בשנת 1925 צייר קנדינסקי את אחד מציוריו המפורסמים "צהוב-אדום-כחול" (Yellow-Red-Blue) או "קומפוזיציה 4". כמו ציוריו האחרים, גם ציור זה הוא מופשט. בכל זאת יש הרואים בו מגדלור, למשל. האם אתם מזהים אותו?

ובכן, לא בטוח שקנדינסקי בכלל חשב על עצמים כמו מגדלור. הרי אין בציור המופשט כל חשיבות לדמויות, עצמים אמיתיים או לדימויים. במקומם חשובים בו דברים כמו צבע, צורה, קווים וקומפוזיציה. במקום ממשמעותם של הדברים חשוב בציור המופשט האופן שבו כל אלה מונחים על הקנווס, בד הציור, ומחוברים זה לזה.

כמו בכל ציור מופשט, יש גם בציור הזה של קנדינסקי תהליך של השטחה. מה פירוש "השטחה" אתם שואלים... ובכן, במקום לנסות ולתאר עומק או פרספקטיבה בציור, במקום לייצר מעברי אור וצל הדרגתיים, מעדיף קנדינסקי לשרטט ולצייר צורות ולמלא משטחי צבע. במקום דמויות משמשים כאן צורות, קווים, משיכות מכחול וכתמי צבע.


הנה הציור המפורסם "צהוב-אדום-כחול" באנימציה:

https://youtu.be/YwQTF1mlfW8


צהוב-אדום-כחול בתלת ממד:

https://youtu.be/wcWoZmvvXoI


מהמופשט הזה יש גם פאזל:

https://youtu.be/vsxN1f9tthA


ועוד מציוריו של קנדינסקי:

https://youtu.be/H62BRsqEruE

יצירתו המפורסמת של פבלו פיקאסו "שלושה מוזיקאים", ציור שמן חשוב משלו שצויר בשנת 1921. למעשה זה ציור שצויר פעמיים ונמצא בשתי הגירסאות שלו בשני מוזיאונים שונים, זה של ניו-יורק וזה של פילדלפיה.

שלושת הדמויות שבציור הן המשרת, הליצן והנזיר. הם ישובים בתנוחת נגינה ופניהם וגופם מצוירים בסגנון הקוביסטי שמאפיין את פיקאסו, מי שהיה הדמות החשובה ביותר בו. לפי הקוביזם המצויר בתמונה אינו מוצג מנקודת מבט אחת, אלא מציג את המוצגים שבתמונה כשהם מפורקים לגורמים וניתן לראות אותם בציור מנקודות מבט שונות, באותו הזמן.


הנה סרטון על הציור "שלושת המוסיקאים" של פבלו פיאקסו:

http://youtu.be/IcMul2a13R8


והנה הנפשה של הציור:

http://youtu.be/avBQAaAHGo8

הגל הגדול בקנגאווה (Great Wave at Kanagawa) הוא הדפס מפורסם שייצר אמן יפאני בשם קָאטסוּשִיקַה הוֹקוּסָאי, אי-שם בתחילת המאה ה-19. רואים בו גל גדול שהיפאנים מכנים "אוקינאמי", המאיים להטביע 3 סירות קטנות. ברקע רואים את הר פוג'י, שגם הוא נראה כאילו הגל הגדול עומד להטביעו.

הגל הגדול שלו היה הדפס ראשון בסדרה של "36 מראות של הר פוג'י", שיצר הוקוסאי בין השנים 1826 ל-1833.

איך יצר הוקוסאי את ההדפס? - מלבני עץ מגולפים עם צבעים שונים שמרח האמן עליהם, אפשרו לו ליצור את ההדפס ב-7 צבעים, כשאחד מהם הוא הצבע הלבן, צבעו של הנייר. תדפיסי עץ צבעוניים על נייר היו אז נפוצים ביפאן ואפשרו לאמנים להפיץ את יצירותיהם בעותקים רבים.

בצד הציור רשם האמן את שם היצירה במסגרת ולידה חתם את השם החדש שבחר לו באותה תקופה "ליטְסוּ".


משימת בילוש:
==========
צורת הגל וצבעיו מציגים את הר פוג'י בתוכם פעם נוספת.
מיצאו איפה הוא מופיע.


הנה ציור הגל הגדול של קנגאווה:

https://youtu.be/dbPHPfVw6zQ


יצירה מוסיקלית בהשראת הגל הגדול:

https://youtu.be/sZMsmv7PrVc


וגם אם המקור נמצא במוזיאון האקון שביפאן, אפשר לצייר אותו על ג'ינס:

https://youtu.be/tdHhdz9Hg5s

ציור "אוכלי הבולבוסים" (The Potato Eaters), או "אוכלי תפוחי האדמה", הוא אחד הציורים המעניינים והמוכרים של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. זהו ציור מדכא, חשוך וכהה. יש לכך סיבות.

את "אוכלי הבולבוסים" צייר ואן גוך באפריל 1885 בעיר נינן (Nuenen) שבהולנד. הוא צייר את הדמויות כגסות וכעורות, גם מתוך תחושותיו באותה תקופה, בשל חוויות של חוסר הערכה לאמנותו ומצבו הנפשי המעורער, אך גם מתוך החלטה אמנותית לייצג כך את בני המעמד הנמוך.

הסיבה היא שוינסנט ואן גוך רצה לתאר איכרים אמיתיים, שאוכלים באותן ידיים שבהן עבדו את האדמה ואספו את תפוחי האדמה. לדבריו אלה אנשים ש"הרוויחו את מזונם ביושר". בציור הם אוכלים תפוחי אדמה לאור מנורת הנפט, בקומפוזיציה סוגרת ואף מאיימת. את התחושה הזו הקנה ואן גוך ליצירה ובכך גם העביר, אולי ללא כוונה, גם את הדיכאון וחוסר התקווה שחש באותה תקופה ושעברו בציורים נוספים שצייר אז.

הציור מוצג כיום במוזיאון ואן גוך באמסטרדם.


הנה ציור "אוכלי הבולבוסים":

https://youtu.be/psqgWqzHGPg


כך יצר הצייר ליתוגרפיה של הציור:

https://youtu.be/dl7zfMitWPA


קדימון מסרט על ואן גוך שמראה אותו מצייר את אוכלי הבולבוסים:

https://youtu.be/uhsDLib8Ni4


ניתוח של הציור הזה:

https://youtu.be/bsILo0a3gtA


וסרטון שמדגים בתלת ממד את התנועה שבציור:

https://youtu.be/wpp9_e4cluo

בציור המפורסם משנת 1434 "נישואי הזוג ארנולפיני" מאת יאן ואן אייק מוצג זוג לבוש בהידור שניצב בטקס נישואיו. הציור הזה מפגין את שליטתו והבנתו המעמיקים של הצייר בהולכת האור והבנת התאורה הטבעית.

על אף שכנראה מדובר בדיוקן כפול של בני הזוג ולא בתיעוד של טקס הנישואין האמיתי, הוא נותן הרגשה של רגע מיוחד בחייהם. הם ניצבים בחדר אופייני של בני המעמד. הציור כל כך אמיתי (ריאליסטי) שהוא ממש מעניק הרגשה לצופה שהוא עד בטקס הנישואין. הדמויות ניצבות בחזית ופונות אל הצופה, הכאילו ניצב בטקס השבועה של הזוג. רמת הדיוק בפרטים, בלבוש ובאביזרים היא גבוהה, כמקובל אצל הציירים הריאליסטיים הגדולים. ישנו גם שימוש בסמלים רבים, כמו הנר שמסמל את אש האהבה של בני הזוג, הכלב שמסמל נאמנות, נעלי הבית שמייצגים את הביתיות. גם האישה אוחזת בבטנה, אולי סימן להריון ופוריות.

הצייר ואן אייק העיד על שצייר את הציור והעיד על הנישואין בחתימה שצייר בגוף הציור, מעל המראה העגולה שבמרכז: "יאן ואן אייק היה כאן, 1434". גם דמותו נשקפת במראה שמאחורי הזוג, לצד העד השני בנישואין. הכללת הדיוקן של האמן וחתימתו בגוף התמונה היא שינוי של ממש לעומת הנוהג בתקופה בה צויר הציור, ימי הביניים.

הציור נמצא היום ב"גלריה הלאומית" שבלונדון.


הנה סרטון על ציור נישואי הזוג ארנולפיני (עברית):

https://youtu.be/a-lG-sXxQeY


באנגלית על היצירה:

http://youtu.be/U38V_XwaRxM


תכנית חינוכית על יאן ואן אייק (עברית):

https://youtu.be/3tU24nO6QZk?long=yes


והסבר מעמיק על היצירה:

https://youtu.be/T15Kv6dtYO0?long=yes

הציור המפורסם "אמריקן גות'יק", שצויר על ידי גרנט ווד בשנת 1930, מתאר זוג אמריקאי "שמתאים לגור בבית כזה", כמו שאמר האמן. האישה בציור לבושה בסינר אופייני לארצות-הברית של המאה ה-19. שני בני הזוג מציגים את התפקידים המסורתיים של גברים ונשים בני אותה התקופה - הגבר אוחז בקילשון שמשמש לעבודת כפיים והאישה עקרת בית, עם פרחים ובלבוש ביתי. הם מצוירים על רקע בית דו-קומתי (קוטג') שעוצב בסגנון אדריכלי שנקרא "גותיקת הנגרים" והוא מתאפיין בין השאר בחלון עליון ומאורך, כמו זה שנראה בציור.

הציור הפך למוכר מאד והרבה מאד התייחסויות אמנותיות היו לו בתרבות הפופולרית של ארצות הברית. כמו כל יצירת אמנות גדולה, התנהלו עליו ויכוחים והוא זכה לשלל ביקורות. בעוד שהיו מבקרי אמנות שביקרו את הציור באמירה שהוא מעמיד את האיכרים האמריקאים באור עגום ומעט מיושן, אחרים ציינו שהוא מציג דווקא את הנחישות ויכולת העמידה שלהם.


על הציור "גותיקה אמריקנית" או אמריקן גות'יק:

http://youtu.be/vk2GvyNmYD0


איך זכה הציור הזה לפרסום עולמי ולמעמד אייקוני:

https://youtu.be/Lf3ER5Ope_s


גירסאות ומחוות משעשעות שהכינו אנשים ליצירה אמריקן גות'יק:

http://youtu.be/PSpa_7nUsYU

"אימו של ויסלר" (Whistler's Mother), או בשמה הרשמי "סידור באפור ושחור: אמו של האמן" היא אחת היצירות האמריקאיות החשובות ביותר. היא צוירה בידי הצייר האמריקאי ג'יימס מקניל ויסלר. אפילו את המסגרת של הציור עיצב האמן, מתוך מחשבה על החוויה הכוללת שניסה להעביר לצופה. כמו שקורה לא פעם בתולדות האמנות, גם היצירה הזו שהוגשה להצגה בתערוכת הקיץ של האקדמיה המלכותית לאמנות, כמעט ונדחתה על ידי חברי האקדמיה. האמן נעלב קשות אבל היא הוצגה לבסוף והפכה לסמל לאמהות, עד כדי כך שבשנת 1934 הונפק בול דואר לכבודה ונכתב בו "לזכר ולכבוד אימהות אמריקה".

אז להיכן נעלמה אימו של ויסלר? - כיום מי שמחפש את אמו של הצייר במוזיאון אמריקאי לא ימצא אותה שם. הציור והמסגרת מוצגים במוזיאון ד'אורסיי בפאריס וזה קצת מפתיע לאור זה שמדובר באחת היצירות האמריקניות החשובות ביותר בתולדות האמנות.


הנה קטע מסרט של מיסטר בין שבו הוא צריך להרצות על "אמו של ויסלר" בלי שהוא מבין דבר באמנות:

http://youtu.be/NNzMjrJQKsc


באותה רוח של שעשוע, הנה המון גרסאות משעשעות שנעשו במהלך השנים לאמא הכי מפורסמת בתולדות האמנות:

http://youtu.be/5gvLvswW6g8


וסרט תיעודי על תולדות הציור האייקוני הזה וחשיבותו:

https://youtu.be/baUJTGZTOvU?long=yes

בשיר ישראלי עצוב של יהודה פוליקר, שמהדהד במאבק להחזרת החטופים בעזה, מופיעה השורה של הפזמונאי והמשורר בעינינו, יעקב גלעד: "זה לא האש זה הגפרור, זה לא מקטרת זה ציור". האמירה הזו מתוך השיר "איך קוראים לאהבה שלי" מתייחסת לציור של הסוריאליסט הבלגי הנודע, הצייר רנה מגריט.

זה ציור מעניין. רנה מגריט מצייר מקטרת הכי ריאליסטית שאפשר ואז רושם מתחתיה "זוהי לא מקטרת", ובצרפתית Ceci n'est pas une pipe. אבל כשנזכרים שמדובר באחד הסוריאליסטים החשובים בזרם הסוריאליזם אז נזכרים ששם מה שמציאותי הרבה פחות חשוב ממה שלא מציאותי.

שמו הרשמי של ציור המקטרת המפורסם כל כך של מגריט הוא "בגידת הדימויים" (The Treachery of Images). ואכן, הסוריאליזם הבלגי מאוד התעניין באשליות ובקשר הלא מובן מאליו שבין הדימוי המצויר למציאות. הניגוד הוא כמובן הסוריאליזם הצרפתי שהרבה יותר קידש את החלומות. זוכרים את סלבדור דאלי?

מגריט הרבה לעסוק בקשר שבין עצמים לייצוג שלהם. ציור המקטרת הזה צויר בשנת 1929. מגריט אמר אז בהתרסה: "נסו לפטם אותה בטבק!" והתכוון לכך. הוא הראה בכך שגם ייצוג כה ריאליסטי של עצם הוא רק ייצוג. הרי אי אפשר באמת לעשן בעזרת הציור או לפטם אותו בטבק, גם אם הוא ממש דומה למקטרת אמיתית. אזכל ניסיון לפטם או לעשן נדון לכישלון...

מגריט ניסח זאת אז שאם היה מוסיף לציור, כמו שנהוג במוזיאונים, את הכיתוב "מקטרת" - הרי שהיה משקר. העיקרון הזה נוסח שוב ושוב לגבי דימויים, ובציטטה יפה של הסמיולוג ויליאם ג'ונס הוא אמר ש"המילה 'כלב' לא יכולה לנבוח"...

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו גרס שבהצגת הפרדוקס הזה הכריח מגריט את המתבונן ביצירה לחשוב על מושג ה"מציאות".

אגב, בשנת 1966 מגריט שב להציג את המקטרת הזו, בציור בו מופיע כן ציירים, שעליו ציור "בגידת הדימויים", ולצדו מקטרת נוספת. המקטרת המצוירת, כמה מגריט, דומה יותר למקטרת מאשר זו האמיתית...

הציור מוצג היום במוזיאון האמנות המחוזי של העיר לוס אנג'לס, בקליפורניה.


הנה ציור המקטרת של מגריט:

https://youtu.be/k4zKGE6UkVI


ניתוח היצירה:

https://youtu.be/w702yvnip_w


"בגידת הדימויים" הוא הכוכב של התערוכה:

https://youtu.be/JZI_MJg9nKo


והשיר המקסים והעצוב של פוליקר עם ההתייחסות לציור (עברית):

https://youtu.be/IFTqY7LpdIg

הציור "אני והכפר" של הצייר היהודי מארק שאגאל צויר בשנת 1911. בציור מתוארת העיר ויטבסק, כמו שזכר אותה שאגאל מרוסיה. הוא צייר אותו לאחר שעבר להתגורר בפריז.

במרכז היצירה מתוארות שתי דמויות המביטות זו בזו. בצד ימין דיוקן עצמי של שאגאל בפנים ירוקות וכובע. בצד שמאל ראש של עז או כבשה. לשתיהן שרשרות דומות, עם צלב במרכזן. מרחוק דמויות של חקלאי פוסע ואישה חולבת פרה.

השילוב ביצירה הוא בין השיחה של שתי הדמויות הגדולות (יש עיגול החוצה אותן) ומרכיבים של תנועה בחיי הכפר. בתים צבעוניים, חלקם הפוכים, באווירה סוריאליסטית משהו, שהשפיעה על סוריאליסטים רבים.

הציור משלב את סגנון הקוביזם עם ציור באווירה עממית רוסית ויהודית. הוא אינו מוסדר ומנומק כמו הקוביזם ולא מצויר בפרספקטיבה, כאילו הרעיון העממי הוא המקבל את המקום המרכזי ולא השיטה האמנותית. הצירוף של זכרונות וחלומות שנראה שהוא משופע בו השפיע מאד על הזרם הסוריאליסטי באמנות.


הנה היצירה "אני והכפר" במוזיאון לאמנות חדישה בניו יורק:

https://youtu.be/hg24zE5hSJc


והנה עיירה יהודית לפני מלחמת העולם השנייה:

https://youtu.be/RRnMrGy9LYk

הציור החשוב ביותר של הצייר הספרדי דייגו ולסקז "לאס מנינאס" (Las Meninas) נחשב בעיני אמנים, חוקרים ומומחים לאמנות כציור הטוב בהיסטוריה. אבל מה כל כך טוב בו?

ציורו של ולסקאז, המציג את הנסיכה ופמליית העוזרות שלה, נערות החצר המשרתות אותה בסטודיו עם הצייר עצמו. הנסיכה, בתו של פיליפ הרביעי, המלך שאירח ופירנס את הצייר בארמונו מתוארת עם שושבינותיה וכולם ביחד עם הצייר מביטים אל משהו שאינו בציור.

גם המלך והמלכה המשתקפים במראה, מביטים. לא ברור אם בהם כולם מביטים או שכולם, כולל אותם מביטים במלאכתו של הצייר (שגם הוא נוכח בתמונה ומביט). הרעיון שהדבר החשוב בתמונה, שכל הדמויות מתייחסות אליו, אינו נמצא בה, היה מהפכני ומיוחד מאד.

לאס מנינאס צויר במאה ה-17 ומאז לא חדל לרתק אוהבי ציור - מציירים דגולים ועד אחרוני החובבים. הוא זכה לגירסאות אין ספור, כולל של פיקאסו, שצייר אותו באותה העמדת דמויות מקורית של ולסקז אבל עם הדמויות והצורות הקוביסטיות שהוא נהג ליצור, ושל סלבדור דאלי הסוריאליסט שהדהים והפך את הדמויות של ולסקז למספרים.

המיוחד ב"לאס מנינאס" הוא בעיקר החשיבה החדשנית שבו, הנסיונות בהשתקפויות ובנקודות מבט והכנסת עצמו לציור - לא כתמונת דיוקן עצמי כמו שעשו תמיד, אלא כחלק מההתרחשות המתוארת בו.


הנה היצירה המפורסמת, שיש הרואים בה את הציור הטוב בהיסטוריה (מתורגם):

https://youtu.be/loMy3sbW64g


ניתוח באנגלית של הציור לאס מנינאס מאת ולסקז:

https://youtu.be/IiTtGENiVOA


סרטון בתלת ממד שמשתעשע בהצגת "לאס מנינאס" מכל הכיוונים:

http://youtu.be/jtv38YIzpy8


על הציור שהוא מעין "מכונת זמן אמנותית":

https://youtu.be/FvhO8W8ubts?long=yes


וסרט תיעודי קצר שמסביר מדוע זה הציור החשוב בתולדות האמנות:

https://youtu.be/WKRKrpz09Fk?long=yes

גולקונדה (Golconda) הוא הציור המפורסם של רנה מגריט (René Magritte) משנת 1953, שבו הוא צייר גשם של גברים. כמו בשאר הציורים הסוראליסטיים של מגריט ושל ציירים אחרים מהזרם הזה, גם כאן נראה הכל מציאותי, חוץ מאותם דברים בלתי אפשריים, שהם ליבו של הסוראליזם.

גשם הגברים, הצונחים מהשמיים (או שמא עולים למעלה? - מי אמר שהם נופלים מלמעלה למטה דווקא?) בחליפות שחורות זהות, הם חלק מסצנה שמזכירה חלום משונה, או דמיון. מגריט אהב את הגבר בחליפה והרבה לצייר ציורים עם דמותו הזהה. גם בחלומות אנו פוגשים לעתים שוב ושוב את אותה תמונה, עצם או אדם. לכן יש שמפרשים חלומות ומקשרים בינם לבין הרגשות והזכרונות שלנו.

אגב, לציור הזה יש סיבה. הוא מבוסס על אגדה שמגריט שמע בעבר, על עיר אינדיאנית בשם גולקונדה, שלפי הסיפור הייתה עיר מסתורית ומופלאה שאנשים באו אליה מהשמיים. למעשה, שכנה העיר העתיקה בפסגת הר והמגיעים אליה נראו כמי שבאו מהשמיים כיוון שהגיחו מתוך הערפל הכבד שסבב אותה.


כך מציירים את ה"גולקונדה" דיגיטלית:

https://youtu.be/UUFnROl9hmU


גשם הגברים שב"גולקונדה" של רנה מגריט:

https://youtu.be/jBybbbXpVNg


הנה עיר המבצר גולקונדה, שאולי היא העיר שעליה שמע מגריט:

https://youtu.be/G49Ao2aYp-4


ועל האמן המסקרן שחקר רעיונות בדרך יחודית:

https://youtu.be/atHQpANmHCE

הצייר פיטר ברויגל השתמש בציורו "מגדל בבל" בכמה שיטות, כדי להראות לנו כמה מגדל בבל היה גדול וגבוה.

את העננים הוא מציב באמצע הגובה של המגדל וברור שמגדל גבוה חייב להגיע לעננים. על המגדל הוא מצייר כ-1,000 בני אדם ויש עליו אפילו סוסים, מה שאומר שהוא גדול מאד, לפחות כמו חניון למכוניות של ימינו.


הנה סרטון הסבר עם תרגום לאנגלית של הציור "מגדל בבל" של ברויגל:

http://youtu.be/t23I569Aqcg?t=20s

ציור "אי המתים" (Isle of the Dead) הוא פרי מכחולו של הצייר השוויצרי ארנולד בקלין (Arnold Bocklin), מי שנולד בעיר באזל שבשווייץ ולמד בגרמניה, צרפת וברומא.

בקלין התמחה בהעתקה של גדולי הציירים ההולנדיים והפלמים ושכלל את הטכניקה שלו, כצייר נופים וסצנות מהמיתולוגיה היוונית והרומית.

בקלין הירבה לצייר חורבות איטלקיות ובתים ליד הים. את ההשראה ל"אי המתים" הוא קיבל מבית הקברות האנגלי בפירנצה, מקום בו נקברה בתו התינוקת, מריה. בית הקברות הזה ממוקם בעיר, במרכזה של דרך גדולה ויצר מעין אי במרכזה. בשל מיקומו המיוחד בלב הדרך, החלו הפלורנטינים, תושבי פירנצה, לקרוא לו "אי המתים" (L'isola dei Morti). השם המעורר הזה עורר את דמיונו של בקלין.

את ההשראה לאי המצויר משערים שבקלין קיבל מהאי היווני הזעיר פונטיקוניסי (Pontikonisi) שבקורפו, ששמו העממי "אי העכבר".

על כל פנים, ציורי "אי המתים" נתנו השראה לאינספור אמנים, שיצרו בהשראתם מחזות, ספרים, יצירות מוסיקליות, סדרות וציורים, כולל סלבדור דאלי.

מבין המלחינים השונים שכתבו יצירות בשם זה בולטים גוסטב מאהלר היהודי אוסטרי והמלחין הרוסי סרגיי רחמנינוב, שכתב פואמה סימפונית באותו שם.

בסוף המאה ה-20 כתב בהשראתו גם המלחין הגרמני מקס רגר את הליד, השיר הנוגה "Die Toteninsel", בעברית "אי המתים".

אגב, על חלק מהציורים הללו הצייר חתום ביחד עם בנו קרלו בקלין, שצייר גם הוא והרבה להעתיק את ציורי אביו לצורכי פרנסה.

הקשר המחריד של בקלין אל המוות היה מהיכרות אישית ומתמשכת באופן כואב במיוחד. הוא ראה בעיניו טבח אזרחים אכזרי בפאריס של שנת 1848. שנתיים אחר כך איבד הצייר את ארוסתו האהובה. בהמשך חייו הוא שכל את אשתו האיטלקיה אנג'לה ובמהלך חייו מתו לא פחות מ-8 מתוך 14 ילדיו.


#גרסאות הציור
בקלין צייר לא פחות מ-5 גירסאות שונות של "אי המתים". הציור הראשון היה ברור ומסתורי גם יחד. בכל הגרסאות מתקרבת הסירה אל האי, כשעליה ארון מתים, חותר הסירה במשוטים ומלווה מסתורי.

הגרסה השנייה הייתה לבקשת אלמנה שרצתה לזהות בו את דרכו האחרונה של בעלה האהוב.

את הגרסה השלישית רכש הצורר וצייר הנופים הכושל אדולף היטלר, שהעריץ את בקלין וראה בו "צייר ארי" כהגדרתו. הוא תלה את הציור בלשכתו בברלין.

הגרסה הרביעית נרכשה על ידי תעשיין גרמני והופצצה במלחמת העולם השנייה. החמישית שרדה.


הנה הציור הנודע "אי המתים":

http://youtu.be/ulO8TMusLrM


אנימציה על הציור המפורסם:

http://youtu.be/ac2y9uRUYnQ


בית הקברות האנגלי בפירנצה:

https://youtu.be/Bdr995r5GpI


הפואמה הסימפונית "אי המתים" של רחמנינוב, שהושפעה ממנו:

http://youtu.be/dbbtmskCRUY


ואי המתים של מקס רגר:

https://youtu.be/FUtqUf_BOJo

זה קרה כשוינסנט ואן גוך היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, לאחר שכרת את אוזנו. הוא הביט מהחלון החוצה וצייר את אחד הציורים היפים והאהובים בתולדות האמנות - "ליל כוכבים" (Starry Night), מהציורים הידועים ביותר של הצייר ההולנדי הנודע.

לפי גרסה אחרת, צייר ואן גוך את "ליל הכוכבים" בשנת 1889 מהזיכרון בלבד. הוא תיאר את הנוף שנשקף מחלון חדרו בבית החולים לחולי נפש שבו שהה. כיום הציור מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית שבניו יורק.

השמיים הם ללא ספק החלק החשוב בציור. הם תופסים כשני שליש משטח הציור ומשובצים בהם כמה כוכבים וירח. ואן גוך אהב לצייר את הלילה. הוא נהג לומר שיש בלילה הרבה יותר צבע מאשר ביום. ואכן, הוא צייר כמה ציורי לילה מצוינים. אחד המרכיבים הבולטים ב"ליל כוכבים" הן המערבולות ששרטט שוב ושוב ואן גוך בשמי הלילה. למה התכוון הצייר? האם זו עדות למצבו הנפשי בתקופה הקשה בחייו?

משיכות המכחול של ואן גוך יוצרות תחושת תנועה וחיים בלילה הזה. זהו ציור חי ולא כזה שרוצה להקפיא את הרגע. יש בציור ביטוי אישי שיהיה הבסיס לסגנונות המשמעותיים בתקופה שאחרי ואן גוך - האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם.


הנה סיפורו של "ליל כוכבים" (מתורגם):

https://youtu.be/PMerSm2ToFY


כמה סטודנטים במוזיאון מדברים על הציור הזה:

http://youtu.be/rjNGj04DAAI?t=3s


סרטון הנפשה שמדגים את התנועה שבציור:

http://youtu.be/91mSLGOfH2E


ומישהו שמצייר אותו על מי צבע כהים:

https://youtu.be/4dKy7HNU4vk

מי מצוירת בציור "העולם של כריסטינה"?
מיהי כריסטינה מהציור המפורסם?


הצייר אנדרו ווייט הכיר בשנת 1939 את כריסטינה אולסון בת ה-46 שסבלה משיתוק ברגליים עקב מחלת הפוליו שממנה סבלה. במשך שנים הוא הכיר את דמותה הזוחלת בשדה, שאותה ראה בבית הקיץ שלו במדינת מיין ורק עתה זכה להכירה אישית. הוא התרשם ממנה מאד והתיידד איתה.

זה לקח עוד כמה שנים והוא הנציח אותה באחד הציורים המרגשים והאהובים בכל הזמנים - העולם של כריסטינה. הציור שמעולם לא זכה בהערכה מספקת מבחינה אמנותית, הפך לציור ידוע בכל העולם ובאופן מסוים לסמל של האמנות האמריקאית בעולם, סמל לרגישות של אמן שידע להביט מהחלון ולראות הרבה מעבר לנוף שנשקף ממנו.

ביתה של כריסטינה אולסון אגב, הבית שבו התגוררה כל חייה, הפך מפורסם והוא אתר היסטורי שאלפי מבקרים באים לפקוד אותו בכל שנה.


על הציור "העולם של כריסטינה" ועל הצייר אנדרו ווייט:

http://youtu.be/8XFbddzvT5A


הבית המפורסם של כריסטינה אולסון:

http://youtu.be/gTJx0Ytxiv4


ובחירת מסגרת חדשה ונכונה מבחינה אמנותית לציור החשוב הזה:

http://youtu.be/S6d5oAS-jUc

הנשיקה (The kiss) הוא הציור המפורסם ביותר של הצייר האוסטרי גוסטב קלימט (Gustav Klimt). היא הפכה לציור המזוהה איתו ביותר.

המוכר כאחד מציירי האר-נובו המובהקים, אמנים שהרבו בקישוטים, סלסולים, עושר ויזואלי ודוגמאות חוזרות של תבניות שונות. קלימט, בנו של מכשיטן ורוקע זהב, השתמש כאן בריקועי זהב אמיתיים!

"הנשיקה" בולט בפשטות של הנושא, איש רוכן ומנשק אישה, כשהוא חופן את פניה בידיו. אבל הפשטות הזו לא מעידה על המורכבות של העבודה ועל העומק שלה, שבזכותו הפכה לידועה ואהובה בעולם כולו. קלימט, צייר שהצטיין בציור נשים יפות ומפתות, הותיר מסביב לבני הזוג המתנשק רקע כהה וריק לחלוטין. כך הצליח ליטול מהם את ממד הזמן, התקופה וההקשר והצליח להציג נשיקה באשר היא, נשיקה תמידית שמתקיימת לאורך כל הדורות ובכל המקומות והתרבויות.

את הזוג עצמו תאר כשהוא עוטף אותו בזהב ומעניק לו ממד שמזכיר תיאורי קדושים בציורי הרנסאנס. בכך הוא מקדש את האהבה ונותן לה ממד של קדושה, חיבור שאין גדול ממנו, בין גבר לאישה. אפילו את ההילה מסביב לבני הזוג הוסיף האמן...

קלימט יצר פירוט מופלא של בגדי בני הזוג, כשהדביק עלי זהב אמיתיים ליצירתם. הוא יצר מערבולות של דוגמאות ותבניות זהובות, שכמו בני הזוג המתאחדים זה עם זה, מתמזגות ביניהן בכל צורה.

לרגלי הזוג צייר קלימט מרבד מקושט של פרחים ועלעלים דמויי תכשיטים. הם משמשים כמו כן של פסל, כאילו הזוג הוא עבודת האמנות הגדולה מכולן.

לא רבים יודעים מי האישה שבציור. מדובר באלמה, אישתו של המלחין הדגול גוסטב מאהלר, שהיתה בזמנו אהובתו של הצייר גוסטב קלימט. את הנשיקה הראשונה שלה היא נתנה בצעירותה לצייר קלימט וכאן הוא הקדיש לה את הציור "הנשיקה". אגב, מאהלר הקדיש לרעייתו הזו, אלמה מאהלר, את הסימפוניה השמינית שלו.


הנה הסבר על הציור הנודע של קלימט "הנשיקה":

https://youtu.be/JAVlGVG2Jmo


סיפורה של הנשיקה:

https://youtu.be/fwrAdjkTNtw


ומצגת וידאו שמסבירה על הנשיקה של גוסטב קלימט:

https://youtu.be/Qn275pdM_gc

מרפסת בית הקפה בלילה (Cafe Terrace at Night) הוא אחד הציורים הידועים ביותר בתולדות הציור, בהצגת סביבה יומיומית. הוא צוייר בידי הצייר ואן גוך, שהתאפיין בכותרות הפשוטות שנתן לציוריו, כמו זו. בתחילה, אגב, הוא נקרא סתם "המרפסת".

נושא הציור, בית הקפה, הוא המוקד המואר והבהיר בציור. מדובר ככל הנראה בבית קפה אמיתי שהתקיים במציאות בעיירה ארל. גם אם לא היה פרי דמיונו של ואן גוך, הציור מתעד את המציאות באופן מהתל. הרי במציאות אין סיכוי שהעין תבחין בצורה כה ברורה בכוכבי השמיים, כשלפניהם יש מוקד תאורה כה חזק, כמו זה שמופיע סביב בית הקפה. הנקודה הזו, כמו אלמנטים אחרים בציוריו, מציגה שוב את התפיסה האישית של ואן גוך את המציאות, כפי שהוא ראה אותה בחזיונותיו האמנותיים והאישיים כל כך.

למרות שואן גוך מעולם לא חתם על היצירה, הוא מתייחס אליה רבות במסמכים מקצועיים רבים. הוא החל להכין את הרישומים לציור במקביל לציור אחר ומפורסם שלו, הציור "ליל כוכבים". זה היה בתקופה שבה סבל, כמו שאר אנשי העיירה ארל שבחבל פרובנס, מעוני, רעב וחולי. אבל יצירתיותו של ואן-גוך, כידוע, ניזונה דווקא מהמחסור שידע בתקופות חייו השונות.

בניגוד למנהגו באותה תקופה, צייר ואן גוך את הציור בגוונים נועזים. במיוחד הוא השתמש בו בהרבה מהגוון הצהוב. בשחור, לעומת זאת, כמעט ולא השתמש. זאת על אף שמדובר בלילה. באומץ הוא החליף את הצבע השחור והמתבקש ללילה, באריגת צבעים רבים שגורמת למתבונן להשלימו לבד.

בציור הוא גם הצמיד גוונים בהירים לגוונים כהים וכך יצר מצב שבו גם השמיים הבהירים שצייר הפכו קודרים, מגוון הבניינים הכהה שסמוכים להם. האפקט הזה נקרא "אפקט ההסמכה".

אגב, יש סברה שבציור רפרר ואן גוך לציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו. זה כולל את 12 הדמויות היושבות לשולחנות בית הקפה, ממש כמו הציור המפורסם של דה וינצ'י, דרך האיש העוזב את בית הקפה (יהודה איש קריות?) ועוד רמזים הקושרים את ואן גוך, בן לאיש דת שאף חשב בצעירותו להיות איש דת בעצמו, לציור הנודע על ארוחתו האחרונה של ישו.


הנה סיפורו של הציור "מרפסת בית קפה בלילה":

https://youtu.be/MAEw6G5dCLU


תרגיל אנימציה של סטודנט שנותן פרשנות וחיים לציור המופלא:

https://youtu.be/-8IPIfUwu78


יש מקומות שבהם המרפסת הופכת לשמלה:

https://youtu.be/K-K2HKyhDgE


או משחק בדו-וחצי ממד:

https://youtu.be/6wYdtYMKlQw

ציור משנת 1942 "ציפורי הלילה" (למעשה שמו באנגלית הוא "ניצי הלילה") צוייר על ידי האמן האמריקאי אדוארד הופר. מתוארים בו אנשים היושבים בשעת לילה מאוחרת בדיינר עירוני אמריקאי (מסעדה).

זהו הציור הידוע ביצירותיו של הופר, ואחת מהיצירות הכי מפורסמות באמנות האמריקאית. הוא צוייר בתקופה של דיכאון וקושי בארה"ב, בימים שאחרי המתקפה היפאנית על פרל הרבור, שגרמה לאבידות קשות ולכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. מתואר בה מקום אמיתי, שהיום אינו קיים עוד - דיינר בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן שבניו יורק.

הצייר ניסה להציג את הבדידות שבעיר הגדולה - הוא עושה זאת בכך שהוא מרכז את הדמויות בחלק קטן של התמונה ואת השאר הוא משאיר ריק וללא דלת יציאה. החלון הגדול שמציג את המקום, ממחיש את הבדידות. גם העובדה שהדמויות אינן מדברות זו עם זו מגדילה את הניכור ביניהן.

הציור מוצג כיום במכון האמנות של שיקגו. כמקובל במאה ה-20, הושפעו ממנו לא מעט אמנים ונוצרו ציורים שונים בהשראתו ובהתייחסות אליו.


הנה סרטון על ציפורי הלילה:

http://youtu.be/j24uh8cZ3wA


והנפשה של הציור, שנעשתה באתר סקנד לייף:

http://youtu.be/MFz18zAjpGo

את הציור "שבועת ההוראטים" (Oath of Horatii), או "שבועת האחים ההוראטים", צייר הצייר הצרפתי הנודע ז'אק-לואי דויד.

בציור מוצגים שלושת האחים ההוראטים, בניו של קיסר רומא, היוצאים לקרב נגד שלושת האחים הקוריאטים משבט אלבה לונגה הגרמני, שאיים לפלוש לרומא. בציור משביע הקיסר את בניו בחרבות להילחם באומץ בבני משפחה שעתידים לבוא מהשבט הגרמני.

הסיפור מהמאה ה-7 לפני הספירה מציג נושא פטריוטי ומוסרי מאוד. יש כאן תיאור של האחים, הנשבעים לחרב ומתאחדים למען המטרה. הם מאמינים בצדקתם ומעמידים את טובת המדינה מעל השיקולים האישיים ואפילו מעל טובת משפחתם. זו דוגמה אמנותית שמציג האמן לפטריוטיזם ולקבלת הדין בשלוות נפש סטואית.

האחים ההוראטים מדגימים לעם הצרפתי אזרחים הנקראים להקריב למען מדינתם את כל כולם. דויד קורא לצרפתים בעצם, להניח בצד את רצונותיהם ואת טובתם האישית ולהקריב את עצמם למען המדינה בכל מחיר.

הצייר דויד חילק את התמונה בין האב, האחים ודמויות הנשים. כל אחד מהמרכיבים הללו ממוסגר בחלק של הארקדה. שימו לב לדמויות, הממוקמות במעין במה צרה.

הרמז היחידי לאבל בציור הוא הדאגה והבכי של האמהות והאחיות שברקע. אבל המשפחה היריבה קשורה בקשר משפחתי גם למשפחת האימהות ואבלן הוא על הסיכוי הברור שיאבדו או בעל או אח.

בתום הקרב ניצל אחד האחים, אבל הוא הרג את אחותו, על שבכתה על אחד מאויביו, שמת בקרב ולו היא הייתה מאורסת. האח הרוצח הורשע על הרצח במשפחה אך רצון העם הביא לו מחילה.

נקודת המגוז בציור נמצאת בחרבות שהוראטיוס נותן לבניו. שני האחים שמאחור מחזיקים את החרבות ביד שמאל, בעוד האח הקידמי אוחז את החרב ביד ימין ובה הוא נשבע.

מבחינה אמנותית דויד עשה זאת ככל הנראה, כדרך ליצור הרמוניה בין הדמויות. ישנם רבים שאוחזים בדעה שהאח שבחזית הציור יהיה האח שישרוד בקרב.

שימו לב גם לחרבות המנצנצות בציור. הקודקוד המשולש שהן יוצרות, ביחד עם זוויות הידיים האוחזות בהן. זה משולש הרמוני, שמביא את הקומפוזיציה כולה לשיא.


#רקע
הציור נמצא היום במוזיאון הלובר בפאריס. ההיסטוריונים רואים בו סנונית ראשונה של עידן הניאו קלאסיקה, סגנון האמנות החזק בצרפת של המחצית הראשונה של המאה ה-19 (1790–1840). הסגנון הוא תוצר של האמנות הצרפתית בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, שהושפעה מהמהפכה הצרפתית ומהרעיונות שהולידו אותה.

דויד שאף ליצור בסגנון מקורי וחדש, שיהיה מנוגד לסגנון הרוקוקו והבארוק השולטים באותה עת. אחרי שנסע לרומא ללמוד מהסגנון הקלאסי, הוא יצר את הציור שהדגים את עוצמת ההשפעה של הקלאסיקה עליו.

ואכן, הקומפוזיציה מסודרת כאן ממש כמו בבמה של תאטרון. הרצפה והקירות מדגישים את מבנה החלל הגיאומטרי. מאחור תוכלו לראות שלוש קשתות המהדהדות את קשתות הניצחון הרומיות. בכל קשת ממקם האמן את אחת מהקבוצות שבציור. הניאו קלאסיות מדויקת כאן בקשתות הרומיות המעוגלות, שנתמכות בעמודים הדוריים של העידן הקלאסי.


הנה סרטון על הציור "שבועת ההוראטים":

https://youtu.be/eTKkj_IQnGc


הסבר של סטודנטים:

https://youtu.be/H-6i4JFM5AY


ומצגת וידאו קצרה על הציור:

https://youtu.be/n56XNIjTnrU

דמיינו את האלה הרומית ונוס נולדת מתוך צדפה ומגלי הים כאישה בוגרת ויפה להפליא. זה עתה דמיינתם את הציור "הולדת ונוס" (The Birth of Venus), אחד הציורים הידועים והנערצים בתולדות האמנות.

נושא הציור מתבסס על המיתולוגיה היוונית. האגדה מספרת על איבר מינו הכרות של אורנוס, שנזרק לים בידי בנו, הטיטאן קרונוס. ונוס נולדה משצף הגלים שנוצרו במפגש שבין הים לאיבר המין הכרות.

בציור יש עירוב בין העולם הפיזי והעולם האלוהי. במרכז הציור ניצבת ונוס, יפה להפליא ועירומה. היא עומדת בתוך צדפת "מסרק יעקב" גדולה, שעליה היא הובלה על ידי הרוח, לפי המיתולוגיה, אל חופי קפריסין.

ליד ונוס עומדת אישה נוספת, ממתינה עם שמיכה בידה, כדי לכסות את ונוס ולהצניעה.

מצידה השני מציג הציור שני מלאכים המרחפים מעל המים, דמויות של גבר ואישה. הם מייצגים בציור את רוח האלוהים והשלמות, שסוחפת את הצדפה אל החוף ומביאה לעולם את היופי וההרמוניה, המשתקפים בדמותה של ונוס.

הציור הזה נוצר בידי הצייר האיטלקי סנדרו בוטיצ'לי, בשנת 1486, בעיר האיטלקית פירנצה. בוטיצ'לי הוא לא הראשון שצייר את לידתה של אפרודיטה, האלה היוונית שממנה נולדה ונוס הרומית. היא עצמה יפה אך לא מושלמת.

גם כצייר רנסאנס, עדיין בוטיצ'לי הוא לא לאונרדו דה וינצ'י. כי עם צוואר ארוך מדי וכתפיים שמוטות, גופה של ונוס רחוק מלהיות מושלם. אפילו הגלים מצויירים ברישול מסוים.

מי ששימשה מודל לציור, היא סימונטה וספוצ'י, מהנשים היפות בפירנצה ומי שהייתה פילגשו של ג'וליאנו, אחיו הצעיר של שליט פירנצה לורנצו מדיצ'י, פטרון האמנות הנודע.

אגב, אם שם המשפחה שלה מזכיר לכם משהו, אז זה מפני שהיא קרובת משפחתו של הימאי המפורסם אמריגו וספוצ'י. אמריגו היה זה שגילה שקולומבוס נחת לא בהודו אלא בעצם ביבשת חדשה, שנקראה לבסוף על שמו של אמריגו - "אמריקה".

הציור "הולדת ונוס" מוצג כיום במוזיאון גלריית אופיצי שבפירנצה.


הנה "הולדת ונוס" של סנדרו בוטיצ'לי:

https://youtu.be/L3J-JDa2knc


סיפורו של הציור המפורסם והייחודי של ונוס העולה מן הים:

https://youtu.be/K6PBfbkMzFU


איך השלמות הזו גם היא מתחברת לפיבונאצ'י ומי המשתתפים בתמונה:

https://youtu.be/TR-TPuOPvZA


המלחין אוטורינו רספיגי כתב על הציור הזה לצד שני ציורים של בוטיצ'לי את היצירה "לידת ונוס":

https://youtu.be/WQYJ57r8M7E


וסרט תיעודי קצר על הציור המפורסם ביותר של בוטיצ'לי:

https://youtu.be/l9ZIJOX0Jjo?long=yes

ציור שמן של הצייר הצרפתי אנרי רוסו מ-1897, "הצוענייה הישנה", הוא ציור בסגנון נאיבי, כמו מרבית ציוריו של רוסו. היצירה הוצגה לראשונה בפריז ונמכרה לסוחר פריזאי, שבהמשך ימכור אותו לסימון גוגנהיים.

בציור מתוארת אישה ישנה לאור הירח ולידה מנדולינה וכד. אריה עומד מאחריה, ספק צופה בה אך לא פוגע בה, כמו שתיאר הצייר עצמו. אור ירח מלא הופך את האווירה לפואטית ומוארת ברכות של לילה.

כיום הציור הנודע מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית, MOMA, בניו יורק.


הנה סרטון עם "הצוענייה הנמה" מאת הנרי רוסו:

http://youtu.be/X1P2eDlU6cs