שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי הייתה רוזי הממסמרת?
רוזי הממסמרת (Rosie the Riveter) היא אייקון תרבותי פמיניסטי אמריקאי, לאחר שהופיעה על כרזת "!We Can Do It", בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא ייצגה אז את הנשים שתרמו למאמץ המלחמה כפועלות בתעשייה, במקום הגברים שיצאו למלחמה.
הכרזה עוצבה אז על ידי המאייר ג' הוורד מילר, בהשראת התצלום של נעמי פריילי. בעקבות הכרזה נוצרו גם שירים ואפילו סרט על רוזי הממסמרת. עוד בשנות המלחמה היא הפכה לסמל ואייקון אמריקאי.
האישה שהיוותה השראה לפוסטר הייתה אמריקאית בשם נעמי פרקר פריילי. היא עבדה כמלצרית בקליפורניה, וכשארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה היא עברה לעבוד במפעל של חיל האוויר.
תמונתה שצולמה בעת שעבדה במפעל בשנות מלחמת העולם השנייה, שימשה כהשראה ליצירת הכרזה המפורסמת. הכרזה עודדה נשים להשתלב בשוק העבודה בשנות המלחמה, במקום הגברים שנקראו לשדה הקרב.
אגב, עם התעצמות התנועה הפמיניסטית, הרבה אחרי המלחמה, הפך הפוסטר מסמל מלחמתי לסמל פמיניסטי שעודד נשים להשתלב בשוק העבודה.
ונקודה קצת עצובה - לנעמי פריילי עצמה נודע כי הפוסטר התבסס עליה רק שנה לפני מותה.
הנה רוזי הממסמרת:
https://youtu.be/B3461S5YtKM
מה שהיא ייצגה:
https://youtu.be/bU2tt1h53jM
שיר עליה:
https://youtu.be/55NCElsbjeQ
והצייר נורמן רוקוול שצייר אותה:
https://youtu.be/-HRMrnPdYNM
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מיהו הדוד סם שארצות הברית נושאת את שמו?
קצת קשה להאמין אולי שהכינוי שבו מכונה המעצמה החזקה בעולם הוא בכלל תוצאה של אי-הבנה, בדיחה, או לפחות משהו שנלקח ממנות קרב סתמיות, שהחיילים האמריקאים אכלו בחזית, אבל לך תדע מה קורה כשחיילים חווים חוויה ומספרים סביבה סיפור מגניב באמת.
הדוד סם המקורי היה משווק בשר חביב ששמו סם ווילסון. בשנת 1812, בעת המלחמה בין ארצות הברית לבריטניה, שיווק וילסון את הבשר לחזית. כשוילסון הפטריוט הצמיד לבשר את הכיתוב הפטריוטי "בקר ארצות הברית", באנגלית U.S. Beef, התבדחו החיילים, שידעו שסם הוא זה ששולח להם את הבשר, שה-U.S הם ראשי התיבות של Uncle Sam, "הדוד סם".
הבדיחה הזו, כמו בדיחות משעשעות אחרות בהיסטוריה, הצליחה לשרוד מאות שנים ולהפוך לכינויה של האימפריה האמריקאית.
ב-1917 צוירו הפוסטרים המזמינים להתגייס לצבא ארצות הברית, בעת מלחמת העולם הראשונה. אז גם צויירה לראשונה דמותו של הדוד סם והפכה לאייקון אמריקאי רשמי. השם הצליח לשרוד מאז כמעט מאתיים שנה והדמות של הדוד סם, משווק בשר חביב שהיה לסמל, הפכה לאחד האייקונים המוכרים בעולם.
הנה סיפורו של הכינוי האמריקאי הדוד סם:
https://youtu.be/75R6QD6tA5Y
השתלשלות העניינים והבדיחה שהפכה כינוי לארצות הברית:
https://youtu.be/qt4pzlcRsko
מעט על האיש, סמואל וילסון:
https://youtu.be/VA9NIYppvhg
וספרן אמריקאי שמציע גרסה קצת שונה למקור הכינוי "הדוד סם":
https://youtu.be/dvltLYj3zm0
מי צילם את "ארוחה על גורד שחקים"?
צילום "ארוחת צהריים על גורד שחקים" (Lunch Atop A Skyscraper) הוא אחד הצילומים המפורסמים והמוכרים בעולם. במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד הסמלים של "התפוח הגדול" וניתן למצוא אותו כמעט בכל מקום בעיר ניו-יורק ובכלל.
לצילום הזה ולפחד הגבהים שהוא מזכיר לאנשים, נעשו מחוות אינספור. הוא הפך לפוסטר שניתן לראות בפרסומות, בסדרות טלוויזיה ובחדרים מעוצבים בכל העולם. לא חסרו גם אינספור ציטוטים, חיקויים ופרודיות שנעשו לצילום המוכר והמדהים הזה.
הצילום שצולם בשמי מנהטן בשנת 1932 התפרסם בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון". הוא צולם ככל הנראה במרומי אתר הבנייה של מגדל GE, שנקרא אז RCA. נהוג היה באותה תקופה להזמין צלמי עיתונות לאתרי בנייה של גורדי שחקים, ליום של צילומים וחשיפה של הבניין ההולך ונבנה, שנועד לצורך יחסי הציבור וקידום המכירות של הבניין ובמקרה הזה גם של מרכז רוקפלר, שהוא היה חלק ממנו.
ליום הצילומים בבניין זה הוזמנו צלמים שונים. תחקירים שנעשו עם השנים חשפו שזהות הצלם היא ככל הנראה צלם ששמו צ'ארלס אבטס, אם כי הוויכוחים על עובדה זו מעולם לא הסתיימו.
אבל בצד הפרסום שלו, הצילום הוא גם תעלומה של ממש, חידה בת 80 שנה. לא ברור מיהם הפועלים שצולמו בו, מי צילם אותו ורבים תוהים אם צילום הארוחה על קורה התלויה באוויר הוא בכלל אותנטי, אמיתי. בעיקר מחשידה הנינוחות של הפועלים, היושבים ללא אבטחה בגובה רב ולא נראים מוטרדים מהעובדה שנפילה מגובה כזה היא מוות ודאי. אגב, בסרט התיעודי "Men at Lunch" שנעשה ב-2012 על הצילום, נחשף שאחד הפועלים כתב הביתה שנפילה מהקורה לא הייתה מסוכנת כמו שנדמה, שכן לא נראית בתצלום רצפה שהייתה מעט מתחת לקורה. יתכן שניסה רק להרגיע את משפחתו, אבל חשוב לדעת שהחיפוש הנואש אחר עבודה באותה תקופה, עידן השפל הגדול בארה"ב, הוביל עובדים לעבוד בתנאים קשים ומסוכנים מאד. עבודה בקומות הגבוהות של גורדי שחקים וללא אמצעי בטיחות כמו רתמות או קסדות, הייתה מעשה שבשגרה.
בטיחות, איך לומר זאת בעדינות, לא הייתה אז עניין מהותי מדי...
כך צילמו את "ארוחת צהריים על גורד שחקים":
https://youtu.be/7QCYDzsQ_yM
עבודה בגבהים כאלה וללא מתקני בטיחות הייתה הסטנדרט:
https://youtu.be/gDN4c2wnx3E
עוד על הצילום:
https://youtu.be/nEKNt4831b4
קדימון של הסרט התיעודי מ-2012, על האנשים שמצולמים בתמונה הנודעת:
https://youtu.be/QKaBMy8cjIU
מצגת וידאו שמראה שתמונות כאלה היו ממש לא נדירות באותה תקופה:
https://youtu.be/qBTEe-I16Po
ועוד אחת:
https://youtu.be/1i_wNJWSsPs
במה התפרסם צייר הכרזות הננסי טולוז לוטרק?
בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.
הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.
לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.
העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.
הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.
ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.
בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.
הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".
גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.
מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.
אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.
זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.
בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.
כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.
הנה סיפור חייו העצוב של אנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/dY30y0RzkSo
כך נהג לצייר הנרי דה טולוז-לוטרק במועדונים כמו המולין רוז':
https://youtu.be/oxEdMhU-dIc
רבים מציוריו של אנרי דה טולוז לוטרק מפאריז:
https://youtu.be/3fO0GL_XhLA
תערוכה של ציוריו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק:
https://youtu.be/7KEtcIWk0OY
סרטון תיעודי על חייו של הנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/cp2kZeX5Sd4?long=yes
ותכנית חינוכית על לוטרק (עברית):
https://youtu.be/_lweGstzgOQ?long=yes
מהי תעמולה?
תעמולה היא מסע לשכנוע והסברה, שנועד לקדם רעיון או מטרה כלשהי. התעמולה משרתת ברוב הפעמים בהיסטוריה מטרות פוליטיות ומדיניות. יש תעמולה, פרופגנדה, שנועדה להביא לבחירה פוליטית, מעין פרסומת פוליטית למפלגה או מועמד.
יש תעמולה שנועדה לגרום לשינוי בדעות הציבור, כמו התעמולה הנאצית נגד היהודים או התעמולה הערבית שסיפרה לציבור הישראלי בשעת מלחמה על תבוסות צה"ל בשדה הקרב.
רודנים, דיקטטורים, משתמשים בתעמולה כדי לחזק את שלטונם ולהעצים את גדולתם בעיני העם הנשלט. מפלגות פוליטיות משתמשות בה כדי להפחיד, או כדי להביא לשינוי בדעות הציבור.
לתעמולה אמצעים רבים. יש שימוש רב בפלקטים ובשלטים שנועדו להעביר את המסר. ישנם גם תשדירי תעמולה, שבעזרתם משדרים מועמדים ומפלגות פוליטיות תשדירי תעמולה פוליטיים, בשעת בחירות או באופן מתמשך, כדי להביא לבחירתם או לחיזוק או לשימור כוחם והמסר שלהם. כיום מתרכז חלק גדול מהתעמולה באינטרנט ובאפליקציות החברתיות.
הנה דוגמאות לסרטי תעמולה היסטורית:
http://youtu.be/V9Ir8S1lsMQ
סרטון תעמולה מלגלג שמריץ כלב לראשות הממשלה (עברית):
http://youtu.be/vN5xwKxJ_24
תעמולה שקרית בשעת מלחמה (עברית):
http://youtu.be/zEYTaQ4Ah2Y
סרטון תעמולה לבחירות לראשות מועצת התלמידים (עברית):
http://youtu.be/UrEZx2wqBD4
ושניים שלקחו על עצמם לנתח תשדירי בחירות (עברית):
https://youtu.be/oi0Kfk8jeJk?long=yes
איך מציירים ציורי ענק על בניינים שלמים?
ציורי קיר על בניינים (Murals) הם לא דבר חדש. אבל לא פעם מציירים גם ציורי ענק, בסדר גודל של בניין שלם, או במקרה של מלון פיגורואה (Hotel Figueroa) שבלוס אנג'לס, על פני שלושה בניינים שלמים.
במקרה של המלון הזה, בן 24 הקומות, הציורים המרכזיים שלו בשנה מצוירים במהלך התקופה של תערוכה שנתית של עולם הגיימינג ותעשיית המשחקים, תערוכת E3. כמובן שציורי הענק הן פרסומות לחברות בתחום הזה.
את הציורים מכינים קודם כל בסטודיו על מחשב. לאחר מכן מדפיסים בענק המון גליונות קטנים של הציור ואז יושבים עובדי החברה וחותכים את הציורים בקווי המתאר של הדמויות, הפונטים ושאר המרכיבים.
כשמגיעים הציירים אל הבניין, הם מדביקים עליו, אחד אחד, את הגליונות שמרכיבים בהדרגה את הציור הרגיל. דרך כל גליון, הם צובעים על הקיר את מה שדרוש כדי לחקות אותו היטב ולבסוף, כשהכל מוסר מהמבנה, או במקרה של מלון פיגורואה מ-3 המבנים, רואים את הציורים במלוא הדרם.
המעניין הוא שעם כל הטכנולוגיה המודרנית, עדיין אמני ומקצועני הקיר זקוקים לציור ביד, כדי להשלים את העבודה הכל כך מושלמת שלהם.
כך מציירים את ציורי הקיר הענקיים בערים (עברית):
https://youtu.be/Of1tY-9ddUo?t=131&end=5m25s
אנשי החברה מתארים את תהליך הציור על הבניינים:
https://youtu.be/-6oshTPjcWc
וסרטון קפיצות זמן של הציור על מבנים גדולים:
https://youtu.be/uJSADis9Xqc?t=4
מיהם ציירי מודעות הסרטים ולמה הם נעלמים?
מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.
אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.
את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.
בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.
גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.
כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.
הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:
https://youtu.be/KDcakET4T10
אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:
https://youtu.be/CdWZZp7nLLc
סיפורו של עולם הולך ונעלם:
https://youtu.be/oZIqo0S-ANs
סטודיו של אמן מודעות ענק:
https://youtu.be/-fagPDuwxkQ
כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:
https://youtu.be/AyYknNBzp_4
כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:
https://youtu.be/_-eYbK47PDE
ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:
https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ
וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:
https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
רוזי הממסמרת (Rosie the Riveter) היא אייקון תרבותי פמיניסטי אמריקאי, לאחר שהופיעה על כרזת "!We Can Do It", בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא ייצגה אז את הנשים שתרמו למאמץ המלחמה כפועלות בתעשייה, במקום הגברים שיצאו למלחמה.
הכרזה עוצבה אז על ידי המאייר ג' הוורד מילר, בהשראת התצלום של נעמי פריילי. בעקבות הכרזה נוצרו גם שירים ואפילו סרט על רוזי הממסמרת. עוד בשנות המלחמה היא הפכה לסמל ואייקון אמריקאי.
האישה שהיוותה השראה לפוסטר הייתה אמריקאית בשם נעמי פרקר פריילי. היא עבדה כמלצרית בקליפורניה, וכשארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה היא עברה לעבוד במפעל של חיל האוויר.
תמונתה שצולמה בעת שעבדה במפעל בשנות מלחמת העולם השנייה, שימשה כהשראה ליצירת הכרזה המפורסמת. הכרזה עודדה נשים להשתלב בשוק העבודה בשנות המלחמה, במקום הגברים שנקראו לשדה הקרב.
אגב, עם התעצמות התנועה הפמיניסטית, הרבה אחרי המלחמה, הפך הפוסטר מסמל מלחמתי לסמל פמיניסטי שעודד נשים להשתלב בשוק העבודה.
ונקודה קצת עצובה - לנעמי פריילי עצמה נודע כי הפוסטר התבסס עליה רק שנה לפני מותה.
הנה רוזי הממסמרת:
https://youtu.be/B3461S5YtKM
מה שהיא ייצגה:
https://youtu.be/bU2tt1h53jM
שיר עליה:
https://youtu.be/55NCElsbjeQ
והצייר נורמן רוקוול שצייר אותה:
https://youtu.be/-HRMrnPdYNM
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
קצת קשה להאמין אולי שהכינוי שבו מכונה המעצמה החזקה בעולם הוא בכלל תוצאה של אי-הבנה, בדיחה, או לפחות משהו שנלקח ממנות קרב סתמיות, שהחיילים האמריקאים אכלו בחזית, אבל לך תדע מה קורה כשחיילים חווים חוויה ומספרים סביבה סיפור מגניב באמת.
הדוד סם המקורי היה משווק בשר חביב ששמו סם ווילסון. בשנת 1812, בעת המלחמה בין ארצות הברית לבריטניה, שיווק וילסון את הבשר לחזית. כשוילסון הפטריוט הצמיד לבשר את הכיתוב הפטריוטי "בקר ארצות הברית", באנגלית U.S. Beef, התבדחו החיילים, שידעו שסם הוא זה ששולח להם את הבשר, שה-U.S הם ראשי התיבות של Uncle Sam, "הדוד סם".
הבדיחה הזו, כמו בדיחות משעשעות אחרות בהיסטוריה, הצליחה לשרוד מאות שנים ולהפוך לכינויה של האימפריה האמריקאית.
ב-1917 צוירו הפוסטרים המזמינים להתגייס לצבא ארצות הברית, בעת מלחמת העולם הראשונה. אז גם צויירה לראשונה דמותו של הדוד סם והפכה לאייקון אמריקאי רשמי. השם הצליח לשרוד מאז כמעט מאתיים שנה והדמות של הדוד סם, משווק בשר חביב שהיה לסמל, הפכה לאחד האייקונים המוכרים בעולם.
הנה סיפורו של הכינוי האמריקאי הדוד סם:
https://youtu.be/75R6QD6tA5Y
השתלשלות העניינים והבדיחה שהפכה כינוי לארצות הברית:
https://youtu.be/qt4pzlcRsko
מעט על האיש, סמואל וילסון:
https://youtu.be/VA9NIYppvhg
וספרן אמריקאי שמציע גרסה קצת שונה למקור הכינוי "הדוד סם":
https://youtu.be/dvltLYj3zm0
צילום "ארוחת צהריים על גורד שחקים" (Lunch Atop A Skyscraper) הוא אחד הצילומים המפורסמים והמוכרים בעולם. במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד הסמלים של "התפוח הגדול" וניתן למצוא אותו כמעט בכל מקום בעיר ניו-יורק ובכלל.
לצילום הזה ולפחד הגבהים שהוא מזכיר לאנשים, נעשו מחוות אינספור. הוא הפך לפוסטר שניתן לראות בפרסומות, בסדרות טלוויזיה ובחדרים מעוצבים בכל העולם. לא חסרו גם אינספור ציטוטים, חיקויים ופרודיות שנעשו לצילום המוכר והמדהים הזה.
הצילום שצולם בשמי מנהטן בשנת 1932 התפרסם בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון". הוא צולם ככל הנראה במרומי אתר הבנייה של מגדל GE, שנקרא אז RCA. נהוג היה באותה תקופה להזמין צלמי עיתונות לאתרי בנייה של גורדי שחקים, ליום של צילומים וחשיפה של הבניין ההולך ונבנה, שנועד לצורך יחסי הציבור וקידום המכירות של הבניין ובמקרה הזה גם של מרכז רוקפלר, שהוא היה חלק ממנו.
ליום הצילומים בבניין זה הוזמנו צלמים שונים. תחקירים שנעשו עם השנים חשפו שזהות הצלם היא ככל הנראה צלם ששמו צ'ארלס אבטס, אם כי הוויכוחים על עובדה זו מעולם לא הסתיימו.
אבל בצד הפרסום שלו, הצילום הוא גם תעלומה של ממש, חידה בת 80 שנה. לא ברור מיהם הפועלים שצולמו בו, מי צילם אותו ורבים תוהים אם צילום הארוחה על קורה התלויה באוויר הוא בכלל אותנטי, אמיתי. בעיקר מחשידה הנינוחות של הפועלים, היושבים ללא אבטחה בגובה רב ולא נראים מוטרדים מהעובדה שנפילה מגובה כזה היא מוות ודאי. אגב, בסרט התיעודי "Men at Lunch" שנעשה ב-2012 על הצילום, נחשף שאחד הפועלים כתב הביתה שנפילה מהקורה לא הייתה מסוכנת כמו שנדמה, שכן לא נראית בתצלום רצפה שהייתה מעט מתחת לקורה. יתכן שניסה רק להרגיע את משפחתו, אבל חשוב לדעת שהחיפוש הנואש אחר עבודה באותה תקופה, עידן השפל הגדול בארה"ב, הוביל עובדים לעבוד בתנאים קשים ומסוכנים מאד. עבודה בקומות הגבוהות של גורדי שחקים וללא אמצעי בטיחות כמו רתמות או קסדות, הייתה מעשה שבשגרה.
בטיחות, איך לומר זאת בעדינות, לא הייתה אז עניין מהותי מדי...
כך צילמו את "ארוחת צהריים על גורד שחקים":
https://youtu.be/7QCYDzsQ_yM
עבודה בגבהים כאלה וללא מתקני בטיחות הייתה הסטנדרט:
https://youtu.be/gDN4c2wnx3E
עוד על הצילום:
https://youtu.be/nEKNt4831b4
קדימון של הסרט התיעודי מ-2012, על האנשים שמצולמים בתמונה הנודעת:
https://youtu.be/QKaBMy8cjIU
מצגת וידאו שמראה שתמונות כאלה היו ממש לא נדירות באותה תקופה:
https://youtu.be/qBTEe-I16Po
ועוד אחת:
https://youtu.be/1i_wNJWSsPs
פוסטרים
בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.
הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.
לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.
העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.
הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.
ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.
בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.
הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".
גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.
מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.
אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.
זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.
בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.
כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.
הנה סיפור חייו העצוב של אנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/dY30y0RzkSo
כך נהג לצייר הנרי דה טולוז-לוטרק במועדונים כמו המולין רוז':
https://youtu.be/oxEdMhU-dIc
רבים מציוריו של אנרי דה טולוז לוטרק מפאריז:
https://youtu.be/3fO0GL_XhLA
תערוכה של ציוריו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק:
https://youtu.be/7KEtcIWk0OY
סרטון תיעודי על חייו של הנרי טולוז-לוטרק:
https://youtu.be/cp2kZeX5Sd4?long=yes
ותכנית חינוכית על לוטרק (עברית):
https://youtu.be/_lweGstzgOQ?long=yes
תעמולה היא מסע לשכנוע והסברה, שנועד לקדם רעיון או מטרה כלשהי. התעמולה משרתת ברוב הפעמים בהיסטוריה מטרות פוליטיות ומדיניות. יש תעמולה, פרופגנדה, שנועדה להביא לבחירה פוליטית, מעין פרסומת פוליטית למפלגה או מועמד.
יש תעמולה שנועדה לגרום לשינוי בדעות הציבור, כמו התעמולה הנאצית נגד היהודים או התעמולה הערבית שסיפרה לציבור הישראלי בשעת מלחמה על תבוסות צה"ל בשדה הקרב.
רודנים, דיקטטורים, משתמשים בתעמולה כדי לחזק את שלטונם ולהעצים את גדולתם בעיני העם הנשלט. מפלגות פוליטיות משתמשות בה כדי להפחיד, או כדי להביא לשינוי בדעות הציבור.
לתעמולה אמצעים רבים. יש שימוש רב בפלקטים ובשלטים שנועדו להעביר את המסר. ישנם גם תשדירי תעמולה, שבעזרתם משדרים מועמדים ומפלגות פוליטיות תשדירי תעמולה פוליטיים, בשעת בחירות או באופן מתמשך, כדי להביא לבחירתם או לחיזוק או לשימור כוחם והמסר שלהם. כיום מתרכז חלק גדול מהתעמולה באינטרנט ובאפליקציות החברתיות.
הנה דוגמאות לסרטי תעמולה היסטורית:
http://youtu.be/V9Ir8S1lsMQ
סרטון תעמולה מלגלג שמריץ כלב לראשות הממשלה (עברית):
http://youtu.be/vN5xwKxJ_24
תעמולה שקרית בשעת מלחמה (עברית):
http://youtu.be/zEYTaQ4Ah2Y
סרטון תעמולה לבחירות לראשות מועצת התלמידים (עברית):
http://youtu.be/UrEZx2wqBD4
ושניים שלקחו על עצמם לנתח תשדירי בחירות (עברית):
https://youtu.be/oi0Kfk8jeJk?long=yes
ציורי קיר על בניינים (Murals) הם לא דבר חדש. אבל לא פעם מציירים גם ציורי ענק, בסדר גודל של בניין שלם, או במקרה של מלון פיגורואה (Hotel Figueroa) שבלוס אנג'לס, על פני שלושה בניינים שלמים.
במקרה של המלון הזה, בן 24 הקומות, הציורים המרכזיים שלו בשנה מצוירים במהלך התקופה של תערוכה שנתית של עולם הגיימינג ותעשיית המשחקים, תערוכת E3. כמובן שציורי הענק הן פרסומות לחברות בתחום הזה.
את הציורים מכינים קודם כל בסטודיו על מחשב. לאחר מכן מדפיסים בענק המון גליונות קטנים של הציור ואז יושבים עובדי החברה וחותכים את הציורים בקווי המתאר של הדמויות, הפונטים ושאר המרכיבים.
כשמגיעים הציירים אל הבניין, הם מדביקים עליו, אחד אחד, את הגליונות שמרכיבים בהדרגה את הציור הרגיל. דרך כל גליון, הם צובעים על הקיר את מה שדרוש כדי לחקות אותו היטב ולבסוף, כשהכל מוסר מהמבנה, או במקרה של מלון פיגורואה מ-3 המבנים, רואים את הציורים במלוא הדרם.
המעניין הוא שעם כל הטכנולוגיה המודרנית, עדיין אמני ומקצועני הקיר זקוקים לציור ביד, כדי להשלים את העבודה הכל כך מושלמת שלהם.
כך מציירים את ציורי הקיר הענקיים בערים (עברית):
https://youtu.be/Of1tY-9ddUo?t=131&end=5m25s
אנשי החברה מתארים את תהליך הציור על הבניינים:
https://youtu.be/-6oshTPjcWc
וסרטון קפיצות זמן של הציור על מבנים גדולים:
https://youtu.be/uJSADis9Xqc?t=4
מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.
אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.
את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.
בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.
גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.
כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.
הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:
https://youtu.be/KDcakET4T10
אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:
https://youtu.be/CdWZZp7nLLc
סיפורו של עולם הולך ונעלם:
https://youtu.be/oZIqo0S-ANs
סטודיו של אמן מודעות ענק:
https://youtu.be/-fagPDuwxkQ
כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:
https://youtu.be/AyYknNBzp_4
כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:
https://youtu.be/_-eYbK47PDE
ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:
https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ
וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:
https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
