שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה עשו ההיפים של שנות ה-60?
ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים.
אבל באותם ימים היו ההיפים כינוי גנאי. התייחסו אליהם כמסוממים, מלוכלכים, מפיצי מחלות ואף אלימים. הם היו תרבות נגד, אבל זו הייתה התרבות שפנתה יותר נגדם.
הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.
ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.
כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.
הנה סיפורם של ההיפים:
https://youtu.be/R5aM6VriJLg
תרבות ההיפים:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":
https://youtu.be/TKZVUtvjBdM
ההיפים בעיניים מחויכות:
https://youtu.be/9OrSRMaWgFw
וסרט תיעודי על ההיפים:
https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes
מה היה הקיץ של אהבה?
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:
https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM
תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":
https://youtu.be/bch1_Ep5M1s
הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:
https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c
מצגת וידאו של תמונות התקופה:
https://youtu.be/7I0vkKy504U
תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:
https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes
ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מי היו "ילדי הפרחים"?
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
מהו המחזמר "שיער" שהיה לסמל?
"שיער" הוא שמו של מחזמר רוק מהפכני ושובר מוסכמות משנות ה-60, שתאר את עולמם של הצעירים ההיפים באמריקה ואת האהבות והסערות הרגשיות שהם חוו אז, לצד הביקורת החברתית הנוקבת שלהם על החברה של המבוגרים ומרד הנעורים כנגד מה שנתפס בעיניהם כרקוב.
המחזמר, שהפך פולחן, הועלה לראשונה בסוף שנות ה-60, ממש בזמן שמהפכת ה"היפים" התרחשה בארצות הברית והחלה להתפשט בעולם המערבי. העלילה התרכזה בחבורת היפים שוחרי שלום ואהבה מניו-יורק, בימים שלפני גיוסו של קלוד מנהיגם לצבא ולמלחמה בוויטנאם.
הם מוחים נגד מלחמת וייטנאם אבל הם עדיין קצת ילדים וכשהם מסתבכים הם ממהרים להורים, כדי לקבל עזרה.
כשעלה "שיער" לראשונה בשנת 1967, זה היה שיא תקופת ההיפים, שכונו "ילדי הפרחים". צעירים אלה, שהאמינו בשלום, פתיחות, שוויון, חופש ואהבה חופשית, ראו במלחמה בוייטנאם דוגמה למה שרקוב בחברה האמריקנית. אבל זה לא מנע מהם להיבלע במטוסי התובלה הצבאיים שלקחו אותם אל החזית.
המחזמר היטיב לשרטט את הלבטים שלהם בחיפוש דרך חדשה לעצמם, תוך התמודדות עם המציאות שמסביבם ועם מערכת היחסים שבין הפרט לקבוצה.
ב-1979, כ-12 שנה מאוחר יותר, הביא סרטו של הבמאי מילוש פורמן "שיער", את עלילת מחזמר הקאלט והשירים מתוכו אל האקרנים. הסרט, שהציג בדיעבד את "ילדי הפרחים", אותם היפים מורדים של שנות ה-60, הפיץ בכל העולם את הרעיונות של המחזמר ונתן ביטוי לשאיפה של צעירים לעולם טוב וצודק יותר, עולם של אהבה וללא מלחמות.
הנה סיפור המחזמר דרך ההפקה הישראלית האחרונה (עברית):
https://youtu.be/y_h22_O0uZQ?t=26s&end=3m11s
השיר "תנו לשמש יד" מתוך המחזמר "שיער":
https://youtu.be/fhNrqc6yvTU
השיר "אקווריוס":
https://youtu.be/Cb8luHdpR84
ברגר שר באנגלית "יש לי חיים" על שולחן האוכל היוקרתי:
https://youtu.be/ivyuT_VY3_E
קדימון מהמחזמר "שיער" כפי שהוצג בישראל בשנים האחרונות (עברית):
https://youtu.be/K-U1K_1UTLE
וקטעים מהביצוע של "שיער" בישראל של שנות ה-70, בין השאר עם צביקה פיק ומרגול הצעירים (עברית):
https://youtu.be/MXtSMLUGICk?t=5m42s
מה הנציח הסרט "אדם בעקבות גורלו"?
שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.
בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.
הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.
הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.
הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.
אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.
אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":
https://youtu.be/J1cDECkN2xg
שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:
https://youtu.be/rMbATaj7Il8
סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:
https://youtu.be/RXBAgAxn1x4
ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:
https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהי תרבות הנגד ולמה מתפתחות תרבויות נגד?
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
מה השינוי הגדול שהביאו שנות השישים?
שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.
רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.
באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.
מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.
והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.
המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.
בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.
בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.
נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.
העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".
הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):
https://youtu.be/h92Bt8zrHNU
ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:
https://youtu.be/FJgwGxY37OE
כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:
https://youtu.be/C4pJru-L_GQ
עשור של שינויים באופנת הצעירים:
https://youtu.be/8-iNPIIsRYo
להיט ענק מהתקופה (מתורגם):
https://youtu.be/HJcoeIVJSU8
אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:
https://youtu.be/X9gEzDcO4-0
וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:
https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
מהי "היללה" של אלן גינסברג?
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים.
אבל באותם ימים היו ההיפים כינוי גנאי. התייחסו אליהם כמסוממים, מלוכלכים, מפיצי מחלות ואף אלימים. הם היו תרבות נגד, אבל זו הייתה התרבות שפנתה יותר נגדם.
הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.
ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.
כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.
הנה סיפורם של ההיפים:
https://youtu.be/R5aM6VriJLg
תרבות ההיפים:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":
https://youtu.be/TKZVUtvjBdM
ההיפים בעיניים מחויכות:
https://youtu.be/9OrSRMaWgFw
וסרט תיעודי על ההיפים:
https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:
https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM
תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":
https://youtu.be/bch1_Ep5M1s
הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:
https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c
מצגת וידאו של תמונות התקופה:
https://youtu.be/7I0vkKy504U
תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:
https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes
ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
"שיער" הוא שמו של מחזמר רוק מהפכני ושובר מוסכמות משנות ה-60, שתאר את עולמם של הצעירים ההיפים באמריקה ואת האהבות והסערות הרגשיות שהם חוו אז, לצד הביקורת החברתית הנוקבת שלהם על החברה של המבוגרים ומרד הנעורים כנגד מה שנתפס בעיניהם כרקוב.
המחזמר, שהפך פולחן, הועלה לראשונה בסוף שנות ה-60, ממש בזמן שמהפכת ה"היפים" התרחשה בארצות הברית והחלה להתפשט בעולם המערבי. העלילה התרכזה בחבורת היפים שוחרי שלום ואהבה מניו-יורק, בימים שלפני גיוסו של קלוד מנהיגם לצבא ולמלחמה בוויטנאם.
הם מוחים נגד מלחמת וייטנאם אבל הם עדיין קצת ילדים וכשהם מסתבכים הם ממהרים להורים, כדי לקבל עזרה.
כשעלה "שיער" לראשונה בשנת 1967, זה היה שיא תקופת ההיפים, שכונו "ילדי הפרחים". צעירים אלה, שהאמינו בשלום, פתיחות, שוויון, חופש ואהבה חופשית, ראו במלחמה בוייטנאם דוגמה למה שרקוב בחברה האמריקנית. אבל זה לא מנע מהם להיבלע במטוסי התובלה הצבאיים שלקחו אותם אל החזית.
המחזמר היטיב לשרטט את הלבטים שלהם בחיפוש דרך חדשה לעצמם, תוך התמודדות עם המציאות שמסביבם ועם מערכת היחסים שבין הפרט לקבוצה.
ב-1979, כ-12 שנה מאוחר יותר, הביא סרטו של הבמאי מילוש פורמן "שיער", את עלילת מחזמר הקאלט והשירים מתוכו אל האקרנים. הסרט, שהציג בדיעבד את "ילדי הפרחים", אותם היפים מורדים של שנות ה-60, הפיץ בכל העולם את הרעיונות של המחזמר ונתן ביטוי לשאיפה של צעירים לעולם טוב וצודק יותר, עולם של אהבה וללא מלחמות.
הנה סיפור המחזמר דרך ההפקה הישראלית האחרונה (עברית):
https://youtu.be/y_h22_O0uZQ?t=26s&end=3m11s
השיר "תנו לשמש יד" מתוך המחזמר "שיער":
https://youtu.be/fhNrqc6yvTU
השיר "אקווריוס":
https://youtu.be/Cb8luHdpR84
ברגר שר באנגלית "יש לי חיים" על שולחן האוכל היוקרתי:
https://youtu.be/ivyuT_VY3_E
קדימון מהמחזמר "שיער" כפי שהוצג בישראל בשנים האחרונות (עברית):
https://youtu.be/K-U1K_1UTLE
וקטעים מהביצוע של "שיער" בישראל של שנות ה-70, בין השאר עם צביקה פיק ומרגול הצעירים (עברית):
https://youtu.be/MXtSMLUGICk?t=5m42s
היפים
שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.
בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.
הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.
הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.
הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.
אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.
אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":
https://youtu.be/J1cDECkN2xg
שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:
https://youtu.be/rMbATaj7Il8
סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:
https://youtu.be/RXBAgAxn1x4
ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:
https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.
רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.
באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.
מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.
והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.
המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.
בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.
בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.
נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.
העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".
הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):
https://youtu.be/h92Bt8zrHNU
ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:
https://youtu.be/FJgwGxY37OE
כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:
https://youtu.be/C4pJru-L_GQ
עשור של שינויים באופנת הצעירים:
https://youtu.be/8-iNPIIsRYo
להיט ענק מהתקופה (מתורגם):
https://youtu.be/HJcoeIVJSU8
אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:
https://youtu.be/X9gEzDcO4-0
וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:
https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מתי העולם הפך שייך לצעירים?
צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.
בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.
בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.
בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.
אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.
בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.
ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.
שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.
בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.
אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...
הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
גם הפרסומות מכוונות לצעירים:
https://youtu.be/g0VJkUkeN0U
יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:
https://youtu.be/Se7CbVmFWGw
כמה צעירים מיוחדים במינם:
https://youtu.be/-fC9rdruL4g
אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):
https://youtu.be/PgzBvU_VdUc
כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):
https://youtu.be/IztaZCS_-vY
ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):
https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes
צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.
בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.
בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.
בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.
אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.
בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.
ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.
שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.
בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.
אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...
הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
גם הפרסומות מכוונות לצעירים:
https://youtu.be/g0VJkUkeN0U
יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:
https://youtu.be/Se7CbVmFWGw
כמה צעירים מיוחדים במינם:
https://youtu.be/-fC9rdruL4g
אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):
https://youtu.be/PgzBvU_VdUc
כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):
https://youtu.be/IztaZCS_-vY
ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):
https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes
מי הייתה להקת ג'פרסון איירפליין?
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהו הוואן שהוא קראוון?
הפולקסווגן קליפורניה (Volkswagen California) הוא כלי רכב שיכול להתחרות בקלות בקרוואנים הנגררים שמשמשים לטיולי משפחות וזוגות.
מדובר ברכב לא גדול שיש בו גם את הניידות וגם את היכולת להפוך בתוך דקות לבית. הוא נולד כגילגול מודרני של המכוניות המסחריות של פולקסווגן שהוסבו בשנות ה-60 לסוג של בתים ניידים בארצות הברית.
למעשה, הטרנספורטר של פולקסווגן הפך לאייקון מוטורי בזכות ילדי הפרחים שנסעו איתו בשנות ה-60 ברחבי קליפורניה, בדרכם לפסטיבלים ואירועים של שלום ואהבה. אחריהם באו חובבי הטיולים שהפכו אותו לדו-שימושי. הם התאימו אותו לטיולים ומסעות ויצאו איתו לטייל בעולם.
רק אז זיהו אנשי חברת פולקסווגן הזדמנות והוציאו דגם יעודי לטיולים, שכלל גג מתרומם ויועד לחובבי הקמפינג ומסעות. הם קראו לו "פולקסווגן קמפר" - משהו כמו "פולקסווגן לאוהבי קמפינג"...
מאז יצאו דורות של הטרנספורטר, שהקליפורניה היא הבולטת מהן. מעל 100 אלף מכוניות קליפורניה נמכרו ברבות השנים.
כיום ה"קליפורניה" היא כלי רכב חכם ומשוכלל, המצויד במיטב החידושים. ביניהם גג מתרומם הידראולי, מושבי הנהג שמסתובבים על צירם ומאפשרים "לפתוח שולחן" מתקפל שבנוי בו, יש בו מכלול ארונות מובנה בדופן, מטבחון עם כיור, כיריים, מקרר וארבע מיטות למטיילים. בקליפורניה תאורה פנימית גם לקומה העליונה, שקעי חשמל, מתלי מגבות ותאים שימושיים לאכסון.
פרגולה נשלפת בחוץ ושולחן עם שני כסאות מתקפלים מאפשרים קפה בחוץ, כמו גם וילונות הצללה המאפשרים לנוח בצהריים..
אגב, המחיר שלה כ-450 אלף שקלים.
הנה מכונית הקליפורניה המודרנית והחשמלית:
https://youtu.be/bqThP_xz7aA
השורשים שלה ברכבי הג'ורק של ההיפים בשנות ה-60:
https://youtu.be/UJeSMJOoE0M
מה שמכילה מכונית השינה פולקסווגן קליפורניה:
https://youtu.be/JMtI1YfFKrI
יש שגדלות פי 2 כמעט:
https://youtu.be/GIG9P0lB1iA
יש גם מתחרים מעולים למכונית הקמפינג האולטימטיבית:
https://youtu.be/PDY-H22wVes
וילות ניידות של ממש:
https://youtu.be/vpd7_OGLlcA
ויש מי שיוקר המחיה הביא אותם ממש לחיות על גלגלים (עברית):
https://youtu.be/BWneJm0ntrA?long=yes
הפולקסווגן קליפורניה (Volkswagen California) הוא כלי רכב שיכול להתחרות בקלות בקרוואנים הנגררים שמשמשים לטיולי משפחות וזוגות.
מדובר ברכב לא גדול שיש בו גם את הניידות וגם את היכולת להפוך בתוך דקות לבית. הוא נולד כגילגול מודרני של המכוניות המסחריות של פולקסווגן שהוסבו בשנות ה-60 לסוג של בתים ניידים בארצות הברית.
למעשה, הטרנספורטר של פולקסווגן הפך לאייקון מוטורי בזכות ילדי הפרחים שנסעו איתו בשנות ה-60 ברחבי קליפורניה, בדרכם לפסטיבלים ואירועים של שלום ואהבה. אחריהם באו חובבי הטיולים שהפכו אותו לדו-שימושי. הם התאימו אותו לטיולים ומסעות ויצאו איתו לטייל בעולם.
רק אז זיהו אנשי חברת פולקסווגן הזדמנות והוציאו דגם יעודי לטיולים, שכלל גג מתרומם ויועד לחובבי הקמפינג ומסעות. הם קראו לו "פולקסווגן קמפר" - משהו כמו "פולקסווגן לאוהבי קמפינג"...
מאז יצאו דורות של הטרנספורטר, שהקליפורניה היא הבולטת מהן. מעל 100 אלף מכוניות קליפורניה נמכרו ברבות השנים.
כיום ה"קליפורניה" היא כלי רכב חכם ומשוכלל, המצויד במיטב החידושים. ביניהם גג מתרומם הידראולי, מושבי הנהג שמסתובבים על צירם ומאפשרים "לפתוח שולחן" מתקפל שבנוי בו, יש בו מכלול ארונות מובנה בדופן, מטבחון עם כיור, כיריים, מקרר וארבע מיטות למטיילים. בקליפורניה תאורה פנימית גם לקומה העליונה, שקעי חשמל, מתלי מגבות ותאים שימושיים לאכסון.
פרגולה נשלפת בחוץ ושולחן עם שני כסאות מתקפלים מאפשרים קפה בחוץ, כמו גם וילונות הצללה המאפשרים לנוח בצהריים..
אגב, המחיר שלה כ-450 אלף שקלים.
הנה מכונית הקליפורניה המודרנית והחשמלית:
https://youtu.be/bqThP_xz7aA
השורשים שלה ברכבי הג'ורק של ההיפים בשנות ה-60:
https://youtu.be/UJeSMJOoE0M
מה שמכילה מכונית השינה פולקסווגן קליפורניה:
https://youtu.be/JMtI1YfFKrI
יש שגדלות פי 2 כמעט:
https://youtu.be/GIG9P0lB1iA
יש גם מתחרים מעולים למכונית הקמפינג האולטימטיבית:
https://youtu.be/PDY-H22wVes
וילות ניידות של ממש:
https://youtu.be/vpd7_OGLlcA
ויש מי שיוקר המחיה הביא אותם ממש לחיות על גלגלים (עברית):
https://youtu.be/BWneJm0ntrA?long=yes
מה היה הדבר המופלא בפסטיבל וודסטוק?
בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"
ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.
וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.
זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.
מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.
אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.
המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.
את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.
בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.
וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.
בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.
דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.
אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...
כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.
הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:
https://youtu.be/Wyx053CNMag
תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:
https://youtu.be/Vv98-4eOJbU
לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:
https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc
ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":
https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc
להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:
https://youtu.be/fHTdrPL22-Y
שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:
https://youtu.be/HKdsRWhyH30
סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:
https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes
וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:
https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes
בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"
ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.
וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.
זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.
מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.
אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.
המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.
את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.
בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.
וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.
בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.
דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.
אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...
כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.
הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:
https://youtu.be/Wyx053CNMag
תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:
https://youtu.be/Vv98-4eOJbU
לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:
https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc
ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":
https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc
להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:
https://youtu.be/fHTdrPL22-Y
שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:
https://youtu.be/HKdsRWhyH30
סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:
https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes
וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:
https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes
מי הייתה ג'ניס ג'ופלין?
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
איך שוב חוזר הזקן?
זָקָן (Beard) הוא שיער שצומח בסנטר ובלחיים של גברים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות המאוחר.
בלא מעט חברות ותרבויות הזקן נחשב מיותר ולכן גברים נוהגים לגלח אותו. במקומות אחרים נוהגים דווקא להתפאר ולפאר את הזקן, הנחשב למכובד.
ישנם סוגי זקנים שונים. אחד מהם הוא זקן מלא, שנקרא גם זקן שוודי והוא ארוך מעט.. את הרצל אתם זוכרים?
יש גם את זקן התיש, שמצמיחים רק מתחת לפה, יש את הזקן הלא מגולח, שיורד מהפאות עד הסנטר והוא מגולח מעט. יש מי שמגדלים זקן צרפתי, שהוא קצר ומחובר לשפם, אבל לא לפאות. יש אפילו שפם ארוך, המחובר לזקן תיש ללא פאות ונקרא ואן דייק.
בעבר היו הזקנים מפסיקים להתגלח, בין השאר משום שגילוח על עור עם קמטים אינו קל. הזקן היה פתרון שאפיין אנשים בגיל העמידה ואפילו השורש המשותף בין המילים "זקן" ל"זיקנה" מצביע על כך.
בעולם המודרני הזקן זכה לטוויסט מפתיע. אם עד לפני דור או שניים הוא היה אכן סימן לזיקנה, כיום צעירים רבים מתהדרים בזקן כזה. היפסטרים, אתם יודעים?
גם אנשים דתיים בדתות השונות מתהדרים בדרך כלל בזקנים מכובדים. הסיבות מגוונות ומשתנות בכל דת, אבל לא פעם הדבר קשור בסוג של צניעות, במנהגי הטיפוח אצל כוהני דת, נזירים, רבנים וכדומה.
מפורסמים רבים בהיסטוריה נודעו בזקנים שלהם. מאישים כמו הרצל ופרידריך ברברוסה, מדענים כאייזיק ניוטון, זיגמונד פרויד, צ'ארלס דארווין ויוצרים כארנסט המינגוויי ואורסון וויילס, דרך שודד הים אדוארד טיץ', שנודע כ"שחור הזקן" או מייסד אפל סטיב ג'ובס בסוף חייו - כולם היו מזוקנים.
הנה סיפורו של הזקן (עברית):
https://youtu.be/KI-62Px4wUk
ההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/DNi0sqXrLCM
כך הוא חוזר בטרנד הזקנים (עברית):
https://youtu.be/hILoEhNaV-E?t=16s
הנה סגנונות זקנים שונים:
https://youtu.be/mUR3oefjhOo
פעם שפם, פעם חלק, פעם הזקן הגברי - כולם חלק מטרנד המשתנה תדירות, של שיער פנים כזה ואחר:
https://youtu.be/UHj1tm5xz6k
וכך אימא מגיבה לבנה שגילח את הזקן:
https://youtu.be/3mOB_BCjiHw
זָקָן (Beard) הוא שיער שצומח בסנטר ובלחיים של גברים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות המאוחר.
בלא מעט חברות ותרבויות הזקן נחשב מיותר ולכן גברים נוהגים לגלח אותו. במקומות אחרים נוהגים דווקא להתפאר ולפאר את הזקן, הנחשב למכובד.
ישנם סוגי זקנים שונים. אחד מהם הוא זקן מלא, שנקרא גם זקן שוודי והוא ארוך מעט.. את הרצל אתם זוכרים?
יש גם את זקן התיש, שמצמיחים רק מתחת לפה, יש את הזקן הלא מגולח, שיורד מהפאות עד הסנטר והוא מגולח מעט. יש מי שמגדלים זקן צרפתי, שהוא קצר ומחובר לשפם, אבל לא לפאות. יש אפילו שפם ארוך, המחובר לזקן תיש ללא פאות ונקרא ואן דייק.
בעבר היו הזקנים מפסיקים להתגלח, בין השאר משום שגילוח על עור עם קמטים אינו קל. הזקן היה פתרון שאפיין אנשים בגיל העמידה ואפילו השורש המשותף בין המילים "זקן" ל"זיקנה" מצביע על כך.
בעולם המודרני הזקן זכה לטוויסט מפתיע. אם עד לפני דור או שניים הוא היה אכן סימן לזיקנה, כיום צעירים רבים מתהדרים בזקן כזה. היפסטרים, אתם יודעים?
גם אנשים דתיים בדתות השונות מתהדרים בדרך כלל בזקנים מכובדים. הסיבות מגוונות ומשתנות בכל דת, אבל לא פעם הדבר קשור בסוג של צניעות, במנהגי הטיפוח אצל כוהני דת, נזירים, רבנים וכדומה.
מפורסמים רבים בהיסטוריה נודעו בזקנים שלהם. מאישים כמו הרצל ופרידריך ברברוסה, מדענים כאייזיק ניוטון, זיגמונד פרויד, צ'ארלס דארווין ויוצרים כארנסט המינגוויי ואורסון וויילס, דרך שודד הים אדוארד טיץ', שנודע כ"שחור הזקן" או מייסד אפל סטיב ג'ובס בסוף חייו - כולם היו מזוקנים.
הנה סיפורו של הזקן (עברית):
https://youtu.be/KI-62Px4wUk
ההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/DNi0sqXrLCM
כך הוא חוזר בטרנד הזקנים (עברית):
https://youtu.be/hILoEhNaV-E?t=16s
הנה סגנונות זקנים שונים:
https://youtu.be/mUR3oefjhOo
פעם שפם, פעם חלק, פעם הזקן הגברי - כולם חלק מטרנד המשתנה תדירות, של שיער פנים כזה ואחר:
https://youtu.be/UHj1tm5xz6k
וכך אימא מגיבה לבנה שגילח את הזקן:
https://youtu.be/3mOB_BCjiHw
איך חיים את החופש בכריסטיאניה?
"העיר החופשית" או "פריטאון כריסטיאניה" (Freetown Christiania), היא שכונה פריקית, צבעונית ופרועה הטוענת לעצמאות מקופנהגן. היא כל כך הפוכה ושונה מקופנהגן הנקייה והסטרילית, עד שקשה להאמין שהיא חלק מהעיר הזו.
מדובר באוטופיה מבולגנת ומגניבה, בנוסח שנות ה-60 ששיטוט בה מרגיש שהיא עוד לא התבגרה.
ואכן, בעיר החופשית כריסטיאניה חיה קהילה אלטרנטיבית בת כ-1,000 תושבים, החיה בשכונה ששטחה 340 דונם, באזור עירוני המזכיר הכלאה משונה בין אירוע של ברנינג מן, הופעה של טופאק שאקור ובית קפה מבוסס על גראס חופשי באמסטרדם.
השכונה, שזכתה לכינויים כמו "עיר החירות" ו"אמסטרדם הקטנה", הוקמה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. הייתה זו חבורת היפים, צעירים אוונגרדיים ונערי פרחים דניים שזיהתה אז מתחם של מבנים וחורבות שפינה ועזב אז הצבא הבריטי מאחור. הרבה לפני המחנה הבריטי שכן כאן מחנה צבאי דני, שבנה המלך כריסטיאן הרביעי ונקרא Christianhavn.
מכל מקום, הקבוצה עשתה חור בגדר, תפסה את המקום לעצמה והתיישבה בו. הסקווט היה פופולרי באותה תקופה וזה היה מהסוג הנרחב של מחנה צבאי נטוש. בכל זאת הסקיסטיז של אחרי הסיסקטיז. גם שלום, גם אהבה.
אם בתחילה המשטרה ניסתה לפנות את "המהפכנים ועושי הצרות" שהתנחלו בה, זה לא עזר לה ורבים נוספים הצטרפו וקבעו עובדות בשטח.
השכונה ויושביה התעקשו וכיום כריסטיאניה היא שכונה צעירה, צבעונית ומבוקשת מאד, הטוענת לעצמאות מקופנהגן. תושבי השכונה מקיימים בה קומונה שיתופית ומאמינים בסמים חופשיים לכולם." העיר החופשית" הזו מהווה מרכז של מוסיקה ואמנות פרינג', עם גרפיטי ואמנות רחוב צבעונית על כל הקירות, הרבה גינות, פארקים מקסימים ובתי קפה מגניבים.
בכריסטיאניה תראו גם את "אופני כריסטיאניה" הייחודיים, שהומצאו ומיוצרים בה והפכו לסמל המסחרי של הקהילה הזו. האופניים בעלות עגלת הילדים מקדימה, הלכו והחליפו את כלי הרכב הממונעים, שהכניסה לכריסטיאניה אסורה להם.
הנה שכונת כריסטיאניה החופשית בקופנהגן:
https://youtu.be/BprhsBk_m_4?t=29s
פריטאון כריסטיאניה:
https://youtu.be/AZDfwHqW2ls
ביקור בפריטאון כריסטיאניה:
https://youtu.be/ezwMj426dMg
בלוגרים:
https://youtu.be/jambZCUtxa4
"העיר החופשית" או "פריטאון כריסטיאניה" (Freetown Christiania), היא שכונה פריקית, צבעונית ופרועה הטוענת לעצמאות מקופנהגן. היא כל כך הפוכה ושונה מקופנהגן הנקייה והסטרילית, עד שקשה להאמין שהיא חלק מהעיר הזו.
מדובר באוטופיה מבולגנת ומגניבה, בנוסח שנות ה-60 ששיטוט בה מרגיש שהיא עוד לא התבגרה.
ואכן, בעיר החופשית כריסטיאניה חיה קהילה אלטרנטיבית בת כ-1,000 תושבים, החיה בשכונה ששטחה 340 דונם, באזור עירוני המזכיר הכלאה משונה בין אירוע של ברנינג מן, הופעה של טופאק שאקור ובית קפה מבוסס על גראס חופשי באמסטרדם.
השכונה, שזכתה לכינויים כמו "עיר החירות" ו"אמסטרדם הקטנה", הוקמה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. הייתה זו חבורת היפים, צעירים אוונגרדיים ונערי פרחים דניים שזיהתה אז מתחם של מבנים וחורבות שפינה ועזב אז הצבא הבריטי מאחור. הרבה לפני המחנה הבריטי שכן כאן מחנה צבאי דני, שבנה המלך כריסטיאן הרביעי ונקרא Christianhavn.
מכל מקום, הקבוצה עשתה חור בגדר, תפסה את המקום לעצמה והתיישבה בו. הסקווט היה פופולרי באותה תקופה וזה היה מהסוג הנרחב של מחנה צבאי נטוש. בכל זאת הסקיסטיז של אחרי הסיסקטיז. גם שלום, גם אהבה.
אם בתחילה המשטרה ניסתה לפנות את "המהפכנים ועושי הצרות" שהתנחלו בה, זה לא עזר לה ורבים נוספים הצטרפו וקבעו עובדות בשטח.
השכונה ויושביה התעקשו וכיום כריסטיאניה היא שכונה צעירה, צבעונית ומבוקשת מאד, הטוענת לעצמאות מקופנהגן. תושבי השכונה מקיימים בה קומונה שיתופית ומאמינים בסמים חופשיים לכולם." העיר החופשית" הזו מהווה מרכז של מוסיקה ואמנות פרינג', עם גרפיטי ואמנות רחוב צבעונית על כל הקירות, הרבה גינות, פארקים מקסימים ובתי קפה מגניבים.
בכריסטיאניה תראו גם את "אופני כריסטיאניה" הייחודיים, שהומצאו ומיוצרים בה והפכו לסמל המסחרי של הקהילה הזו. האופניים בעלות עגלת הילדים מקדימה, הלכו והחליפו את כלי הרכב הממונעים, שהכניסה לכריסטיאניה אסורה להם.
הנה שכונת כריסטיאניה החופשית בקופנהגן:
https://youtu.be/BprhsBk_m_4?t=29s
פריטאון כריסטיאניה:
https://youtu.be/AZDfwHqW2ls
ביקור בפריטאון כריסטיאניה:
https://youtu.be/ezwMj426dMg
בלוגרים:
https://youtu.be/jambZCUtxa4
