מי המציא את בתי הסוהר ואיך התפתחו בתי כלא?
הרעיון של בתי כלא כפי שאנחנו מכירים אותם היום התפתח באופן הדרגתי לאורך ההיסטוריה האנושית. בימי קדם, במקום מאסר ממושך, חברות רבות העדיפו עונשים מיידיים כמו עינויים, הוצאה להורג, גירוש או עבדות. בתקופות קדומות אלה, מתקני כליאה שימשו בעיקר כמקומות החזקה זמניים עד למשפט או הוצאה לפועל של העונש.
גם אם נדמה שבתי כלא הם מוסדות עתיקים, המציאות היא שונה לחלוטין. סוגי הענישה המגוונים ומכאיבים הם עניין ישן, אך הענישה בכליאה בבית כלא, כמו שאנו מכירים אותה, התפתחה רק בתחילת המאה ה-19.
בתקופה הרומית העתיקה, ה"קארקר טוליאנום" (Carcer Tullianum), שכונה מאוחר יותר "מאמרטינום", היה אחד מבתי הכלא המפורסמים ביותר, אך גם הוא לא נועד למאסר ארוך טווח. העצירים הוחזקו בתאים צפופים, אפלים ומלאי זוהמה, ללא תנאים סניטריים בסיסיים וללא הבחנה בין פושעים לבין אסירים פוליטיים או חייבי כספים.
בימי הביניים, מבצרים ומרתפי טירות שימשו כמקומות כליאה, והתנאים היו תלויים במעמדו של האסיר. אצילים שנלקחו בשבי נהנו לפעמים מתנאים נוחים יחסית ואף לשלם כופר לשחרורם, בעוד פשוטי העם סבלו מהתעללות ותנאים מחרידים. בתי הכלא הכנסייתיים של תקופה זו הציגו לראשונה את רעיון התשובה והחרטה כחלק מהעונש או הסליחה.
המהפכה האמיתית בתפיסת הכליאה החלה במאה ה-16 באירופה, כאשר "בתי תיקון" (Houses of Correction) ראשונים נפתחו באנגליה ובהולנד. בית התיקון הראשון, "בריידוול" (Bridewell) בלונדון, נפתח ב-1553 ונועד לטפל בעוני ובקבצנות דרך עבודה כפויה. בית זה היה למעשה ארמון מלכותי לשעבר שהוסב למטרה זו.
באמסטרדם נפתח ב-1596 בית התיקון "ראספהויס" (Rasphuis), שקיבל את שמו מפעולת הגירוד (rasping) של עץ לקראת צביעה והתבסס על עקרונות הענישה והתיקון באמצעות עבודה מפרכת.
המאה ה-18 הביאה עימה רפורמטורים משפיעים כמו צ'זארה בקאריה מרקזה די בקאריה (Cesare Beccaria Marchese di Beccaria), שפרסם את חיבורו המשפיע "על פשעים ועונשים" ב-1764. ג'ון הווארד (John Howard) מחה גם הוא נגד תנאי הכליאה המחרידים וכמו בקאריה הציע גם הוא רפורמות הומניות יותר. הווארד, שסייר בבתי כלא ברחבי אירופה, פרסם ב-1777 את חיבורו המשפיע "מצב בתי הכלא באנגליה ווילס", בו הוא חשף את התנאים המזעזעים וקרא לשיפורם.
ואז, במאה ה-19, הגיעה נקודת המפנה עם בניית בתי כלא מודרניים ראשונים, תוך פיתוח של מודלים שונים. המודל "הנפרד" (Separate System) התפתח בפילדלפיה והדגיש בידוד מוחלט כדי לעודד חרטה. לעומתו, המודל "השקט" (Silent System) שפותח באובורן, ניו יורק, אפשר עבודה משותפת ביום אך אסר תקשורת בין אסירים. כלא פנטונוויל (Pentonville) הבריטי שנפתח ב-1842 היה אב-טיפוס לבתי כלא ויקטוריאניים רבים.
המאה ה-20 מביאה גישות חדשות לענישה ושיקום. כך מופיעים בהדרגה בתי כלא פתוחים יותר, מוסדות לנוער עבריין ותוכניות שיקום שונות. אחרי מלחמת העולם השנייה, רבות ממדינות אירופה מפתחות מערכות כליאה המדגישות שיקום על פני ענישה פשוטה.
חשוב לציין שהמעבר לבתי סוהר כצורת הענישה העיקרית לעבריינים מקורו במודל הרפואי. בדומה לבתי חולים המרפאים חולים, מטרת בתי הכלא היא לאבחן ולטפל בפושעים באמצעות פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, כך שיבריאו ויוכלו לשוב לחברה המתוקנת מבלי לפגוע באחרים.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, מובילה ארה"ב מגמה של הפרטת בתי כלא, מה שמהווה התפתחות משמעותית שהולכת ומשפיעה על מערכת הכליאה בכל העולם המודרני.
כיום, קיימים הבדלים משמעותיים בין מערכות כליאה בעולם. מחקרים סוציולוגיים שהתפרסמו במהלך המאה ה-20 עירערו על יעילות הכליאה כאמצעי טיפול באסירים. מכאן פותחו מודלים סקנדינביים המתמקדים בשיקום ובתנאים אנושיים.
במדינות אחרות, כולל ישראל, הגישה עדיין מדגישה יותר את הענישה והאבטחה. ובכל זאת נראה שהתפתחות בתי הכלא המודרניים, במדינות מתוקנות לפחות, ממשיכה לשקף את השינויים בחברה, בתפיסות האנושיות ובמטרות הענישה, תוך שהיא מעדיפה להחליף את הנקמה, בהרתעה ובשאיפה לאידיאל של שיקום האסירים ושילובם מחדש בחברה.
הרעיון של בתי כלא כפי שאנחנו מכירים אותם היום התפתח באופן הדרגתי לאורך ההיסטוריה האנושית. בימי קדם, במקום מאסר ממושך, חברות רבות העדיפו עונשים מיידיים כמו עינויים, הוצאה להורג, גירוש או עבדות. בתקופות קדומות אלה, מתקני כליאה שימשו בעיקר כמקומות החזקה זמניים עד למשפט או הוצאה לפועל של העונש.
גם אם נדמה שבתי כלא הם מוסדות עתיקים, המציאות היא שונה לחלוטין. סוגי הענישה המגוונים ומכאיבים הם עניין ישן, אך הענישה בכליאה בבית כלא, כמו שאנו מכירים אותה, התפתחה רק בתחילת המאה ה-19.
בתקופה הרומית העתיקה, ה"קארקר טוליאנום" (Carcer Tullianum), שכונה מאוחר יותר "מאמרטינום", היה אחד מבתי הכלא המפורסמים ביותר, אך גם הוא לא נועד למאסר ארוך טווח. העצירים הוחזקו בתאים צפופים, אפלים ומלאי זוהמה, ללא תנאים סניטריים בסיסיים וללא הבחנה בין פושעים לבין אסירים פוליטיים או חייבי כספים.
בימי הביניים, מבצרים ומרתפי טירות שימשו כמקומות כליאה, והתנאים היו תלויים במעמדו של האסיר. אצילים שנלקחו בשבי נהנו לפעמים מתנאים נוחים יחסית ואף לשלם כופר לשחרורם, בעוד פשוטי העם סבלו מהתעללות ותנאים מחרידים. בתי הכלא הכנסייתיים של תקופה זו הציגו לראשונה את רעיון התשובה והחרטה כחלק מהעונש או הסליחה.
המהפכה האמיתית בתפיסת הכליאה החלה במאה ה-16 באירופה, כאשר "בתי תיקון" (Houses of Correction) ראשונים נפתחו באנגליה ובהולנד. בית התיקון הראשון, "בריידוול" (Bridewell) בלונדון, נפתח ב-1553 ונועד לטפל בעוני ובקבצנות דרך עבודה כפויה. בית זה היה למעשה ארמון מלכותי לשעבר שהוסב למטרה זו.
באמסטרדם נפתח ב-1596 בית התיקון "ראספהויס" (Rasphuis), שקיבל את שמו מפעולת הגירוד (rasping) של עץ לקראת צביעה והתבסס על עקרונות הענישה והתיקון באמצעות עבודה מפרכת.
המאה ה-18 הביאה עימה רפורמטורים משפיעים כמו צ'זארה בקאריה מרקזה די בקאריה (Cesare Beccaria Marchese di Beccaria), שפרסם את חיבורו המשפיע "על פשעים ועונשים" ב-1764. ג'ון הווארד (John Howard) מחה גם הוא נגד תנאי הכליאה המחרידים וכמו בקאריה הציע גם הוא רפורמות הומניות יותר. הווארד, שסייר בבתי כלא ברחבי אירופה, פרסם ב-1777 את חיבורו המשפיע "מצב בתי הכלא באנגליה ווילס", בו הוא חשף את התנאים המזעזעים וקרא לשיפורם.
ואז, במאה ה-19, הגיעה נקודת המפנה עם בניית בתי כלא מודרניים ראשונים, תוך פיתוח של מודלים שונים. המודל "הנפרד" (Separate System) התפתח בפילדלפיה והדגיש בידוד מוחלט כדי לעודד חרטה. לעומתו, המודל "השקט" (Silent System) שפותח באובורן, ניו יורק, אפשר עבודה משותפת ביום אך אסר תקשורת בין אסירים. כלא פנטונוויל (Pentonville) הבריטי שנפתח ב-1842 היה אב-טיפוס לבתי כלא ויקטוריאניים רבים.
המאה ה-20 מביאה גישות חדשות לענישה ושיקום. כך מופיעים בהדרגה בתי כלא פתוחים יותר, מוסדות לנוער עבריין ותוכניות שיקום שונות. אחרי מלחמת העולם השנייה, רבות ממדינות אירופה מפתחות מערכות כליאה המדגישות שיקום על פני ענישה פשוטה.
חשוב לציין שהמעבר לבתי סוהר כצורת הענישה העיקרית לעבריינים מקורו במודל הרפואי. בדומה לבתי חולים המרפאים חולים, מטרת בתי הכלא היא לאבחן ולטפל בפושעים באמצעות פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, כך שיבריאו ויוכלו לשוב לחברה המתוקנת מבלי לפגוע באחרים.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, מובילה ארה"ב מגמה של הפרטת בתי כלא, מה שמהווה התפתחות משמעותית שהולכת ומשפיעה על מערכת הכליאה בכל העולם המודרני.
כיום, קיימים הבדלים משמעותיים בין מערכות כליאה בעולם. מחקרים סוציולוגיים שהתפרסמו במהלך המאה ה-20 עירערו על יעילות הכליאה כאמצעי טיפול באסירים. מכאן פותחו מודלים סקנדינביים המתמקדים בשיקום ובתנאים אנושיים.
במדינות אחרות, כולל ישראל, הגישה עדיין מדגישה יותר את הענישה והאבטחה. ובכל זאת נראה שהתפתחות בתי הכלא המודרניים, במדינות מתוקנות לפחות, ממשיכה לשקף את השינויים בחברה, בתפיסות האנושיות ובמטרות הענישה, תוך שהיא מעדיפה להחליף את הנקמה, בהרתעה ובשאיפה לאידיאל של שיקום האסירים ושילובם מחדש בחברה.
