» «
היפים
מה עשו ההיפים של שנות ה-60?



ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים. הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.

ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.

כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.


הנה תרבות ההיפים:

https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


הנה פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":

https://youtu.be/R_raXzIRgsA


מצגת על ההיפים של הסיקסטיז:

https://youtu.be/3jbBNCjrPws


ועוד אחת:

https://youtu.be/ZR_HLlRP1ro


ההיפים בעיניים מחויכות:

https://youtu.be/9OrSRMaWgFw


וסרט תיעודי על ההיפים:

https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes
המחזמר שיער
מהו המחזמר שהיה לסמל?



"שיער" הוא שמו של מחזמר רוק מהפכני ושובר מוסכמות משנות ה-60, שתאר את עולמם של הצעירים ההיפים באמריקה ואת האהבות והסערות הרגשיות שהם חוו אז, לצד הביקורת החברתית הנוקבת שלהם על החברה של המבוגרים ומרד הנעורים כנגד מה שנתפס בעיניהם כרקוב.

המחזמר הועלה לראשונה בסוף שנות ה-60, ממש בזמן שמהפכת ה"היפים" התרחשה בארצות הברית והחלה להתפשט בעולם המערבי. העלילה התרכזה בחבורת היפים שוחרי שלום ואהבה, בימים שלפני גיוסו של קלוד מנהיגם לצבא ולמלחמה בוויטנאם.

כשעלה "שיער" לראשונה בשנת 1967, זה היה שיא תקופת ההיפים, שכונו "ילדי הפרחים". צעירים אלה, שהאמינו בשלום, פתיחות, שוויון, חופש ואהבה חופשית, ראו במלחמה בוייטנאם דוגמה למה שרקוב בחברה האמריקנית. המחזמר היטיב לשרטט את הלבטים שלהם בחיפוש דרך חדשה לעצמם, תוך התמודדות עם המציאות שמסביבם ועם מערכת היחסים שבין הפרט לקבוצה.

ב-1979, כ-12 שנה מאוחר יותר, הביא סרטו של הבמאי מילוש פורמן "שיער", את עלילת המחזמר והשירים מתוכו אל האקרנים. הסרט, שהציג בדיעבד את "ילדי הפרחים", אותם היפים מורדים של שנות ה-60, הפיץ בכל העולם את הרעיונות של המחזמר ונתן ביטוי לשאיפה של צעירים לעולם טוב וצודק יותר, עולם של אהבה וללא מלחמות.


הנה סיפור המחזמר דרך ההפקה הישראלית האחרונה:

https://youtu.be/y_h22_O0uZQ?t=26s&end=3m11s


הנה השיר "תנו לשמש יד" מתוך המחזמר "שיער":

https://youtu.be/fhNrqc6yvTU


והשיר "אקווריוס":

https://youtu.be/Cb8luHdpR84


קדימון מהמחזמר "שיער" כפי שהוצג בישראל בשנים האחרונות:

https://youtu.be/K-U1K_1UTLE


וקטעים מהביצוע של "שיער" בישראל של שנות ה-70, בין השאר עם צביקה פיק ומרגול:

https://youtu.be/MXtSMLUGICk?t=5m42s
ילדי הפרחים
מי היו "ילדי הפרחים"?



"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים. בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.

לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער. "ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם. ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים. בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.

תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".


הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז:

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


וחדשות מהעבר על ילדי הפרחים והקול שלהם:

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
קיץ של אהבה
מה היה הקיץ של אהבה?



"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...

ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...

אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.

הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.

אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.

בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.


הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:

https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM


תמונות מהפסטיבלים והריקודים של אותו קיץ מופלא:

https://youtu.be/RuSUpqdYV-I


ועוד חומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:

https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":

https://youtu.be/bch1_Ep5M1s


הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:

https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c


ומצגת וידאו של תמונות התקופה:

https://youtu.be/7I0vkKy504U

היפים

אדם בעקבות גורלו
מה הנציח הסרט "אדם בעקבות גורלו"?



שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider). זה היה סרט דל-תקציב מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60. הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.

הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.

הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.

אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.


הנה קדימון לסדרה תיעודית שחקרה את הערכים של "אדם בעקבות גורלו":

https://youtu.be/NPelralbKHo


שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:

https://youtu.be/rMbATaj7Il8


סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:

https://youtu.be/RXBAgAxn1x4


ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:

https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
פסיכדליה
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?



הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית. יצרו אותה אמני רוק כמו הביטלס, גרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.

חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.

הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.

אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד...

לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.

זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.


השיר "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:

https://youtu.be/Ag58k2elaYs


"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר":

https://youtu.be/RMJhKxPONBg


"Paint It Black" של הרולינג סטונז:

https://youtu.be/O4irXQhgMqg


ו-"Eight Miles High" של הבירדס:

https://youtu.be/2ymkBEhdHBE


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


והנה 10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
אלן גינסברג
מהי "היללה" של אלן גינסברג?



בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.

אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג (Allen Ginsberg), שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.

הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".

התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.

"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.

כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה. כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.

הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.

בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים...


הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:

https://youtu.be/9SdwSmPFDAs


השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:

https://youtu.be/lM9BMVFpk80


קדימון לסרט על חייו:

https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s


סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:

https://youtu.be/txfNHEuS4wE


וסרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:

https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
פולקסווגן קליפורניה
מהו הוואן שהוא קראוון?



הפולקסווגן קליפורניה (Volkswagen California) הוא כלי רכב שיכול להתחרות בקלות בקרוואנים הנגררים שמשמשים לטיולי משפחות וזוגות. מדובר ברכב לא גדול שיש בו גם את הניידות וגם את היכולת להפוך בתוך דקות לבית. הוא נולד כגילגול מודרני של המכוניות המסחריות של פולקסווגן שהוסבו בשנות ה-60 לסוג של בתים ניידים בארצות הברית.

למעשה, הטרנספורטר של פולקסווגן הפך לאייקון מוטורי בזכות ילדי הפרחים שנסעו איתו בשנות ה-60 ברחבי קליפורניה, בדרכם לפסטיבלים ואירועים של שלום ואהבה. אחריהם באו חובבי הטיולים שהפכו אותו לדו-שימושי. הם התאימו אותו לטיולים ומסעות ויצאו איתו לטייל בעולם.

רק אז זיהו אנשי חברת פולקסווגן הזדמנות והוציאו דגם יעודי לטיולים, שכלל גג מתרומם ויועד לחובבי הקמפינג ומסעות. הם קראו לו "פולקסווגן קמפר" - משהו כמו "פולקסווגן לאוהבי קמפינג"...

מאז יצאו דורות של הטרנספורטר, שהקליפורניה היא הבולטת מהן. מעל 100 אלף מכוניות קליפורניה נמכרו ברבות השנים. כיום היא כלי רכב חכם ומשוכלל, המצויד במיטב החידושים. ביניהם גג מתרומם הידראולי, מושבי הנהג שמסתובבים על צירם ומאפשרים "לפתוח שולחן" מתקפל שבנוי בו, יש בו מכלול ארונות מובנה בדופן, מטבחון עם כיור, כיריים, מקרר וארבע מיטות למטיילים. בקליפורניה תאורה פנימית גם לקומה העליונה, שקעי חשמל, מתלי מגבות ותאים שימושיים לאכסון. פרגולה נשלפת בחוץ ושולחן עם שני כסאות מתקפלים מאפשרים קפה בחוץ, כמו גם וילונות הצללה המאפשרים לנוח בצהריים..

אגב, המחיר שלה כ-450 אלף שקלים.


הנה מכונית הקליפורניה שיש לה שורשים ברכבי הג'ורק של ההיפים בשנות ה-60:

https://youtu.be/nGETKTnK-ws


מה שמכילה מכונית השינה פולקסווגן קליפורניה:

https://youtu.be/JMtI1YfFKrI


יש גם מתחרים מעולים למכונית הקמפינג האולטימטיבית::

https://youtu.be/PDY-H22wVes


וגם וילות ניידות של ממש:

https://youtu.be/vpd7_OGLlcA


ג'פרסון איירפליין
מי הייתה להקת ג'פרסון איירפליין?



אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.

הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".

אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...

בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.


הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":

https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s


ועל גג בניו-יורק ב-1968:

https://youtu.be/vuwMEiNg3B8


והנה ביצוע של "ארנב לבן" ב-1975:

https://youtu.be/RdoLcgxvf98


הנה קטע ארוך מהופעה של "מטוסו של ג'פרסון" ב-1970:

https://youtu.be/mY1k9AWVI3A
מתי העולם הפך שייך לצעירים?



צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהמבוגרים יודעים היטב והצעירים אינם חכמים דיים, כדי להוביל את החברה ולהנהיגה. בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים, חושבים ולהשמיע את קולם.

בתחילה הייתה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, במיוחד אולי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק (במשבר הטילים בקובה), בעל תודעה חברתית ומוסרית (בתמיכה בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג) ובהצבת חזון ראוי לאמריקה (בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח).

בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות ובמה לא.

אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום, באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים, ויצרו את תרבות ההיפים ודור הפרחים. אחר כך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים, התחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.

ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס. הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים, כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה.

אז גם היה הקיץ של 1967, ה"קיץ של אהבה. (Summer Of Love). קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, מנהגים ועמים אחרים, שדור ההורים תפס כנחותים וחלשים. בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.

אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...


הנה "קיץ האהבה" שתרם לכיבוש העולם על ידי הצעירים:

https://youtu.be/RuSUpqdYV-I


גם הפרסומות מכוונות לצעירים:

https://youtu.be/g0VJkUkeN0U


הנה יזמות צעירות שיזמו דברים גדולים:

https://youtu.be/Se7CbVmFWGw


כמה צעירים מיוחדים במינם:

https://youtu.be/-fC9rdruL4g


אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים:

https://youtu.be/PgzBvU_VdUc


ככה בנק מחזר אחרי הצעירים:

https://youtu.be/IztaZCS_-vY


ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים:

https://youtu.be/8hPCiXlZfKo
למה מתפתחות תרבויות הנגד?



תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.

תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל‏ של השנים האחרונות ועוד.

ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.


הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:

https://youtu.be/IC7aObYkPd4


הנה ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה:

https://youtu.be/jRJ7pmif9Dc


"קולו של הדור" בוב דילן:

https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s


והנה הקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם:

https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
מה קרה בפסטיבל וודסטוק?



בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"

ואכן, פסטיבל וודסטוק, אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.

וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות הפרוצות על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי ילדי הפרחים", כינוי שידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.

המופלא בוודסטוק היו המשתתפים שבו כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראה מבוגר אחד, אלא רק צעירים. בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.

וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק. בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו. ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו, בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות.


הנה פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:

https://youtu.be/Wyx053CNMag


הנה עלילות הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:

https://youtu.be/Vv98-4eOJbU


לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:

https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc


ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":

https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc


סנטנה סחף במקצבים לטיניים וגיטרה מדויקת:

https://youtu.be/AqZceAQSJvc


להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל שברה גיטרות:

http://youtu.be/F03a-EYvifU


ושיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:

https://youtu.be/HKdsRWhyH30


והנה סרט תיעודי על ההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:

https://youtu.be/PQMIIdiStpc


המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, חתם את הפסטיבל בנגינת ההמנון האמריקאי בדיסטורשן סמלי:

https://youtu.be/TKAwPA14Ni4


וסרט תיעודי קצר על הפסטיבל הכי מפורסם של הסיקסטיז:

https://youtu.be/r7iiD8ZlyRY?long=yes


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.