איך התפתח הבושם לאורך הדורות?
מור, לבונה, אפרסמון וקינמון הם המקור לחלק קטן מהבשמים בעולם העתיק. בעת העתיקה השתמשו בבשמים לצרכים שונים, החל משימושים בטקסים דתיים, לשימושים רפואיים, לפנק את האורחים וכמובן לבשם את הגוף.
עוד בטרם נולדה התרבות האנושית, כבר גילה האדם את הבשמים. נהגו אז להפיק בשמים פשוטים משרף עצים, מצוף ומפרחים שנאספו. עם התפתחות התרבות והתגברות עבודת האלילים, שימשו הבשמים למטרות דת אלילית ולא פעם גם לצרכים רפואיים.
במקביל שימשו חלק מהבשמים בימי קדם כדוחי יתושים וחרקים אחרים. ריחם החזק שימש להרחקתם ובו-בזמן העניק ריח נעים לגוף.
בתרבויות העתיקות, כמו מצרים העתיקה, נהגו להשתמש בבושם לצרכים דתיים. המצרים הקדמונים עשו שימוש דתי רב בבשמים ובמשחות ריחניות שונות. שימוש רב בבשמים נעשה בהכנה למוות. כדי שיתקבלו בברכה בעולם הבא, נמרחו המתים בשפע של בשמים וריחות נעימים.
בשמים יוצרו אז כמעט בכל תרבות חשובה. במסופוטמיה נהגו אז לייצר בשמים וחומרי קטורת מבושמים. כאלו נוצרו גם בתרבויות קדומות אחרות, כולל הפרסים, הרומאים, תושבי עמק האינדוס (הודו של היום), ארץ ישראל ועוד. בתקופת בית שני הופק באזור עין-גדי האפרסמון - הבושם הנחשב והיקר ביותר של התקופה.
בתקופה הרומית העניקו הרומאים לראשונה לבושם את השם "פרפיום".
בתקופות מאוחרות יותר, החל מימי הביניים, הסתיר הבושם את בעיות ההיגיינה והסתיר את הסירחון הגופני. במיוחד אם המקלחת לא תמיד הייתה זמינה. שקיות מבושמות הוסתרו אז דרך קבע בבגדים והדיפו ריח טוב על סירחון הגוף המעיק.
אפילו מלכי צרפת, שלא הייתה להם בעייה של נגישות למקלחת, העדיפו להשתמש בבשמים במקום באמבטיה. היסטוריונים יודעים לספר על המלכה מרי אנטואנט שריח הבשמים בחדרי הארמון שבהם התגוררה היה מעיק וכבד במיוחד.
גם הרפואה שגרסה אז שבשמים הם מרחיקי מחלות מבני אדם, תרמה לשימוש המוגזם בבושם, לא פעם על חשבון היגיינה אישית.
במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכה תעשיית הבשמים לחזקה במיוחד. הגלובליזציה תרמה לצריכה אדירה של בשמים בכל רחבי העולם. עולם האופנה התחבר למוצרי הבישום ומותגים בינלאומיים חזקים של בשמים הפכו לתאגידים כלכליים מצליחים וחזקים מאד.
מור, לבונה, אפרסמון וקינמון הם המקור לחלק קטן מהבשמים בעולם העתיק. בעת העתיקה השתמשו בבשמים לצרכים שונים, החל משימושים בטקסים דתיים, לשימושים רפואיים, לפנק את האורחים וכמובן לבשם את הגוף.
עוד בטרם נולדה התרבות האנושית, כבר גילה האדם את הבשמים. נהגו אז להפיק בשמים פשוטים משרף עצים, מצוף ומפרחים שנאספו. עם התפתחות התרבות והתגברות עבודת האלילים, שימשו הבשמים למטרות דת אלילית ולא פעם גם לצרכים רפואיים.
במקביל שימשו חלק מהבשמים בימי קדם כדוחי יתושים וחרקים אחרים. ריחם החזק שימש להרחקתם ובו-בזמן העניק ריח נעים לגוף.
בתרבויות העתיקות, כמו מצרים העתיקה, נהגו להשתמש בבושם לצרכים דתיים. המצרים הקדמונים עשו שימוש דתי רב בבשמים ובמשחות ריחניות שונות. שימוש רב בבשמים נעשה בהכנה למוות. כדי שיתקבלו בברכה בעולם הבא, נמרחו המתים בשפע של בשמים וריחות נעימים.
בשמים יוצרו אז כמעט בכל תרבות חשובה. במסופוטמיה נהגו אז לייצר בשמים וחומרי קטורת מבושמים. כאלו נוצרו גם בתרבויות קדומות אחרות, כולל הפרסים, הרומאים, תושבי עמק האינדוס (הודו של היום), ארץ ישראל ועוד. בתקופת בית שני הופק באזור עין-גדי האפרסמון - הבושם הנחשב והיקר ביותר של התקופה.
בתקופה הרומית העניקו הרומאים לראשונה לבושם את השם "פרפיום".
בתקופות מאוחרות יותר, החל מימי הביניים, הסתיר הבושם את בעיות ההיגיינה והסתיר את הסירחון הגופני. במיוחד אם המקלחת לא תמיד הייתה זמינה. שקיות מבושמות הוסתרו אז דרך קבע בבגדים והדיפו ריח טוב על סירחון הגוף המעיק.
אפילו מלכי צרפת, שלא הייתה להם בעייה של נגישות למקלחת, העדיפו להשתמש בבשמים במקום באמבטיה. היסטוריונים יודעים לספר על המלכה מרי אנטואנט שריח הבשמים בחדרי הארמון שבהם התגוררה היה מעיק וכבד במיוחד.
גם הרפואה שגרסה אז שבשמים הם מרחיקי מחלות מבני אדם, תרמה לשימוש המוגזם בבושם, לא פעם על חשבון היגיינה אישית.
במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכה תעשיית הבשמים לחזקה במיוחד. הגלובליזציה תרמה לצריכה אדירה של בשמים בכל רחבי העולם. עולם האופנה התחבר למוצרי הבישום ומותגים בינלאומיים חזקים של בשמים הפכו לתאגידים כלכליים מצליחים וחזקים מאד.
