מה היה מיוחד ברדיו של פעם?

ב-1941 יצא בניו יורק הרדיו הפטריוטי של חברת אמרסון. "רדיו פטריוטי" היה השם שנתן לו המעצב של מכשירי הרדיו הללו, נורמן דל גדס האוסטרי.

מכשיר הרדיו שעיצב גדס התבסס על שפופרות, מה שנקרא בשפה עממית אז "מנורות" וקדם לטכנולוגיית הטרנזיסטור שתשתלט על מוצרי האלקטרוניקה עשרים שנה אחר כך.

אבל המיוחד והפטריוטי במכשיר הזה לא הייתה האלקטרוניקה אלא העובדה שהיו לו דגמים בשלושה צבעים: אדום, לבן וכחול. אלו היו ימי מלחמת העולם השנייה והרדיו, לא במקרה, נמכר בצבעי הדגל האמריקאי.

פטריוטי או לא?

צבעי הדגל האמריקאי באו מכך שענני המלחמה שהשחירו באותם ימים את שמי אירופה החלו מאיימים יותר ויותר על אמריקה, שנדחפה על ידי בריטניה להצטרף ללוחמה בהיטלר ובחיילי הצבא הגרמני.

הרדיו הפטריוטי שווק ב-3 שילובי צבעים. צבעו הדומיננטי של דגם 400-1 היה צבע כחול, הלבן היה מדגם 400-2 והיו את המכשירים האדומים בדגם 400-3.

הרעיון של רדיו בצבעי הדגל היה תרגיל שיווקי, אבל גם נסיון לזקוף קומה במצב הרוח הלאומי שידע שזה רק עניין של זמן עד שצעיריו הלוחמים יצורפו למלחמה הנוראה מכולן.

במחיר של כ-$15 הסתבר שהיצרן גם תמחר את ה"פטריוטים" שלו בצורה הוגנת. משום כך יצא שדי מהר הפכו רוכשי מכשירי הרדיו הפטריוטי את המכשיר הצבעוני לרב-מכר. אמרסון, מנהל החברה ומייסדה, אמר אז "סטייל, תזמון ואקטואליה היו חשובים מאז ומתמיד בקרב מהנדסי רדיו".

גם בימינו מכשירי הרדיו הללו מוערכים ונדירים. מכשירי רדיו הקטלין הנדירים יחסית, ממותגים כיום בשוק האספנים כ"אמרסון 400 פטריוט" ושווים לא מעט.

הנה הרדיו הפטריוטי:

בלוז מהרדיו הפטריוטי עם תצוגה של מכשירים רבים מתקופתו:

ושיר של לאונרד כהן ממנו: