שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי נוסטלגיה ומדוע נחשבה פעם מחלה?
רבים מגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות עבר - ללא הכאב", מה שהופך אותה, למעשה, לזיכרונות מעבר אידאלי.
הנוסטלגיה היא אכן געגועים למה שהיה והתרפקות על עבר שאינו קיים, תוך אידיאליזציה והשמטת החלקים הלא נעימים בעבר הזה. כשפרצו קבוצות הפייסבוק לחיינו נולדו לא מעט קבוצות שהוקדשו לזיכרונות ילדות מיישובים שונים. במשך כמה שבועות הפעילות בהן התפוצצה, עד שהטרנד חלף. יש לאנשים נוסטלגיה משותפת.
בין אם הזיכרונות הללו הם אישיים ובין אם קולקטיביים, של קבוצה או חברה שלמה, הנוסטלגיה מהווה סוג של תגובה לפגמים של ההווה ולחוסר היציבות שלו.
ההתחלה של המושג הייתה דווקא שלילית. בלטינית נוסטלגיה פירושה "מבט לאחור בכאב". למעשה, מורכב המונח משתי מילים ביוונית:" נוסטוס" שמשמעותה "שיבה הביתה" ו"אלגוס", שפירושה כאב. ודאי משום כך היא נחשבה בעבר למחלה או הפרעה.
טבע את המושג "נוסטלגיה" במאה ה-17 רופא שווייצרי בשם יוהנס הופר. הוא תיאר בעזרתו תופעה רפואית שגילה אצל חיילים מצבא שווייץ ששירתו בשדה קרב הרחק מביתם. את הנוסטלגיה הגדיר אז הופר כמחלה, שהסימפטום העיקרי בה הוא תשוקתו של אדם לחזור למולדת שלו.
באותה תקופה הנוסטלגיה לא נתפסת כגעגוע לדברים שכבר אינם קיימים, אלא לבית הממשי של אדם. היא הכאב הקשור ברצון לחזור הביתה.
במהלך המאה ה-19 משמעות המושג השתנתה וכיום הנוסטלגיה לא נחשבת עוד כמחלה ואולי אף להיפך - יש העושים בה שימוש מעניין ודי מוצלח ככלי טיפולי, להתמודדות עם המציאות ואפילו לשיפורה.
בימינו הנוסטלגיה קשורה בדרך כלל לזיכרונות ילדות ולזכרונות עבר נעימות ומעוררות געגועים. לא פעם מסתתרת בחוויית הנוסטלגיה תחושה חמצמצה, תחושה של משהו שהשתבש מאז תקופת הילדות וצורך או געגוע לחזור ולהתחיל משם מחדש.
הזיכרון ההפכפך מסנן בנוסטלגיה את הזיכרונות הפחות נעימים ובו בזמן מחבר דווקא את הזיכרונות הטובים לזיכרון אידיאלי, לרוב מוגזם ומלא במשאלות לב. העבר הנתפס כנהדר מגן על האדם הנוסטלגי מפני קשיי ההווה.
בתרבות התנחלה הנוסטלגיה לא פחות יפה. ממנה נובע עניין הרטרו, שמחזיר אותנו לאופנות ולסגנונות שהיו פופולריים בעבר "מתוק" כלשהו. ניתן לראותו במיוחד בתחומים כמו אופנה, מוסיקה, עיצוב וכדומה.
נוסטלגיה מסחרית היא תופעה מובנת שהתפתחה גם היא עם השנים. דומה שחברות מסחריות "מגעגעת" אותנו, כלומר מלמדות אותנו להתגעגע לדברים שלא שמנו לב שאיבדנו. פתאום מסתבר לנו שאנו מתגעגעים כי המניפולציה הפרסומית עוטפת אותם במוסיקה ואלמנטים רגשיים אפקטיביים.
צעירים רבים נותנים לנוסטלגיה לא פעם ביטוי מסקרן וייחודי. מדובר במתבגרים או בצעירים המשתמשים בנוסטלגיה כדי לייחד את עצמם מסביבתם העכשווית וה"רגילה". אצל רבים מהם דומה שהם מתגעגעים לעולם שלא חוו בעצמם, אלא קיבלו מהורים, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים.
זו תופעה של "געגועים מיד שנייה". בעקבות המעורבות הרגשית שלהם, הופך העבר הקסום והלא מוכר אצל אותם צעירים להוויה עוטפת וחיה. הם מייחדים את עצמם במראה שלהם, בדעות והערכים שהם מציגים, בתחומי העניין ולא פעם בעשייה שמחברת אותם לעולם הישן וה"מושלם" של פעם.
אצל מבוגרים יותר זה קיבל את הכינוי "נוסטלגיית כורסה" - געגוע לעולם שבעברנו האישי לא חווינו. מסתבר שאם זה לא מתפתח מעצמו, יש מי שיעשה זאת בשבילנו.
ראו דוגמאות לדברים נוסטלגיים מהעבר בתגית "נוסטלגיה".
הנה הנוסטלגיה וההתרגשות שלנו מזיכרונות העבר (מתורגם):
https://youtu.be/WiTgn5QH_HU
סרטון נוסטלגיה מרגש לילדות של שנות ה-60 וה-70 (עברית):
https://youtu.be/O_WkEb6sYxA?t=4s
פעמים רבות הנוסטלגיה מתחברת לחפצים דווקא:
https://youtu.be/S1-pAJ8JqMQ
געגוע לאבא שהוא אלוהים שהוא אבא (עברית):
https://youtu.be/ggpJg09qjVg
הטכנולוגיה המודרנית מציעה לא פעם פתרונות לשימור העבר (עברית):
https://youtu.be/22NqQFks6hc
שיר שמדגים את אותה נוסטלגיה מתוקה (עברית):
https://youtu.be/bfer3NhVQ5A
ובחיוך - המנונים פרודיים לסנטימנטלים (עברית):
https://youtu.be/yzZ20EITmBc
מהו או מה היה הדרייב אין?
דרייב אין, באנגלית Drive-in, הוא בית קולנוע שנמצא בחוץ, באוויר הפתוח.
בשנות ה-50, שנים בהן צעירים באמריקה המאוד שמרנית רצו להתבודד, הם עשו את זה באוטו - בדרייב אין. שם איש לא יראה אותם מתנשקים ומתגפפים ויספר להורים או לכומר...
הדרייב-אין היה בנוי ממגרש חניה גדול לכלי רכב, בו יושבים הצופים במכוניות שלהם. מאחור יש בו תא הקרנה המקרין את הסרט על מסך הקולנוע הענקי שניצב מולם.
הדרייב-אין הראשון נולד בניו ג'רסי ב-1933, ביוזמתו של ריצ'ארד הולינגשד, אמריקאי שהחליט להקים בחצר ביתו הגדולה "בית קולנוע למכוניות". הוא הציב אז מקרן סרטים על גג הרכב שלו, חיבר מרקע בין שני עצים גדולים ופירסם שהוא מקרין סרטים אילמים ובהמשך גם סרטים מדברים. ההצלחה הייתה מיידית.
גם בשיא השפל הכלכלי בארצות הברית זכה הקולנוע הזה להצלחה גדולה ובתוך 20 שנה היו בארה"ב לבדה 4000 דרייב-אינים כאלה.
אחת הסיבות לפופולריות העצומה של הדרייבי אינים בארה"ב, בשנות ה-50 וה-60 הייתה נעוצה בכך שהמחיר של סרט היה זול ושניתן היה להביא אוכל מהבית או מרשת מזון מהיר זולה, במקום המחירים היקרים של קולנוע רגיל.
בארה"ב ממשיכים עדיין לפעול כמה מאות דרייב-אינים ובשנים האחרונות הם מתחילים אף להיות פופולאריים מחדש. בישראל היה "דרייב אין" אחד שפעל בשיטה זו ונקרא גם "דרייב אין". הוא נסגר בשנת 2000.
הדרייב אין מהאוויר:
https://youtu.be/CWgpHDkceZk
השיר לסנדי בדרייב-אין מהסרט "גריז":
https://youtu.be/NyLKjp-xDWw
הנה סרטון על דרייב אין:
http://youtu.be/DRfgolxV6CY
זכרונות ותמונות מהדרייב-אינז של פעם:
https://youtu.be/z0dtrj1PsbI
וסרט תיעודי על תולדות הדרייב אין באמריקה:
https://youtu.be/GfnTStV-gcQ?long=yes
איך צילמו פעם תמונות?
אצל ההורים שלנו הצילום לא היה כמו היום. הוא לא היה דיגיטלי ואי אפשר היה מיד להשתמש בתמונות, להעלות למחשב, לעשות שינויים ותיקונים לתמונה בעזרת תוכנות ועוד.
התמונות אז צולמו ונאגרו במצלמה על גבי פילם (Film). זה היה מעין סרט ששמר את כל התמונות עליו. כשנגמר הפילם היו לוקחים אותו לפיתוח במעבדה. המעבדה פיתחה את התמונות ורק אז היה הצלם רואה אותן לראשונה.
הנה סרטון על המצלמות של פעם:
http://youtu.be/sSrAgJ17nyI
"קודאכרום" היה סרט הצילום הצבעוני הראשון, שיצא בשנת 1935 על ידי חברת קודאק:
https://youtu.be/nnHpdSEjfkI
ופרסומת לקודאכרום בצרפתית:
https://youtu.be/HIVwUWeOMKc
מי שוחחו בטלפון כוסות?
טלפון כוסות (Cup Phone), טלפון הגביעים או טלפון חוטי (String Phone), היה טלפון פשוט שילדים בנו פעם באמצעות חוט שחובר אל שני גביעי קוטג' משני צדדיו. כך הצליחו ההורים שלכם לשוחח זה עם זה או עם החבר מהבניין השכן.
טלפון הכוסות פעל על עיקרון הרטט. דרך החוט עוברים גלי הקול למרחקים ומאפשרים כך לנהל שיחות. הצליל רחוק מלהיות מיטבי אבל מבינים מה הצד השני אומר, פחות או יותר.
במדינות רבות שימשו קופסאות שימורים בתור שפופרות ולכן קראו לו טלפון פחית (Tin Can Telephone). בארץ הכינו אותו מגביעי אשל. היו שכינו אותו "טלפון קוטג'", כי סיפרו שגביעי גבינת הקוטג' היו מצוינים בהעברת הדיבור והיו זמינים מאוד.
איך זה עובד? - הדיבור שלנו, כמו כל רעש, מייצר גלי קול. אלה עוברים דרך החוט, בתנאי שיהיה מתוח, ומגיעים רחוק יותר מאשר דיבור המושמע אל האוויר. הכוסות או קופסאות השימורים שבצידי החוט משמשים כאפרכסת המגבירה את הצליל ומשמיעה לנו חזק יוחר את קולו של המדבר בצד השני.
כך מכינים טלפון כוסות מהימים ההם:
https://youtu.be/nl3RcDXRdJg
והסבר מקיף על דרך פעולתו:
https://youtu.be/3yqB2KFwJCo
יש גם מי שמותחים איתו:
https://youtu.be/iGO-MH9_IgA
מהי הרכבת החשמלית?
במשך שנים רבות רכבת חשמלית הייתה מהצעצועים הנחשקים ביותר שילד יכול היה לרצות. הרכבת החשמלית היא דגם של רכבת אמיתית והוא בנוי על פסי רכבת ונוסע ממש כמו הדבר האמיתי.
רכבות חשמליות משוכללות ויקרות יותר בנויות עם הרבה יותר מרכיבים, שמחקים את כל המתקנים, המבנים והאמצעים שיש במסילת רכבת אמיתית.
הנה המודל הגדול בעולם של רכבת חשמלית:
https://youtu.be/2mNhxi_D5kE
רכבת חשמלית בשולחן קפה:
http://youtu.be/kqRWwa1aC3w
סרטון מתוך תערוכת רכבות חשמליות:
http://youtu.be/-FJ-f8kQgNw
וכך מקימים את התערוכה:
http://youtu.be/FClJBlnpogU
מי היו אייבי נתן וספינת השלום שלו?
בסיקסטיז הוא היה האיש שהביא את ההמבורגר לישראל, מלך חיי הלילה של תל אביב והבעלים של מסעדת קליפורניה, מהמסעדות המצליחות ואחד משני מרכזי הבוהמה של העיר.
אבל אייבי נתן רצה משהו נוסף. הימים סוערים במדינה, שנות ה-60, עידן של מאבקים לשלום באמריקה. במסעדה שלו התפתחו שוב ושוב דיונים פוליטיים בין הסועדים ובהם הוא היה נחרץ בדעותיו למען שלום ונגד מלחמה. הוא הרי יודע משהו על כך. במלחמת העצמאות הוא נאלץ להפציץ במטוסו כפר ערבי, גרם נזק ונפגעים וחש לא מעט אשמה על כך.
יום אחד זרק לו חבר שאולי במקום להסתפק בדיבורים יעשה משהו בעניין. אייבי חשב על זה והחליט להתמודד בבחירות לכנסת. הוא נכשל, אבל נאמן להבטחתו שתמיכה ציבורית בבחירות תאפשר לו לטוס טיסת שלום למצרים, הוא אכן טס למדינת האויב ב-1966.
קצת לפני קהיר, כשנגמר לו הדלק, הוא נחת בשדה כפרי. נדהמים מאומץ ליבו ונחישותו לשלום, המצרים החזירו אותו לישראל ללא פגע. מבחינתו זו הייתה הוכחה לכך שגם האויב רוצה שלום.
בארץ, לעומת זאת, התחלק העם בין מעריצים שראו בו איש אמיץ ושוחר שלום ובין אחרים, שתפסו אותו כתמהוני או סתם רודף פרסום.
מכאן הפך אייבי נתן לפעיל שלום, נפגש עם אנשי רוח, עם האפיפיור ועם אושיות תרבות ברחבי העולם, סיפק סיוע הומניטרי לנפגעי אסונות, רעב ומלחמות בכל העולם ועוד.
הוא באמת החליט לשנות את המציאות המלחמתית העצובה ששלטה במדינת ישראל. לאחר פרץ ההתלהבות שלקח את טייס הקרב לשעבר והאיש האמיד והמסודר באותו הווה, את מטוסו וטס למצרים בשליחות מטעם עצמו, שליחות של שלום, באה מלחמה.
אלה היו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. כל אחת משתי המלחמות הללו סיפקה טלטלה שונה לאומה והוכיחה לו עוד יותר כמה חשוב לפעול למען שלום.
בעולם ראו בו רבים כסמל להומניזם ואהבת אדם. שוב ושוב הוא הושיט סיוע למוכי אסונות בעולם ולרעבים באפריקה. בארץ פחות.
בשנות השבעים הוא קנה ספינה ישנה והפך אותה ל"ספינת השלום", ספינה שעליה תחנת רדיו פיראטית שפעלה לקידום השלום במזרח התיכון. מ-1973 ועד 1993, במשך 20 שנה, שידרה ממנה תחנת הרדיו "קול השלום" מסרים של שלום ואהבה לכל מדינות האזור.
על הספינה התגוררו השדרנים והעורכים והשמיעו מוסיקה מצוינת. במשך השנים קול השלום הייתה תחנת הרדיו הכי מעודכנת ומעניינת למה שחם במוסיקת הרוק והפופ בעולם.
כדי לא להסתבך עם חוק הרדיו בישראל היא שידרה מהמים הבינלאומיים. כי אייבי, שהיה חסיד של מהטמה גנדי, דגל במאבק לא אלים. שביתות רעב, הרדיו והספינה שימשו אותו למחאה ולקידום רעיונות השלום והתקווה שלו.
ב-1993 הוא ראה את התגשמות חלומו, עם חתימת הסכמי אוסלו עם ערפאת וארגוני הטרור. הוא עצמו, נזכיר, ישב פעמיים בכלא בישראל על שנפגש עם ערפאת ופלשתינים נוספים, בניגוד לחוק שאסר עשור על מפגשים עם האויב.
אייבי חיפש מי שימשיך להפעיל את "ספינת השלום". משלא מצא הוא נאלץ להטביע אותה והמשיך במבצעים הומניטריים באפריקה ובארץ, במיוחד בניסיון להקים כפר לגמילה מסמים בנגב.
בסוף ימיו, סבל נביא השלום ומי ששילם את כל המחיר על פעולותיו לקידומו, משבץ מוחי בו לקה ושהותיר אותו משותק חלקית.
ב-2008 הלך אייבי נתן לעולמו. את חייו הוא סיים בודד, אחרי שכל הונו הוקדש לפעילותו ההומניטרית ופעילויות השלום. מעולם לא זכה אייבי נתן לקרדיט של ממש ולו גם זעיר, על פעילותו למען השלום. עצוב ואולי סמלי לאור מצב השלום שהוא כל כך רצה.
הנה זכרונות מספינת השלום (עברית):
https://youtu.be/S3pPX7_oyj0
כך נשמעו שידורי התחנה והשדרנים שבאו אליה מאנגליה (עברית):
https://www.youtube.com/watch?v=vidXwSU1PUg
קול השלום הייתה תחנה ייחודית בז'אנר מרהיב של הרדיו הפיראטי (עברית):
https://youtu.be/tgRzqelsno4
וסוף חייו העצוב של אייבי נתן (עברית):
https://youtu.be/Szq0ic-9fhg
מה שווה כל כך בתקליטי ויניל?
לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב.
גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים והתמונית הקטנטנה של ספוטיפיי. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.
ודפי המילים, הו דפי המילים. גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים. ספוטיפיי הנהדרת הלכה בעקבות אפל מיוזיק והוסיפה לשירים רבים אפשרות להציג את המילים, אבל משהו שם בכל זאת מרגיש אחרת.
ועדיין, הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר והמושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ.
חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שנשמעים מצויין או מתקליטים חדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות ובשנים האחרונות אף מתגברים מחדש.
נכון לתחילת שנות העשרים של המאה ה-21, כמעט כל האמנים שמכבדים את עצמם מוציאים את המוסיקה שלהם גם על גבי תקליטים. החדשים שבהם יקרים יותר ממנוי חודשי לספוטיפיי אבל הם מוחשיים ומרגשים ובקהילות מסוימות והיפסטרים צעירים התקליטים הם ללא ספק גם סמל סטטוס.
הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:
http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10
קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":
https://youtu.be/WR4QKAib3sM
חוויית חיות התקליטים (עברית):
https://youtu.be/LXyylqO_c1c
וכך הגיע אז סופו של האלבום (עברית):
https://youtu.be/pREu6urcI8k
מה הייתה אבקת זיפ?
אי שם בשנות ה-80 היה המשקה הלוהט ביותר מים שעורבבו עם אבקה "בטעם תפוזים" או בטעמי פירות, שכל קשר בינם לבין הפרי היה כמובן מקרי.
קראו לו זיפ, מפני שההכנה שלו הייתה מהירה. פשוט נוטלים מהאבקה הצבעונית, בעזרת כפית המדידה מהפלסטיק שהייתה בתוך הקופסה, מכניסים לכוס של מים קרים ומערבבים...
הזיפ הומצא על ידי חוקרי חברת המזון ג'נרל פודס. במשך שנים הם ניסו לפתח תחליף אבקתי למיץ התפוזים הטרי. הכישלון היה מוחלט והטעם של כל מה שרקחו היה מר וממש לא טעים. הם הצליחו לעשות זאת, רק משהחליטו לוותר על המינרלים והוויטמינים הבריאים שבמיץ התפוזים ולייצר פשוט משקה עם טעם טוב.
לא צריך כמובן להיסחף. הטעם של משקה ה"זיפ" היה סביר, הבריאות לא משהו כנראה, כי מרוב צבעי מאכל מסרטנים וכימיקלים לא ראו שם את הפרי או בדל של משהו שמזכיר דבר טבעי. עם הזמן המשקה הכימי הזה הלך ונעלם, בין השאר לטובת משקאות הנקטר שהלכו ותפסו פופולאריות, גם אם היו עמוסי סוכר ולא הרבה יותר בריאים ממנו.
הליצנים אמרו אז שלא סתם נמכר משקה ה"זיפ" בקופסת פח כי זה מה שהוא שווה. אחרים כינו אותו "אבקת סרטן", אבל השגעון היה מוחלט. בשיא ההצלחה, בשנות ה-80, נמכרו בארץ מעל 1200 טונות של אבקת משקה ה"זיפ" בשנה ולהנאת החיילים, אפילו למנות הקרב בצה"ל הכניסו אותו...
משקה ה"זיפ" נמכר בטעמים כמו תפוזים, אשכוליות, מנגו, לימונים, תפוחים ואיך לא -פטל. אבל זיפ התפוזים היה הפופולארי ביותר והבדחנים היו אומרים שהוא קוטל חרקים מצוין...
הנה פרסומת מיתולוגית למשקה, ששאלה "איזה זיפ שותים היום":
https://youtu.be/nRMiLtyBil4
למה שימשו תקליטוני ה-45 או הסינגלים?
בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.
כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.
אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.
התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.
בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.
לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.
גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.
הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:
https://youtu.be/bsrYwNAgvh8
שיר בצורת סינגל:
https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
וכך מקליטים היום שיר בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
רבים מגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות עבר - ללא הכאב", מה שהופך אותה, למעשה, לזיכרונות מעבר אידאלי.
הנוסטלגיה היא אכן געגועים למה שהיה והתרפקות על עבר שאינו קיים, תוך אידיאליזציה והשמטת החלקים הלא נעימים בעבר הזה. כשפרצו קבוצות הפייסבוק לחיינו נולדו לא מעט קבוצות שהוקדשו לזיכרונות ילדות מיישובים שונים. במשך כמה שבועות הפעילות בהן התפוצצה, עד שהטרנד חלף. יש לאנשים נוסטלגיה משותפת.
בין אם הזיכרונות הללו הם אישיים ובין אם קולקטיביים, של קבוצה או חברה שלמה, הנוסטלגיה מהווה סוג של תגובה לפגמים של ההווה ולחוסר היציבות שלו.
ההתחלה של המושג הייתה דווקא שלילית. בלטינית נוסטלגיה פירושה "מבט לאחור בכאב". למעשה, מורכב המונח משתי מילים ביוונית:" נוסטוס" שמשמעותה "שיבה הביתה" ו"אלגוס", שפירושה כאב. ודאי משום כך היא נחשבה בעבר למחלה או הפרעה.
טבע את המושג "נוסטלגיה" במאה ה-17 רופא שווייצרי בשם יוהנס הופר. הוא תיאר בעזרתו תופעה רפואית שגילה אצל חיילים מצבא שווייץ ששירתו בשדה קרב הרחק מביתם. את הנוסטלגיה הגדיר אז הופר כמחלה, שהסימפטום העיקרי בה הוא תשוקתו של אדם לחזור למולדת שלו.
באותה תקופה הנוסטלגיה לא נתפסת כגעגוע לדברים שכבר אינם קיימים, אלא לבית הממשי של אדם. היא הכאב הקשור ברצון לחזור הביתה.
במהלך המאה ה-19 משמעות המושג השתנתה וכיום הנוסטלגיה לא נחשבת עוד כמחלה ואולי אף להיפך - יש העושים בה שימוש מעניין ודי מוצלח ככלי טיפולי, להתמודדות עם המציאות ואפילו לשיפורה.
בימינו הנוסטלגיה קשורה בדרך כלל לזיכרונות ילדות ולזכרונות עבר נעימות ומעוררות געגועים. לא פעם מסתתרת בחוויית הנוסטלגיה תחושה חמצמצה, תחושה של משהו שהשתבש מאז תקופת הילדות וצורך או געגוע לחזור ולהתחיל משם מחדש.
הזיכרון ההפכפך מסנן בנוסטלגיה את הזיכרונות הפחות נעימים ובו בזמן מחבר דווקא את הזיכרונות הטובים לזיכרון אידיאלי, לרוב מוגזם ומלא במשאלות לב. העבר הנתפס כנהדר מגן על האדם הנוסטלגי מפני קשיי ההווה.
בתרבות התנחלה הנוסטלגיה לא פחות יפה. ממנה נובע עניין הרטרו, שמחזיר אותנו לאופנות ולסגנונות שהיו פופולריים בעבר "מתוק" כלשהו. ניתן לראותו במיוחד בתחומים כמו אופנה, מוסיקה, עיצוב וכדומה.
נוסטלגיה מסחרית היא תופעה מובנת שהתפתחה גם היא עם השנים. דומה שחברות מסחריות "מגעגעת" אותנו, כלומר מלמדות אותנו להתגעגע לדברים שלא שמנו לב שאיבדנו. פתאום מסתבר לנו שאנו מתגעגעים כי המניפולציה הפרסומית עוטפת אותם במוסיקה ואלמנטים רגשיים אפקטיביים.
צעירים רבים נותנים לנוסטלגיה לא פעם ביטוי מסקרן וייחודי. מדובר במתבגרים או בצעירים המשתמשים בנוסטלגיה כדי לייחד את עצמם מסביבתם העכשווית וה"רגילה". אצל רבים מהם דומה שהם מתגעגעים לעולם שלא חוו בעצמם, אלא קיבלו מהורים, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים.
זו תופעה של "געגועים מיד שנייה". בעקבות המעורבות הרגשית שלהם, הופך העבר הקסום והלא מוכר אצל אותם צעירים להוויה עוטפת וחיה. הם מייחדים את עצמם במראה שלהם, בדעות והערכים שהם מציגים, בתחומי העניין ולא פעם בעשייה שמחברת אותם לעולם הישן וה"מושלם" של פעם.
אצל מבוגרים יותר זה קיבל את הכינוי "נוסטלגיית כורסה" - געגוע לעולם שבעברנו האישי לא חווינו. מסתבר שאם זה לא מתפתח מעצמו, יש מי שיעשה זאת בשבילנו.
ראו דוגמאות לדברים נוסטלגיים מהעבר בתגית "נוסטלגיה".
הנה הנוסטלגיה וההתרגשות שלנו מזיכרונות העבר (מתורגם):
https://youtu.be/WiTgn5QH_HU
סרטון נוסטלגיה מרגש לילדות של שנות ה-60 וה-70 (עברית):
https://youtu.be/O_WkEb6sYxA?t=4s
פעמים רבות הנוסטלגיה מתחברת לחפצים דווקא:
https://youtu.be/S1-pAJ8JqMQ
געגוע לאבא שהוא אלוהים שהוא אבא (עברית):
https://youtu.be/ggpJg09qjVg
הטכנולוגיה המודרנית מציעה לא פעם פתרונות לשימור העבר (עברית):
https://youtu.be/22NqQFks6hc
שיר שמדגים את אותה נוסטלגיה מתוקה (עברית):
https://youtu.be/bfer3NhVQ5A
ובחיוך - המנונים פרודיים לסנטימנטלים (עברית):
https://youtu.be/yzZ20EITmBc
דרייב אין, באנגלית Drive-in, הוא בית קולנוע שנמצא בחוץ, באוויר הפתוח.
בשנות ה-50, שנים בהן צעירים באמריקה המאוד שמרנית רצו להתבודד, הם עשו את זה באוטו - בדרייב אין. שם איש לא יראה אותם מתנשקים ומתגפפים ויספר להורים או לכומר...
הדרייב-אין היה בנוי ממגרש חניה גדול לכלי רכב, בו יושבים הצופים במכוניות שלהם. מאחור יש בו תא הקרנה המקרין את הסרט על מסך הקולנוע הענקי שניצב מולם.
הדרייב-אין הראשון נולד בניו ג'רסי ב-1933, ביוזמתו של ריצ'ארד הולינגשד, אמריקאי שהחליט להקים בחצר ביתו הגדולה "בית קולנוע למכוניות". הוא הציב אז מקרן סרטים על גג הרכב שלו, חיבר מרקע בין שני עצים גדולים ופירסם שהוא מקרין סרטים אילמים ובהמשך גם סרטים מדברים. ההצלחה הייתה מיידית.
גם בשיא השפל הכלכלי בארצות הברית זכה הקולנוע הזה להצלחה גדולה ובתוך 20 שנה היו בארה"ב לבדה 4000 דרייב-אינים כאלה.
אחת הסיבות לפופולריות העצומה של הדרייבי אינים בארה"ב, בשנות ה-50 וה-60 הייתה נעוצה בכך שהמחיר של סרט היה זול ושניתן היה להביא אוכל מהבית או מרשת מזון מהיר זולה, במקום המחירים היקרים של קולנוע רגיל.
בארה"ב ממשיכים עדיין לפעול כמה מאות דרייב-אינים ובשנים האחרונות הם מתחילים אף להיות פופולאריים מחדש. בישראל היה "דרייב אין" אחד שפעל בשיטה זו ונקרא גם "דרייב אין". הוא נסגר בשנת 2000.
הדרייב אין מהאוויר:
https://youtu.be/CWgpHDkceZk
השיר לסנדי בדרייב-אין מהסרט "גריז":
https://youtu.be/NyLKjp-xDWw
הנה סרטון על דרייב אין:
http://youtu.be/DRfgolxV6CY
זכרונות ותמונות מהדרייב-אינז של פעם:
https://youtu.be/z0dtrj1PsbI
וסרט תיעודי על תולדות הדרייב אין באמריקה:
https://youtu.be/GfnTStV-gcQ?long=yes
אצל ההורים שלנו הצילום לא היה כמו היום. הוא לא היה דיגיטלי ואי אפשר היה מיד להשתמש בתמונות, להעלות למחשב, לעשות שינויים ותיקונים לתמונה בעזרת תוכנות ועוד.
התמונות אז צולמו ונאגרו במצלמה על גבי פילם (Film). זה היה מעין סרט ששמר את כל התמונות עליו. כשנגמר הפילם היו לוקחים אותו לפיתוח במעבדה. המעבדה פיתחה את התמונות ורק אז היה הצלם רואה אותן לראשונה.
הנה סרטון על המצלמות של פעם:
http://youtu.be/sSrAgJ17nyI
"קודאכרום" היה סרט הצילום הצבעוני הראשון, שיצא בשנת 1935 על ידי חברת קודאק:
https://youtu.be/nnHpdSEjfkI
ופרסומת לקודאכרום בצרפתית:
https://youtu.be/HIVwUWeOMKc
טלפון כוסות (Cup Phone), טלפון הגביעים או טלפון חוטי (String Phone), היה טלפון פשוט שילדים בנו פעם באמצעות חוט שחובר אל שני גביעי קוטג' משני צדדיו. כך הצליחו ההורים שלכם לשוחח זה עם זה או עם החבר מהבניין השכן.
טלפון הכוסות פעל על עיקרון הרטט. דרך החוט עוברים גלי הקול למרחקים ומאפשרים כך לנהל שיחות. הצליל רחוק מלהיות מיטבי אבל מבינים מה הצד השני אומר, פחות או יותר.
במדינות רבות שימשו קופסאות שימורים בתור שפופרות ולכן קראו לו טלפון פחית (Tin Can Telephone). בארץ הכינו אותו מגביעי אשל. היו שכינו אותו "טלפון קוטג'", כי סיפרו שגביעי גבינת הקוטג' היו מצוינים בהעברת הדיבור והיו זמינים מאוד.
איך זה עובד? - הדיבור שלנו, כמו כל רעש, מייצר גלי קול. אלה עוברים דרך החוט, בתנאי שיהיה מתוח, ומגיעים רחוק יותר מאשר דיבור המושמע אל האוויר. הכוסות או קופסאות השימורים שבצידי החוט משמשים כאפרכסת המגבירה את הצליל ומשמיעה לנו חזק יוחר את קולו של המדבר בצד השני.
כך מכינים טלפון כוסות מהימים ההם:
https://youtu.be/nl3RcDXRdJg
והסבר מקיף על דרך פעולתו:
https://youtu.be/3yqB2KFwJCo
יש גם מי שמותחים איתו:
https://youtu.be/iGO-MH9_IgA
נוסטלגיה
במשך שנים רבות רכבת חשמלית הייתה מהצעצועים הנחשקים ביותר שילד יכול היה לרצות. הרכבת החשמלית היא דגם של רכבת אמיתית והוא בנוי על פסי רכבת ונוסע ממש כמו הדבר האמיתי.
רכבות חשמליות משוכללות ויקרות יותר בנויות עם הרבה יותר מרכיבים, שמחקים את כל המתקנים, המבנים והאמצעים שיש במסילת רכבת אמיתית.
הנה המודל הגדול בעולם של רכבת חשמלית:
https://youtu.be/2mNhxi_D5kE
רכבת חשמלית בשולחן קפה:
http://youtu.be/kqRWwa1aC3w
סרטון מתוך תערוכת רכבות חשמליות:
http://youtu.be/-FJ-f8kQgNw
וכך מקימים את התערוכה:
http://youtu.be/FClJBlnpogU
בסיקסטיז הוא היה האיש שהביא את ההמבורגר לישראל, מלך חיי הלילה של תל אביב והבעלים של מסעדת קליפורניה, מהמסעדות המצליחות ואחד משני מרכזי הבוהמה של העיר.
אבל אייבי נתן רצה משהו נוסף. הימים סוערים במדינה, שנות ה-60, עידן של מאבקים לשלום באמריקה. במסעדה שלו התפתחו שוב ושוב דיונים פוליטיים בין הסועדים ובהם הוא היה נחרץ בדעותיו למען שלום ונגד מלחמה. הוא הרי יודע משהו על כך. במלחמת העצמאות הוא נאלץ להפציץ במטוסו כפר ערבי, גרם נזק ונפגעים וחש לא מעט אשמה על כך.
יום אחד זרק לו חבר שאולי במקום להסתפק בדיבורים יעשה משהו בעניין. אייבי חשב על זה והחליט להתמודד בבחירות לכנסת. הוא נכשל, אבל נאמן להבטחתו שתמיכה ציבורית בבחירות תאפשר לו לטוס טיסת שלום למצרים, הוא אכן טס למדינת האויב ב-1966.
קצת לפני קהיר, כשנגמר לו הדלק, הוא נחת בשדה כפרי. נדהמים מאומץ ליבו ונחישותו לשלום, המצרים החזירו אותו לישראל ללא פגע. מבחינתו זו הייתה הוכחה לכך שגם האויב רוצה שלום.
בארץ, לעומת זאת, התחלק העם בין מעריצים שראו בו איש אמיץ ושוחר שלום ובין אחרים, שתפסו אותו כתמהוני או סתם רודף פרסום.
מכאן הפך אייבי נתן לפעיל שלום, נפגש עם אנשי רוח, עם האפיפיור ועם אושיות תרבות ברחבי העולם, סיפק סיוע הומניטרי לנפגעי אסונות, רעב ומלחמות בכל העולם ועוד.
הוא באמת החליט לשנות את המציאות המלחמתית העצובה ששלטה במדינת ישראל. לאחר פרץ ההתלהבות שלקח את טייס הקרב לשעבר והאיש האמיד והמסודר באותו הווה, את מטוסו וטס למצרים בשליחות מטעם עצמו, שליחות של שלום, באה מלחמה.
אלה היו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. כל אחת משתי המלחמות הללו סיפקה טלטלה שונה לאומה והוכיחה לו עוד יותר כמה חשוב לפעול למען שלום.
בעולם ראו בו רבים כסמל להומניזם ואהבת אדם. שוב ושוב הוא הושיט סיוע למוכי אסונות בעולם ולרעבים באפריקה. בארץ פחות.
בשנות השבעים הוא קנה ספינה ישנה והפך אותה ל"ספינת השלום", ספינה שעליה תחנת רדיו פיראטית שפעלה לקידום השלום במזרח התיכון. מ-1973 ועד 1993, במשך 20 שנה, שידרה ממנה תחנת הרדיו "קול השלום" מסרים של שלום ואהבה לכל מדינות האזור.
על הספינה התגוררו השדרנים והעורכים והשמיעו מוסיקה מצוינת. במשך השנים קול השלום הייתה תחנת הרדיו הכי מעודכנת ומעניינת למה שחם במוסיקת הרוק והפופ בעולם.
כדי לא להסתבך עם חוק הרדיו בישראל היא שידרה מהמים הבינלאומיים. כי אייבי, שהיה חסיד של מהטמה גנדי, דגל במאבק לא אלים. שביתות רעב, הרדיו והספינה שימשו אותו למחאה ולקידום רעיונות השלום והתקווה שלו.
ב-1993 הוא ראה את התגשמות חלומו, עם חתימת הסכמי אוסלו עם ערפאת וארגוני הטרור. הוא עצמו, נזכיר, ישב פעמיים בכלא בישראל על שנפגש עם ערפאת ופלשתינים נוספים, בניגוד לחוק שאסר עשור על מפגשים עם האויב.
אייבי חיפש מי שימשיך להפעיל את "ספינת השלום". משלא מצא הוא נאלץ להטביע אותה והמשיך במבצעים הומניטריים באפריקה ובארץ, במיוחד בניסיון להקים כפר לגמילה מסמים בנגב.
בסוף ימיו, סבל נביא השלום ומי ששילם את כל המחיר על פעולותיו לקידומו, משבץ מוחי בו לקה ושהותיר אותו משותק חלקית.
ב-2008 הלך אייבי נתן לעולמו. את חייו הוא סיים בודד, אחרי שכל הונו הוקדש לפעילותו ההומניטרית ופעילויות השלום. מעולם לא זכה אייבי נתן לקרדיט של ממש ולו גם זעיר, על פעילותו למען השלום. עצוב ואולי סמלי לאור מצב השלום שהוא כל כך רצה.
הנה זכרונות מספינת השלום (עברית):
https://youtu.be/S3pPX7_oyj0
כך נשמעו שידורי התחנה והשדרנים שבאו אליה מאנגליה (עברית):
https://www.youtube.com/watch?v=vidXwSU1PUg
קול השלום הייתה תחנה ייחודית בז'אנר מרהיב של הרדיו הפיראטי (עברית):
https://youtu.be/tgRzqelsno4
וסוף חייו העצוב של אייבי נתן (עברית):
https://youtu.be/Szq0ic-9fhg
לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב.
גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים והתמונית הקטנטנה של ספוטיפיי. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.
ודפי המילים, הו דפי המילים. גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים. ספוטיפיי הנהדרת הלכה בעקבות אפל מיוזיק והוסיפה לשירים רבים אפשרות להציג את המילים, אבל משהו שם בכל זאת מרגיש אחרת.
ועדיין, הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר והמושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ.
חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שנשמעים מצויין או מתקליטים חדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות ובשנים האחרונות אף מתגברים מחדש.
נכון לתחילת שנות העשרים של המאה ה-21, כמעט כל האמנים שמכבדים את עצמם מוציאים את המוסיקה שלהם גם על גבי תקליטים. החדשים שבהם יקרים יותר ממנוי חודשי לספוטיפיי אבל הם מוחשיים ומרגשים ובקהילות מסוימות והיפסטרים צעירים התקליטים הם ללא ספק גם סמל סטטוס.
הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:
http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10
קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":
https://youtu.be/WR4QKAib3sM
חוויית חיות התקליטים (עברית):
https://youtu.be/LXyylqO_c1c
וכך הגיע אז סופו של האלבום (עברית):
https://youtu.be/pREu6urcI8k
אי שם בשנות ה-80 היה המשקה הלוהט ביותר מים שעורבבו עם אבקה "בטעם תפוזים" או בטעמי פירות, שכל קשר בינם לבין הפרי היה כמובן מקרי.
קראו לו זיפ, מפני שההכנה שלו הייתה מהירה. פשוט נוטלים מהאבקה הצבעונית, בעזרת כפית המדידה מהפלסטיק שהייתה בתוך הקופסה, מכניסים לכוס של מים קרים ומערבבים...
הזיפ הומצא על ידי חוקרי חברת המזון ג'נרל פודס. במשך שנים הם ניסו לפתח תחליף אבקתי למיץ התפוזים הטרי. הכישלון היה מוחלט והטעם של כל מה שרקחו היה מר וממש לא טעים. הם הצליחו לעשות זאת, רק משהחליטו לוותר על המינרלים והוויטמינים הבריאים שבמיץ התפוזים ולייצר פשוט משקה עם טעם טוב.
לא צריך כמובן להיסחף. הטעם של משקה ה"זיפ" היה סביר, הבריאות לא משהו כנראה, כי מרוב צבעי מאכל מסרטנים וכימיקלים לא ראו שם את הפרי או בדל של משהו שמזכיר דבר טבעי. עם הזמן המשקה הכימי הזה הלך ונעלם, בין השאר לטובת משקאות הנקטר שהלכו ותפסו פופולאריות, גם אם היו עמוסי סוכר ולא הרבה יותר בריאים ממנו.
הליצנים אמרו אז שלא סתם נמכר משקה ה"זיפ" בקופסת פח כי זה מה שהוא שווה. אחרים כינו אותו "אבקת סרטן", אבל השגעון היה מוחלט. בשיא ההצלחה, בשנות ה-80, נמכרו בארץ מעל 1200 טונות של אבקת משקה ה"זיפ" בשנה ולהנאת החיילים, אפילו למנות הקרב בצה"ל הכניסו אותו...
משקה ה"זיפ" נמכר בטעמים כמו תפוזים, אשכוליות, מנגו, לימונים, תפוחים ואיך לא -פטל. אבל זיפ התפוזים היה הפופולארי ביותר והבדחנים היו אומרים שהוא קוטל חרקים מצוין...
הנה פרסומת מיתולוגית למשקה, ששאלה "איזה זיפ שותים היום":
https://youtu.be/nRMiLtyBil4
בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.
כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.
אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.
התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.
בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.
לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.
גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.
הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:
https://youtu.be/bsrYwNAgvh8
שיר בצורת סינגל:
https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
וכך מקליטים היום שיר בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
איך שיחקו פעם בג'ולים ובגולות?
חלבית, פושטית, ברזלית, בומבילה או רגילה - הן דורגו ומויינו במשך שעות ושיחקנו עליהן בלי הפסקה. גולות (Marbles), גולים או ג'ולים היו הרכוש הכי חשוב של הילדים של פעם וההוכחה הטובה ביותר שאתה טוב הייתה כשזכית בהן במשחק.
הגולות, אולי משחק השכונה האהוב של שנות ה-60 בישראל. בכל מקום הן נקראו אחרת. בירושלים הן נקראו ג'ולות, בחיפה - בָּלוֹרוֹת, בתל אביב - בנדורות או ג'ולות ובשאר הארץ ג'ולים או ראסיות.
קנו אותן אז בקיוסק או במכולת אבל הכי כיף היה להרוויח אותן לילדים אחרים במשחק. המשחק הפופולרי היה לקלוע באמצעות הגולה שלך בגולות של המתחרים. כמעט כל ילד אז נהג לומר על גולה כלשהי שהיא ה"צלפית" - זו שבאמצעותה הוא מצליח לקלוע בגולות אחרות ולזכות בהן.
הנה אחד ממשחקי הגולות - לאו דווקא המובהק שבהם:
https://youtu.be/cz11VO1RclU?t=1m07s
והסרט "שקית של גולות" שמספר על ילדים ששורדים בשואה:
https://youtu.be/v5q7BvkCrac
חלבית, פושטית, ברזלית, בומבילה או רגילה - הן דורגו ומויינו במשך שעות ושיחקנו עליהן בלי הפסקה. גולות (Marbles), גולים או ג'ולים היו הרכוש הכי חשוב של הילדים של פעם וההוכחה הטובה ביותר שאתה טוב הייתה כשזכית בהן במשחק.
הגולות, אולי משחק השכונה האהוב של שנות ה-60 בישראל. בכל מקום הן נקראו אחרת. בירושלים הן נקראו ג'ולות, בחיפה - בָּלוֹרוֹת, בתל אביב - בנדורות או ג'ולות ובשאר הארץ ג'ולים או ראסיות.
קנו אותן אז בקיוסק או במכולת אבל הכי כיף היה להרוויח אותן לילדים אחרים במשחק. המשחק הפופולרי היה לקלוע באמצעות הגולה שלך בגולות של המתחרים. כמעט כל ילד אז נהג לומר על גולה כלשהי שהיא ה"צלפית" - זו שבאמצעותה הוא מצליח לקלוע בגולות אחרות ולזכות בהן.
הנה אחד ממשחקי הגולות - לאו דווקא המובהק שבהם:
https://youtu.be/cz11VO1RclU?t=1m07s
והסרט "שקית של גולות" שמספר על ילדים ששורדים בשואה:
https://youtu.be/v5q7BvkCrac
מה הקסם של השירה בציבור?
שירה בציבור עדיין פופולארית בישראל, אך לעיתים נראה שימי השיא שלה הם בעבר. תכניות השירה בציבור שודרו בטלוויזיה וזכו לצפייה עצומה. מלכי השירה בציבור קיימו ערבי ענק שבהם התכנסו מאות אנשים לשירה משותפת, מעין מקהלה עממית ששרה בגרון ניחר ובהתלהבות אין קץ. קצת קשה לצעירים של היום, בעידן חדרי הקריוקי והיוטיוב המתנגן מהסמארטפון האישי, לדמיין את החוויה הזו כפעילות מגניבה, אבל פעם נהג רוב הציבור הישראלי לשיר כך.
במהלך השנים היו כוהני שירה בציבור כמו אפי נצר, גבי ברלין ושרה'לה שרון, שזכו להצלחה גדולה. הם נהגו לעבור בקיבוצים, מושבים ומקומות עבודה ולארגן ערבי שירה. חלקם הדפיסו חוברות שירים וחלקם נהגו להקרין על מסך את השיקופיות שיצר בשבילם בנציון המיתולוגי, יזם שיצר אלפי שיקופיות לשירה בציבור.
הנה גבי ברלין, מלך השירה בציבור של שנות ה-80:
https://youtu.be/BzMd62jTfxE
זו הייתה מלכת השירה בציבור, שרה'לה שרון:
https://youtu.be/wpC6B3cOkXY
ובשירה בציבור עלו מדי פעם סולנים להוביל את הציבור:
https://youtu.be/ailK3zkasrM
שירה בציבור עדיין פופולארית בישראל, אך לעיתים נראה שימי השיא שלה הם בעבר. תכניות השירה בציבור שודרו בטלוויזיה וזכו לצפייה עצומה. מלכי השירה בציבור קיימו ערבי ענק שבהם התכנסו מאות אנשים לשירה משותפת, מעין מקהלה עממית ששרה בגרון ניחר ובהתלהבות אין קץ. קצת קשה לצעירים של היום, בעידן חדרי הקריוקי והיוטיוב המתנגן מהסמארטפון האישי, לדמיין את החוויה הזו כפעילות מגניבה, אבל פעם נהג רוב הציבור הישראלי לשיר כך.
במהלך השנים היו כוהני שירה בציבור כמו אפי נצר, גבי ברלין ושרה'לה שרון, שזכו להצלחה גדולה. הם נהגו לעבור בקיבוצים, מושבים ומקומות עבודה ולארגן ערבי שירה. חלקם הדפיסו חוברות שירים וחלקם נהגו להקרין על מסך את השיקופיות שיצר בשבילם בנציון המיתולוגי, יזם שיצר אלפי שיקופיות לשירה בציבור.
הנה גבי ברלין, מלך השירה בציבור של שנות ה-80:
https://youtu.be/BzMd62jTfxE
זו הייתה מלכת השירה בציבור, שרה'לה שרון:
https://youtu.be/wpC6B3cOkXY
ובשירה בציבור עלו מדי פעם סולנים להוביל את הציבור:
https://youtu.be/ailK3zkasrM
מיהם ציירי מודעות הסרטים ולמה הם נעלמים?
מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.
אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.
את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.
בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.
גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.
כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.
הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:
https://youtu.be/KDcakET4T10
אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:
https://youtu.be/CdWZZp7nLLc
סיפורו של עולם הולך ונעלם:
https://youtu.be/oZIqo0S-ANs
סטודיו של אמן מודעות ענק:
https://youtu.be/-fagPDuwxkQ
כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:
https://youtu.be/AyYknNBzp_4
כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:
https://youtu.be/_-eYbK47PDE
ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:
https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ
וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:
https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.
אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.
את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.
בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.
גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.
כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.
הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:
https://youtu.be/KDcakET4T10
אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:
https://youtu.be/CdWZZp7nLLc
סיפורו של עולם הולך ונעלם:
https://youtu.be/oZIqo0S-ANs
סטודיו של אמן מודעות ענק:
https://youtu.be/-fagPDuwxkQ
כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:
https://youtu.be/AyYknNBzp_4
כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:
https://youtu.be/_-eYbK47PDE
ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:
https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ
וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:
https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
איך מכינים סוכריות תרנגול על מקל?
סוכריות על מקל תרנגול היו פעם ממתק אהוב על ההורים שלכם. תשאלו אותם! - ואגב, אפילו הצורה של התרנגול לא מאד חשובה ואפשר להכין המון צורות לסוכריה וכולן יהיו מאד טעימות.
רוצים להפתיע את ההורים ולהכין להם סוכריות תרנגול כמו פעם?
הנה מתכון וידאו להכנת סוכריות תרנגול (עברית):
http://youtu.be/Q_sbvZuqVVY
סוכריות על מקל תרנגול היו פעם ממתק אהוב על ההורים שלכם. תשאלו אותם! - ואגב, אפילו הצורה של התרנגול לא מאד חשובה ואפשר להכין המון צורות לסוכריה וכולן יהיו מאד טעימות.
רוצים להפתיע את ההורים ולהכין להם סוכריות תרנגול כמו פעם?
הנה מתכון וידאו להכנת סוכריות תרנגול (עברית):
http://youtu.be/Q_sbvZuqVVY
מה היו תסכיתי הרדיו?
בעולם שלפני הטלוויזיה היה הרדיו המלך הבלתי מעורער של הבידור הביתי. בעולם כזה עוד לא היו סדרות טלוויזיה ותכניות ריאליטי, אבל היו תסכיתים.
התסכית היה מחזה רדיופוני, מעין תאטרון קולי, שבו מחליפים צלילים וקולות את התמונות והסרט. בתסכית שמוקלט באולפן בקולות בלבד, הדמיון הוא שעובד והיכולת לחזות בו היא באמצעותו. השחקנים מקריינים את המחזה ואפקטים קוליים, צלילי רקע, מאפשרים לדמיין את מה שקורה בעלילה המקורינת.
במשך שנים רבות היו התסכיתים פופולאריים בעולם וגם בישראל. דור ההורים והוריהם גדלו על תסכיתי מתח, צחוק, תסכיתים לנוער ותסכיתים לילדים. בשעה היעודה היינו מתיישבים ליד הרדיו, התסכית היה מתחיל והדמיון נפתח.
לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, עם נצחונה הסופי של הטלוויזיה כאמצעי הבידור הביתי המוביל, הפסיקו להקליט ולהשמיע תסכיתים ברדיו. הם זכו אמנם לעדנה מסוימת באינטרנט של השנים האחרונות, כפודקאסטים הניתנים להורדה ולהאזנה בנגנים ניידים וסלולאריים, אך לעת עתה נראה שימי התהילה של התסכית הסתיימו.
הנה סיפורם של תסכיתי הרדיו בישראל:
http://youtu.be/Sdh9mplwrvA?t=1m5s
שחזור של תסכית מפעם:
http://youtu.be/-F7Jg996vbs
האות המוסיקלי לתכנית הילדים של קול ישראל:
http://youtu.be/sP-3rqUG5yk
וגם זה:
http://youtu.be/-fLC1w3bInQ
בעולם שלפני הטלוויזיה היה הרדיו המלך הבלתי מעורער של הבידור הביתי. בעולם כזה עוד לא היו סדרות טלוויזיה ותכניות ריאליטי, אבל היו תסכיתים.
התסכית היה מחזה רדיופוני, מעין תאטרון קולי, שבו מחליפים צלילים וקולות את התמונות והסרט. בתסכית שמוקלט באולפן בקולות בלבד, הדמיון הוא שעובד והיכולת לחזות בו היא באמצעותו. השחקנים מקריינים את המחזה ואפקטים קוליים, צלילי רקע, מאפשרים לדמיין את מה שקורה בעלילה המקורינת.
במשך שנים רבות היו התסכיתים פופולאריים בעולם וגם בישראל. דור ההורים והוריהם גדלו על תסכיתי מתח, צחוק, תסכיתים לנוער ותסכיתים לילדים. בשעה היעודה היינו מתיישבים ליד הרדיו, התסכית היה מתחיל והדמיון נפתח.
לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, עם נצחונה הסופי של הטלוויזיה כאמצעי הבידור הביתי המוביל, הפסיקו להקליט ולהשמיע תסכיתים ברדיו. הם זכו אמנם לעדנה מסוימת באינטרנט של השנים האחרונות, כפודקאסטים הניתנים להורדה ולהאזנה בנגנים ניידים וסלולאריים, אך לעת עתה נראה שימי התהילה של התסכית הסתיימו.
הנה סיפורם של תסכיתי הרדיו בישראל:
http://youtu.be/Sdh9mplwrvA?t=1m5s
שחזור של תסכית מפעם:
http://youtu.be/-F7Jg996vbs
האות המוסיקלי לתכנית הילדים של קול ישראל:
http://youtu.be/sP-3rqUG5yk
וגם זה:
http://youtu.be/-fLC1w3bInQ
מה היה הסיפולוקס?
סיפולוקס היה בקבוק מתכת שאיפשר הכנה ביתית של מי סודה, לשתייה ולהכנת משקאות מוגזים. הסיפולוקס היה המתקן הראשון שאיפשר להכין מי סודה בבית. קנייה של בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס והחלפתם משהתרוקנו, איפשרו לחובבי הסודה להכינו בעצמם.
הסיפולוקס היה מתקן אהוב מאד בארץ ורבים קיבלו אותו כמתנת חתונה. רבים עוד יותר קיבלו כמה סיפולוקסים בחתונתם... בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נפגעו כמה אנשים מפיצוץ של סיפולוקס, אולם עם הזמן השתפרה איכות המכשיר ובטיחותו. לבסוף נעלמו הסיפולוקסים, כשיצאו לשוק מתקנים משוכללים וחדישים יותר.
כך מכינים סודה בסיפולוקס של פעם:
https://youtu.be/_fROp7BRmU4
המקביל הבריטי של הסיפולוקס:
http://youtu.be/lbuCVAHNR1E
ומוצר מודרני מקביל לו ומאפשר סודה ביתית:
http://youtu.be/kzPSWsDlKtk
סיפולוקס היה בקבוק מתכת שאיפשר הכנה ביתית של מי סודה, לשתייה ולהכנת משקאות מוגזים. הסיפולוקס היה המתקן הראשון שאיפשר להכין מי סודה בבית. קנייה של בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס והחלפתם משהתרוקנו, איפשרו לחובבי הסודה להכינו בעצמם.
הסיפולוקס היה מתקן אהוב מאד בארץ ורבים קיבלו אותו כמתנת חתונה. רבים עוד יותר קיבלו כמה סיפולוקסים בחתונתם... בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נפגעו כמה אנשים מפיצוץ של סיפולוקס, אולם עם הזמן השתפרה איכות המכשיר ובטיחותו. לבסוף נעלמו הסיפולוקסים, כשיצאו לשוק מתקנים משוכללים וחדישים יותר.
כך מכינים סודה בסיפולוקס של פעם:
https://youtu.be/_fROp7BRmU4
המקביל הבריטי של הסיפולוקס:
http://youtu.be/lbuCVAHNR1E
ומוצר מודרני מקביל לו ומאפשר סודה ביתית:
http://youtu.be/kzPSWsDlKtk
מה זה רטרו?
רטרו הוא משהו חדש שמעוצב כמו ישן. המושג "רטרו" מופיע בעיצוב, באופנה, תרבות, אמנות, מוסיקה פופולארית ועוד. הוא בא ככל הנראה מתחום האופנה, בה מתייחסים לאופנת רטרו בהקשר של ביגוד חדש שמחקה סגנון אופנה מפעם.
בניגוד לוינטג', שהוא ישן ממש, רטרו הוא חדש בסגנון ישן כלשהו. כך ישנם למשל כלי רכב בסגנון רטרו, שמשחזרים דגמים ישנים אך בטכנולוגיה של היום. או רהיטים מודרניים שמעוצבים כמו פעם, צבעוניים כמו בשנות ה-70 או קלאסיים כמו בשנות ה-30 וכדומה.
המושג בא מלטינית, שבה "רטרו" (retro) פירושו "אחורה" או "בתקופה האחרונה".
הנה למשל סקירה על אופנועי רטרו (עברית):
https://youtu.be/0jmE8GJH4G0
שפופרת טלפון רטרו בסגנון של פעם:
http://youtu.be/WX7gN7gIhP4?t=5s
גופנים וכיתובים בסגנון של פעם:
http://youtu.be/dSqfyN3QmPw
ואופני רטרו שנקראים בטעות אופני וינטג', על אף שהם חדשים לגמרי ורק מעוצבים כמו פעם:
http://youtu.be/kfws7XhaLzI
רטרו הוא משהו חדש שמעוצב כמו ישן. המושג "רטרו" מופיע בעיצוב, באופנה, תרבות, אמנות, מוסיקה פופולארית ועוד. הוא בא ככל הנראה מתחום האופנה, בה מתייחסים לאופנת רטרו בהקשר של ביגוד חדש שמחקה סגנון אופנה מפעם.
בניגוד לוינטג', שהוא ישן ממש, רטרו הוא חדש בסגנון ישן כלשהו. כך ישנם למשל כלי רכב בסגנון רטרו, שמשחזרים דגמים ישנים אך בטכנולוגיה של היום. או רהיטים מודרניים שמעוצבים כמו פעם, צבעוניים כמו בשנות ה-70 או קלאסיים כמו בשנות ה-30 וכדומה.
המושג בא מלטינית, שבה "רטרו" (retro) פירושו "אחורה" או "בתקופה האחרונה".
הנה למשל סקירה על אופנועי רטרו (עברית):
https://youtu.be/0jmE8GJH4G0
שפופרת טלפון רטרו בסגנון של פעם:
http://youtu.be/WX7gN7gIhP4?t=5s
גופנים וכיתובים בסגנון של פעם:
http://youtu.be/dSqfyN3QmPw
ואופני רטרו שנקראים בטעות אופני וינטג', על אף שהם חדשים לגמרי ורק מעוצבים כמו פעם:
http://youtu.be/kfws7XhaLzI
מתי שיחקו בגוגואים?
בשנים של ישראל הקטנה, גוֹגוֹאִים (Apricot Stones) היו משחק מושלם. כסף היה בצמצום. ה"בלורות", כלומר הגולות, עלו כסף. בהמשך גם ימציאו את ה"קלפים" (במלעיל), אותם שואבי כסף שגרמו לילדים לבקש כסף מההורים, כדי לקנותם במכולת במעטפות קטנות.
בירושלים קראו להם אג'ואים, ברחובות - עג'מים והיו שכינו אותם עג'וקים, אבל הכינוי גוגואים הכי נשאר.
הם היו זמינים, מי לא אוכל "מישמישים" (שמו בערבית של פרי עץ המישמש). הגוגואים היו זולים, כי לא שילמו עליהם מעבר למחיר הפרי. הם היו נקיים, כי זה הגלעין שהכי קל להפרידו נקי משאריות הפרי. הם גם היו קטנים יחסית, לא תפסו הרבה מקום או משקל בילקוט, לא היו מסוכנים והכי חשוב - הם הובילו למשחקים כיפיים במיוחד ואפשרו ל"אלופים" לצבור אותם בכמויות ולהפוך למלכי השכונה.
המשחקים? - היו המון. הכי זכורים הם משחקי הבור, בהם ניסו הילדים להרוויח גוגואים. במשחק הקופה למשל כל ילד בתורו הטיח גוגו בבור וניסה שהוא ייצא החוצה. אם נכשל, הפסיד את הגוגו, שנשאר בבור, כלומר בקופה. הצליח? - הרוויח. כל הגוגואים שהצטברו בבור הם שלו.
היו שהתחרו בזריקה לבור והראשון שקלע לבור זכה בכל הגוגואים שזרקו לפניו אלה שלא קלעו.
אבל חוץ ממשחקי הבור המוכרים היה מגוון רחב של משחקים נוספים בגוגואים. מי קרוב לקיר למשל, בו הטילו אותם כמו גולות ומי שהטיל את הגוגו שלו הכי קרוב לקיר, זכה בגוגואים של כל האחרים. המשחק ההפוך היה מי הכי רחוק ובו הטילו את הגוגו אל הקיר והמנצח היה מי שהגוגו שלו נפל הכי רחוק מהקיר.
בהמשך יוולדו משחקי קליעה מתקדמים לגוגואים. כדי לשחק בהם ילדים נהגו לחורר חורים בגדלים שונים בקופסת קרטון. ליד כל חור רשמו את מספר הגוגואים שיקבל מי שיקלע עם הגוגו שלו לתוך החור.
הנה המשחק בגוגואים (עברית):
https://youtu.be/2b_kg9nXHQY
זכרונות מהגוגואים של פעם (עברית):
https://youtu.be/iam6fnFRTJo
גוגואים או "Apricot Stone" היה השיר של ארמניה לאירוויזיון שבו הוא נזכרת במשחק הילדות האהוב:
https://youtu.be/dPb9vCbJC2w
בשנים של ישראל הקטנה, גוֹגוֹאִים (Apricot Stones) היו משחק מושלם. כסף היה בצמצום. ה"בלורות", כלומר הגולות, עלו כסף. בהמשך גם ימציאו את ה"קלפים" (במלעיל), אותם שואבי כסף שגרמו לילדים לבקש כסף מההורים, כדי לקנותם במכולת במעטפות קטנות.
בירושלים קראו להם אג'ואים, ברחובות - עג'מים והיו שכינו אותם עג'וקים, אבל הכינוי גוגואים הכי נשאר.
הם היו זמינים, מי לא אוכל "מישמישים" (שמו בערבית של פרי עץ המישמש). הגוגואים היו זולים, כי לא שילמו עליהם מעבר למחיר הפרי. הם היו נקיים, כי זה הגלעין שהכי קל להפרידו נקי משאריות הפרי. הם גם היו קטנים יחסית, לא תפסו הרבה מקום או משקל בילקוט, לא היו מסוכנים והכי חשוב - הם הובילו למשחקים כיפיים במיוחד ואפשרו ל"אלופים" לצבור אותם בכמויות ולהפוך למלכי השכונה.
המשחקים? - היו המון. הכי זכורים הם משחקי הבור, בהם ניסו הילדים להרוויח גוגואים. במשחק הקופה למשל כל ילד בתורו הטיח גוגו בבור וניסה שהוא ייצא החוצה. אם נכשל, הפסיד את הגוגו, שנשאר בבור, כלומר בקופה. הצליח? - הרוויח. כל הגוגואים שהצטברו בבור הם שלו.
היו שהתחרו בזריקה לבור והראשון שקלע לבור זכה בכל הגוגואים שזרקו לפניו אלה שלא קלעו.
אבל חוץ ממשחקי הבור המוכרים היה מגוון רחב של משחקים נוספים בגוגואים. מי קרוב לקיר למשל, בו הטילו אותם כמו גולות ומי שהטיל את הגוגו שלו הכי קרוב לקיר, זכה בגוגואים של כל האחרים. המשחק ההפוך היה מי הכי רחוק ובו הטילו את הגוגו אל הקיר והמנצח היה מי שהגוגו שלו נפל הכי רחוק מהקיר.
בהמשך יוולדו משחקי קליעה מתקדמים לגוגואים. כדי לשחק בהם ילדים נהגו לחורר חורים בגדלים שונים בקופסת קרטון. ליד כל חור רשמו את מספר הגוגואים שיקבל מי שיקלע עם הגוגו שלו לתוך החור.
הנה המשחק בגוגואים (עברית):
https://youtu.be/2b_kg9nXHQY
זכרונות מהגוגואים של פעם (עברית):
https://youtu.be/iam6fnFRTJo
גוגואים או "Apricot Stone" היה השיר של ארמניה לאירוויזיון שבו הוא נזכרת במשחק הילדות האהוב:
https://youtu.be/dPb9vCbJC2w
