שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהם הטעמים שאנו מרגישים?
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
כיום יש טעם נוסף, חמישי, שהתגלה. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שהוא מעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.
ומה עם הטעם החריף? - הפתעה.. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
הנה מפת הטעמים על הטעמים ואזורי הלשון ולמה היא לא מדויקת ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:
http://youtu.be/j7GibFhuBmE
והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:
http://youtu.be/klowOsUukG4
מהי טעימה עיוורת ומה הדברים המדהימים שהיא חושפת?
האם הקולה היקרה ביותר היא גם הטעימה ביותר? כמה שונים הם טעמי היין היקר והזול? ומאכל שהכין מישהו שאנו מעריכים הוא גם טעים יותר?
אלה שאלות מעניינות ומסקרנות וכדי לגלות מה המוצר העדיף מבין כמה מוצרים דומים, עורכים לא פעם טעימה עיוורת (Blind taste).
בטעימה כזו טועמים מספר אנשים כמה מוצרים מקבילים, בלא שהם יודעים עליהם פרטים, כמו המחיר, שם המוצר, מרכיביו, היצרנים שלו וכדומה. העניין הוא שטעימה כזו מאפשרת הסטה של ידע קודם כל המוצרים ומיקוד בטעמם בלבד.
הדבר המדהים הוא שלא פעם מסתבר שטעמנו מושפע מדברים אחרים לחלוטין מחוש הטעם. גורמים כמו מחיר או דיסוננס קוגניטיבי, כמו גם הרגלי צריכה, מאחר שהתרגלנו לקנות מוצר מסוים ולהעדיפו על פני המתחרה הזול יותר, או העממי והמקושר למעמד חברתי נמוך יותר, מזה שאליו אנו משתייכים או רואים את עצמנו משויכים.
וכאן מגיע תפקידה של הטעימה העיוורת. היא נועדה להעביר את הבחירה שלנו למגרש של חכמת ההמונים ושל הרציונליות. אם נדע שהרוב העדיפו מוצר אחר מזה שאנו בוחרים, יש סיכוי שניתן לו הזדמנות. גם העברת הבחירה העתידית שלנו למגרש הרציונלי, במקום זה של ההרגל, או אפילו הפלצנות - אותו סוג די נפוץ של מושג עממי המצביע על בחירה מתוך העדפה חברתית מתנשאת ולאו דווקא מהמניעים ה"נכונים", נכון?
במילים אחרות, הטעימה העיוורת חושפת את העובדה שידע קודם על מחיר המוצר משפיעה על האופן שבו אנו תופסים את טעמו. יש בה לא מעט הגיון והיא מצליחה לא פעם לגלות תגליות מדהימות על מוצרים זולים שהועדפו באופן מוחלט על יוצרי יוקרה מקבילים, שחלק ניכר ממחירם נבע ללא ספק מעלויות הפרסום והמיתוג שהביאו אותם להיות מפורסמים ומצליחים כל כך.
הקולה הכי טעימה? - הנה טעימה עיוורת של משקאות קולה (עברית):
https://youtu.be/5b65tFXiGHY
טעימה עיוורת בריאליטי האוכל משחקי השף (עברית):
https://youtu.be/U8coUI6MqdA
והדברים המדהימים שמתגלים בטעימה עיוורת של יין:
https://youtu.be/mVKuCbjFfIY
איך התגלה ומהו טעם האוממי, הטעם החמישי?
זה קרה במלחמת העולם השנייה. צוותי האספקה שדאגו למזונם של החיילים האמריקאים הבינו מהחיילים שהם מעדיפים את מנות הקרב שנשארו אחרי שהיפנים ברחו. כשחקרו מה במנות הקרב היפאניות עדיף על פני המנות האמריקאיות הם גילו חומר בשם "מונוסדיום גלוטומט". התגלית המרעישה הגיעה מהר מאד לתעשיית המזון האמריקאית שהשתמשה במונוסודיום גלוטומט כדי לשפר בזול את הטעם של המזון המתועש.
אז הסתבר שהתגלית היא של חוקר יפאני בשם קיקונה איקדה, שכבר במאה ה-19 הבין שיש מאכלים הכוללים טעם חדש, שלא נמנה על הטעמים המוכרים. אחרי שחקר את החומצה הגלוטמית, הוא פיתח את המונוסודיום גלוטמט, כדי שיעצים ויחזק את טעמם של תבשילים ומאכלים שונים.
אך רק בשנים האחרונות התגלה שמדובר בעצם בטעם חדש, טעם חמישי, אחרי הטעמים הוותיקים - מלוח, מר, מתוק וחמוץ. זה קרה בשנת 2003, כשמצאו החוקרים את הקולטנים שמזהים את הטעם החדש, בפקעיות הטעם שבלשון האנושית. אז קראו לטעם החדש, שמעניק לאוכל טעם עמוק, מודגש, עשיר ובשרני, בשם "אוּמָמִי" (Umami) הוא הוכר באופן רשמי כטעם החמישי שקיים.
ומה אם נאמר לכם שכולנו מזהים את האוממי בקלות. זה קורה כשאנו אוכלים אוכל חסר טעם, שחסר בו משהו שאיננו יודעים תמיד להגדיר מהו. זהו האוממי שחסר בו. הרבה טבחים יודעים לייצר טעם אוממי, אבל אחרים, שיש להם פחות כישרון - לא יודעים...
פירוש המילה אוּמָמִי הוא ביפאנית "טעים" או "מתובל". יש מאכלים ומוצרי מזון שהם עשירים מטבעם בחומצה הגלוטמית. ביניהם ניתן למצוא צמחים כמו אספרגוס, פטריות, עלי דפנה, עגבניות, סלרי, אצות ורוטב סויה, כמו גם את הבשר הצלוי והגבינות המיושנות. בהרבה מאכלים שקל להתמכר אליהם יש אוממי, ביניהם קטשופ, שמנת מתוקה ועוד.
טעם האוממי נובע מחומצה הנקראת "חומצה גלוטמית". כשהחלבון המצוי במזון מתפרק, משתחררת החומצה הגלוטמית שבו ומעניקה לו את טעם האוממי. אם פעם הפיקו את המונוסודיום גלוטומט מאצות, כיום יודעים להפיקו מכל חלבון מפורק, כולל מחומרים כמו עמילן, קני-סוכר, סוכר תירס וסלק סוכר.
הנה סיפורו של טעם האוממי:
https://youtu.be/TkDYj7a8IAo
עוד על טעם האוממי (עברית):
https://youtu.be/GCBgi9k79Ng?t=7m10s&end=10m5s
הסבר בזק על הטעם החמישי:
https://youtu.be/tSECLr_7kVk
שף שמציג רוטב טבעוני אוממי:
https://youtu.be/BraJQrO8IqM
סרט תיעודי קצר על הטעם החמישי - האוממי:
https://youtu.be/W2xPOZPlxo4?long=yes
והסבר שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):
https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes
מהי "תסמונת המסעדה הסינית" בה הפך מונוסודיום גלוטמט לאויב?
מונוסודיום גלוטמט (Monosodium glutamate) הוא חומר שמעצים ומחזק את הטעם של תבשילים ומאכלים שונים. תוכלו לקרוא על גילויו בתגית "מונוסודיום גלוטמט".
כשהתגלתה באמריקה היכולת המופלאה של החומר להדגיש טעמים של מאכלים, הפך ה"מונוסדיום גלוטמט" נפוץ מאוד. ממאכלים במסעדות, דרך מזון תעשייתי ועוד, החיזוק לתחושת הטעם במזון, שנותנת החומצה הגלוטמית שבו, הוביל לאימוץ נרחב של המונוסדיום גלוטמט כתוסף מזון פופולרי.
את המונוסודיום גלוטומט, תראו לא פעם ברשימת הרכיבים של מאכל או חטיף תעשייתי, כשהוא מסומן בתור MSG או כ-E621.
האם מסתירים אותו מהצרכן? - אולי כן.
אבל כיצד התפתחו אמונות שגרסו שהוא לא בריא? ומה מקור הדחייה הציבורית כלפיו, שזכתה לכינוי "תסמונת המסעדה הסינית"?
הסיפור מתחיל ב-1968, כשד"ר הו מאן קוואק, רופא אמריקאי, כתב מכתב למערכת של כתב-העת New England Journal of Medicine. במכתב תיאר הרופא תופעות לוואי שחווה לאחר אכילה במסעדות סיניות. היו שם בחילות, כאבי ראש, בחילה, הזעה ואדמומיות בעור.
ניתוח של גורמי התסמונת האפשריים הביא אותו למסקנה שהאשם הוא במונוסודיום גלוטמט, שהמסעדות הללו הרבו להשתמש בו לחיזוק הטעמים.
כלי התקשורת מיהרו לדווח על ההשערה והחשש בציבור מהמונוסדיום גלוטמט יצר דרישה לאסור על השימוש בו במוצרי מזון. האיסור הזה לא הוכנס ולמותר לציין שהוא היה ונשאר נדיר ביותר, אם בכלל התקיים, גם ברמה העולמית.
ובכל זאת, נראה היה שבציבור כבר התקבעה האמונה העממית בתופעות השליליות שגורם המונוסודיום גלוטמט כתוסף מזון. יותר ויותר אנשים חששו מההשפעות של החומר, לטווח קצר וארוך גם יחד.
אבל מדעית, לא נמצא קשר כמותי בין צריכת מונוסודיום גלוטומט לבין התסמינים שדווחו על ידי הדוקטור ב"תסמונת המסעדה הסינית". נראה שמרבית מי שלוקים בתסמונת הזו אולי חוו אותה במסעדות סיניות, אך לא חוו תסמינים דומים בצריכה של מוצרים עתירי גלוטמט שאינם מהמסעדות הסיניות, כמו אפונה וגבינת פרמזן.
כך יצא שעד 2021, גם אם במדינות רבות נקבעה החובה לסמנו ברשימת המרכיבים של דברי מזון, נחשב מונוסודיום גלוטמט כחומר בטוח לחלוטין לשימוש - בצריכה סבירה.
אז איך בכל זאת נולדה "תסמונת המסעדה הסינית"?
קיימת סברה בקרב מדענים רבים שמקור התיאוריה הוא בכלל חברתי ולא רפואי או תזונתי. מדובר לדעת מרבית החוקרים בתוצר של גזענות, שנאת זרים ופחד ממהגרים סיניים, תופעות שכיחות בקרב ציבורים שונים באמריקה, לאורך כל המאה ה-20.
הנה סיפורה של "תסמונת המסעדה הסינית" (עברית):
https://youtu.be/PKq7Gkiu5I0
הסילוף של המחקרים ו-40 השנים בהן נחשב המונוסודיום גלוטמט אויב:
https://youtu.be/EKgEj5asL3o
והסבר על כך שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):
https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes
מהו הטעם המלוח של המלח וכיצד קוצרים אותו?
המלח (Salt) הוא חומר טבעי המשמש את האדם כתבלין וכחומר משמר כבר אלפי שנים.
כבר בעידן הפרהיסטורי נחשב המלח למינרל הראשון לו נזקק האדם באוכל שלו. אז התבססה תזונת האדם בעיקר על ציד ולקט. את כמות המלחים שהיה זקוק לה הוא קיבל מהבשר, מבלי שנזקק לתוספות אחרות.
איך הגיע המלח לבשר הציד? - כל מזון מהחי מכיל לא מעט מלח. זאת כי גם בעלי החיים זקוקים למלח ולכן הוא נמצא בדמם. הטורפים מקבלים את המלח מטרף של חיות אחרות, בעוד חיות צמחוניות צורכות אותו מצמחים לופיטיים ומשתייה של מים מליחים.
רובנו מכירים את המלח בתור זה שמספק את הטעם המלוח לאוכל שלנו. הטעם הזה מורגש כשהלשון שלנו חשה נוכחות של מלחים מסוימים, כמו יוני נתרן וסידן. כשהיונים הללו עוברים דרך תעלות היונים שבלשון הם יוצרים דחף עצבי.
ייצור המלח לא השתנה הרבה במהלך אלפי השנים שבהן משתמשים בו. מלח הבישול, התבלין הנפוץ ביותר על שולחננו וזה שנותן למאכלים את הטעם המלוח, נמצא הן במי הים והן באדמה, בצורת סלעי מלח.
מהים שואבים את המים ומזרימים אותם לתוך בריכות רדודות שנחפרו לשם כך. הן נקראות בריכות אידוי. הסיבה היא שלאחר שהשמש מאדה את מי-הים, בבריכות נשאר רק המלח היבש. אז קוצרים אותו (כלומר אוספים את המלח), אורזים אותו ושולחים לשיווק בחנויות.
במקרה של סלעי המלח, הם נוצרים ממשקע המלח של ימים ואוקיינוסים קדומים. עניין של מיליוני שנים.
בכל מקרה, את סלעי המלח שבמכרות המלח, נוהגים לכרות היישר מתוך האדמה. לאחר שנכרה מהאדמה, שוטפים את סלע המלח היטב ומייבשים אותו. עתה הוא מוכן לאריזה ולשיווק.
כשהמלח יימכר לקונים, הוא יהיה בתצורה המפוררת. זה יהיה או בצורה של מלח גס, הנראה כגבישי מלח לבנים, או כאבקת מלח הבישול, כמו שאנו מכירים משולחן האוכל שלנו.
אולי זו עובדה שתפתיע אתכם, אבל המלח הוא למעשה, הסלע היחידי בטבע שראוי למאכל.
הנה תהליך הייצור של המלח מהים:
https://youtu.be/0vVyw2rVA4Q
בריכות האידוי:
http://youtu.be/bTVc4UqgwVo
וקוצרי מלח ביפן:
https://youtu.be/KNGC44RlMqc
האם אוכל טוב הוא טעים גם לילדים?
האם טעם הוא אישי או שדברים טעימים הם טעימים לכולם? - הרי בין המבוגרים יש תמימות דעים יחסית לגבי המאכלים הטובים. גם בין הילדים יש ברוב המקרים תמימות דעים לגבי המאכלים האהובים. אבל ידוע שהטעם מתפתח עם הגיל ושמה שאהבת בילדות אינו מה שבהכרח תאהב כשתגדל וההיפך - דברים שכילד אינך סובל יהפכו למעדנים נחשקים כשתתבגר..
הנה סרטון שמראה איך ילדים מגיבים למאכלים נחשקים כמו קוויאר, פסטה עם דיו קלמארי וזהב:
http://youtu.be/uWgqfYdQ0GI
הנה תגובות של ילדים לקפה:
http://youtu.be/lWghct3iMT8
האם חריף הוא טעם ומה הוא גורם שאנשים אוהבים כל כך?
ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!
במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.
פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.
למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.
הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):
http://youtu.be/qD0_yWgifDM
אנשים שמשווים טעמים חריפים:
http://youtu.be/tPj7e_7X14s
ומתיחה חריפה במיוחד:
http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw
מהו הטעם המתוק ואיך משפיע הסוכר על המוח?
הטעם המתוק (Sweet) הוא טעם שמורגש על הלשון אם נוגעים בה חומרים כמו סוכרים פשוטים, סוגי חלבונים מסוימים ועוד.
הסוכר (Sugar), המתוק והנחשק עד כדי התמכרות, הוא בעצם שם למולקולות שנקראות פחמימות.
ישנם סוגים רבים של סוכרים בהמון מאכלים, כולל כאלה שאינם ממתקים או קינוחים. אבל מה גורם לסוכר להיות כל כך ממכר?
הסוכר מפעיל את קולטני הטעם המתוק שבלשון ומשם נשלחים אותות עד לאזור בקליפת המוח שאחראי על הטעם המתוק. הוא מפעיל את מערכת התגמול של המוח שגורמת לנו לרצות עוד מהמתוק הזה אבל גם לאובדן השליטה העצמית ותשוקה. גם במעיים יש קולטני סוכר ששולחים למוח הודעות שגורמות לגוף לייצר עוד אינסולין, כדי לעמוד בתוספת הסוכר שהגוף קיבל.
גם הסוכר, כמו אלכוהול, ניקוטין והרואין, שולח דופמין להילוך יתר וגורם לנו לחפש עוד ממנו, אם כי הוא כמובן פחות ממכר מהם. אם רק מדי פעם נמתיק בפה - זה בסדר, אבל אם נאכל באופן קבוע מזון לא מגוון ועתיר סוכר, הסוכר יתנהג קצת כמו סמים ויגרום להתמכרות מסוימת למזונות מתוקים.
כך הסוכר משפיע על המוח (מתורגם):
http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s
הסוכר מסתתר במקומות לא צפויים (מתורגם):
https://youtu.be/Q4CZ81EmAsw
האם הסוכר הוא הצרה הבריאותית של העולם השבע:
https://youtu.be/o6W-wKrb4t0
מפת הטעמים שזיהתה, מעט אחרת ממה שחושבים, את אזורי הטעם שעל לשוננו (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
בעיות הבריאות שבסוכר:
https://youtu.be/EFlnlGx0B5U
וסרט תיעודי שחושף את הסכנות שיש בסוכר המתוק כל כך:
https://youtu.be/K3ksKkCOgTw?long=yes
למה האשכולית מרירה ומה סוד טעמה המר?
על אף טעמה החמוץ-מריר ואי הנוחות שבקילופה, האשכולית (Grapefruit) העסיסית ונמנית על פירות ההדר הידועים, היא הנציגה הבכירה במועדון שלא באמת קיים - מועדון הפירות המרירים.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת מוצבה האשכולית כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטתית מרשימה.
באותה תקופה היא פרצה לחייהם של שומרי משקל ועושי הדיאטה, בתור דיאטה קיצונית, שהתבססה על אכילה כמותית של אשכוליות. כאן גם הפך טעמה המריר של האשכולית מחיסרון ליתרון, מכיוון שהוא תרם לאמינות העניין הבריאותי והדיאטטי בה.
והאמת היא שאכן, האשכולית היא גם בריאה. היא מצוינת לגוף, במיוחד כשהיא נלחמת בכולסטרול הרע שבו. הוויטמינים והאנטיאוקסידנטים שבאשכולית מעודדים ומחזקים לנו מאוד את המערכת החיסונית.
והאשכולית, מסתבר שוב, היא לא רק בעלת יתרונות בריאותיים, אלא גם תורמת וטובה להורדת משקל. לתרומתה לירידה במשקל תרמו מחקרים שהראו שתוספת אשכולית לתפריט תשמור על משקל יציב ותוכל גם לתרום לבדה, לירידה במשקל.
שתייה של כוס אחת של מיץ אשכוליות ביום יכולה למתן תסמינים של הצטננות ושפעת, לסייע במניעת גידולים סרטניים בריאות ובמעי הגס ואף לתרום למניעת מחלות לב והורדת רמת האינסולין בדם. האינסולין, כידוע, הוא הורמון שמאזן את רמות הסוכר בדם ובכך גם ימנע עלייה במשקל.
ואגב, לא תמיד האשכולית בריאה. אין לאכול אשכולית או ללגום מיץ אשכוליות סחוט, בסמוך לנטילת תרופות. לכן, חשוב להימנע משתיה של מיץ אשכוליות סחוט, אם לקחנו תרופה.
#ההיסטוריה
היסטורית, האשכולית היא פרי צעיר במיוחד. תולדות הפרי הזה הם מדהימים. הכלאה, שנעשתה לראשונה במאה ה-18, שילבה תפוז ג'מייקני ופומלו מאינדונזיה והיא שיצרה אותו.
התיעוד הראשון של הפרי הוא מ-1750.בשנות ה-80, והוא ממצב אותה כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטטית.
אגדה מקומית יודעת לספר על "קפטן שדוק", מי שגרם למלח אנגלי להביא לג'מייקה זרעי פומלו. האיש גם גידל את העץ לראשונה ובמיוחד ב-1823 הביאו מהפרי לפלורידה.
בפרדס וייס-קרמנסקי שבפתח תקווה, גם גידלו את האשכולית לראשונה. זה היה בתחילת המאה ה-20,.
הנה האשכולית בפרסומת שהיום לא היו עושים (עברית):
https://youtu.be/tTzsRlrZ-zg
יתרונותיה הבריאותיים:
https://youtu.be/BkG6riyZLgQ
אשכוליות טובות נגד סוכרת:
https://youtu.be/EUv2n-AEIkY
כך תחתכו ותגישו אשכולית לשולחן:
https://youtu.be/r9qsd6nNXBQ
ההורים ייהנו ודאי מאוד ממשקה עראק מופלא ופשוט, עם אשכולית אדומה ונענע (עברית):
https://youtu.be/tCGS_laQ4Pw
למה אסור לקחת תרופה ולשתות מיץ אשכוליות טבעי:
https://youtu.be/5Nxne8QfIhM
והשיר "אשכולית" של נעמי שמר:
https://youtu.be/-7qKw4AIGP4
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
כיום יש טעם נוסף, חמישי, שהתגלה. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שהוא מעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.
ומה עם הטעם החריף? - הפתעה.. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
הנה מפת הטעמים על הטעמים ואזורי הלשון ולמה היא לא מדויקת ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:
http://youtu.be/j7GibFhuBmE
והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:
http://youtu.be/klowOsUukG4
האם הקולה היקרה ביותר היא גם הטעימה ביותר? כמה שונים הם טעמי היין היקר והזול? ומאכל שהכין מישהו שאנו מעריכים הוא גם טעים יותר?
אלה שאלות מעניינות ומסקרנות וכדי לגלות מה המוצר העדיף מבין כמה מוצרים דומים, עורכים לא פעם טעימה עיוורת (Blind taste).
בטעימה כזו טועמים מספר אנשים כמה מוצרים מקבילים, בלא שהם יודעים עליהם פרטים, כמו המחיר, שם המוצר, מרכיביו, היצרנים שלו וכדומה. העניין הוא שטעימה כזו מאפשרת הסטה של ידע קודם כל המוצרים ומיקוד בטעמם בלבד.
הדבר המדהים הוא שלא פעם מסתבר שטעמנו מושפע מדברים אחרים לחלוטין מחוש הטעם. גורמים כמו מחיר או דיסוננס קוגניטיבי, כמו גם הרגלי צריכה, מאחר שהתרגלנו לקנות מוצר מסוים ולהעדיפו על פני המתחרה הזול יותר, או העממי והמקושר למעמד חברתי נמוך יותר, מזה שאליו אנו משתייכים או רואים את עצמנו משויכים.
וכאן מגיע תפקידה של הטעימה העיוורת. היא נועדה להעביר את הבחירה שלנו למגרש של חכמת ההמונים ושל הרציונליות. אם נדע שהרוב העדיפו מוצר אחר מזה שאנו בוחרים, יש סיכוי שניתן לו הזדמנות. גם העברת הבחירה העתידית שלנו למגרש הרציונלי, במקום זה של ההרגל, או אפילו הפלצנות - אותו סוג די נפוץ של מושג עממי המצביע על בחירה מתוך העדפה חברתית מתנשאת ולאו דווקא מהמניעים ה"נכונים", נכון?
במילים אחרות, הטעימה העיוורת חושפת את העובדה שידע קודם על מחיר המוצר משפיעה על האופן שבו אנו תופסים את טעמו. יש בה לא מעט הגיון והיא מצליחה לא פעם לגלות תגליות מדהימות על מוצרים זולים שהועדפו באופן מוחלט על יוצרי יוקרה מקבילים, שחלק ניכר ממחירם נבע ללא ספק מעלויות הפרסום והמיתוג שהביאו אותם להיות מפורסמים ומצליחים כל כך.
הקולה הכי טעימה? - הנה טעימה עיוורת של משקאות קולה (עברית):
https://youtu.be/5b65tFXiGHY
טעימה עיוורת בריאליטי האוכל משחקי השף (עברית):
https://youtu.be/U8coUI6MqdA
והדברים המדהימים שמתגלים בטעימה עיוורת של יין:
https://youtu.be/mVKuCbjFfIY
זה קרה במלחמת העולם השנייה. צוותי האספקה שדאגו למזונם של החיילים האמריקאים הבינו מהחיילים שהם מעדיפים את מנות הקרב שנשארו אחרי שהיפנים ברחו. כשחקרו מה במנות הקרב היפאניות עדיף על פני המנות האמריקאיות הם גילו חומר בשם "מונוסדיום גלוטומט". התגלית המרעישה הגיעה מהר מאד לתעשיית המזון האמריקאית שהשתמשה במונוסודיום גלוטומט כדי לשפר בזול את הטעם של המזון המתועש.
אז הסתבר שהתגלית היא של חוקר יפאני בשם קיקונה איקדה, שכבר במאה ה-19 הבין שיש מאכלים הכוללים טעם חדש, שלא נמנה על הטעמים המוכרים. אחרי שחקר את החומצה הגלוטמית, הוא פיתח את המונוסודיום גלוטמט, כדי שיעצים ויחזק את טעמם של תבשילים ומאכלים שונים.
אך רק בשנים האחרונות התגלה שמדובר בעצם בטעם חדש, טעם חמישי, אחרי הטעמים הוותיקים - מלוח, מר, מתוק וחמוץ. זה קרה בשנת 2003, כשמצאו החוקרים את הקולטנים שמזהים את הטעם החדש, בפקעיות הטעם שבלשון האנושית. אז קראו לטעם החדש, שמעניק לאוכל טעם עמוק, מודגש, עשיר ובשרני, בשם "אוּמָמִי" (Umami) הוא הוכר באופן רשמי כטעם החמישי שקיים.
ומה אם נאמר לכם שכולנו מזהים את האוממי בקלות. זה קורה כשאנו אוכלים אוכל חסר טעם, שחסר בו משהו שאיננו יודעים תמיד להגדיר מהו. זהו האוממי שחסר בו. הרבה טבחים יודעים לייצר טעם אוממי, אבל אחרים, שיש להם פחות כישרון - לא יודעים...
פירוש המילה אוּמָמִי הוא ביפאנית "טעים" או "מתובל". יש מאכלים ומוצרי מזון שהם עשירים מטבעם בחומצה הגלוטמית. ביניהם ניתן למצוא צמחים כמו אספרגוס, פטריות, עלי דפנה, עגבניות, סלרי, אצות ורוטב סויה, כמו גם את הבשר הצלוי והגבינות המיושנות. בהרבה מאכלים שקל להתמכר אליהם יש אוממי, ביניהם קטשופ, שמנת מתוקה ועוד.
טעם האוממי נובע מחומצה הנקראת "חומצה גלוטמית". כשהחלבון המצוי במזון מתפרק, משתחררת החומצה הגלוטמית שבו ומעניקה לו את טעם האוממי. אם פעם הפיקו את המונוסודיום גלוטומט מאצות, כיום יודעים להפיקו מכל חלבון מפורק, כולל מחומרים כמו עמילן, קני-סוכר, סוכר תירס וסלק סוכר.
הנה סיפורו של טעם האוממי:
https://youtu.be/TkDYj7a8IAo
עוד על טעם האוממי (עברית):
https://youtu.be/GCBgi9k79Ng?t=7m10s&end=10m5s
הסבר בזק על הטעם החמישי:
https://youtu.be/tSECLr_7kVk
שף שמציג רוטב טבעוני אוממי:
https://youtu.be/BraJQrO8IqM
סרט תיעודי קצר על הטעם החמישי - האוממי:
https://youtu.be/W2xPOZPlxo4?long=yes
והסבר שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):
https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes
מונוסודיום גלוטמט (Monosodium glutamate) הוא חומר שמעצים ומחזק את הטעם של תבשילים ומאכלים שונים. תוכלו לקרוא על גילויו בתגית "מונוסודיום גלוטמט".
כשהתגלתה באמריקה היכולת המופלאה של החומר להדגיש טעמים של מאכלים, הפך ה"מונוסדיום גלוטמט" נפוץ מאוד. ממאכלים במסעדות, דרך מזון תעשייתי ועוד, החיזוק לתחושת הטעם במזון, שנותנת החומצה הגלוטמית שבו, הוביל לאימוץ נרחב של המונוסדיום גלוטמט כתוסף מזון פופולרי.
את המונוסודיום גלוטומט, תראו לא פעם ברשימת הרכיבים של מאכל או חטיף תעשייתי, כשהוא מסומן בתור MSG או כ-E621.
האם מסתירים אותו מהצרכן? - אולי כן.
אבל כיצד התפתחו אמונות שגרסו שהוא לא בריא? ומה מקור הדחייה הציבורית כלפיו, שזכתה לכינוי "תסמונת המסעדה הסינית"?
הסיפור מתחיל ב-1968, כשד"ר הו מאן קוואק, רופא אמריקאי, כתב מכתב למערכת של כתב-העת New England Journal of Medicine. במכתב תיאר הרופא תופעות לוואי שחווה לאחר אכילה במסעדות סיניות. היו שם בחילות, כאבי ראש, בחילה, הזעה ואדמומיות בעור.
ניתוח של גורמי התסמונת האפשריים הביא אותו למסקנה שהאשם הוא במונוסודיום גלוטמט, שהמסעדות הללו הרבו להשתמש בו לחיזוק הטעמים.
כלי התקשורת מיהרו לדווח על ההשערה והחשש בציבור מהמונוסדיום גלוטמט יצר דרישה לאסור על השימוש בו במוצרי מזון. האיסור הזה לא הוכנס ולמותר לציין שהוא היה ונשאר נדיר ביותר, אם בכלל התקיים, גם ברמה העולמית.
ובכל זאת, נראה היה שבציבור כבר התקבעה האמונה העממית בתופעות השליליות שגורם המונוסודיום גלוטמט כתוסף מזון. יותר ויותר אנשים חששו מההשפעות של החומר, לטווח קצר וארוך גם יחד.
אבל מדעית, לא נמצא קשר כמותי בין צריכת מונוסודיום גלוטומט לבין התסמינים שדווחו על ידי הדוקטור ב"תסמונת המסעדה הסינית". נראה שמרבית מי שלוקים בתסמונת הזו אולי חוו אותה במסעדות סיניות, אך לא חוו תסמינים דומים בצריכה של מוצרים עתירי גלוטמט שאינם מהמסעדות הסיניות, כמו אפונה וגבינת פרמזן.
כך יצא שעד 2021, גם אם במדינות רבות נקבעה החובה לסמנו ברשימת המרכיבים של דברי מזון, נחשב מונוסודיום גלוטמט כחומר בטוח לחלוטין לשימוש - בצריכה סבירה.
אז איך בכל זאת נולדה "תסמונת המסעדה הסינית"?
קיימת סברה בקרב מדענים רבים שמקור התיאוריה הוא בכלל חברתי ולא רפואי או תזונתי. מדובר לדעת מרבית החוקרים בתוצר של גזענות, שנאת זרים ופחד ממהגרים סיניים, תופעות שכיחות בקרב ציבורים שונים באמריקה, לאורך כל המאה ה-20.
הנה סיפורה של "תסמונת המסעדה הסינית" (עברית):
https://youtu.be/PKq7Gkiu5I0
הסילוף של המחקרים ו-40 השנים בהן נחשב המונוסודיום גלוטמט אויב:
https://youtu.be/EKgEj5asL3o
והסבר על כך שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):
https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes
טעמים
המלח (Salt) הוא חומר טבעי המשמש את האדם כתבלין וכחומר משמר כבר אלפי שנים.
כבר בעידן הפרהיסטורי נחשב המלח למינרל הראשון לו נזקק האדם באוכל שלו. אז התבססה תזונת האדם בעיקר על ציד ולקט. את כמות המלחים שהיה זקוק לה הוא קיבל מהבשר, מבלי שנזקק לתוספות אחרות.
איך הגיע המלח לבשר הציד? - כל מזון מהחי מכיל לא מעט מלח. זאת כי גם בעלי החיים זקוקים למלח ולכן הוא נמצא בדמם. הטורפים מקבלים את המלח מטרף של חיות אחרות, בעוד חיות צמחוניות צורכות אותו מצמחים לופיטיים ומשתייה של מים מליחים.
רובנו מכירים את המלח בתור זה שמספק את הטעם המלוח לאוכל שלנו. הטעם הזה מורגש כשהלשון שלנו חשה נוכחות של מלחים מסוימים, כמו יוני נתרן וסידן. כשהיונים הללו עוברים דרך תעלות היונים שבלשון הם יוצרים דחף עצבי.
ייצור המלח לא השתנה הרבה במהלך אלפי השנים שבהן משתמשים בו. מלח הבישול, התבלין הנפוץ ביותר על שולחננו וזה שנותן למאכלים את הטעם המלוח, נמצא הן במי הים והן באדמה, בצורת סלעי מלח.
מהים שואבים את המים ומזרימים אותם לתוך בריכות רדודות שנחפרו לשם כך. הן נקראות בריכות אידוי. הסיבה היא שלאחר שהשמש מאדה את מי-הים, בבריכות נשאר רק המלח היבש. אז קוצרים אותו (כלומר אוספים את המלח), אורזים אותו ושולחים לשיווק בחנויות.
במקרה של סלעי המלח, הם נוצרים ממשקע המלח של ימים ואוקיינוסים קדומים. עניין של מיליוני שנים.
בכל מקרה, את סלעי המלח שבמכרות המלח, נוהגים לכרות היישר מתוך האדמה. לאחר שנכרה מהאדמה, שוטפים את סלע המלח היטב ומייבשים אותו. עתה הוא מוכן לאריזה ולשיווק.
כשהמלח יימכר לקונים, הוא יהיה בתצורה המפוררת. זה יהיה או בצורה של מלח גס, הנראה כגבישי מלח לבנים, או כאבקת מלח הבישול, כמו שאנו מכירים משולחן האוכל שלנו.
אולי זו עובדה שתפתיע אתכם, אבל המלח הוא למעשה, הסלע היחידי בטבע שראוי למאכל.
הנה תהליך הייצור של המלח מהים:
https://youtu.be/0vVyw2rVA4Q
בריכות האידוי:
http://youtu.be/bTVc4UqgwVo
וקוצרי מלח ביפן:
https://youtu.be/KNGC44RlMqc
האם טעם הוא אישי או שדברים טעימים הם טעימים לכולם? - הרי בין המבוגרים יש תמימות דעים יחסית לגבי המאכלים הטובים. גם בין הילדים יש ברוב המקרים תמימות דעים לגבי המאכלים האהובים. אבל ידוע שהטעם מתפתח עם הגיל ושמה שאהבת בילדות אינו מה שבהכרח תאהב כשתגדל וההיפך - דברים שכילד אינך סובל יהפכו למעדנים נחשקים כשתתבגר..
הנה סרטון שמראה איך ילדים מגיבים למאכלים נחשקים כמו קוויאר, פסטה עם דיו קלמארי וזהב:
http://youtu.be/uWgqfYdQ0GI
הנה תגובות של ילדים לקפה:
http://youtu.be/lWghct3iMT8
ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!
במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.
פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.
למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.
הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):
http://youtu.be/qD0_yWgifDM
אנשים שמשווים טעמים חריפים:
http://youtu.be/tPj7e_7X14s
ומתיחה חריפה במיוחד:
http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw
הטעם המתוק (Sweet) הוא טעם שמורגש על הלשון אם נוגעים בה חומרים כמו סוכרים פשוטים, סוגי חלבונים מסוימים ועוד.
הסוכר (Sugar), המתוק והנחשק עד כדי התמכרות, הוא בעצם שם למולקולות שנקראות פחמימות.
ישנם סוגים רבים של סוכרים בהמון מאכלים, כולל כאלה שאינם ממתקים או קינוחים. אבל מה גורם לסוכר להיות כל כך ממכר?
הסוכר מפעיל את קולטני הטעם המתוק שבלשון ומשם נשלחים אותות עד לאזור בקליפת המוח שאחראי על הטעם המתוק. הוא מפעיל את מערכת התגמול של המוח שגורמת לנו לרצות עוד מהמתוק הזה אבל גם לאובדן השליטה העצמית ותשוקה. גם במעיים יש קולטני סוכר ששולחים למוח הודעות שגורמות לגוף לייצר עוד אינסולין, כדי לעמוד בתוספת הסוכר שהגוף קיבל.
גם הסוכר, כמו אלכוהול, ניקוטין והרואין, שולח דופמין להילוך יתר וגורם לנו לחפש עוד ממנו, אם כי הוא כמובן פחות ממכר מהם. אם רק מדי פעם נמתיק בפה - זה בסדר, אבל אם נאכל באופן קבוע מזון לא מגוון ועתיר סוכר, הסוכר יתנהג קצת כמו סמים ויגרום להתמכרות מסוימת למזונות מתוקים.
כך הסוכר משפיע על המוח (מתורגם):
http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s
הסוכר מסתתר במקומות לא צפויים (מתורגם):
https://youtu.be/Q4CZ81EmAsw
האם הסוכר הוא הצרה הבריאותית של העולם השבע:
https://youtu.be/o6W-wKrb4t0
מפת הטעמים שזיהתה, מעט אחרת ממה שחושבים, את אזורי הטעם שעל לשוננו (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
בעיות הבריאות שבסוכר:
https://youtu.be/EFlnlGx0B5U
וסרט תיעודי שחושף את הסכנות שיש בסוכר המתוק כל כך:
https://youtu.be/K3ksKkCOgTw?long=yes
על אף טעמה החמוץ-מריר ואי הנוחות שבקילופה, האשכולית (Grapefruit) העסיסית ונמנית על פירות ההדר הידועים, היא הנציגה הבכירה במועדון שלא באמת קיים - מועדון הפירות המרירים.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת מוצבה האשכולית כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטתית מרשימה.
באותה תקופה היא פרצה לחייהם של שומרי משקל ועושי הדיאטה, בתור דיאטה קיצונית, שהתבססה על אכילה כמותית של אשכוליות. כאן גם הפך טעמה המריר של האשכולית מחיסרון ליתרון, מכיוון שהוא תרם לאמינות העניין הבריאותי והדיאטטי בה.
והאמת היא שאכן, האשכולית היא גם בריאה. היא מצוינת לגוף, במיוחד כשהיא נלחמת בכולסטרול הרע שבו. הוויטמינים והאנטיאוקסידנטים שבאשכולית מעודדים ומחזקים לנו מאוד את המערכת החיסונית.
והאשכולית, מסתבר שוב, היא לא רק בעלת יתרונות בריאותיים, אלא גם תורמת וטובה להורדת משקל. לתרומתה לירידה במשקל תרמו מחקרים שהראו שתוספת אשכולית לתפריט תשמור על משקל יציב ותוכל גם לתרום לבדה, לירידה במשקל.
שתייה של כוס אחת של מיץ אשכוליות ביום יכולה למתן תסמינים של הצטננות ושפעת, לסייע במניעת גידולים סרטניים בריאות ובמעי הגס ואף לתרום למניעת מחלות לב והורדת רמת האינסולין בדם. האינסולין, כידוע, הוא הורמון שמאזן את רמות הסוכר בדם ובכך גם ימנע עלייה במשקל.
ואגב, לא תמיד האשכולית בריאה. אין לאכול אשכולית או ללגום מיץ אשכוליות סחוט, בסמוך לנטילת תרופות. לכן, חשוב להימנע משתיה של מיץ אשכוליות סחוט, אם לקחנו תרופה.
#ההיסטוריה
היסטורית, האשכולית היא פרי צעיר במיוחד. תולדות הפרי הזה הם מדהימים. הכלאה, שנעשתה לראשונה במאה ה-18, שילבה תפוז ג'מייקני ופומלו מאינדונזיה והיא שיצרה אותו.
התיעוד הראשון של הפרי הוא מ-1750.בשנות ה-80, והוא ממצב אותה כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטטית.
אגדה מקומית יודעת לספר על "קפטן שדוק", מי שגרם למלח אנגלי להביא לג'מייקה זרעי פומלו. האיש גם גידל את העץ לראשונה ובמיוחד ב-1823 הביאו מהפרי לפלורידה.
בפרדס וייס-קרמנסקי שבפתח תקווה, גם גידלו את האשכולית לראשונה. זה היה בתחילת המאה ה-20,.
הנה האשכולית בפרסומת שהיום לא היו עושים (עברית):
https://youtu.be/tTzsRlrZ-zg
יתרונותיה הבריאותיים:
https://youtu.be/BkG6riyZLgQ
אשכוליות טובות נגד סוכרת:
https://youtu.be/EUv2n-AEIkY
כך תחתכו ותגישו אשכולית לשולחן:
https://youtu.be/r9qsd6nNXBQ
ההורים ייהנו ודאי מאוד ממשקה עראק מופלא ופשוט, עם אשכולית אדומה ונענע (עברית):
https://youtu.be/tCGS_laQ4Pw
למה אסור לקחת תרופה ולשתות מיץ אשכוליות טבעי:
https://youtu.be/5Nxne8QfIhM
והשיר "אשכולית" של נעמי שמר:
https://youtu.be/-7qKw4AIGP4
איך יש כל כך הרבה זני תפוחים?
לא סתם היה התפוח נוכח בגן העדן ותפס מקום כה חשוב בסיפור החטא של האדם הראשון וזוגתו. זה היה רומן מטעימה ראשונה. גם היסטורית, עצי התפוח (Apple trees) הם מהעצים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כך הם ליוו את האדם מהולדת האנושות ועד עולם המחשבים האישיים של העשורים האחרונים.
התפוחים התפתחו מתפוח הבר ממין "מאלוס סיברסי" (Malus sieversii), שגדל במקור במרכז אסיה.
כיום התפוחים מתוקים מאשר התפוחים של תקופות קדומות יותר וישנם מעל 7,500 זני תפוחים שונים, שתורבתו ונוצרו על ידי האדם. לכל זן תכונות אחרות. מבדילים ביניהם גורמים רבים, כולל הטעמים, הצבעים, הצורות, העמידות למחלות שונות ולסוגי אקלים שונים.
במהלך השנים והגלובליזציה, בה פירות וירקות נשלחים מפינות שונות בעולם לארצות רחוקות, פותחו גם זנים מיוחדים שמקנים חיי מדף ארוכים וקלות משלוח, לצורך יצוא.
התפוחים הם פירות בריאיים מאד לגופנו. לא סתם נוצרה הממרה "תפוח אחד ביום ירחיק את הרופא!". החל מחיזוק המערכת החיסונית, דרך מניעת מחלות לב, הגדלת השליטה של הגוף ברמת הכולסטרול שלו ובכמות הסוכרים בדם ועוד.
מחקרים גם מצאו שאכילת תפוח אחד ביום לפחות מקטינה משמעותית את הסיכון לחלות בסוגי סרטן שונים. מסרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן הפה, סרטן הכליות וסרטן השחלות.
התפוח עתיר ויטמינים בריאים והוא מסייע לשמור על הגיינת הפה. למעשה, כשאין בידיכם משחת שיניים או אפשרות לצחצח שיניים, כדאי לכם לנגוס בתפוח - הוא ינקה את הפה ויילחם בחיידקים לא רע בכלל...
בין הזנים המוכרים של התפוח ניתן למצוא את ה"רד דלישס" האדום, הזן המתוק והכי נמכר בעולם, זן שהעץ שלו לא זקוק להפריה מעץ תפוח אחר, כי הוא מפרה את עצמו.
ה"גרני סמית" (או גרנד סמית, כפי שמכנים אותו בישראל), לעומתו, הוא תפוח חמוץ-מתוק בצבע ירוק חזק וקליפה מבריקה. הוא נקרא על שם מי שגילתה אותו, מריה אן סמית' האוסטרלית, שמצאה בחצרה עץ תפוח והבחינה שהוא גדל מערימת זבל שעמדה בסמוך. ככל הנראה הוא תוצאה של הפרייה של תפוח תרבותי מתפוח בר.
אבל התפוח שזכה לפרסום עולמי, חייב אותו למחשב ה"מקינטוש" של חברת אפל, שנקרא על שמו. תפוח המקינטוש מזוהה בקליפתו הצבועה בגווני האדום-ירוק ובטעמו החמצמץ, שהפך אותו לחביב על תושבי קנדה וצפון אמריקה.
הנה התפוח ומגוון התפוחים שיש (עברית):
https://youtu.be/mQePz62zkqA
כך מגדלים תפוחים:
https://youtu.be/iQ6dz6jE3ew
ישראל היא מעצמת תפוחים ומפתחת זנים חדשים בעצמה (עברית):
https://youtu.be/3F8n0IM33-g
והסיידר, מיץ התפוחים המצוין שמכינים מתפוחים (עברית):
https://youtu.be/H0yyY-n1DXk
לא סתם היה התפוח נוכח בגן העדן ותפס מקום כה חשוב בסיפור החטא של האדם הראשון וזוגתו. זה היה רומן מטעימה ראשונה. גם היסטורית, עצי התפוח (Apple trees) הם מהעצים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כך הם ליוו את האדם מהולדת האנושות ועד עולם המחשבים האישיים של העשורים האחרונים.
התפוחים התפתחו מתפוח הבר ממין "מאלוס סיברסי" (Malus sieversii), שגדל במקור במרכז אסיה.
כיום התפוחים מתוקים מאשר התפוחים של תקופות קדומות יותר וישנם מעל 7,500 זני תפוחים שונים, שתורבתו ונוצרו על ידי האדם. לכל זן תכונות אחרות. מבדילים ביניהם גורמים רבים, כולל הטעמים, הצבעים, הצורות, העמידות למחלות שונות ולסוגי אקלים שונים.
במהלך השנים והגלובליזציה, בה פירות וירקות נשלחים מפינות שונות בעולם לארצות רחוקות, פותחו גם זנים מיוחדים שמקנים חיי מדף ארוכים וקלות משלוח, לצורך יצוא.
התפוחים הם פירות בריאיים מאד לגופנו. לא סתם נוצרה הממרה "תפוח אחד ביום ירחיק את הרופא!". החל מחיזוק המערכת החיסונית, דרך מניעת מחלות לב, הגדלת השליטה של הגוף ברמת הכולסטרול שלו ובכמות הסוכרים בדם ועוד.
מחקרים גם מצאו שאכילת תפוח אחד ביום לפחות מקטינה משמעותית את הסיכון לחלות בסוגי סרטן שונים. מסרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן הפה, סרטן הכליות וסרטן השחלות.
התפוח עתיר ויטמינים בריאים והוא מסייע לשמור על הגיינת הפה. למעשה, כשאין בידיכם משחת שיניים או אפשרות לצחצח שיניים, כדאי לכם לנגוס בתפוח - הוא ינקה את הפה ויילחם בחיידקים לא רע בכלל...
בין הזנים המוכרים של התפוח ניתן למצוא את ה"רד דלישס" האדום, הזן המתוק והכי נמכר בעולם, זן שהעץ שלו לא זקוק להפריה מעץ תפוח אחר, כי הוא מפרה את עצמו.
ה"גרני סמית" (או גרנד סמית, כפי שמכנים אותו בישראל), לעומתו, הוא תפוח חמוץ-מתוק בצבע ירוק חזק וקליפה מבריקה. הוא נקרא על שם מי שגילתה אותו, מריה אן סמית' האוסטרלית, שמצאה בחצרה עץ תפוח והבחינה שהוא גדל מערימת זבל שעמדה בסמוך. ככל הנראה הוא תוצאה של הפרייה של תפוח תרבותי מתפוח בר.
אבל התפוח שזכה לפרסום עולמי, חייב אותו למחשב ה"מקינטוש" של חברת אפל, שנקרא על שמו. תפוח המקינטוש מזוהה בקליפתו הצבועה בגווני האדום-ירוק ובטעמו החמצמץ, שהפך אותו לחביב על תושבי קנדה וצפון אמריקה.
הנה התפוח ומגוון התפוחים שיש (עברית):
https://youtu.be/mQePz62zkqA
כך מגדלים תפוחים:
https://youtu.be/iQ6dz6jE3ew
ישראל היא מעצמת תפוחים ומפתחת זנים חדשים בעצמה (עברית):
https://youtu.be/3F8n0IM33-g
והסיידר, מיץ התפוחים המצוין שמכינים מתפוחים (עברית):
https://youtu.be/H0yyY-n1DXk
איך אנו יודעים מה טעים לנו?
כשהלשון שלנו נוגעת באוכל, היא נעזרת בפקעיות הטעם שעליה. פקעיות טעם הן מעין גבשושיות שעוזרות לנו לזהות טעמים שונים. ישנם 4 טעמים: מר, מתוק, מלוח וחמוץ.
לידיעת כולנו - חריף אינו טעם, אלא צריבה!
הנה סרטון הסבר קצר על חוש הטעם:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
הנה אמן החושים נמרוד הראל מבצע תרגיל על חוש הטעם של אנשים (עברית):
http://youtu.be/a_3e1MTB8h0
כשהלשון שלנו נוגעת באוכל, היא נעזרת בפקעיות הטעם שעליה. פקעיות טעם הן מעין גבשושיות שעוזרות לנו לזהות טעמים שונים. ישנם 4 טעמים: מר, מתוק, מלוח וחמוץ.
לידיעת כולנו - חריף אינו טעם, אלא צריבה!
הנה סרטון הסבר קצר על חוש הטעם:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
הנה אמן החושים נמרוד הראל מבצע תרגיל על חוש הטעם של אנשים (עברית):
http://youtu.be/a_3e1MTB8h0
איך רוכשים טעם נרכש?
טעם נרכש (Acquired Taste) הוא טעם שמתחילים לאהוב רק אחרי שמתרגלים אליו. טעם נרכש זוכה להערכה רק ממי שנחשפו אליו כמה פעמים ולא ממי שלא ניסו אותו, או שהתרחקו ממנו.
בפשטות, טעם שלא טעים לך בפעמים הראשונות אולי, אבל אחרי כן הוא יתפוס אותך ויהיה טעים בהחלט, הוא ככל הנראה טעם נרכש.
בירה, יין, או קפה, למשל, הם טעמים נרכשים. כששותים אותם בפעם הראשונה הם ממש לא טעימים. רק אחרי שמנסים אותם כמה פעמים אפשר להתרגל אליהם ובהמשך גם לרצות לשתות עוד מהם ולאהוב את טעמם.
הנה הסבר על טעם נרכש:
https://youtu.be/TswVWhussKg
על מזון נא או חי כטעם נרכש:
https://youtu.be/SFYfF-OP0_M
וסוג נוסף של טעם נרכש, בדוריאן, פרי מסריח במיוחד שנחשב לפרי הטעים בעולם:
https://youtu.be/wg5SsMEtfhs
טעם נרכש (Acquired Taste) הוא טעם שמתחילים לאהוב רק אחרי שמתרגלים אליו. טעם נרכש זוכה להערכה רק ממי שנחשפו אליו כמה פעמים ולא ממי שלא ניסו אותו, או שהתרחקו ממנו.
בפשטות, טעם שלא טעים לך בפעמים הראשונות אולי, אבל אחרי כן הוא יתפוס אותך ויהיה טעים בהחלט, הוא ככל הנראה טעם נרכש.
בירה, יין, או קפה, למשל, הם טעמים נרכשים. כששותים אותם בפעם הראשונה הם ממש לא טעימים. רק אחרי שמנסים אותם כמה פעמים אפשר להתרגל אליהם ובהמשך גם לרצות לשתות עוד מהם ולאהוב את טעמם.
הנה הסבר על טעם נרכש:
https://youtu.be/TswVWhussKg
על מזון נא או חי כטעם נרכש:
https://youtu.be/SFYfF-OP0_M
וסוג נוסף של טעם נרכש, בדוריאן, פרי מסריח במיוחד שנחשב לפרי הטעים בעולם:
https://youtu.be/wg5SsMEtfhs
מאיפה בא הוואסאבי של היפנים?
וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.
מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.
הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.
הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.
אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.
הנה מגדלי צמח הווסאבי:
https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q
כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:
https://youtu.be/X0Gn4PYALO0
מדוע הוא כה יקר:
https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0
הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:
https://youtu.be/zsilMuEze-E
וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:
https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes
וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.
מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.
הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.
הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.
אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.
הנה מגדלי צמח הווסאבי:
https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q
כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:
https://youtu.be/X0Gn4PYALO0
מדוע הוא כה יקר:
https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0
הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:
https://youtu.be/zsilMuEze-E
וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:
https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes
מה ההיסטוריה המרתקת של החמוצים?
שימור וייבוש של מזון הפכו מאוד פופולריים בעת העתיקה. זה היה כשהתגלו תהליכים כימיים שמאפשרים לשמר את המזון. לפתע פצח המין האנושי בתהליכי שימור מזון. מזון נשמר אז בריכוז מדוד של מלח, למשל דגים מלוחים, או בתוך סוכר, באלכוהול או בחומץ.
בחומץ? - כן. זה היה לפחות במאה ה-25 לפני הספירה, כשבעמק החידקל פצח המין האנושי בתהליכי שימור מזון בתוך חומץ הדרים.
יתכן שזה קרה הרבה לפני כן, אבל לפי הממצאים הארכיאולוגיים העדויות הכי מוקדמות להחמצה של ירקות באזור מסופוטמיה מצביעות על כך שחלוצי החמוצים בהיסטוריה היו ככל הנראה אנשי מסופוטמיה. כבר בתקופתם, לפני מעל 4,000 שנה, הם היו הראשונים לכבוש ירקות בחומץ ובכך לשמר אותם לאכילה מחוץ לעונה שלהם.
אבל אם ירקות מוחמצים היו במקור שיטה לשימור מזון, במהלך ההיסטוריה של האוכל הם זכו לפופולריות רבה גם ואולי בעיקר מפני שחמוצים הם גם טעימים.
אז החמוצים היו להצלחה מיידית ומסחררת ועם השנים הם הולידו לא מעט רעיונות ותובנות מעניינים.
המלכה המצרית קליאופטרה, למשל, ראתה בחמוצים שהיא אכלה לא פחות ממזון יופי, מה שהוא כמובן לא חוכמה גדולה כשאת האישה הכי יפה בעולם העתיק ואין לך אינסטגרם שיראה לך את המתחרות הידועות פחות.
גם חיילים רומיים עתידים לאכול אותם ואצלם החמוצים הם גם מקור אנרגיה. אלף שנה ויותר אחריהם, בסוף המאה ה-15, יפליג גם כריסטופר קולומבוס עם חמוצים במחסני הספינות שלו, לתזונת המלחים העושים דרכם לעבר הודו ובעצם לגלות את אמריקה.
בגרמניה של המאה ה-9 תיוולד תעשיית המלפפונים החמוצים, כשיגיעו אליה שבטים סרביים. מהגרים הולנדיים שיגיעו במאה ה-17 יחזקו את התעשיה הזו ומאתיים שנה אחר-כך הם יגיעו לארצות הברית, עם היהודים שיהגרו ל"עולם החדש" ממזרח אירופה ויהפכו את החמוצים ללהיט דליקטסים מטורף.
ואגב היסטוריה, הניסיון העתיק לכבוש מלפפונים וירקות גם במי מלח הוא שעתיד להוליד את המלחמה הארוכה בתולדות האנושות, זו שלא הסתיימה מעולם. מדובר כמובן במלחמה שבין חובבי החמוצים, המתווכחים עד היום על השאלה "אילו מלפפונים יותר טעימים - מלפפונים בחומץ או מלפפונים במלח?"
גם כיום, בעידן המקררים, המזון הקפוא וקופסאות השימורים, הירקות הכבושים הם עדיין להיט. כשבאים לבית שעל חלון המטבח או במרפסת שלו צנצנות חמוצים תוססות באור השמש, אפשר להבין מיד שבבית הזה אוכלים טוב ושהמטבח בו הוא לא עוד חדר מעוצב.
כי במטבחים שונים בעולם משתמשים בירקות כבושים כדי לפתוח את התיאבון. זה קורה לפני ובמהלך הארוחה, לאורך כל עונות השנה.
במזרח התיכון למשל, כובשים מלפפונים חמוצים במלח או בחומץ, לצד לפת, כרובית, גזר ואפילו חצילים קטנים וטעימים להפליא.
להיט ענקי וקדום מסוג זה הם הזיתים, הכבושים בשלל סגנונות, זנים וטעמים. מישהו פעם אפילו דפק בהם באבן והמציא את הזיתים הדפוקים, המעדן המזרח תיכוני המריר והטעים כל כך, שמייחסים משום מה לסוריה והוא זכה לכינוי "זיתים סורים".
הנה תולדות הירקות הכבושים:
https://youtu.be/9R3vEYHNcro
לאמריקה יגיעו החמוצים עם ההגירה היהודית:
https://youtu.be/zuDdKLaoQJQ
היהודים יביאו שיטות עתיקות שנולדו במצרים העתיקה:
https://youtu.be/rJW6gsnTG-M
הרצאונת על ההיסטוריה של החמוצים:
https://youtu.be/DS7crxIg64s
והרצאת וידאו על תולדות החמוצים:
https://youtu.be/aXOrH1HmqPQ?long=yes
שימור וייבוש של מזון הפכו מאוד פופולריים בעת העתיקה. זה היה כשהתגלו תהליכים כימיים שמאפשרים לשמר את המזון. לפתע פצח המין האנושי בתהליכי שימור מזון. מזון נשמר אז בריכוז מדוד של מלח, למשל דגים מלוחים, או בתוך סוכר, באלכוהול או בחומץ.
בחומץ? - כן. זה היה לפחות במאה ה-25 לפני הספירה, כשבעמק החידקל פצח המין האנושי בתהליכי שימור מזון בתוך חומץ הדרים.
יתכן שזה קרה הרבה לפני כן, אבל לפי הממצאים הארכיאולוגיים העדויות הכי מוקדמות להחמצה של ירקות באזור מסופוטמיה מצביעות על כך שחלוצי החמוצים בהיסטוריה היו ככל הנראה אנשי מסופוטמיה. כבר בתקופתם, לפני מעל 4,000 שנה, הם היו הראשונים לכבוש ירקות בחומץ ובכך לשמר אותם לאכילה מחוץ לעונה שלהם.
אבל אם ירקות מוחמצים היו במקור שיטה לשימור מזון, במהלך ההיסטוריה של האוכל הם זכו לפופולריות רבה גם ואולי בעיקר מפני שחמוצים הם גם טעימים.
אז החמוצים היו להצלחה מיידית ומסחררת ועם השנים הם הולידו לא מעט רעיונות ותובנות מעניינים.
המלכה המצרית קליאופטרה, למשל, ראתה בחמוצים שהיא אכלה לא פחות ממזון יופי, מה שהוא כמובן לא חוכמה גדולה כשאת האישה הכי יפה בעולם העתיק ואין לך אינסטגרם שיראה לך את המתחרות הידועות פחות.
גם חיילים רומיים עתידים לאכול אותם ואצלם החמוצים הם גם מקור אנרגיה. אלף שנה ויותר אחריהם, בסוף המאה ה-15, יפליג גם כריסטופר קולומבוס עם חמוצים במחסני הספינות שלו, לתזונת המלחים העושים דרכם לעבר הודו ובעצם לגלות את אמריקה.
בגרמניה של המאה ה-9 תיוולד תעשיית המלפפונים החמוצים, כשיגיעו אליה שבטים סרביים. מהגרים הולנדיים שיגיעו במאה ה-17 יחזקו את התעשיה הזו ומאתיים שנה אחר-כך הם יגיעו לארצות הברית, עם היהודים שיהגרו ל"עולם החדש" ממזרח אירופה ויהפכו את החמוצים ללהיט דליקטסים מטורף.
ואגב היסטוריה, הניסיון העתיק לכבוש מלפפונים וירקות גם במי מלח הוא שעתיד להוליד את המלחמה הארוכה בתולדות האנושות, זו שלא הסתיימה מעולם. מדובר כמובן במלחמה שבין חובבי החמוצים, המתווכחים עד היום על השאלה "אילו מלפפונים יותר טעימים - מלפפונים בחומץ או מלפפונים במלח?"
גם כיום, בעידן המקררים, המזון הקפוא וקופסאות השימורים, הירקות הכבושים הם עדיין להיט. כשבאים לבית שעל חלון המטבח או במרפסת שלו צנצנות חמוצים תוססות באור השמש, אפשר להבין מיד שבבית הזה אוכלים טוב ושהמטבח בו הוא לא עוד חדר מעוצב.
כי במטבחים שונים בעולם משתמשים בירקות כבושים כדי לפתוח את התיאבון. זה קורה לפני ובמהלך הארוחה, לאורך כל עונות השנה.
במזרח התיכון למשל, כובשים מלפפונים חמוצים במלח או בחומץ, לצד לפת, כרובית, גזר ואפילו חצילים קטנים וטעימים להפליא.
להיט ענקי וקדום מסוג זה הם הזיתים, הכבושים בשלל סגנונות, זנים וטעמים. מישהו פעם אפילו דפק בהם באבן והמציא את הזיתים הדפוקים, המעדן המזרח תיכוני המריר והטעים כל כך, שמייחסים משום מה לסוריה והוא זכה לכינוי "זיתים סורים".
הנה תולדות הירקות הכבושים:
https://youtu.be/9R3vEYHNcro
לאמריקה יגיעו החמוצים עם ההגירה היהודית:
https://youtu.be/zuDdKLaoQJQ
היהודים יביאו שיטות עתיקות שנולדו במצרים העתיקה:
https://youtu.be/rJW6gsnTG-M
הרצאונת על ההיסטוריה של החמוצים:
https://youtu.be/DS7crxIg64s
והרצאת וידאו על תולדות החמוצים:
https://youtu.be/aXOrH1HmqPQ?long=yes
איך תופחים השמרים ואיך הם תורמים למאפה?
השמרים (Yeast) הם פטריות חד תאיות, מעין צמחים זעירים. כשהשמרים תוססים, הם אוכלים סוכר או עמילן והופכים אותו לבועות גזים, כמו דו-תחמוצת הפחמן. את בועות הגז הללו ניתן לראות כשמסתכלים בלבן של הלחם. הן החורים של הלחם והם נוצרים כשהגז שנוצר על ידי השמרים מתפיח את הבצק והוא נעשה ספוגי ותפוח. תודות להתפחה הבצק הופך לבצק קל יותר, חמצמץ וטעים לאכילה.
כשקונים אבקת שמרים ומערבבים אותה במים, התאים חוזרים לתחייה והפטריה מתחילה לעבוד.
על אף שנעשה בהם שימוש נרחב זמן רב לפני כן, רק בשנת 1680 נצפו השמרים לראשונה בהיסטוריה. היה זה חלוץ המיקרוסקופיה, החוקר ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק, שראה אותם אז לראשונה במיקרוסקופ שלו. 200 שנה אחר כך, בשנת 1857, יחקור אותם לואי פסטר ובעקבותיו השמרים יזוהו כמיקרואורגניזמים שאחראים לתסיסה שהופכת את הסוכר לאתנול. בשנת 1996 הושלם מיפוי הגנום של שמרי האפייה. הסתבר שהוא כולל 6,294 גנים.
הנה השמרים התופחים:
https://youtu.be/4mxqGF9JZHI
הסברים מעט יותר מדעיים:
https://youtu.be/GvD-8ZfxfOY
וכך החלו היסטורית להשתמש בתגלית של השמרים:
https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=1m36s
השמרים (Yeast) הם פטריות חד תאיות, מעין צמחים זעירים. כשהשמרים תוססים, הם אוכלים סוכר או עמילן והופכים אותו לבועות גזים, כמו דו-תחמוצת הפחמן. את בועות הגז הללו ניתן לראות כשמסתכלים בלבן של הלחם. הן החורים של הלחם והם נוצרים כשהגז שנוצר על ידי השמרים מתפיח את הבצק והוא נעשה ספוגי ותפוח. תודות להתפחה הבצק הופך לבצק קל יותר, חמצמץ וטעים לאכילה.
כשקונים אבקת שמרים ומערבבים אותה במים, התאים חוזרים לתחייה והפטריה מתחילה לעבוד.
על אף שנעשה בהם שימוש נרחב זמן רב לפני כן, רק בשנת 1680 נצפו השמרים לראשונה בהיסטוריה. היה זה חלוץ המיקרוסקופיה, החוקר ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק, שראה אותם אז לראשונה במיקרוסקופ שלו. 200 שנה אחר כך, בשנת 1857, יחקור אותם לואי פסטר ובעקבותיו השמרים יזוהו כמיקרואורגניזמים שאחראים לתסיסה שהופכת את הסוכר לאתנול. בשנת 1996 הושלם מיפוי הגנום של שמרי האפייה. הסתבר שהוא כולל 6,294 גנים.
הנה השמרים התופחים:
https://youtu.be/4mxqGF9JZHI
הסברים מעט יותר מדעיים:
https://youtu.be/GvD-8ZfxfOY
וכך החלו היסטורית להשתמש בתגלית של השמרים:
https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=1m36s
