מיהו מלחין הרנסאנס העיוור?
ז'וֹסקֶן דה-פְּרֶה (Josquin des Prez) הוא ללא ספק אחד המלחינים החשובים והמוכרים של תקופת הרנסנס והדמות המרכזית של האסכולה הצרפתית-פלמית במוסיקה האירופית.
דה-פרה, שנולד ב-1450 בארצות השפלה הבורגונדיות (כיום מתחלק בין בלגיה וצרפת), היה תלמידו הבולט של יוהנס אוקכם, מלחין משפיע ודגול בפני עצמו. כמו אוקכם, גם הוא יצר הרמוניות מורכבות והשתמש בקומפוזיציה מתוחכמת למדי.
בהמשך הוא התקבל למקהלת האפיפיור סיקסטוס הרביעי ברומא (זה שעל שמו נקראת הקפלה הסיסטינית). הוא היה מלחין החצר ועבד בה יותר מעשר שנים, בתור ה"מאסטרו די קאפלה" - כשהוא מקבל בה את השכר הגבוה ביותר ששולם שם אי פעם לנושא משרה.
דה-פרה היה מראשוני המלחינים שלקחו פסוקים מהתנ"ך למוטטים שכתבו. כתב מוסיקה מקודשת וחילונית כאחד, בכל צורה ווקאלית שהייתה משמעותית בתקופתו, כולל מוטטים, שאנסונים, מיסות ופרטולה. לא פעם הוא יצר בטכניקה של ציור מילים, שמתאימה את המוסיקה למשמעות של המילים.
יצירותיו הן מהמפורסמות והמבוצעות ביותר מהמוסיקה של הרנסנס. מעל 370 יצירות יוחסו לז'וסקין. על בסיס מאפיינים סגנוניים או ראיות בכתב היד, אותגרו או התגלו חלקם כשגויים. בתקופתו הרבו מעתיקי תווים, לפי המחקר, לייחס לו יצירות אנונימיות, ככל הנראה בכדי להגדיל את המכירות שלהם...
על אף היותו מלחין חשוב ובולט ולמרות שמו ופרסומו, שנמשכו עד תחילת תקופת הבארוק והתחדשו במאה ה-20, לא ידוע יותר מדי על ז'וסקן דה-פרה. ב-1547 כתב עליו היינריך גלריאן שהוא היה "לא רק וירטואוז מפואר" אלא גם מלחין שיכול להיות סרקסטי ו"ללעוג", תוך שימוש יעיל בסאטירה.
ובכל זאת, בתולדות המוסיקה רשום ז'וסקן כמי שאיחד מסורות שונות וחיבר לסגנון מוסיקלי בינלאומי את השירים מאיטליה ואת מסורות המוסיקה החילונית והרב-קוליות של ארצות השפלה.
מי שנחשב למלחין האירופי המפורסם ביותר, יחד עם גיום דופאי וג'ובאני פלסטרינה, נחשב למאסטר הראשון של המוסיקה הווקאלית והפוליפונית, בסגנון הרנסנס, שהופיעו במהלך חייו. כשחזר בתחילת המאה ה-16 לצרפת, עבד בה עד מותו.
במהלך המאה ה-16 ז'וסקן דה פרה רכש מוניטין של המלחין הגדול ביותר של התקופה. שליטתו המוחלטת בטכניקה ובהבעה עוררו הערצה גורפת אצל בני תקופתו. על המוניטין והתהילה שלו העיד הסופר המגוון בלדסר קסטיליונה. גם מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, הצהיר ש"הוא האדון של התווים והם חייבים לעשות כרצונו. באשר למלחינים האחרים, הם צריכים לעשות כרצונם של התווים."
תיאורטיקנים כמו היינריך גלריאן וג'יוספו זרלינו החזיקו בסגנונו של ז'וסקן כמייצג של השלמות, בצורה הטובה ביותר. יותר מכל מלחין אחר לפניו, הוא הוסיף דמיון לאמנות ההלחנה והטביע את חותמו על תולדות המוסיקה.
(הערך מוקדש באהבה לבנימין ברעם ז"ל)
ז'וֹסקֶן דה-פְּרֶה (Josquin des Prez) הוא ללא ספק אחד המלחינים החשובים והמוכרים של תקופת הרנסנס והדמות המרכזית של האסכולה הצרפתית-פלמית במוסיקה האירופית.
דה-פרה, שנולד ב-1450 בארצות השפלה הבורגונדיות (כיום מתחלק בין בלגיה וצרפת), היה תלמידו הבולט של יוהנס אוקכם, מלחין משפיע ודגול בפני עצמו. כמו אוקכם, גם הוא יצר הרמוניות מורכבות והשתמש בקומפוזיציה מתוחכמת למדי.
בהמשך הוא התקבל למקהלת האפיפיור סיקסטוס הרביעי ברומא (זה שעל שמו נקראת הקפלה הסיסטינית). הוא היה מלחין החצר ועבד בה יותר מעשר שנים, בתור ה"מאסטרו די קאפלה" - כשהוא מקבל בה את השכר הגבוה ביותר ששולם שם אי פעם לנושא משרה.
דה-פרה היה מראשוני המלחינים שלקחו פסוקים מהתנ"ך למוטטים שכתבו. כתב מוסיקה מקודשת וחילונית כאחד, בכל צורה ווקאלית שהייתה משמעותית בתקופתו, כולל מוטטים, שאנסונים, מיסות ופרטולה. לא פעם הוא יצר בטכניקה של ציור מילים, שמתאימה את המוסיקה למשמעות של המילים.
יצירותיו הן מהמפורסמות והמבוצעות ביותר מהמוסיקה של הרנסנס. מעל 370 יצירות יוחסו לז'וסקין. על בסיס מאפיינים סגנוניים או ראיות בכתב היד, אותגרו או התגלו חלקם כשגויים. בתקופתו הרבו מעתיקי תווים, לפי המחקר, לייחס לו יצירות אנונימיות, ככל הנראה בכדי להגדיל את המכירות שלהם...
על אף היותו מלחין חשוב ובולט ולמרות שמו ופרסומו, שנמשכו עד תחילת תקופת הבארוק והתחדשו במאה ה-20, לא ידוע יותר מדי על ז'וסקן דה-פרה. ב-1547 כתב עליו היינריך גלריאן שהוא היה "לא רק וירטואוז מפואר" אלא גם מלחין שיכול להיות סרקסטי ו"ללעוג", תוך שימוש יעיל בסאטירה.
ובכל זאת, בתולדות המוסיקה רשום ז'וסקן כמי שאיחד מסורות שונות וחיבר לסגנון מוסיקלי בינלאומי את השירים מאיטליה ואת מסורות המוסיקה החילונית והרב-קוליות של ארצות השפלה.
מי שנחשב למלחין האירופי המפורסם ביותר, יחד עם גיום דופאי וג'ובאני פלסטרינה, נחשב למאסטר הראשון של המוסיקה הווקאלית והפוליפונית, בסגנון הרנסנס, שהופיעו במהלך חייו. כשחזר בתחילת המאה ה-16 לצרפת, עבד בה עד מותו.
במהלך המאה ה-16 ז'וסקן דה פרה רכש מוניטין של המלחין הגדול ביותר של התקופה. שליטתו המוחלטת בטכניקה ובהבעה עוררו הערצה גורפת אצל בני תקופתו. על המוניטין והתהילה שלו העיד הסופר המגוון בלדסר קסטיליונה. גם מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, הצהיר ש"הוא האדון של התווים והם חייבים לעשות כרצונו. באשר למלחינים האחרים, הם צריכים לעשות כרצונם של התווים."
תיאורטיקנים כמו היינריך גלריאן וג'יוספו זרלינו החזיקו בסגנונו של ז'וסקן כמייצג של השלמות, בצורה הטובה ביותר. יותר מכל מלחין אחר לפניו, הוא הוסיף דמיון לאמנות ההלחנה והטביע את חותמו על תולדות המוסיקה.
(הערך מוקדש באהבה לבנימין ברעם ז"ל)
