי, למיליארדר הראשון בהיסטוריה של המוסיקה. עוד אב נוסף, אביה איש הכספים של חברתו לינדה, לימד אותו כיצד לנהל את ענייניו הכספיים ותרם רבות להבנתו העסקית ולהצלחתו.
כיום שווה הונו הרבה יותר. כל מסע הופעות שלו מוסיף כמה מיליונים נוספים לחשבון הבנק שלו. ואגב, רק לשם הדיוק - מלהקת הביטלס, אחת הלהקות המצליחות בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הרוויח מקרטני "רק" 7 מיליון דולר. את כל השאר הוא עשה בקריירת הסולו ובחוש העסקי הבולט שלו, כמו גם מהידע הרב שרכש מאביה של אשתו, לינדה מקרטני, שהלכה לצערו לעולמה מוקדם מדי, ממחלת הסרטן.
הנה הוא והקריירה המופלאה שלו בקצרה:
https://youtu.be/7uOIQxmaYmw
קצה ראיון עם מקרטני על חוויית הביטלס:
https://youtu.be/h_gjSQCxxhw
קצת נתונים על עושרו:
https://youtu.be/37qw521cYJU
האיש הרציני הזה יודע לשעשע:
https://youtu.be/W2qqOYmY82k
