מהו תיאטרון האבסורד?
תיאטרון האבסורד (Theatre of the Absurd) הוא ז'אנר, סגנון של תיאטרון שאינו ריאליסטי, אמיתי ומבוסס על המציאות המסודרת וההגיונית. הוצגה בו במכוון בפני הצופים אמנות תיאטרלית לא הגיונית, לא מסודרת ולא ריאליסטית או "הגיונית".
המילה "אבסורד" משמעותה משהו שמחוץ לכל סדר או הגיון מוכרים. זהו אכן תיאטרון המתאר את מצבו של האדם בעולם חסר סדר. לא פלא שהוא נולד לאחר ההתפרקות של מלחמת העולם השנייה.
בעולם ללא אלוהים, משמעות או מטרה המכוונת את חיינו, עולם שמרגיש כאילו הוא מתקיים רגעים מהשמדה - שום דבר כבר לא באמת חשוב, אמיתי, מוצק או שווה את הרצינות חמורת הסבר של החוקים והאמת.
ממש כמו השינויים באמנות הפלסטית, כולל הקוביזם, הסוראליזם והדאדא, ששינו את ההתייחסות לאמנות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הזרם הזה הראה והבליט את האבסורד ואיכשהו הפך את העולם לאבסורדי מעט פחות או אבסורדי לחלוטין, בזכות האמנות.
בתיאטרון הזה מרבים בפרודיה עוקצנית על השולטים, החזקים וגם על השאר. יש בו הרבה התייחסויות תרבותיות ופוליטיות והוא כולל הרבה דמויות משונות, תלושות ולא מחוברות למציאות שאנו מכירים מהיום יום שלנו.
אין בו הרבה מהעולם הריאלי, האמיתי, המתנהל לפי הכללים המוכרים של החברה, זה שהתיאטרון תמיד הציג יפה כל כך ואחרי המלחמה ההיא כבר הרגיש כמו לא קיים.
כמו עמיתיו באמנויות אחרות, הוליד יוג'ין יונסקו, המייסד פורץ הדרך של הזרם הזה, את המודרניזם שלו בתחום התאטרון. הוא תיעב את ההיגיון שעליו נבנו המחזות קודם לכן ורצה ליצור כאלה שלא ינסו להיות "בנויים נכון", לא יציעו הרמוניה, סדר, מבנה מקובל, התחלה, סוף, משמעות ואפילו לא ישתדלו כל כך לספר סיפור.
באופן מסוים זה היה מהלך טבעי בתאטרון. הוא לא עבר שינוי מאות שנים, בניגוד לאמנויות אחרות שהשתנו בעשורים שלפני כן. אם קנדינסקי ומלביץ' יצרו את הציור המופשט, אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר הולידו את הספרות האבסורדית, שנברג וסטרווינסקי את המוסיקה המודרנית ששברה את הטונליות והקצב ומרתה גראהם יצרה את המחול המודרני, כך גם יונסקו הוציא לדרך סוג חדש של תיאטרון.
תיאטרון האבסורד הדיסהרמוני שלו דיבר על החוויה של עולם ללא משמעות, אלוהים או מטרה המכוונת את החיים של בני האדם. הוא הציג את מקומו של האדם בתוך הוואקום, ההתפרקות והריק של תרבות שקרסה.
המחזאים בתאטרון הזה נתנו ביטוי לאימת האדם בעידן של אחרי המוות הברוטלי של העולם הקודם וכשהוא עצמו ניצב מול חייו בעידן לא מוכר, שכל כך הרבה דברים עמוקים השתנו בו.
יונסקו הפך את האבסורד לכוכב ההצגה. הוא העלה על הבמה דימויים שלא ניסו לחקות את המציאות, או להציג דברים מציאותיים וריאליסטיים. ממש כמו שהציור המופשט והסוריאליזם עשו באמנות החזותית, הוא העלה על הבמה דימויים שהתקיימו אך ורק עליה.
לקראת סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, כשהאבסורד כבש כל חלקה טובה בתרבות, מצויד בסמי הזיה ומוזיקה פסיכדלית, תיאטרון האבסורד הלך ודעך.
תיאטרון האבסורד (Theatre of the Absurd) הוא ז'אנר, סגנון של תיאטרון שאינו ריאליסטי, אמיתי ומבוסס על המציאות המסודרת וההגיונית. הוצגה בו במכוון בפני הצופים אמנות תיאטרלית לא הגיונית, לא מסודרת ולא ריאליסטית או "הגיונית".
המילה "אבסורד" משמעותה משהו שמחוץ לכל סדר או הגיון מוכרים. זהו אכן תיאטרון המתאר את מצבו של האדם בעולם חסר סדר. לא פלא שהוא נולד לאחר ההתפרקות של מלחמת העולם השנייה.
בעולם ללא אלוהים, משמעות או מטרה המכוונת את חיינו, עולם שמרגיש כאילו הוא מתקיים רגעים מהשמדה - שום דבר כבר לא באמת חשוב, אמיתי, מוצק או שווה את הרצינות חמורת הסבר של החוקים והאמת.
ממש כמו השינויים באמנות הפלסטית, כולל הקוביזם, הסוראליזם והדאדא, ששינו את ההתייחסות לאמנות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הזרם הזה הראה והבליט את האבסורד ואיכשהו הפך את העולם לאבסורדי מעט פחות או אבסורדי לחלוטין, בזכות האמנות.
בתיאטרון הזה מרבים בפרודיה עוקצנית על השולטים, החזקים וגם על השאר. יש בו הרבה התייחסויות תרבותיות ופוליטיות והוא כולל הרבה דמויות משונות, תלושות ולא מחוברות למציאות שאנו מכירים מהיום יום שלנו.
אין בו הרבה מהעולם הריאלי, האמיתי, המתנהל לפי הכללים המוכרים של החברה, זה שהתיאטרון תמיד הציג יפה כל כך ואחרי המלחמה ההיא כבר הרגיש כמו לא קיים.
כמו עמיתיו באמנויות אחרות, הוליד יוג'ין יונסקו, המייסד פורץ הדרך של הזרם הזה, את המודרניזם שלו בתחום התאטרון. הוא תיעב את ההיגיון שעליו נבנו המחזות קודם לכן ורצה ליצור כאלה שלא ינסו להיות "בנויים נכון", לא יציעו הרמוניה, סדר, מבנה מקובל, התחלה, סוף, משמעות ואפילו לא ישתדלו כל כך לספר סיפור.
באופן מסוים זה היה מהלך טבעי בתאטרון. הוא לא עבר שינוי מאות שנים, בניגוד לאמנויות אחרות שהשתנו בעשורים שלפני כן. אם קנדינסקי ומלביץ' יצרו את הציור המופשט, אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר הולידו את הספרות האבסורדית, שנברג וסטרווינסקי את המוסיקה המודרנית ששברה את הטונליות והקצב ומרתה גראהם יצרה את המחול המודרני, כך גם יונסקו הוציא לדרך סוג חדש של תיאטרון.
תיאטרון האבסורד הדיסהרמוני שלו דיבר על החוויה של עולם ללא משמעות, אלוהים או מטרה המכוונת את החיים של בני האדם. הוא הציג את מקומו של האדם בתוך הוואקום, ההתפרקות והריק של תרבות שקרסה.
המחזאים בתאטרון הזה נתנו ביטוי לאימת האדם בעידן של אחרי המוות הברוטלי של העולם הקודם וכשהוא עצמו ניצב מול חייו בעידן לא מוכר, שכל כך הרבה דברים עמוקים השתנו בו.
יונסקו הפך את האבסורד לכוכב ההצגה. הוא העלה על הבמה דימויים שלא ניסו לחקות את המציאות, או להציג דברים מציאותיים וריאליסטיים. ממש כמו שהציור המופשט והסוריאליזם עשו באמנות החזותית, הוא העלה על הבמה דימויים שהתקיימו אך ורק עליה.
לקראת סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, כשהאבסורד כבש כל חלקה טובה בתרבות, מצויד בסמי הזיה ומוזיקה פסיכדלית, תיאטרון האבסורד הלך ודעך.
