למה אסרו על מכירת אלכוהול בתקופת היובש באמריקה?
"תקופת היובש" (US Prohibition) הייתה תקופה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בה נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה.
לתוספת הזו לחוקה דחפו רבים שיראו בה ניצחון עצום. ביניהם היו פוליטיקאים פרוטסטנטים ושמרנים שמרביתם אנגלוסקסים לבנים וכפריים שניהלו אז קרב מאסף על מקומם המרכזי באומה האמריקאית.
הכל התחיל ב-17 בינואר 1920, כשארצות הברית החליטה לאסור לחלוטין ייצור, מכירה, יבוא והובלה של משקאות אלכוהוליים. היה זה התיקון ה-18 לחוקה האמריקאית שאושרר בינואר 1919 והחוק שיישם אותו, חוק ולסטד (Volstead Act), שהפכו את המדינה כולה ל"יבשה" מאלכוהול - ומכאן השם "תקופת היובש" (Prohibition Era).
מאחורי האיסור עמדה תנועה חברתית רחבה שנקראה תנועת הריסון (Temperance Movement), שפעלה כבר מאמצע המאה ה-19. נשים נוצריות פרוטסטנטיות הובילו את המאבק, בראשות ארגונים כמו האיגוד הנשי הנוצרי לריסון (Women's Christian Temperance Union) וליגת האנטי-סאלון (Anti-Saloon League). הן האשימו את האלכוהול בהרס משפחות, בעוני ובאלימות ביתית.
תעשיינים כמו הנרי פורד (Henry Ford) תמכו באיסור, מתוך אמונה שפועלים מפוכחים יהיו יצרניים יותר. מלחמת העולם הראשונה חיזקה את התמיכה באיסור, כאשר רגשות אנטי-גרמניים הופנו כנגד מבשלי הבירה, שרובם היו ממוצא גרמני.
התוצאות היו הפוכות לחלוטין מהמצופה. במקום שהאמריקאים יפסיקו לשתות, פרחה תעשיית מחתרת ענקית. בכל עיר צצו ברים מחתרתיים שנקראו ספיקיזיס (Speakeasies, משהו כמו "לדבר בשקט") - שהכניסה אליהם הייתה דרך סיסמאות חשאיות שלחשו בקול שקט, מכאן השם.
הון עצום זרם לידי גנגסטרים כמו אל קפונה (Al Capone) שהרוויח הון עצום מהברחת אלכוהול והפך לסמל התקופה. ואגב, אירוניה מעניינת: רופאים היו רשאים לרשום וויסקי למטרות רפואיות במקרים של מחלות כמו דיכאון וחרדה.
וקל להבין שבתי מרקחת הפכו מבוקשים לאלכוהול רפואי. חנות תרופות אחת במדינת ניו יורק מכרה בשנה אחת חצי מיליון ליטר של אלכוהול רפואי. אפילו נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג (Warren Harding), שתה וויסקי בבית הלבן בניגוד לחוק.
האיכות של האלכוהול המוברח הייתה לעתים קטלנית. משקאות ביתיים לקויים, שהכילו מתנול רעיל גרמו לעיוורון ולמוות. ממשלת ארצות הברית אף הרעילה בכוונה אלכוהול תעשייתי כדי להרתיע שותים, מדיניות ששנויה במחלוקת עד היום.
בסופו של דבר, האיסור נכשל. ב-5 בדצמבר 1933, ביטל התיקון ה-21 לחוקה את התיקון ה-18. עד היום מתנהל ויכוח על השאלה האם זה היה ניסוי מוצלח ואצילי שבוטל מוקדם מדי או אולי כישלון נורא שהביא, או לפחות תרם, ללא מעט בעיות בחברה האמריקאית של אותם ימים.
מכל מקום, "תקופת היובש" שנמשכה כ-13 שנים הדגימה את חוסר היכולת של החוק לכפות על אומה שלמה להפסיק הרגל מושרש חברתית, תוך שהיא מייצרת מאפיה אלימה ורצחנית ושוק שחור שלימים יוכח כמסוכן הרבה יותר משוק אלכוהול חוקי ומוסדר.
"תקופת היובש" (US Prohibition) הייתה תקופה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בה נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה.
לתוספת הזו לחוקה דחפו רבים שיראו בה ניצחון עצום. ביניהם היו פוליטיקאים פרוטסטנטים ושמרנים שמרביתם אנגלוסקסים לבנים וכפריים שניהלו אז קרב מאסף על מקומם המרכזי באומה האמריקאית.
הכל התחיל ב-17 בינואר 1920, כשארצות הברית החליטה לאסור לחלוטין ייצור, מכירה, יבוא והובלה של משקאות אלכוהוליים. היה זה התיקון ה-18 לחוקה האמריקאית שאושרר בינואר 1919 והחוק שיישם אותו, חוק ולסטד (Volstead Act), שהפכו את המדינה כולה ל"יבשה" מאלכוהול - ומכאן השם "תקופת היובש" (Prohibition Era).
מאחורי האיסור עמדה תנועה חברתית רחבה שנקראה תנועת הריסון (Temperance Movement), שפעלה כבר מאמצע המאה ה-19. נשים נוצריות פרוטסטנטיות הובילו את המאבק, בראשות ארגונים כמו האיגוד הנשי הנוצרי לריסון (Women's Christian Temperance Union) וליגת האנטי-סאלון (Anti-Saloon League). הן האשימו את האלכוהול בהרס משפחות, בעוני ובאלימות ביתית.
תעשיינים כמו הנרי פורד (Henry Ford) תמכו באיסור, מתוך אמונה שפועלים מפוכחים יהיו יצרניים יותר. מלחמת העולם הראשונה חיזקה את התמיכה באיסור, כאשר רגשות אנטי-גרמניים הופנו כנגד מבשלי הבירה, שרובם היו ממוצא גרמני.
התוצאות היו הפוכות לחלוטין מהמצופה. במקום שהאמריקאים יפסיקו לשתות, פרחה תעשיית מחתרת ענקית. בכל עיר צצו ברים מחתרתיים שנקראו ספיקיזיס (Speakeasies, משהו כמו "לדבר בשקט") - שהכניסה אליהם הייתה דרך סיסמאות חשאיות שלחשו בקול שקט, מכאן השם.
הון עצום זרם לידי גנגסטרים כמו אל קפונה (Al Capone) שהרוויח הון עצום מהברחת אלכוהול והפך לסמל התקופה. ואגב, אירוניה מעניינת: רופאים היו רשאים לרשום וויסקי למטרות רפואיות במקרים של מחלות כמו דיכאון וחרדה.
וקל להבין שבתי מרקחת הפכו מבוקשים לאלכוהול רפואי. חנות תרופות אחת במדינת ניו יורק מכרה בשנה אחת חצי מיליון ליטר של אלכוהול רפואי. אפילו נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג (Warren Harding), שתה וויסקי בבית הלבן בניגוד לחוק.
האיכות של האלכוהול המוברח הייתה לעתים קטלנית. משקאות ביתיים לקויים, שהכילו מתנול רעיל גרמו לעיוורון ולמוות. ממשלת ארצות הברית אף הרעילה בכוונה אלכוהול תעשייתי כדי להרתיע שותים, מדיניות ששנויה במחלוקת עד היום.
בסופו של דבר, האיסור נכשל. ב-5 בדצמבר 1933, ביטל התיקון ה-21 לחוקה את התיקון ה-18. עד היום מתנהל ויכוח על השאלה האם זה היה ניסוי מוצלח ואצילי שבוטל מוקדם מדי או אולי כישלון נורא שהביא, או לפחות תרם, ללא מעט בעיות בחברה האמריקאית של אותם ימים.
מכל מקום, "תקופת היובש" שנמשכה כ-13 שנים הדגימה את חוסר היכולת של החוק לכפות על אומה שלמה להפסיק הרגל מושרש חברתית, תוך שהיא מייצרת מאפיה אלימה ורצחנית ושוק שחור שלימים יוכח כמסוכן הרבה יותר משוק אלכוהול חוקי ומוסדר.
