מהו הריפוי ההומאופתי?
הומאופתיה (Homeopathy) היא שיטת רפואה אלטרנטיבית שפותחה בסוף המאה ה-18 על ידי הרופא הגרמני זמואל האנמן (Samuel Hahnemann).
מטפלים הומאופתיים מסבירים שטיפולים הומאופתיים יכולים לתת מענה למגוון רחב של בעיות גוף ונפש. יתרונות שהם מונים בקשר אליו הם שהטיפול ההומאופתי הוא טבעי, לא ממכר ואינו גורם לתופעות לוואי. טיפול כזה מותאם אישית לכל אדם, כאשר ההתייחסות היא לא רק לסימפטומים שמהם החולה סובל, אלא לכל המכלול הגופני והבריאותי שלו.
טיפול הומאופתי גם מעודד מנגנוני ריפוי עצמיים ותהליכים עמוקים של ריפוי, הבראה ושיפור באיכות החיים.
שיטת הטיפול ההומאופתי מבוססת על עיקרון בסיסי הנקרא "דומה יחליף דומה" - הרעיון שחומר הגורם לתסמינים מסוימים אצל אדם בריא יכול לרפא תסמינים דומים אצל חולה, אם ניתן אותו במינון קטן עד זעיר מאוד.
הרופא הזה גילה את עקרון ההומאופתיה בניסוי אישי מעניין. כשהיה בן 35, הוא תרגם ספר רפואי של הרופא הסקוטי ויליאם קאלן (William Cullen) ולא השתכנע מההסבר שקליפת הקינכונה מרפאה מלריה בגלל המרירות שלה.
האנמן החליט לבדוק את זה על עצמו ונטל מנה של הקליפה. די מהר עלה לו החום, לצד צמרמורות וכאבי ראש - תסמינים הדומים למלריה. כשהוא הפסיק לקחת את הקליפה, התסמינים נעלמו. מניסוי זה נולד העיקרון "דומה ירפא דומה", שמתווסף אליו עיקרון נוסף לא פחות מרכזי: ככל שהתרופה מדוללת יותר, היא יעילה יותר.
תהליך הכנת התרופות ההומאופתיות מתחיל בחומר הפעיל הבסיסי, שיכול להיות צמח, מינרל או אפילו חומר מהחי. את החומר מעבירים תהליך של דילול ורעידה חוזרים ונשנים, כשבכל שלב הוא מדולל ביחס של 1:10 או 1:100, נרעד בחוזקה והתהליך חוזר על עצמו. מדרגות הדילול מסומנות באותיות - X עבור דילול של 1:10, וגם C עבור דילול של 1:100.
כאשר התרופה מגיעה לרמות דילול גבוהות כמו 30C, הסבירות המתמטית שתישאר אפילו מולקולה אחת של החומר המקורי בתמיסה היא זעירה עד כדי אפס. זוהי הנקודה שבה מתמקדת הביקורת המדעית העיקרית על ההומאופתיה - שהרי כיצד יכול חומר שאינו קיים במציאות להשפיע על הגוף האנושי?
תומכי ההומאופתיה טוענים ל"זיכרון מים" - הרעיון שהמים זוכרים את תכונות החומר שהיה בהם ומעבירים את ההשפעה הטיפולית גם לאחר שהחומר נעלם. מנגד, המדע המודרני לא מצא עדות לתופעה כזו, למרות מחקרים רבים שנערכו בנושא.
מחקרים קליניים שבדקו את יעילות ההומאופתיה הגיעו למסקנות ברורות. סקירות שיטתיות גדולות של מאות מחקרים מוכיחות שתרופות הומאופתיות אינן יעילות יותר מפלצבו, כלומר תרופה מדומה. המועצה הלאומית לבריאות ומחקר (NHMRC) באוסטרליה, האקדמיה הרפואית המלכותית בבריטניה וארגונים מדעיים נוספים הגיעו כולם לאותה מסקנה.
וגם אם מרבית הנתונים והממצאים בספרות המדעית שעברה ביקורת עמיתים לא תומכים ביעילותה. מטופלים רבים מדווחים על שיפור לאחר טיפול הומאופתי וגורסים שהומאופתיה עושה פלאים.
המדע מתנגד יחסית ומסביר זאת באפקט הפלצבו החזק, בתמיכה הרגשית שמקבל המטופל מהמטפל ובנטייה הטבעית של הגוף להחלים מעצמו ממחלות רבות. הזמן הרב שמקדיש המטפל ההומאופתי לכל מטופל יוצר תחושת דאגה ותמיכה שבעצמה יכולה להפיג חרדות ולתרום לתחושת הרווחה.
הסכנה העיקרית בהומאופתיה אינה בתרופות עצמן, שהן בעצם מים, אלא בעיכוב או החלפה של טיפול רפואי מוכח יעילות במקרים של מחלות חמורות.
הומאופתיה (Homeopathy) היא שיטת רפואה אלטרנטיבית שפותחה בסוף המאה ה-18 על ידי הרופא הגרמני זמואל האנמן (Samuel Hahnemann).
מטפלים הומאופתיים מסבירים שטיפולים הומאופתיים יכולים לתת מענה למגוון רחב של בעיות גוף ונפש. יתרונות שהם מונים בקשר אליו הם שהטיפול ההומאופתי הוא טבעי, לא ממכר ואינו גורם לתופעות לוואי. טיפול כזה מותאם אישית לכל אדם, כאשר ההתייחסות היא לא רק לסימפטומים שמהם החולה סובל, אלא לכל המכלול הגופני והבריאותי שלו.
טיפול הומאופתי גם מעודד מנגנוני ריפוי עצמיים ותהליכים עמוקים של ריפוי, הבראה ושיפור באיכות החיים.
שיטת הטיפול ההומאופתי מבוססת על עיקרון בסיסי הנקרא "דומה יחליף דומה" - הרעיון שחומר הגורם לתסמינים מסוימים אצל אדם בריא יכול לרפא תסמינים דומים אצל חולה, אם ניתן אותו במינון קטן עד זעיר מאוד.
הרופא הזה גילה את עקרון ההומאופתיה בניסוי אישי מעניין. כשהיה בן 35, הוא תרגם ספר רפואי של הרופא הסקוטי ויליאם קאלן (William Cullen) ולא השתכנע מההסבר שקליפת הקינכונה מרפאה מלריה בגלל המרירות שלה.
האנמן החליט לבדוק את זה על עצמו ונטל מנה של הקליפה. די מהר עלה לו החום, לצד צמרמורות וכאבי ראש - תסמינים הדומים למלריה. כשהוא הפסיק לקחת את הקליפה, התסמינים נעלמו. מניסוי זה נולד העיקרון "דומה ירפא דומה", שמתווסף אליו עיקרון נוסף לא פחות מרכזי: ככל שהתרופה מדוללת יותר, היא יעילה יותר.
תהליך הכנת התרופות ההומאופתיות מתחיל בחומר הפעיל הבסיסי, שיכול להיות צמח, מינרל או אפילו חומר מהחי. את החומר מעבירים תהליך של דילול ורעידה חוזרים ונשנים, כשבכל שלב הוא מדולל ביחס של 1:10 או 1:100, נרעד בחוזקה והתהליך חוזר על עצמו. מדרגות הדילול מסומנות באותיות - X עבור דילול של 1:10, וגם C עבור דילול של 1:100.
כאשר התרופה מגיעה לרמות דילול גבוהות כמו 30C, הסבירות המתמטית שתישאר אפילו מולקולה אחת של החומר המקורי בתמיסה היא זעירה עד כדי אפס. זוהי הנקודה שבה מתמקדת הביקורת המדעית העיקרית על ההומאופתיה - שהרי כיצד יכול חומר שאינו קיים במציאות להשפיע על הגוף האנושי?
תומכי ההומאופתיה טוענים ל"זיכרון מים" - הרעיון שהמים זוכרים את תכונות החומר שהיה בהם ומעבירים את ההשפעה הטיפולית גם לאחר שהחומר נעלם. מנגד, המדע המודרני לא מצא עדות לתופעה כזו, למרות מחקרים רבים שנערכו בנושא.
מחקרים קליניים שבדקו את יעילות ההומאופתיה הגיעו למסקנות ברורות. סקירות שיטתיות גדולות של מאות מחקרים מוכיחות שתרופות הומאופתיות אינן יעילות יותר מפלצבו, כלומר תרופה מדומה. המועצה הלאומית לבריאות ומחקר (NHMRC) באוסטרליה, האקדמיה הרפואית המלכותית בבריטניה וארגונים מדעיים נוספים הגיעו כולם לאותה מסקנה.
וגם אם מרבית הנתונים והממצאים בספרות המדעית שעברה ביקורת עמיתים לא תומכים ביעילותה. מטופלים רבים מדווחים על שיפור לאחר טיפול הומאופתי וגורסים שהומאופתיה עושה פלאים.
המדע מתנגד יחסית ומסביר זאת באפקט הפלצבו החזק, בתמיכה הרגשית שמקבל המטופל מהמטפל ובנטייה הטבעית של הגוף להחלים מעצמו ממחלות רבות. הזמן הרב שמקדיש המטפל ההומאופתי לכל מטופל יוצר תחושת דאגה ותמיכה שבעצמה יכולה להפיג חרדות ולתרום לתחושת הרווחה.
הסכנה העיקרית בהומאופתיה אינה בתרופות עצמן, שהן בעצם מים, אלא בעיכוב או החלפה של טיפול רפואי מוכח יעילות במקרים של מחלות חמורות.
