כיצד רואים עומק במשקפי תלת-ממד?
משקפי תלת-ממד פועלים על עיקרון פשוט אך מבריק: הם מרמים את המוח שלנו לחשוב שהוא רואה עולם תלת-ממדי, כשבמציאות הוא מסתכל על מסך שטוח לחלוטין.
הסוד טמון בדרך שבה בני אדם תופסים עומק. לכל עין יש זווית ראייה מעט שונה, כי שתי העיניים מרוחקות כ-6 סנטימטרים זו מזו. המוח משווה את שתי התמונות שהוא מקבל ומחשב מה קרוב יותר ומה רחוק יותר. התהליך הזה נקרא ראייה סטריאוסקופית (Stereoscopic Vision), ומשקפי תלת-ממד מנצלים אותו במלואו.
הטכנולוגיה הקלאסית ביותר היא זו של משקפי אנגליף (Anaglyph), בעלי עדשה אדומה ועדשה כחולה שכולם מכירים מהקולנוע בשנות ה-50 של המאה ה-20. המסך מקרין 2 תמונות כפולות: אחת בגוון אדום ואחת בגוון כחול-ירוק. העדשה האדומה חוסמת את הצבע האדום ומאפשרת רק לכחול לעבור, העדשה הכחולה עושה את ההיפך. כך כל עין רואה תמונה שונה, המוח ממזג אותן לתמונה תלת-ממדית. הבעיה בשיטה זו היא שהיא פוגעת בצבעוניות ולעיתים גורמת לעייפות עיניים.
הדור הבא של הטכנולוגיה הביא משקפי פולריזציה (Polarization). כאן, המסך מקרין את 2 התמונות בכיווני אור מנוגדים. עדשת ימין מסננת אור בכיוון אחד בלבד, עדשת שמאל בכיוון הנגדי. התוצאה עשירה יותר בצבע, ללא ההגבלות של האנגליף והיא הפכה לשיטה הנפוצה בבתי קולנוע מודרניים כיום.
טכנולוגיה שלישית, ומתוחכמת עוד יותר, היא משקפיים פעילים (Active Shutter Glasses). אלה משקפיים חכמים שמסונכרנים עם המסך: בזמן שהמסך מציג את התמונה לעין ימין, העדשה השמאלית נחסמת אלקטרונית, ולהיפך. הדבר קורה כ-120 פעמים בשנייה, מהיר מכדי שהמוח ישים לב. כתוצאה, כל עין קולטת תמונה נפרדת, המוח מחבר ומקבל עומק מרשים.
בשנים האחרונות צמחה גם טכנולוגיית תצוגה אוטוסטריאוסקופית (Autostereoscopic Display), שמאפשרת ראיית תלת-ממד ללא משקפים כלל. המסך עצמו מכוון גלי אור שונים לכל עין. הטכנולוגיה קיימת בניינטנדו 3DS ובכמה טלפונים ניסיוניים, אך היא עדיין מוגבלת לזווית ישיבה צרה.
משקפי תלת-ממד פועלים על עיקרון פשוט אך מבריק: הם מרמים את המוח שלנו לחשוב שהוא רואה עולם תלת-ממדי, כשבמציאות הוא מסתכל על מסך שטוח לחלוטין.
הסוד טמון בדרך שבה בני אדם תופסים עומק. לכל עין יש זווית ראייה מעט שונה, כי שתי העיניים מרוחקות כ-6 סנטימטרים זו מזו. המוח משווה את שתי התמונות שהוא מקבל ומחשב מה קרוב יותר ומה רחוק יותר. התהליך הזה נקרא ראייה סטריאוסקופית (Stereoscopic Vision), ומשקפי תלת-ממד מנצלים אותו במלואו.
הטכנולוגיה הקלאסית ביותר היא זו של משקפי אנגליף (Anaglyph), בעלי עדשה אדומה ועדשה כחולה שכולם מכירים מהקולנוע בשנות ה-50 של המאה ה-20. המסך מקרין 2 תמונות כפולות: אחת בגוון אדום ואחת בגוון כחול-ירוק. העדשה האדומה חוסמת את הצבע האדום ומאפשרת רק לכחול לעבור, העדשה הכחולה עושה את ההיפך. כך כל עין רואה תמונה שונה, המוח ממזג אותן לתמונה תלת-ממדית. הבעיה בשיטה זו היא שהיא פוגעת בצבעוניות ולעיתים גורמת לעייפות עיניים.
הדור הבא של הטכנולוגיה הביא משקפי פולריזציה (Polarization). כאן, המסך מקרין את 2 התמונות בכיווני אור מנוגדים. עדשת ימין מסננת אור בכיוון אחד בלבד, עדשת שמאל בכיוון הנגדי. התוצאה עשירה יותר בצבע, ללא ההגבלות של האנגליף והיא הפכה לשיטה הנפוצה בבתי קולנוע מודרניים כיום.
טכנולוגיה שלישית, ומתוחכמת עוד יותר, היא משקפיים פעילים (Active Shutter Glasses). אלה משקפיים חכמים שמסונכרנים עם המסך: בזמן שהמסך מציג את התמונה לעין ימין, העדשה השמאלית נחסמת אלקטרונית, ולהיפך. הדבר קורה כ-120 פעמים בשנייה, מהיר מכדי שהמוח ישים לב. כתוצאה, כל עין קולטת תמונה נפרדת, המוח מחבר ומקבל עומק מרשים.
בשנים האחרונות צמחה גם טכנולוגיית תצוגה אוטוסטריאוסקופית (Autostereoscopic Display), שמאפשרת ראיית תלת-ממד ללא משקפים כלל. המסך עצמו מכוון גלי אור שונים לכל עין. הטכנולוגיה קיימת בניינטנדו 3DS ובכמה טלפונים ניסיוניים, אך היא עדיין מוגבלת לזווית ישיבה צרה.
