» «
נוסטלגיה
מהי נוסטלגיה ומדוע נחשבה פעם מחלה?


רבים מגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות עבר - ללא הכאב", מה שהופך אותה, למעשה, לזיכרונות מעבר אידאלי.

הנוסטלגיה היא אכן געגועים למה שהיה והתרפקות על עבר שאינו קיים, תוך אידיאליזציה והשמטת החלקים הלא נעימים בעבר הזה. כשפרצו קבוצות הפייסבוק לחיינו נולדו לא מעט קבוצות שהוקדשו לזיכרונות ילדות מיישובים שונים. במשך כמה שבועות הפעילות בהן התפוצצה, עד שהטרנד חלף. יש לאנשים נוסטלגיה משותפת.

בין אם הזיכרונות הללו הם אישיים ובין אם קולקטיביים, של קבוצה או חברה שלמה, הנוסטלגיה מהווה סוג של תגובה לפגמים של ההווה ולחוסר היציבות שלו.

ההתחלה של המושג הייתה דווקא שלילית. בלטינית נוסטלגיה פירושה "מבט לאחור בכאב". למעשה, מורכב המונח משתי מילים ביוונית:" נוסטוס" שמשמעותה "שיבה הביתה" ו"אלגוס", שפירושה כאב. ודאי משום כך היא נחשבה בעבר למחלה או הפרעה.

טבע את המושג "נוסטלגיה" במאה ה-17 רופא שווייצרי בשם יוהנס הופר. הוא תיאר בעזרתו תופעה רפואית שגילה אצל חיילים מצבא שווייץ ששירתו בשדה קרב הרחק מביתם. את הנוסטלגיה הגדיר אז הופר כמחלה, שהסימפטום העיקרי בה הוא תשוקתו של אדם לחזור למולדת שלו.

באותה תקופה הנוסטלגיה לא נתפסת כגעגוע לדברים שכבר אינם קיימים, אלא לבית הממשי של אדם. היא הכאב הקשור ברצון לחזור הביתה.

במהלך המאה ה-19 משמעות המושג השתנתה וכיום הנוסטלגיה לא נחשבת עוד כמחלה ואולי אף להיפך - יש העושים בה שימוש מעניין ודי מוצלח ככלי טיפולי, להתמודדות עם המציאות ואפילו לשיפורה.

בימינו הנוסטלגיה קשורה בדרך כלל לזיכרונות ילדות ולזכרונות עבר נעימות ומעוררות געגועים. לא פעם מסתתרת בחוויית הנוסטלגיה תחושה חמצמצה, תחושה של משהו שהשתבש מאז תקופת הילדות וצורך או געגוע לחזור ולהתחיל משם מחדש.

הזיכרון ההפכפך מסנן בנוסטלגיה את הזיכרונות הפחות נעימים ובו בזמן מחבר דווקא את הזיכרונות הטובים לזיכרון אידיאלי, לרוב מוגזם ומלא במשאלות לב. העבר הנתפס כנהדר מגן על האדם הנוסטלגי מפני קשיי ההווה.

בתרבות התנחלה הנוסטלגיה לא פחות יפה. ממנה נובע עניין הרטרו, שמחזיר אותנו לאופנות ולסגנונות שהיו פופולריים בעבר "מתוק" כלשהו. ניתן לראותו במיוחד בתחומים כמו אופנה, מוסיקה, עיצוב וכדומה.

נוסטלגיה מסחרית היא תופעה מובנת שהתפתחה גם היא עם השנים. דומה שחברות מסחריות "מגעגעת" אותנו, כלומר מלמדות אותנו להתגעגע לדברים שלא שמנו לב שאיבדנו. פתאום מסתבר לנו שאנו מתגעגעים כי המניפולציה הפרסומית עוטפת אותם במוסיקה ואלמנטים רגשיים אפקטיביים.

צעירים רבים נותנים לנוסטלגיה לא פעם ביטוי מסקרן וייחודי. מדובר במתבגרים או בצעירים המשתמשים בנוסטלגיה כדי לייחד את עצמם מסביבתם העכשווית וה"רגילה". אצל רבים מהם דומה שהם מתגעגעים לעולם שלא חוו בעצמם, אלא קיבלו מהורים, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים.

זו תופעה של "געגועים מיד שנייה". בעקבות המעורבות הרגשית שלהם, הופך העבר הקסום והלא מוכר אצל אותם צעירים להוויה עוטפת וחיה. הם מייחדים את עצמם במראה שלהם, בדעות והערכים שהם מציגים, בתחומי העניין ולא פעם בעשייה שמחברת אותם לעולם הישן וה"מושלם" של פעם.

אצל מבוגרים יותר זה קיבל את הכינוי "נוסטלגיית כורסה" - געגוע לעולם שבעברנו האישי לא חווינו. מסתבר שאם זה לא מתפתח מעצמו, יש מי שיעשה זאת בשבילנו.


הנה הנוסטלגיה וההתרגשות שלנו מזיכרונות העבר (מתורגם):

https://youtu.be/WiTgn5QH_HU


פעמים רבות הנוסטלגיה מתחברת לחפצים דווקא:

https://youtu.be/S1-pAJ8JqMQ


הטכנולוגיה המודרנית מציעה לא פעם פתרונות לשימור העבר (עברית):

https://youtu.be/22NqQFks6hc


והנה שיר שמדגים את אותה נוסטלגיה מתוקה (עברית):

https://youtu.be/bfer3NhVQ5A
דרייב אין
מהו או מה היה הדרייב אין?



דרייב אין, באנגלית Drive-in, הוא בית קולנוע שנמצא בחוץ, באוויר הפתוח. הדרייב-אין בנוי ממגרש חניה לכלי רכב (בו יושבים הצופים במכוניות שלהם) כשיש בו גם תא הקרנה המקרין את הסרט על מסך קולנוע גדול מאד שניצב ממול.

הדרייב-אין הראשון נולד בניו ג'רסי ב-1933, ביוזמתו של ריצ'ארד הולינגשד, אמריקאי שהחליט להקים בחצר ביתו הגדולה "בית קולנוע למכוניות". הוא הציב אז מקרן סרטים על גג הרכב שלו, חיבר מרקע בין שני עצים גדולים ופירסם שהוא מקרין סרטים אילמים ובהמשך גם סרטים מדברים. ההצלחה הייתה מיידית.

גם בשיא השפל הכלכלי בארצות הברית זכה הקולנוע הזה להצלחה גדולה ובתוך 20 שנה היו בארה"ב לבדה 4000 דרייב-אינים כאלה.

אחת הסיבות לפופולריות העצומה של הדרייבי אינים בארה"ב, בשנות ה-50 וה-60 הייתה נעוצה בכך שהמחיר של סרט היה זול ושניתן היה להביא אוכל מהבית או מרשת מזון מהיר זולה, במקום המחירים היקרים של קולנוע רגיל.

בארה"ב ממשיכים עדיין לפעול כמה מאות דרייב-אינים ובשנים האחרונות הם מתחילים אף להיות פופולאריים מחדש. בישראל היה "דרייב אין" אחד שפעל בשיטה זו ונקרא גם "דרייב אין". הוא נסגר בשנת 2000.


הדרייב אין מהאוויר:

https://youtu.be/CWgpHDkceZk


השיר לסנדי בדרייב-אין מהסרט "גריז":

https://youtu.be/NyLKjp-xDWw


הנה סרטון על דרייב אין:

http://youtu.be/DRfgolxV6CY


זכרונות ותמונות מהדרייב-אינז של פעם:

https://youtu.be/z0dtrj1PsbI


וסרט תיעודי על תולדות הדרייב אין באמריקה:

https://youtu.be/GfnTStV-gcQ?long=yes
מצלמות
איך צילמו פעם תמונות?



אצל ההורים שלנו הצילום לא היה כמו היום. הוא לא היה דיגיטלי ואי אפשר היה מיד להשתמש בתמונות, להעלות למחשב, לעשות שינויים ותיקונים לתמונה בעזרת תוכנות ועוד.

התמונות אז צולמו ונאגרו במצלמה על גבי פילם (Film). זה היה מעין סרט ששמר את כל התמונות עליו. כשנגמר הפילם היו לוקחים אותו לפיתוח במעבדה. המעבדה פיתחה את התמונות ורק אז היה הצלם רואה אותן לראשונה.


הנה סרטון על המצלמות של פעם:

http://youtu.be/sSrAgJ17nyI


"קודאכרום" היה סרט הצילום הצבעוני הראשון, שיצא בשנת 1935 על ידי חברת קודאק:

https://youtu.be/nnHpdSEjfkI


פרסומת לקודאכרום בצרפתית:

https://youtu.be/HIVwUWeOMKc


וגם היום ניתן להרכיב מצלמת פילם בעצמכם (עברית):

https://youtu.be/nClx_Kgxdns?t=19m16s&end=22m43s
רכבת חשמלית
מהי הרכבת החשמלית?



במשך שנים רבות רכבת חשמלית הייתה מהצעצועים הנחשקים ביותר שילד יכול היה לרצות. הרכבת החשמלית היא דגם של רכבת אמיתית והוא בנוי על פסי רכבת ונוסע ממש כמו הדבר האמיתי.

רכבות חשמליות משוכללות ויקרות יותר בנויות עם הרבה יותר מרכיבים, שמחקים את כל המתקנים, המבנים והאמצעים שיש במסילת רכבת אמיתית.


הנה המודל הגדול בעולם של רכבת חשמלית:

https://youtu.be/2mNhxi_D5kE


רכבת חשמלית בשולחן קפה:

http://youtu.be/kqRWwa1aC3w


סרטון מתוך תערוכת רכבות חשמליות:

http://youtu.be/-FJ-f8kQgNw


וכך מקימים את התערוכה:

http://youtu.be/FClJBlnpogU

נוסטלגיה

אבקת זיפ
מה הייתה אבקת זיפ?



אי שם בשנות ה-80 היה המשקה הלוהט ביותר מים שעורבבו עם אבקה "בטעם תפוזים" או בטעמי פירות, שכל קשר בינם לבין הפרי היה כמובן מקרי.

קראו לו זיפ, מפני שההכנה שלו הייתה מהירה. פשוט נוטלים מהאבקה הצבעונית, בעזרת כפית המדידה מהפלסטיק שהייתה בתוך הקופסה, מכניסים לכוס של מים קרים ומערבבים...

הזיפ הומצא על ידי חוקרי חברת המזון ג'נרל פודס. במשך שנים הם ניסו לפתח תחליף אבקתי למיץ התפוזים הטרי. הכישלון היה מוחלט והטעם של כל מה שרקחו היה מר וממש לא טעים. הם הצליחו לעשות זאת, רק משהחליטו לוותר על המינרלים והוויטמינים הבריאים שבמיץ התפוזים ולייצר פשוט משקה עם טעם טוב.

לא צריך כמובן להיסחף. הטעם של משקה ה"זיפ" היה סביר, הבריאות לא משהו כנראה, כי מרוב צבעי מאכל מסרטנים וכימיקלים לא ראו שם את הפרי או בדל של משהו שמזכיר דבר טבעי. עם הזמן המשקה הכימי הזה הלך ונעלם, בין השאר לטובת משקאות הנקטר שהלכו ותפסו פופולאריות, גם אם היו עמוסי סוכר ולא הרבה יותר בריאים ממנו.

הליצנים אמרו אז שלא סתם נמכר משקה ה"זיפ" בקופסת פח כי זה מה שהוא שווה. אחרים כינו אותו "אבקת סרטן", אבל השגעון היה מוחלט. בשיא ההצלחה, בשנות ה-80, נמכרו בארץ מעל 1200 טונות של אבקת משקה ה"זיפ" בשנה ולהנאת החיילים, אפילו למנות הקרב בצה"ל הכניסו אותו...

משקה ה"זיפ" נמכר בטעמים כמו תפוזים, אשכוליות, מנגו, לימונים, תפוחים ואיך לא -פטל. אבל זיפ התפוזים היה הפופולארי ביותר והבדחנים היו אומרים שהוא קוטל חרקים מצוין...


הנה פרסומת מיתולוגית למשקה, ששאלה "איזה זיפ שותים היום":

https://youtu.be/nRMiLtyBil4
שירה בציבור
מה הקסם של השירה בציבור?



שירה בציבור עדיין פופולארית בישראל, אך לעיתים נראה שימי השיא שלה הם בעבר. תכניות השירה בציבור שודרו בטלוויזיה וזכו לצפייה עצומה. מלכי השירה בציבור קיימו ערבי ענק שבהם התכנסו מאות אנשים לשירה משותפת, מעין מקהלה עממית ששרה בגרון ניחר ובהתלהבות אין קץ. קצת קשה לצעירים של היום, בעידן חדרי הקריוקי והיוטיוב המתנגן מהסמארטפון האישי, לדמיין את החוויה הזו כפעילות מגניבה, אבל פעם נהג רוב הציבור הישראלי לשיר כך.

במהלך השנים היו כוהני שירה בציבור כמו אפי נצר, גבי ברלין ושרה'לה שרון, שזכו להצלחה גדולה. הם נהגו לעבור בקיבוצים, מושבים ומקומות עבודה ולארגן ערבי שירה. חלקם הדפיסו חוברות שירים וחלקם נהגו להקרין על מסך את השיקופיות שיצר בשבילם בנציון המיתולוגי, יזם שיצר אלפי שיקופיות לשירה בציבור.


הנה גבי ברלין, מלך השירה בציבור של שנות ה-80:

https://youtu.be/BzMd62jTfxE


זו הייתה מלכת השירה בציבור, שרה'לה שרון:

https://youtu.be/wpC6B3cOkXY


ובשירה בציבור עלו מדי פעם סולנים להוביל את הציבור:

https://youtu.be/ailK3zkasrM
קלפי חבורת הזבל
מה היה השגעון של חבורת הזבל?



מי שגדלו בשנות השמונים ודאי זוכרים אותם, אולי לטובה ואולי במרחק הזמן ואחרי שהם עצמם הפכו להורים - קצת פחות. בעידן שלפני הולדת הפוליטיקלי קורקט, הם הציעו שילוב מנצח של יצורים מצוירים, כינויים מעליבים, מעשים מגעילים עד מקפיאי-דם ובקיצור - מה שילדים אוהבים...

כך או כך, היו זמנים שבהם הדבר הכי חם בעולם הילדים היה אוסף של דמויות משונות שנקראו "חבורת הזבל" (Garbage pail kids). כל כמה כאלה נמכרו במעטפת קלפים שעלתה חצי שקל והילדים עמדו בתור לצרוך אותן.

"חבורת הזבל" נולדה ופותחה בארצות הברית, בידי שני אמנים, מארק ניוגאדן וארט שפיגלמן. הראשון פחות מפורסם אבל השני נודע בעולם כמאייר מופלא שזכה, בלי קשר לחבורת הזבל, בפרס הפוליצר - על קומיקס השואה שלו "מאוס" .

לארץ הגיע שגעון "חבורת הזבל" ב-1987, כשיצא לראשונה אלבום המגעילים שלהם. אליו אספו אז הילדים את הקלפים-מדבקות שקנו או החליפו זה עם זה, במה שהפך לספורט לאומי של מחליפי יצורים הזויים, לא צפויים, משעשעים, ממש לא בנאליים ועם ארומה חתרנית משהו או לפחות סאטירית.

בישראל הם נחשבו הלהיט הכי גדול בתחום משחקי הילדים אי-פעם. הפסיכולוגים ידעו אז להסביר שהקלפים הללו מרגיעים את הילדים ואף מקלים על סיוטי הלילה שלהם. הם כנראה צדקו, כי רמת הגועל והדחייה של חלקי גוף כרותים, נזלת מתפרצת, קיא מבודל, התפוצצות גופות ושאר איברים ונוזלי גוף ועד מרחצי דמים ועצמות שבורות, לא הרתיעו אפילו ילד אחד. כולם היו שם - קונים, צוחקים, קונים ומחליפים.

החלפת הקלפים הגיעה למימדים מפלצתיים. כמו כל סדרת קלפים מסוגה, גם "חבורת הזבל" טיפחה אספנות כפייתית אצל חובביה והורים נאלצו לממן כמות אדירה של מעטפות, עם "דמויות שכבר יש לי"...

בין הדמויות המיתולוגיות ותפוחות הלחיים של "חבורת הזבל" היו יצורים מצויירים כמו "צחי פחי", "מוצי פיצוצי", "שרגא גע גע", "גל עצמות", "רון מצא מטמון" (כשהמטמון נמצא, הו הגועל, באפו שלו) וכמובן "צחי מגולחי".

אי שם בשלהי שנות ה-80 הקלפים של סדרת "חבורת הזבל" נעלמו. הם חזרו אמנם, חלקם בסדרות עם שמות מעוותים לא פחות, כמו "פסיכי בריבוע", "חבורת המוטרפים" ו"בית ספר למופרעים", אבל ההצלחה העצומה של אותה סדרה ראשונה ופורצת-דרך לא חזרה.

בארצות הברית קלפי חבורת הזבל קיימים עד היום. בארץ הם הפכו לזיכרון, לא ממש מתוק אבל כזה שניתן לחייך כשנתקלים או נזכרים באחת הדמויות השונות שכיכבו בהם.


הנה קלפי חבורת הזבל:

https://youtu.be/2UI1tYEn3UY?t=102


חברי החבורה של הזבל:

https://youtu.be/d8rbTJ2LApk


אספנים מפעם מתרפקים על האוסף שלהם:

https://youtu.be/ri8lGuBDb8Y


הבה נקדיש זמן לנוסטלגיה של חבורת הזבל (עברית):

https://youtu.be/e5ALhDxMk-w?long=yes
תקליטים
מה שווה כל כך בתקליטי ויניל?



לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב. גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.

ודפי המילים, הו דפי המילים, גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים.

אבל הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר, המושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ. חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שעדיין עובדים מצויין או מחדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות והולכות אף וכדלות בשנים האחרונות.


הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:

http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10


קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":

https://youtu.be/WR4QKAib3sM


וכך מגיע סופו של האלבום:

https://youtu.be/pREu6urcI8k


גולות
איך שיחקו פעם בג'ולים ובגולות?



חלבית, פושטית, ברזלית, בומבילה או רגילה - הן דורגו ומויינו במשך שעות ושיחקנו עליהן בלי הפסקה. גולות (Marbles), גולים או ג'ולים היו הרכוש הכי חשוב של הילדים של פעם וההוכחה הטובה ביותר שאתה טוב הייתה כשזכית בהן במשחק.

הגולות, אולי משחק השכונה האהוב של שנות ה-60 בישראל. בכל מקום הן נקראו אחרת. בירושלים הן נקראו ג'ולות, בחיפה - בָּלוֹרוֹת, בתל אביב - בנדורות או ג'ולות ובשאר הארץ ג'ולים או ראסיות.

קנו אותן אז בקיוסק או במכולת אבל הכי כיף היה להרוויח אותן לילדים אחרים במשחק. המשחק הפופולרי היה לקלוע באמצעות הגולה שלך בגולות של המתחרים. כמעט כל ילד אז נהג לומר על גולה כלשהי שהיא ה"צלפית" - זו שבאמצעותה הוא מצליח לקלוע בגולות אחרות ולזכות בהן.


הנה אחד ממשחקי הגולות - לאו דווקא המובהק שבהם:

https://youtu.be/cz11VO1RclU?t=1m07s


והסרט "שקית של גולות" שמספר על ילדים ששורדים בשואה:

https://youtu.be/v5q7BvkCrac
מיהם ציירי מודעות הסרטים ולמה הם נעלמים?



מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.

אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.

את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.

בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.

גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.

כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.


הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:

https://youtu.be/KDcakET4T10


אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:

https://youtu.be/CdWZZp7nLLc


סיפורו של עולם הולך ונעלם:

https://youtu.be/oZIqo0S-ANs


סטודיו של אמן מודעות ענק:

https://youtu.be/-fagPDuwxkQ


כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:

https://youtu.be/AyYknNBzp_4


כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:

https://youtu.be/_-eYbK47PDE


ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:

https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ


וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:

https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
מה היו תסכיתי הרדיו?



בעולם שלפני הטלוויזיה היה הרדיו המלך הבלתי מעורער של הבידור הביתי. בעולם כזה עוד לא היו סדרות טלוויזיה ותכניות ריאליטי, אבל היו תסכיתים.

התסכית היה מחזה רדיופוני, מעין תאטרון קולי, שבו מחליפים צלילים וקולות את התמונות והסרט. בתסכית שמוקלט באולפן בקולות בלבד, הדמיון הוא שעובד והיכולת לחזות בו היא באמצעותו. השחקנים מקריינים את המחזה ואפקטים קוליים, צלילי רקע, מאפשרים לדמיין את מה שקורה בעלילה המקורינת.

במשך שנים רבות היו התסכיתים פופולאריים בעולם וגם בישראל. דור ההורים והוריהם גדלו על תסכיתי מתח, צחוק, תסכיתים לנוער ותסכיתים לילדים. בשעה היעודה היינו מתיישבים ליד הרדיו, התסכית היה מתחיל והדמיון נפתח.

לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, עם נצחונה הסופי של הטלוויזיה כאמצעי הבידור הביתי המוביל, הפסיקו להקליט ולהשמיע תסכיתים ברדיו. הם זכו אמנם לעדנה מסוימת באינטרנט של השנים האחרונות, כפודקאסטים הניתנים להורדה ולהאזנה בנגנים ניידים וסלולאריים, אך לעת עתה נראה שימי התהילה של התסכית הסתיימו.


הנה סיפורם של תסכיתי הרדיו בישראל:

http://youtu.be/Sdh9mplwrvA?t=1m5s


שחזור של תסכית מפעם:

http://youtu.be/-F7Jg996vbs


האות המוסיקלי לתכנית הילדים של קול ישראל:

http://youtu.be/sP-3rqUG5yk


וגם זה:

http://youtu.be/-fLC1w3bInQ
מהו סיפולוקס?



סיפולוקס היה בקבוק מתכת שאיפשר הכנה ביתית של מי סודה, לשתייה ולהכנת משקאות מוגזים. הסיפולוקס היה המתקן הראשון שאיפשר להכין מי סודה בבית. קנייה של בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס והחלפתם משהתרוקנו, איפשרו לחובבי הסודה להכינו בעצמם.

הסיפולוקס היה מתקן אהוב מאד בארץ ורבים קיבלו אותו כמתנת חתונה. רבים עוד יותר קיבלו כמה סיפולוקסים בחתונתם... בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נפגעו כמה אנשים מפיצוץ של סיפולוקס, אולם עם הזמן השתפרה איכות המכשיר ובטיחותו. לבסוף נעלמו הסיפולוקסים, כשיצאו לשוק מתקנים משוכללים וחדישים יותר.


כך מכינים סודה בסיפולוקס של פעם:

https://youtu.be/_fROp7BRmU4


המקביל הבריטי של הסיפולוקס:

http://youtu.be/lbuCVAHNR1E


מוצר מודרני מקביל לו ומאפשר סודה ביתית:

http://youtu.be/kzPSWsDlKtk
למה שימשו תקליטוני ה-45 או הסינגלים?



בשנים האחרונות חזר הסינגל להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר. כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.

בעבר היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.

התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.

בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.

לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.

גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.


הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:

https://youtu.be/bsrYwNAgvh8


תולדות הסינגל:

https://youtu.be/5ji0SgbERmE


שיר בצורת סינגל:

https://youtu.be/dmcXpGnBuLE


כך מקליטים היום שיר בבית:

https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
מה זה רטרו?



רטרו הוא משהו חדש שמעוצב כמו ישן. המושג "רטרו" מופיע בעיצוב, באופנה, תרבות, אמנות, מוסיקה פופולארית ועוד. הוא בא ככל הנראה מתחום האופנה, בה מתייחסים לאופנת רטרו בהקשר של ביגוד חדש שמחקה סגנון אופנה מפעם.

בניגוד לוינטג', שהוא ישן ממש, רטרו הוא חדש בסגנון ישן כלשהו. כך ישנם למשל כלי רכב בסגנון רטרו, שמשחזרים דגמים ישנים אך בטכנולוגיה של היום. או רהיטים מודרניים שמעוצבים כמו פעם, צבעוניים כמו בשנות ה-70 או קלאסיים כמו בשנות ה-30 וכדומה.

המושג בא מלטינית, שבה "רטרו" (retro) פירושו "אחורה" או "בתקופה האחרונה".


הנה שפופרת טלפון רטרו בסגנון של פעם:

http://youtu.be/WX7gN7gIhP4?t=5s


גופנים וכיתובים בסגנון של פעם:

http://youtu.be/dSqfyN3QmPw


ואופני רטרו שנקראים בטעות אופני וינטג', על אף שהם חדשים לגמרי ורק מעוצבים כמו פעם:

http://youtu.be/kfws7XhaLzI
מי היה כוכב הקולנוע הגדול של תקופת הסרט האילם?



צ'ארלי צ'פלין נחשב מגדולי שחקני הקולנוע ובמאי הקולנוע בכל הזמנים, אך הוא היה גם הכוכב הגדול של הקולנוע האילם. צ'פלין המציא את דמות "הנווד", דמות קולנועית מרתקת ואהובה שרבים בעולם רצו לראות כל סרט שבו היא משתתפת.

צ'ארלי צ'פלין היה גם מהכוכבים היחידים של הסרט האילם, שהצליחו לשמור על מעמדם גם בתקופת הסרט המדבר וליצור סרטים מדברים מצליחים ובעלי משמעות.


הנה צ'ארלי צ'פלין בכלוב האריה:

https://youtu.be/mpjEyBKSfJQ


קטע מסרט "הנער" של צ'ארלי צ'פלין, שבו הילד שלו שובר חלון ואז מופיע "במקרה" צ'ארלי הזגג בסביבה..

https://youtu.be/7K5mdTDFLZY


צ'ארלי העובד במפעל בסרט "זמנים מודרניים":

http://youtu.be/DfGs2Y5WJ14


בתוך גלגלי המכונה הגדולה:

https://youtu.be/ZdvEGPt4s0Y


ומה קורה כשהוא נבחר לנסות במפעל את "אוטומט המזון":

https://youtu.be/n_1apYo6-Ow


מתאגרף ב"אורות הכרך":

https://youtu.be/btLDdpf9YAE


ורואה את אהובתו, העיוורת שעכשיו רואה:

https://youtu.be/C_vqnySNhQ0


אוסף של "פספוסים" של צ'ארלי צ'אפלין מסרטיו השונים:

https://youtu.be/2A_xERLt-2U


וכתבת טלוויזיה על חייו שלא היו תמיד פשוטים (עברית):

https://youtu.be/CmAWhlEbQfE?long=yes
מה זה וינטג'?



וינטאג' הוא דבר ישן, מזמנים עברו. בניגוד לרטרו, שהוא חדש בסגנון ישן, וינטג' הוא ישן ממש, אם כי יש הרבה בלבול בתחום הזה והרבה נותנים כינוי שגוי לעסקים ולמוצרים שלהם. המושג "וינטאג'" מופיע בעיקר בתחום האופנה, אך הוא עבר גם לתחומים אחרים של עיצוב ומוצרים. וינטג' בעולם האופנה הוא איכותי, בזכות הדימוי של התיישנות שמוסיפה לו איכות - מושג שבא מעולם היין.

ואכן, המונח וינטג' (Vintage) בא מתחום היין (Vin או Wine). בעולם היין ישן הוא איכותי. ביין המושג וינטג' קשור לשנת הבציר של הענבים שמהם הכינו את היין. באופנה - לבגדים ישנים ואיכותיים. ואכן, בגדי וינטג' הם כמעט תמיד בגדים משומשים, יד שנייה.


הנה חיפושית וינטג' של פעם ליד דגם הרטרו החדש שלה:

http://youtu.be/H2bUm1T2DEs


רהיטי וינטג':

http://youtu.be/L2KpuHixoyo


אופנת וינטג' בסגנון שנות ה-20 עם שירה וריקודים בסגנון של אז:

http://youtu.be/5iabyEebfCc


ורהיטי וינטג' מדנמרק:

http://youtu.be/rk2H0VjqXaA
מהם משחקי הצלליות על הקיר?



כנראה שהשעשוע בצלליות נולד אי-שם בעידן הפרהיסטורי, בעידן המערות. מישהו בטח שם לב לפתע, שהצל שיוצרות ידיו על קיר המערה, לאורה של האש הבוערת, יוצר צורה של בעל חיים. כך זה הפך לשעשוע של יצירת חיות ודברים שונים על גבי הקיר - מעין "פנס קסם" קדום וראשוני.

ואכן, לפני שנים רבות, עוד לפני עידן הטלוויזיה והמחשב, כשהיה יורד הלילה והחשיכה היתה משתלטת, היו הילדים וההורים משחקים מול האור בלעשות צלליות על הקיר. משחקי הצלליות נעו בין חיקוי של חיות שונות באמצעות הצלליות ועד להצגות צלליות של סיפורים ידועים פחות או ידועים יותר. התחברות הייתה בין כולם, על הצלליות המדויקות, היצירתיות והמפתיעות ביותר.

נסו את זה בעצמכם. לשחק בצלליות זה לא כל כך קל כמו שזה נראה ודורש קצת אימון. כדאי לכם לנסות, כי זה כיף!


הנה מופע צלליות של חיות:

http://youtu.be/zxNgYaeWb1A?t=50s


ומופע צלליות ישראלי:

http://youtu.be/51B7gq7p5qU


מהו תיאטרון צלליות?



תיאטרון צלליות הוא מעין תיאטרון בובות, שבו הבובות מופיעות מאחורי מסך ואור שמאיר מאחריהן מטיל את הצללים שלהן על המסך שאותו רואים הצופים.

תיאטרוני צלליות מתקיימים זה אלפי שנים בתרבויות רבות. הוא שימש למופעי פולחן ולחיזור סיפורים שסופרו לאנשים ולילדים. מקורו של תאטרון הצלליות בארצות המזרח.


הנה אגדה יפאנית בתיאטרון צלליות לילדים:

http://youtu.be/idz2rq6fAws


והצגת צלליות המספרת את סיפור פנדורה:

http://youtu.be/Gy2JIZr4XGY
מהו הפטיפון?



הפָּטֵיפוֹן (Phonograph) הוא מכשיר שמנגן תקליטים, מעין דיסקים של פעם. בתקליטים היו חריצים שהמחט שהייתה מותקנת על ראש הפטיפון ניגנה מהם את המוסיקה שהוקלטה על התקליטים במפעל התקליטים. בכל פעם שהתקליט היה נשרט או ניזוק הוא היה מרעיש או ממש קופץ ואז היו שומעים שוב ושוב את אותו קטע..

הרבה אנשים שאהבו תקליטים מתגעגעים לרעש המיוחד שלהם ולצליל של המוסיקה מהתקליט. הם אומרים שהמוסיקה נשמעת הרבה פחות טוב בהקלטות הדיגיטליות של היום.

בשנים האחרונות יש עדנה לפטיפונים. במיוחד באירופה התקליטים חוזרים ונמכרים והרבה אנשים קונים שוב פטיפון ומאזינים בו לתקליטים חדשים וישנים גם יחד.


הנה תולדות הפטיפון:

https://youtu.be/3edSllehm78


כך שמו תקליט לנגינה בפטיפון:

http://youtu.be/IL4tWBj1JLk


ופטיפון של ימינו:

http://youtu.be/nC8EdW88xFE
למה שימש הדיסקט?



דיסקט (Floppy disk), או תקליטון, היה אמצעי לאחסון נתונים בצורת מידע דיגיטלי. במיוחד שימש הדיסקט, שבאנגלית נקרא פלופי דיסק, לגיבוי קבצי מחשב.

המידע בדיסקט נשמר על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי, שהייתה מצופה בשכבה של חומר שאותו ניתן למגנט. המגנטיות הייתה הפעולה שאפשרה את שמירת המידע עליו.

בתקליטונים החלו לעשות שימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר הם החליפו את השימוש בכרטיסי הניקוב, שעד אז שימשו לשמירת מידע ממוחשב. בשנות ה-80 וה-90 הם היו נפוצים מאוד ואפשרו את מהפכת המחשבים האישיים.

לאחר שנים של שימוש בדיסקטים גדולים, הציגה חברת סוני את הפלופי דיסק הקומפקטי בשנת 1981. בקןטר של 3.5 אינץ', הוא היה קטן ונוח יותר. עם הזמן הוא הלך והחליף את הדיסקטים השחורים והמוכרים בגודל ה-5.25 אינץ'. מטבע הדברים גם הוא הלך ונעלם, בסוף שנות ה-90, ככל שטכנולוגיות חדישות יותר, דוגמת הדיסקים לצריבה, הדיסק און קי, כונני הפלאש שנקראו גם כונני ה-USB, הלכו ודחקו את רגליו.

הקברן הרשמי של הדיסקט היה, אגב, סטיב ג'ובס. כשאפל בראשותו הוציאה את מחשב ה-iMac, הופתעו כולם לגלות שאין בו כונן דיסקטים. "אין צורך בו יותר" הפטיר ג'ובס ביובש והמשיך הלאה. המחשב החדש הפך להצלחה מסחררת וכמו שתמיד קרה כשהוא פרץ דרך, התעשייה הבינה בהמשך עד כמה ג'ובס צדק...

אגב, הדיסקטים היו פעם כל כך משמעותיים עד שהביטוי "להחליף דיסקט" הונצח בתרבות השיח בישראל. משמעותה הייתה להתעדכן, להבין שהשתנו דברים. וכך, פוליטיקאים מציעים לא פעם זה לזה "להחליף דיסקט", שפירושו לשנות את דרך המחשבה ולהבין שדברים השתנו...


הנה הדיסקט:

https://youtu.be/QqpR44hOD3U


הפלופי דיסק שיחליף אותו:

https://youtu.be/_Rc6i169FS0


ויש לא מעט שמתגעגעים אליהם:

https://youtu.be/z9tENHe19gk
מה היה מיוחד בקונסולת אטארי 2600?



בשנת 1977 פנתה חברת אטארי לדרך חדשה. החברה שנולדה ב-1972 בלוס אנג'לס, הייתה עד אז יצרנית ולמעשה חלוצת מכונות המשחק מסוג "וידאו-ארקייד". הללו הוצבו עד אז במועדונים, אולמות משחקים, פאבים ומסעדות והיא רצתה הביתה.

כך יצאה קונסולת המשחקים Atari 2600. זה היה הרגע שבו השתנה עולם משחקי המחשב לתמיד. הקונסולה הזו תשפיע על דור שלם של מתכנתים באופן כה עמוק, עד כדי כך שרבים מהם יעדיפו לא ללכת לעבוד בחברות המחשבים הגדולות והמשעממות והעדיפו לפתח כותרי משחק מגניבים במיוחד.

כך נולדו קלאסיקות כמו Asteroids, Pitfall, Frogger, Gravitar, Warlords, Pong ועוד.

חברת אטארי (Atari), מי שתהיה למפתחת הקונסולות הפופולריות ביותר בעשור הבא, הוציאה את קונסולת המשחקים המיתולוגית, כשהיא פועלת בצבע מלא ומתחברת לטלויזיה.

ביחד עם אטארי 2600 הולידה "אטארי" את קלטות המשחק, שנקראו קרטרידג'ים. הללו הכילו שבבים שעליהם נצרבו מראש המשחקים.

בחבילה הגיעו איתה גם ידיות ההיגוי הגדולות, בלעז ג'ויסטיקים, וגם פדלים מיוחדים לרגליים.

האטארי 2600 הייתה אז סמן טכנולוגיות המשחק של שנות ה-80 ורבים רואים בה את אחת משלושת הקונסולות הטובות בהיסטוריה.

האתר הארכיוני הכי מהנה ברשת, Archive.Org מריץ כיום על הדפדפן כמעט כל משחק שרץ אז על האטארי 2600 ועל קונסולות משחקים נוספות מאותה תקופה. אז הן היו פורצות דרך, כיום הן זכרונות תמימים ומתוקים של תקופה שבה משחקי המחשב היו אולי פשוטים אבל גם כיפיים ומהנים בפשטותם.


הנה תולדות קונסולת האטארי 2600:

https://youtu.be/W6mYFgjglpc


עוד מקונסולת המשחקים אטארי 2600:

https://youtu.be/6rjpoanlZ2A


פרסומת שלה משנות השמונים:

https://youtu.be/913xrM9FYpI


כל המשפחה שיחקה בקונסולות הללו:

https://youtu.be/YZD-siXEQ9w


עוד פרסומת שלה:

https://youtu.be/Ki6Obyo7cHo


ואספני משחקים של הקונסולה אטארי 2600 דנים בכובד ראש:

https://youtu.be/RoFIAsGSW_Q
מהו ארכיון המשחקים הישנים?
מה היה החידוש של הכל נשאר במשפחה?
איך היה אריק איינשטיין לגדול זמרי ישראל?
מה היה הראינוע?
מהו מאכל שערות הסבתא?


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.