» «
נוסטלגיה
מהי נוסטלגיה ומדוע נחשבה פעם מחלה?


רבים מגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות עבר - ללא הכאב", מה שהופך אותה, למעשה, לזיכרונות מעבר אידאלי.

הנוסטלגיה היא אכן געגועים למה שהיה והתרפקות על עבר שאינו קיים, תוך אידיאליזציה והשמטת החלקים הלא נעימים בעבר הזה. כשפרצו קבוצות הפייסבוק לחיינו נולדו לא מעט קבוצות שהוקדשו לזיכרונות ילדות מיישובים שונים. במשך כמה שבועות הפעילות בהן התפוצצה, עד שהטרנד חלף. יש לאנשים נוסטלגיה משותפת.

בין אם הזיכרונות הללו הם אישיים ובין אם קולקטיביים, של קבוצה או חברה שלמה, הנוסטלגיה מהווה סוג של תגובה לפגמים של ההווה ולחוסר היציבות שלו.

ההתחלה של המושג הייתה דווקא שלילית. בלטינית נוסטלגיה פירושה "מבט לאחור בכאב". למעשה, מורכב המונח משתי מילים ביוונית:" נוסטוס" שמשמעותה "שיבה הביתה" ו"אלגוס", שפירושה כאב. ודאי משום כך היא נחשבה בעבר למחלה או הפרעה.

טבע את המושג "נוסטלגיה" במאה ה-17 רופא שווייצרי בשם יוהנס הופר. הוא תיאר בעזרתו תופעה רפואית שגילה אצל חיילים מצבא שווייץ ששירתו בשדה קרב הרחק מביתם. את הנוסטלגיה הגדיר אז הופר כמחלה, שהסימפטום העיקרי בה הוא תשוקתו של אדם לחזור למולדת שלו.

באותה תקופה הנוסטלגיה לא נתפסת כגעגוע לדברים שכבר אינם קיימים, אלא לבית הממשי של אדם. היא הכאב הקשור ברצון לחזור הביתה.

במהלך המאה ה-19 משמעות המושג השתנתה וכיום הנוסטלגיה לא נחשבת עוד כמחלה ואולי אף להיפך - יש העושים בה שימוש מעניין ודי מוצלח ככלי טיפולי, להתמודדות עם המציאות ואפילו לשיפורה.

בימינו הנוסטלגיה קשורה בדרך כלל לזיכרונות ילדות ולזכרונות עבר נעימות ומעוררות געגועים. לא פעם מסתתרת בחוויית הנוסטלגיה תחושה חמצמצה, תחושה של משהו שהשתבש מאז תקופת הילדות וצורך או געגוע לחזור ולהתחיל משם מחדש.

הזיכרון ההפכפך מסנן בנוסטלגיה את הזיכרונות הפחות נעימים ובו בזמן מחבר דווקא את הזיכרונות הטובים לזיכרון אידיאלי, לרוב מוגזם ומלא במשאלות לב. העבר הנתפס כנהדר מגן על האדם הנוסטלגי מפני קשיי ההווה.

בתרבות התנחלה הנוסטלגיה לא פחות יפה. ממנה נובע עניין הרטרו, שמחזיר אותנו לאופנות ולסגנונות שהיו פופולריים בעבר "מתוק" כלשהו. ניתן לראותו במיוחד בתחומים כמו אופנה, מוסיקה, עיצוב וכדומה.

נוסטלגיה מסחרית היא תופעה מובנת שהתפתחה גם היא עם השנים. דומה שחברות מסחריות "מגעגעת" אותנו, כלומר מלמדות אותנו להתגעגע לדברים שלא שמנו לב שאיבדנו. פתאום מסתבר לנו שאנו מתגעגעים כי המניפולציה הפרסומית עוטפת אותם במוסיקה ואלמנטים רגשיים אפקטיביים.

צעירים רבים נותנים לנוסטלגיה לא פעם ביטוי מסקרן וייחודי. מדובר במתבגרים או בצעירים המשתמשים בנוסטלגיה כדי לייחד את עצמם מסביבתם העכשווית וה"רגילה". אצל רבים מהם דומה שהם מתגעגעים לעולם שלא חוו בעצמם, אלא קיבלו מהורים, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים.

זו תופעה של "געגועים מיד שנייה". בעקבות המעורבות הרגשית שלהם, הופך העבר הקסום והלא מוכר אצל אותם צעירים להוויה עוטפת וחיה. הם מייחדים את עצמם במראה שלהם, בדעות והערכים שהם מציגים, בתחומי העניין ולא פעם בעשייה שמחברת אותם לעולם הישן וה"מושלם" של פעם.

אצל מבוגרים יותר זה קיבל את הכינוי "נוסטלגיית כורסה" - געגוע לעולם שבעברנו האישי לא חווינו. מסתבר שאם זה לא מתפתח מעצמו, יש מי שיעשה זאת בשבילנו.

ראו דוגמאות לדברים נוסטלגיים מהעבר בתגית "נוסטלגיה".


הנה הנוסטלגיה וההתרגשות שלנו מזיכרונות העבר (מתורגם):

https://youtu.be/WiTgn5QH_HU


סרטון נוסטלגיה מרגש לילדות של שנות ה-60 וה-70 (עברית):

https://youtu.be/O_WkEb6sYxA?t=4s


פעמים רבות הנוסטלגיה מתחברת לחפצים דווקא:

https://youtu.be/S1-pAJ8JqMQ


געגוע לאבא שהוא אלוהים שהוא אבא (עברית):

https://youtu.be/ggpJg09qjVg


הטכנולוגיה המודרנית מציעה לא פעם פתרונות לשימור העבר (עברית):

https://youtu.be/22NqQFks6hc


שיר שמדגים את אותה נוסטלגיה מתוקה (עברית):

https://youtu.be/bfer3NhVQ5A


ובחיוך - המנונים פרודיים לסנטימנטלים (עברית):

https://youtu.be/yzZ20EITmBc
דרייב אין
מהו או מה היה הדרייב אין?



דרייב אין, באנגלית Drive-in, הוא בית קולנוע שנמצא בחוץ, באוויר הפתוח. הדרייב-אין בנוי ממגרש חניה לכלי רכב (בו יושבים הצופים במכוניות שלהם) כשיש בו גם תא הקרנה המקרין את הסרט על מסך קולנוע גדול מאד שניצב ממול.

הדרייב-אין הראשון נולד בניו ג'רסי ב-1933, ביוזמתו של ריצ'ארד הולינגשד, אמריקאי שהחליט להקים בחצר ביתו הגדולה "בית קולנוע למכוניות". הוא הציב אז מקרן סרטים על גג הרכב שלו, חיבר מרקע בין שני עצים גדולים ופירסם שהוא מקרין סרטים אילמים ובהמשך גם סרטים מדברים. ההצלחה הייתה מיידית.

גם בשיא השפל הכלכלי בארצות הברית זכה הקולנוע הזה להצלחה גדולה ובתוך 20 שנה היו בארה"ב לבדה 4000 דרייב-אינים כאלה.

אחת הסיבות לפופולריות העצומה של הדרייבי אינים בארה"ב, בשנות ה-50 וה-60 הייתה נעוצה בכך שהמחיר של סרט היה זול ושניתן היה להביא אוכל מהבית או מרשת מזון מהיר זולה, במקום המחירים היקרים של קולנוע רגיל.

בארה"ב ממשיכים עדיין לפעול כמה מאות דרייב-אינים ובשנים האחרונות הם מתחילים אף להיות פופולאריים מחדש. בישראל היה "דרייב אין" אחד שפעל בשיטה זו ונקרא גם "דרייב אין". הוא נסגר בשנת 2000.


הדרייב אין מהאוויר:

https://youtu.be/CWgpHDkceZk


השיר לסנדי בדרייב-אין מהסרט "גריז":

https://youtu.be/NyLKjp-xDWw


הנה סרטון על דרייב אין:

http://youtu.be/DRfgolxV6CY


זכרונות ותמונות מהדרייב-אינז של פעם:

https://youtu.be/z0dtrj1PsbI


וסרט תיעודי על תולדות הדרייב אין באמריקה:

https://youtu.be/GfnTStV-gcQ?long=yes
מצלמות
איך צילמו פעם תמונות?



אצל ההורים שלנו הצילום לא היה כמו היום. הוא לא היה דיגיטלי ואי אפשר היה מיד להשתמש בתמונות, להעלות למחשב, לעשות שינויים ותיקונים לתמונה בעזרת תוכנות ועוד.

התמונות אז צולמו ונאגרו במצלמה על גבי פילם (Film). זה היה מעין סרט ששמר את כל התמונות עליו. כשנגמר הפילם היו לוקחים אותו לפיתוח במעבדה. המעבדה פיתחה את התמונות ורק אז היה הצלם רואה אותן לראשונה.


הנה סרטון על המצלמות של פעם:

http://youtu.be/sSrAgJ17nyI


"קודאכרום" היה סרט הצילום הצבעוני הראשון, שיצא בשנת 1935 על ידי חברת קודאק:

https://youtu.be/nnHpdSEjfkI


ופרסומת לקודאכרום בצרפתית:

https://youtu.be/HIVwUWeOMKc
טלפון כוסות
מי שוחחו בטלפון כוסות?



טלפון כוסות (Cup Phone), טלפון הגביעים או טלפון חוטי (String Phone), היה טלפון פשוט שילדים בנו פעם באמצעות חוט שחובר אל שני גביעי קוטג' משני צדדיו. כך הצליחו ההורים שלכם לשוחח זה עם זה או עם החבר מהבניין השכן.

טלפון הכוסות פעל על עיקרון הרטט. דרך החוט עוברים גלי הקול למרחקים ומאפשרים כך לנהל שיחות. הצליל רחוק מלהיות מיטבי אבל מבינים מה הצד השני אומר, פחות או יותר.

במדינות רבות שימשו קופסאות שימורים בתור שפופרות ולכן קראו לו טלפון פחית (Tin Can Telephone). בארץ הכינו אותו מגביעי אשל. היו שכינו אותו "טלפון קוטג'", כי סיפרו שגביעי גבינת הקוטג' היו מצוינים בהעברת הדיבור והיו זמינים מאוד.

איך זה עובד? - הדיבור שלנו, כמו כל רעש, מייצר גלי קול. אלה עוברים דרך החוט, בתנאי שיהיה מתוח, ומגיעים רחוק יותר מאשר דיבור המושמע אל האוויר. הכוסות או קופסאות השימורים שבצידי החוט משמשים כאפרכסת המגבירה את הצליל ומשמיעה לנו חזק יוחר את קולו של המדבר בצד השני.


כך מכינים טלפון כוסות מהימים ההם:

https://youtu.be/nl3RcDXRdJg


והסבר מקיף על דרך פעולתו:

https://youtu.be/3yqB2KFwJCo


יש גם מי שמותחים איתו:

https://youtu.be/iGO-MH9_IgA

נוסטלגיה

גולות
איך שיחקו פעם בג'ולים ובגולות?



חלבית, פושטית, ברזלית, בומבילה או רגילה - הן דורגו ומויינו במשך שעות ושיחקנו עליהן בלי הפסקה. גולות (Marbles), גולים או ג'ולים היו הרכוש הכי חשוב של הילדים של פעם וההוכחה הטובה ביותר שאתה טוב הייתה כשזכית בהן במשחק.

הגולות, אולי משחק השכונה האהוב של שנות ה-60 בישראל. בכל מקום הן נקראו אחרת. בירושלים הן נקראו ג'ולות, בחיפה - בָּלוֹרוֹת, בתל אביב - בנדורות או ג'ולות ובשאר הארץ ג'ולים או ראסיות.

קנו אותן אז בקיוסק או במכולת אבל הכי כיף היה להרוויח אותן לילדים אחרים במשחק. המשחק הפופולרי היה לקלוע באמצעות הגולה שלך בגולות של המתחרים. כמעט כל ילד אז נהג לומר על גולה כלשהי שהיא ה"צלפית" - זו שבאמצעותה הוא מצליח לקלוע בגולות אחרות ולזכות בהן.


הנה אחד ממשחקי הגולות - לאו דווקא המובהק שבהם:

https://youtu.be/cz11VO1RclU?t=1m07s


והסרט "שקית של גולות" שמספר על ילדים ששורדים בשואה:

https://youtu.be/v5q7BvkCrac
שירה בציבור
מה הקסם של השירה בציבור?



שירה בציבור עדיין פופולארית בישראל, אך לעיתים נראה שימי השיא שלה הם בעבר. תכניות השירה בציבור שודרו בטלוויזיה וזכו לצפייה עצומה. מלכי השירה בציבור קיימו ערבי ענק שבהם התכנסו מאות אנשים לשירה משותפת, מעין מקהלה עממית ששרה בגרון ניחר ובהתלהבות אין קץ. קצת קשה לצעירים של היום, בעידן חדרי הקריוקי והיוטיוב המתנגן מהסמארטפון האישי, לדמיין את החוויה הזו כפעילות מגניבה, אבל פעם נהג רוב הציבור הישראלי לשיר כך.

במהלך השנים היו כוהני שירה בציבור כמו אפי נצר, גבי ברלין ושרה'לה שרון, שזכו להצלחה גדולה. הם נהגו לעבור בקיבוצים, מושבים ומקומות עבודה ולארגן ערבי שירה. חלקם הדפיסו חוברות שירים וחלקם נהגו להקרין על מסך את השיקופיות שיצר בשבילם בנציון המיתולוגי, יזם שיצר אלפי שיקופיות לשירה בציבור.


הנה גבי ברלין, מלך השירה בציבור של שנות ה-80:

https://youtu.be/BzMd62jTfxE


זו הייתה מלכת השירה בציבור, שרה'לה שרון:

https://youtu.be/wpC6B3cOkXY


ובשירה בציבור עלו מדי פעם סולנים להוביל את הציבור:

https://youtu.be/ailK3zkasrM
אבקת זיפ
מה הייתה אבקת זיפ?



אי שם בשנות ה-80 היה המשקה הלוהט ביותר מים שעורבבו עם אבקה "בטעם תפוזים" או בטעמי פירות, שכל קשר בינם לבין הפרי היה כמובן מקרי.

קראו לו זיפ, מפני שההכנה שלו הייתה מהירה. פשוט נוטלים מהאבקה הצבעונית, בעזרת כפית המדידה מהפלסטיק שהייתה בתוך הקופסה, מכניסים לכוס של מים קרים ומערבבים...

הזיפ הומצא על ידי חוקרי חברת המזון ג'נרל פודס. במשך שנים הם ניסו לפתח תחליף אבקתי למיץ התפוזים הטרי. הכישלון היה מוחלט והטעם של כל מה שרקחו היה מר וממש לא טעים. הם הצליחו לעשות זאת, רק משהחליטו לוותר על המינרלים והוויטמינים הבריאים שבמיץ התפוזים ולייצר פשוט משקה עם טעם טוב.

לא צריך כמובן להיסחף. הטעם של משקה ה"זיפ" היה סביר, הבריאות לא משהו כנראה, כי מרוב צבעי מאכל מסרטנים וכימיקלים לא ראו שם את הפרי או בדל של משהו שמזכיר דבר טבעי. עם הזמן המשקה הכימי הזה הלך ונעלם, בין השאר לטובת משקאות הנקטר שהלכו ותפסו פופולאריות, גם אם היו עמוסי סוכר ולא הרבה יותר בריאים ממנו.

הליצנים אמרו אז שלא סתם נמכר משקה ה"זיפ" בקופסת פח כי זה מה שהוא שווה. אחרים כינו אותו "אבקת סרטן", אבל השגעון היה מוחלט. בשיא ההצלחה, בשנות ה-80, נמכרו בארץ מעל 1200 טונות של אבקת משקה ה"זיפ" בשנה ולהנאת החיילים, אפילו למנות הקרב בצה"ל הכניסו אותו...

משקה ה"זיפ" נמכר בטעמים כמו תפוזים, אשכוליות, מנגו, לימונים, תפוחים ואיך לא -פטל. אבל זיפ התפוזים היה הפופולארי ביותר והבדחנים היו אומרים שהוא קוטל חרקים מצוין...


הנה פרסומת מיתולוגית למשקה, ששאלה "איזה זיפ שותים היום":

https://youtu.be/nRMiLtyBil4
רכבת חשמלית
מהי הרכבת החשמלית?



במשך שנים רבות רכבת חשמלית הייתה מהצעצועים הנחשקים ביותר שילד יכול היה לרצות. הרכבת החשמלית היא דגם של רכבת אמיתית והוא בנוי על פסי רכבת ונוסע ממש כמו הדבר האמיתי.

רכבות חשמליות משוכללות ויקרות יותר בנויות עם הרבה יותר מרכיבים, שמחקים את כל המתקנים, המבנים והאמצעים שיש במסילת רכבת אמיתית.


הנה המודל הגדול בעולם של רכבת חשמלית:

https://youtu.be/2mNhxi_D5kE


רכבת חשמלית בשולחן קפה:

http://youtu.be/kqRWwa1aC3w


סרטון מתוך תערוכת רכבות חשמליות:

http://youtu.be/-FJ-f8kQgNw


וכך מקימים את התערוכה:

http://youtu.be/FClJBlnpogU


תקליטים
מה שווה כל כך בתקליטי ויניל?



לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב.

גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים והתמונית הקטנטנה של ספוטיפיי. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.

ודפי המילים, הו דפי המילים, גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים. ספוטיפיי הנהדרת הלכה בעקבות אפל מיוזיק והוסיפה לשירים רבים אפשרות להציג את המילים, אבל משהו עובד אחרת בכל זאת.

ועדיין, הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר והמושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ.

חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שנשמעים מצויין או מתקליטים חדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות ובשנים האחרונות אף מתגברים מחדש.


הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:

http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10


קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":

https://youtu.be/WR4QKAib3sM


וכך מגיע סופו של האלבום:

https://youtu.be/pREu6urcI8k
מי היו אייבי נתן וספינת השלום שלו?


בסיקסטיז הוא היה האיש שהביא את ההמבורגר לישראל, מלך חיי הלילה של תל אביב והבעלים של מסעדת קליפורניה, מהמסעדות המצליחות ואחד משני מרכזי הבוהמה של העיר.

אבל אייבי נתן רצה משהו נוסף. הימים סוערים במדינה, שנות ה-60, עידן של מאבקים לשלום באמריקה. במסעדה שלו התפתחו שוב ושוב דיונים פוליטיים בין הסועדים ובהם הוא היה נחרץ בדעותיו למען שלום ונגד מלחמה. הוא הרי יודע משהו על כך. במלחמת העצמאות הוא נאלץ להפציץ במטוסו כפר ערבי, גרם נזק ונפגעים וחש לא מעט אשמה על כך.

יום אחד זרק לו חבר שאולי במקום להסתפק בדיבורים יעשה משהו בעניין. אייבי חשב על זה והחליט להתמודד בבחירות לכנסת. הוא נכשל, אבל נאמן להבטחתו שתמיכה ציבורית בבחירות תאפשר לו לטוס טיסת שלום למצרים, הוא אכן טס למדינת האויב ב-1966.

קצת לפני קהיר, כשנגמר לו הדלק, הוא נחת בשדה כפרי. נדהמים מאומץ ליבו ונחישותו לשלום, המצרים החזירו אותו לישראל ללא פגע. מבחינתו זו הייתה הוכחה לכך שגם האויב רוצה שלום.

בארץ, לעומת זאת, התחלק העם בין מעריצים שראו בו איש אמיץ ושוחר שלום ובין אחרים, שתפסו אותו כתמהוני או סתם רודף פרסום.

מכאן הפך אייבי נתן לפעיל שלום, נפגש עם אנשי רוח, עם האפיפיור ועם אושיות תרבות ברחבי העולם, סיפק סיוע הומניטרי לנפגעי אסונות, רעב ומלחמות בכל העולם ועוד.

הוא באמת החליט לשנות את המציאות המלחמתית העצובה ששלטה במדינת ישראל. לאחר פרץ ההתלהבות שלקח את טייס הקרב לשעבר והאיש האמיד והמסודר באותו הווה, את מטוסו וטס למצרים בשליחות מטעם עצמו, שליחות של שלום, באה מלחמה.

אלה היו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. כל אחת משתי המלחמות הללו סיפקה טלטלה שונה לאומה והוכיחה לו עוד יותר כמה חשוב לפעול למען שלום.

בעולם ראו בו רבים כסמל להומניזם ואהבת אדם. שוב ושוב הוא הושיט סיוע למוכי אסונות בעולם ולרעבים באפריקה. בארץ פחות.

בשנות השבעים הוא קנה ספינה ישנה והפך אותה ל"ספינת השלום", ספינה שעליה תחנת רדיו פיראטית שפעלה לקידום השלום במזרח התיכון. מ-1973 ועד 1993, במשך 20 שנה, שידרה ממנה תחנת הרדיו "קול השלום" מסרים של שלום ואהבה לכל מדינות האזור.

על הספינה התגוררו השדרנים והעורכים והשמיעו מוסיקה מצוינת. במשך השנים קול השלום הייתה תחנת הרדיו הכי מעודכנת ומעניינת למה שחם במוסיקת הרוק והפופ בעולם.

כדי לא להסתבך עם חוק הרדיו בישראל היא שידרה מהמים הבינלאומיים. כי אייבי, שהיה חסיד של מהטמה גנדי, דגל במאבק לא אלים. שביתות רעב, הרדיו והספינה שימשו אותו למחאה ולקידום רעיונות השלום והתקווה שלו.

ב-1993 הוא ראה את התגשמות חלומו, עם חתימת הסכמי אוסלו עם ערפאת וארגוני הטרור. הוא עצמו, נזכיר, ישב פעמיים בכלא בישראל על שנפגש עם ערפאת ופלשתינים נוספים, בניגוד לחוק שאסר עשור על מפגשים עם האויב.

אייבי חיפש מי שימשיך להפעיל את "ספינת השלום". משלא מצא הוא נאלץ להטביע אותה והמשיך במבצעים הומניטריים באפריקה ובארץ, במיוחד בניסיון להקים כפר לגמילה מסמים בנגב.

בסוף ימיו, סבל נביא השלום ומי ששילם את כל המחיר על פעולותיו לקידומו, משבץ מוחי בו לקה ושהותיר אותו משותק חלקית.

ב-2008 הלך אייבי נתן לעולמו. את חייו הוא סיים בודד, אחרי שכל הונו הוקדש לפעילותו ההומניטרית ופעילויות השלום. מעולם לא זכה אייבי נתן לקרדיט של ממש ולו גם זעיר, על פעילותו למען השלום. עצוב ואולי סמלי לאור מצב השלום שהוא כל כך רצה.


הנה זכרונות מספינת השלום (עברית):

https://youtu.be/S3pPX7_oyj0


כך נשמעו שידורי התחנה והשדרנים שבאו אליה מאנגליה (עברית):

https://www.youtube.com/watch?v=vidXwSU1PUg


קול השלום הייתה תחנה ייחודית בז'אנר מרהיב של הרדיו הפיראטי (עברית):

https://youtu.be/tgRzqelsno4


וסוף חייו העצוב של אייבי נתן (עברית):

https://youtu.be/Szq0ic-9fhg
מתי שיחקו בגוגואים?



בשנים של ישראל הקטנה, גוֹגוֹאִים (Apricot Stones) היו משחק מושלם. כסף היה בצמצום. ה"בלורות", כלומר הגולות, עלו כסף. בהמשך גם ימציאו את ה"קלפים" (במלעיל), אותם שואבי כסף שגרמו לילדים לבקש כסף מההורים, כדי לקנותם במכולת במעטפות קטנות.

בירושלים קראו להם אג'ואים, ברחובות - עג'מים והיו שכינו אותם עג'וקים, אבל הכינוי גוגואים הכי נשאר.

הם היו זמינים, מי לא אוכל "מישמישים" (שמו בערבית של פרי עץ המישמש). הגוגואים היו זולים, כי לא שילמו עליהם מעבר למחיר הפרי. הם היו נקיים, כי זה הגלעין שהכי קל להפרידו נקי משאריות הפרי. הם גם היו קטנים יחסית, לא תפסו הרבה מקום או משקל בילקוט, לא היו מסוכנים והכי חשוב - הם הובילו למשחקים כיפיים במיוחד ואפשרו ל"אלופים" לצבור אותם בכמויות ולהפוך למלכי השכונה.

המשחקים? - היו המון. הכי זכורים הם משחקי הבור, בהם ניסו הילדים להרוויח גוגואים. במשחק הקופה למשל כל ילד בתורו הטיח גוגו בבור וניסה שהוא ייצא החוצה. אם נכשל, הפסיד את הגוגו, שנשאר בבור, כלומר בקופה. הצליח? - הרוויח. כל הגוגואים שהצטברו בבור הם שלו.

היו שהתחרו בזריקה לבור והראשון שקלע לבור זכה בכל הגוגואים שזרקו לפניו אלה שלא קלעו.

אבל חוץ ממשחקי הבור המוכרים היה מגוון רחב של משחקים נוספים בגוגואים. מי קרוב לקיר למשל, בו הטילו אותם כמו גולות ומי שהטיל את הגוגו שלו הכי קרוב לקיר, זכה בגוגואים של כל האחרים. המשחק ההפוך היה מי הכי רחוק ובו הטילו את הגוגו אל הקיר והמנצח היה מי שהגוגו שלו נפל הכי רחוק מהקיר.

בהמשך יוולדו משחקי קליעה מתקדמים לגוגואים. כדי לשחק בהם ילדים נהגו לחורר חורים בגדלים שונים בקופסת קרטון. ליד כל חור רשמו את מספר הגוגואים שיקבל מי שיקלע עם הגוגו שלו לתוך החור.


הנה המשחק בגוגואים (עברית):

https://youtu.be/2b_kg9nXHQY


זכרונות מהגוגואים של פעם (עברית):

https://youtu.be/iam6fnFRTJo


גוגואים או "Apricot Stone" היה השיר של ארמניה לאירוויזיון שבו הוא נזכרת במשחק הילדות האהוב:

https://youtu.be/dPb9vCbJC2w
מה היו תסכיתי הרדיו?



בעולם שלפני הטלוויזיה היה הרדיו המלך הבלתי מעורער של הבידור הביתי. בעולם כזה עוד לא היו סדרות טלוויזיה ותכניות ריאליטי, אבל היו תסכיתים.

התסכית היה מחזה רדיופוני, מעין תאטרון קולי, שבו מחליפים צלילים וקולות את התמונות והסרט. בתסכית שמוקלט באולפן בקולות בלבד, הדמיון הוא שעובד והיכולת לחזות בו היא באמצעותו. השחקנים מקריינים את המחזה ואפקטים קוליים, צלילי רקע, מאפשרים לדמיין את מה שקורה בעלילה המקורינת.

במשך שנים רבות היו התסכיתים פופולאריים בעולם וגם בישראל. דור ההורים והוריהם גדלו על תסכיתי מתח, צחוק, תסכיתים לנוער ותסכיתים לילדים. בשעה היעודה היינו מתיישבים ליד הרדיו, התסכית היה מתחיל והדמיון נפתח.

לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, עם נצחונה הסופי של הטלוויזיה כאמצעי הבידור הביתי המוביל, הפסיקו להקליט ולהשמיע תסכיתים ברדיו. הם זכו אמנם לעדנה מסוימת באינטרנט של השנים האחרונות, כפודקאסטים הניתנים להורדה ולהאזנה בנגנים ניידים וסלולאריים, אך לעת עתה נראה שימי התהילה של התסכית הסתיימו.


הנה סיפורם של תסכיתי הרדיו בישראל:

http://youtu.be/Sdh9mplwrvA?t=1m5s


שחזור של תסכית מפעם:

http://youtu.be/-F7Jg996vbs


האות המוסיקלי לתכנית הילדים של קול ישראל:

http://youtu.be/sP-3rqUG5yk


וגם זה:

http://youtu.be/-fLC1w3bInQ
מה זה רטרו?



רטרו הוא משהו חדש שמעוצב כמו ישן. המושג "רטרו" מופיע בעיצוב, באופנה, תרבות, אמנות, מוסיקה פופולארית ועוד. הוא בא ככל הנראה מתחום האופנה, בה מתייחסים לאופנת רטרו בהקשר של ביגוד חדש שמחקה סגנון אופנה מפעם.

בניגוד לוינטג', שהוא ישן ממש, רטרו הוא חדש בסגנון ישן כלשהו. כך ישנם למשל כלי רכב בסגנון רטרו, שמשחזרים דגמים ישנים אך בטכנולוגיה של היום. או רהיטים מודרניים שמעוצבים כמו פעם, צבעוניים כמו בשנות ה-70 או קלאסיים כמו בשנות ה-30 וכדומה.

המושג בא מלטינית, שבה "רטרו" (retro) פירושו "אחורה" או "בתקופה האחרונה".


הנה למשל סקירה על אופנועי רטרו (עברית):

https://youtu.be/0jmE8GJH4G0


שפופרת טלפון רטרו בסגנון של פעם:

http://youtu.be/WX7gN7gIhP4?t=5s


גופנים וכיתובים בסגנון של פעם:

http://youtu.be/dSqfyN3QmPw


ואופני רטרו שנקראים בטעות אופני וינטג', על אף שהם חדשים לגמרי ורק מעוצבים כמו פעם:

http://youtu.be/kfws7XhaLzI
מיהם ציירי מודעות הסרטים ולמה הם נעלמים?



מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.

אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.

את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.

בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.

גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.

כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.


הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:

https://youtu.be/KDcakET4T10


אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:

https://youtu.be/CdWZZp7nLLc


סיפורו של עולם הולך ונעלם:

https://youtu.be/oZIqo0S-ANs


סטודיו של אמן מודעות ענק:

https://youtu.be/-fagPDuwxkQ


כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:

https://youtu.be/AyYknNBzp_4


כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:

https://youtu.be/_-eYbK47PDE


ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:

https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ


וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:

https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
למה שימשו תקליטוני ה-45 או הסינגלים?



בשנים האחרונות חזר הסינגל להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר. כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.

בעבר היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.

התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.

בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.

לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.

גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.


הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:

https://youtu.be/bsrYwNAgvh8


שיר בצורת סינגל:

https://youtu.be/dmcXpGnBuLE


וכך מקליטים היום שיר בבית:

https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
מה היה הסיפולוקס?



סיפולוקס היה בקבוק מתכת שאיפשר הכנה ביתית של מי סודה, לשתייה ולהכנת משקאות מוגזים. הסיפולוקס היה המתקן הראשון שאיפשר להכין מי סודה בבית. קנייה של בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס והחלפתם משהתרוקנו, איפשרו לחובבי הסודה להכינו בעצמם.

הסיפולוקס היה מתקן אהוב מאד בארץ ורבים קיבלו אותו כמתנת חתונה. רבים עוד יותר קיבלו כמה סיפולוקסים בחתונתם... בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נפגעו כמה אנשים מפיצוץ של סיפולוקס, אולם עם הזמן השתפרה איכות המכשיר ובטיחותו. לבסוף נעלמו הסיפולוקסים, כשיצאו לשוק מתקנים משוכללים וחדישים יותר.


כך מכינים סודה בסיפולוקס של פעם:

https://youtu.be/_fROp7BRmU4


המקביל הבריטי של הסיפולוקס:

http://youtu.be/lbuCVAHNR1E


ומוצר מודרני מקביל לו ומאפשר סודה ביתית:

http://youtu.be/kzPSWsDlKtk
איך מכינים סוכריות תרנגול על מקל?



סוכריות על מקל תרנגול היו פעם ממתק אהוב על ההורים שלכם. תשאלו אותם! - ואגב, אפילו הצורה של התרנגול לא מאד חשובה ואפשר להכין המון צורות לסוכריה וכולן יהיו מאד טעימות.

רוצים להפתיע את ההורים ולהכין להם סוכריות תרנגול כמו פעם?


הנה מתכון וידאו להכנת סוכריות תרנגול (עברית):

http://youtu.be/Q_sbvZuqVVY


מה זה וינטג'?



וינטאג' הוא דבר ישן, מזמנים עברו. בניגוד לרטרו, שהוא חדש בסגנון ישן, וינטג' הוא ישן ממש, אם כי יש הרבה בלבול בתחום הזה והרבה נותנים כינוי שגוי לעסקים ולמוצרים שלהם.

המושג "וינטאג'" מופיע בעיקר בתחום האופנה, אך הוא עבר גם לתחומים אחרים של עיצוב ומוצרים. וינטג' בעולם האופנה הוא איכותי, בזכות הדימוי של התיישנות שמוסיפה לו איכות - מושג שבא מעולם היין.

ואכן, המונח וינטג' (Vintage) בא מתחום היין (Vin או Wine). בעולם היין ישן הוא איכותי. ביין המושג וינטג' קשור לשנת הבציר של הענבים שמהם הכינו את היין. באופנה - לבגדים ישנים ואיכותיים. ואכן, בגדי וינטג' הם כמעט תמיד בגדים משומשים, יד שנייה.


הנה חיפושית וינטג' של פעם ליד דגם הרטרו החדש שלה:

http://youtu.be/H2bUm1T2DEs


רהיטי וינטג':

http://youtu.be/L2KpuHixoyo


אופנת וינטג' בסגנון שנות ה-20 עם שירה וריקודים בסגנון של אז:

http://youtu.be/5iabyEebfCc


ורהיטי וינטג' מדנמרק:

http://youtu.be/rk2H0VjqXaA
מי הקומיקאי הצרפתי שהצליח בזקנתו?



רבים מכירים את התחושה.. אתה מאמין בעצמך ושואף לגדולות, משקיע כדי להצליח ועושה את כל מה שנדרש, אבל זה לא קורה.. כך בדיוק הרגיש גם לואי דה פינס, אמן קומדיה צרפתי מוכשר שלא התקדם והתרומם לדרגה של מצחיקן נחשב בצרפת. הוא שיחק בתפקידים קטנים ולא משמעותיים בהמון סרטים וכבר נראה היה שהקריירה שלו תסתיים כשחקן מישנה שאיש לא יחשיב.

אבל הוא המשיך לעבוד ולא הירפה. הוא טרח ורץ לאודישנים, לקח תפקידים שוליים והשתדל לעשות אותם ברצינות הכי גדולה שמצחיקן יכול לייצר (כי כולם יודעים שצחוק זה עסק רציני)

עד שלפתע, לקראת גיל 50, זה בא. לואי דה פינס החל להצליח. תפקיד ראשי בסרט ואחריו עוד תפקיד ובתוך שנים ספורות הפך לואי לקומיקאי המצחיק ביותר בצרפת ולאחד השחקנים הצרפתיים המוכרים והאהובים בעולם.

כיום הוא נחשב לגדול הקומיקאים של הקולנוע הצרפתי ולמלך הבעות הפנים. הוא ידע להחליף את הבעות פניו במהירות מטורפת ולהצחיק שוב ושוב, גם כשראית סרט שלו בפעם המאה.. הוא ידע ליצור מצבים קומיים שהפכו מזוהים איתו, כמו סרט שלם שבו נתקע עם מכונית על עץ במורד התהום, או המרדפים המצחיקים והקבועים שלו, דהור במכונית צרפתית חבוטה, כשבדרך כלל משתתפות בו נזירות נוצריות חמורות סבר..


הנה לואי דה פינס בחיוך אופייני על העמים שמסביב:

https://youtu.be/fnv2lfBkBCg


והמרדפים האינסופיים שלו בסרטים, על מכוניות דה שבו צרפתיות:

https://youtu.be/t6QsPIcV0nM?t=2s
מה לימד הטאמגוצ'י את ילדי הניינטיז?



טאמגוצ'י (Tamagotchi), או ליתר דיוק טָמָגוֹצִ'י, היה חיית המחמד הדיגיטלית של שנות ה-90.
גחמה שבסוף שנות התשעים לא יכול היה להיות ילד שאין לו טמגוצי. משנת 1997 הפך המשחק הזה לשגעון בינלאומי של ילדים.

טאמגוצ'י היה באותה תקופה אחד המשחקים הפופולריים ביותר בעולם. כמעט 100 מיליון יחידות שלו נמכרו באותה תקופה וילדים לקחו לפתע אחריות.

כל ילד שקיבל באותם ימים את המכשיר הקטן עם שלושה הכפתורים ומסך המונוכרום המפוקסל, טיפל בייצור הזעיר שהיה באחריותו, כמו היה הורה של ממש ואחרי לידה ראשונה.

הטאמגוצ'י, או ה-My Tama, אותה חיה וירטואלית זעירה ודיגיטלית, רק בקע מהביצה וכבר התחיל לצפצף בכל פעם שרצה לאכול, לשחק, לטייל, לפגוש חברים או לעשות מקלחת.

כל ילד ידע שאם לא יטפל בטמגוצ'י שלו כמו שצריך, היצור המפוקסל שלו פשוט ימות. וזו לא רק "אחריות הורית" לגורלו של עולל מונוכרומטי - מדובר בבושה גדולה שכל חבריו יידעו מכאן ואילך שהוא לא מטפל היטב בבני ביתו.

מי יתחתן איתן אחרי דבר כזה?

המשחק האלקטרוני שהלך אז עם הילדים לכל מקום, ולימד אותם על אחריות בטיפול בחיית מחמד או בילדיהם לעתיד, היה המצאה נפלאה.

יכולת אז אפילו לתת ל-My Tama שלך לגדל ולטפל בחיית המחמד משלו, שנקראה, כמה צפוי, TamaPet.

לנוסטלגיה יש מקום משלה, אבל ב-2019 ניסתה החברה שמחזיקה בזכויות על טאמגוצ'י להחזירו לחיים. לא עזרו מסך הצבע, הדמויות הרבות והססגוניות, האפשרות להפרידו בידי בייביסיטר או מטפלת ואפילו לא הקישוריות לרשתות חברתיות - ההצלחה לא שוחזרה. לילדים של אז יש היום ילדים של ממש ולילדיהם נראה שכבר לא בוער לטפל בילדים משלהם.


הנה הטאמגוצ'י של שנות ה-90 (עברית):

https://youtu.be/7EJaw_auryo


פרסומת מהתקופה:

https://youtu.be/-JVva76XRxA


הוא היה הממכר בצעצועים של התקופה:


ב-2017 הוא חזר ולא חדר (עברית):

https://youtu.be/wBnzPGoZIF4?t=37
למה שימש הדיסקט?



דיסקט (Floppy disk), או תקליטון, היה אמצעי לאחסון נתונים בצורת מידע דיגיטלי. במיוחד שימש הדיסקט, שבאנגלית נקרא פלופי דיסק, לגיבוי קבצי מחשב.

המידע בדיסקט נשמר על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי, שהייתה מצופה בשכבה של חומר שאותו ניתן למגנט. המגנטיות הייתה הפעולה שאפשרה את שמירת המידע עליו.

בתקליטונים החלו לעשות שימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר הם החליפו את השימוש בכרטיסי הניקוב, שעד אז שימשו לשמירת מידע ממוחשב. בשנות ה-80 וה-90 הם היו נפוצים מאוד ואפשרו את מהפכת המחשבים האישיים.

לאחר שנים של שימוש בדיסקטים גדולים, הציגה חברת סוני את הפלופי דיסק הקומפקטי בשנת 1981. בקןטר של 3.5 אינץ', הוא היה קטן ונוח יותר. עם הזמן הוא הלך והחליף את הדיסקטים השחורים והמוכרים בגודל ה-5.25 אינץ'. מטבע הדברים גם הוא הלך ונעלם, בסוף שנות ה-90, ככל שטכנולוגיות חדישות יותר, דוגמת הדיסקים לצריבה, הדיסק און קי, כונני הפלאש שנקראו גם כונני ה-USB, הלכו ודחקו את רגליו.

הקברן הרשמי של הדיסקט היה, אגב, סטיב ג'ובס. כשאפל בראשותו הוציאה את מחשב ה-iMac, הופתעו כולם לגלות שאין בו כונן דיסקטים. "אין צורך בו יותר" הפטיר ג'ובס ביובש והמשיך הלאה. המחשב החדש הפך להצלחה מסחררת וכמו שתמיד קרה כשהוא פרץ דרך, התעשייה הבינה בהמשך עד כמה ג'ובס צדק...

אגב, הדיסקטים היו פעם כל כך משמעותיים עד שהביטוי "להחליף דיסקט" הונצח בתרבות השיח בישראל. משמעותה הייתה להתעדכן, להבין שהשתנו דברים. וכך, פוליטיקאים מציעים לא פעם זה לזה "להחליף דיסקט", שפירושו לשנות את דרך המחשבה ולהבין שדברים השתנו...


הנה הדיסקט:

https://youtu.be/QqpR44hOD3U


הפלופי דיסק שיחליף אותו:

https://youtu.be/_Rc6i169FS0


ויש לא מעט שמתגעגעים אליהם:

https://youtu.be/z9tENHe19gk
מה לימדו קלפי העולם המופלא את הילדים?
מהי מצלמת הפולארויד?
מה היה השעון הדיגיטלי?
מה הייתה המכונית הישראלית?
מה היה מיוחד בקונסולת אטארי 2600?


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.