משחק המתאים לחג חנוכה:

חומרים: נרות חנוכה, חוט תפירה, בקבוקים או כוסות.

תחרות בין 2-4 ילדים, לכל ילד קושרים סביב מותניו חוט שבקצהו נר חנוכה (המופנה לכיוון הישבן).

הילדים מתחרים ביניהם מי ישחיל את הנר לבקבוק יותר מהר, ללא עזרת ידיים.

לילדים צעירים יותר ניתן לשים כוסות במקום בקבוקים.

בראש השנה ישנם כמה מנהגים מקובלים, כולל התקיעה בשופר, ביום הראשון של ראש השנה, תפילת "תשליך" מול הים או מקור מים, שבה מנערים את הכיסים כדי להשליך את החטאים.

יש בראש השנה כמה מנהגים לאכילה של מאכלים מסורתיים. הידוע שבהם הוא המנהג לאכול תפוח בדבש, לשנה מתוקה. נהוג לאכול גם ראש של דג או של כבש. המנהג הוא לשם התפילה "שנהיה לראש ולא לזנב".

גם גרגרי רימון נוהגים לאכול בראש השנה, בלוויית הברכה "שירבו זכויותינו כרימון". וגם תמר, שום, כרפס, שעועית, כרישה, דלעת ועוד.


הנה סימני ראש השנה (עברית):

https://youtu.be/ZtQxVREUq3M


הברכות עליהם (עברית):

https://youtu.be/T8tYgaJzqKc


שיחה קלה עם פעוטות על מנהגי החג (עברית):

http://youtu.be/HJPYPiNjxCs


מנהג התשליך (עברית):

https://youtu.be/bsjbUg80zTI


ותשליך של חרדים (עברית):

https://youtu.be/UH8DTxi1jOg


ופרק חינוכי על ראש השנה ושאר חגי תשרי (עברית):

http://youtu.be/N_3w-msRKYA?long=yes

חג שמחת תורה חל מיד עם תום שבעת ימי חג הסוכות. מציינים בו את סיום הקריאה התורה, לאחר שנה שלמה ואת תחילת הקריאה של התורה מחדש. זהו חג שמסמל את ההמשכיות של הקריאה בתורה והקשר של עם ישראל לתורתו.

5 חומשים לתורה ובכל אחד מחומשי תורה יש כמה פרשות. בכל שבת לאורך השנה קוראים את אחת הפרשות והיא מכונה פרשת השבוע. בתום שנה מסכמים המתפללים את כל הפרשות שבחומשי תורה.

בשמחת תורה קוראים את פרשת "וזאת הברכה" - הפרשה האחרונה שבתורה. מיד עם סיומה, עדיין בחג שמחת תורה, מתחילים המתפללים לקרוא מחדש את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת "בראשית".


הנה סרטון שמסביר על חג שמחת תורה (עברית):

http://youtu.be/wfjMwNPOqWU


ולגיל הרך - רינת ומימי מספרות על שמחת תורה (עברית):

http://youtu.be/SQkQfWs5GEA

יום העצמאות הוא חג יסוד מדינת ישראל,החג הלאומי של ישראל והיום שבו שמחים אזרחי ישראל על הגשמת חלום בן אלפיים שנה, לחזור ולחיות במדינה משלנו.

ביום העצמאות מתקיימים בכל שנה טקסים רבים ומגוונים, ביניהם טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, מטס יום העצמאות, פתיחת בית הנשיא לאזרחי המדינה וחגיגות ערב יום העצמאות, שמתקיימות בערים רבות בישראל.

יום העצמאות נחוג בתאריך ה' באייר, מיד אחרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ה' באייר הוא יום ההכרזה ההיסטורית על הקמת מדינת ישראל, בסיום המנדט הבריטי.

ביום ה' באייר תש"ח, ב-14 למאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית, החא מדינת ישראל. טקס ההכרזה נערך בבית דיזנגוף שבתל-אביב. משסיים בן גוריון לקרוא את "מגילת העצמאות", מסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוא חתם עליה ביחד עם חברי מועצת העם.

"מגילת העצמאות" כללה תיאור של תולדות העם היהודי והמאבק היהודי לחידוש החיים המדיניים שלנו, תוך ניסיונות בלתי פוסקים לקבל הכרה בין-לאומית בזכות זו. בן גוריון גם הכריז על העקרונות שינחו את מדינת ישראל.


הנה ריקודי יום העצמאות ברחובות הערים (עברית):

https://youtu.be/gGKfzB602jQ


זיקוקי דינור ביום העצמאות (עברית):

https://youtu.be/4uaNAiH1D1c


מטס יום העצמאות שמתקיים בכל שנה על ידי חיל האוויר (עברית):

https://youtu.be/AK6nv1ujhSw


חברות הטיס הישראליות (עברית):

https://youtu.be/61HmpJsK2CA


ובחיוך ומחשבה על יום העצמאות שלפני החורבן (עברית):

https://youtu.be/j6f1PVQyMCk

הוא המאכל היהודי עם יחסי הציבור הכי גרועים בעולם. חצי מאיתנו מתים עליו והחצי השני לא מסוגל לאכול אותו. והאמת - איך אפשר להתחבר לקציצה מתוקה, בגוון דהוי ספק אפור, שמעליה ניצבת פרוסת גזר עלובה ומעט ג'לי רוטט, שמקורו מהראש והעור של הדג?

אבל רבים מתחברים בכל זאת לגפילטע פיש, הדג הממולא. כי בכל ראש שנה יהודית הוא הגורם הישיר לאכילתם של כמעט 2,000 טונות של קרפיונים!

מקור השם "גפילטע פיש" הוא מגרמנית או מאידיש, שתי שפות קרובות. הדגים הממולאים מגיעים במקור מגרמניה של ימי הביניים והמילה "גפילטע" משמעותה ביידיש "ממולא".

כך או כך, יתכן שמקור הגפילטע פיש והמצאתו, נבעו מצד אחד מהעוני של יהודי מזרח אירופה ומצד שני מגודל משפחותיהם רבות-הנפשות. שכן, בניגוד לבשר עוף או בקר בשבת, הדגים היו זולים מאד. כשצריך להאכיל משפחה גדולה, הם היו אז פתרון מצוין ליהודים, אלמלא המתמטיקה של חלוקת הדג הייתה בעייתית. כי שכשמחלקים דג אחד למשפחה שלימה וגדולה, לא נשאר הרבה לכל אחד. אבל טחינה של הדג, והוספת מעט לחם ועוד קצת בצל לעיסת בשר הדג, יכולים להפוך את המנה לקציצה, קציצות רבות, וכך זוכה כל אחד למנה ראויה בגודלה ובעיקר משביעה.

העניין הכלכלי הוא חשוב, אבל יש גם סיבה דתית לכך ויש אומרים שאף חשובה הרבה יותר - בשבת יש מצווה לאכול דג. המנהג אומר "האוכל דג ביום ד"ג (3+4 בגימטריה הם 7=שבת) ניצל מ'ד"ג' - דין גיהנום. היהודים אכן רצו לקיים את המנהג אך מכיוון שדג נחשב פעמים בחזקת תולעים, ואלה אינן כשרות למאכל, נמצא הפתרון - כשטוחנים את התולעים, הן כבר אינן נחשבות "בריה" ומכאן שאין איסור לאכול אותן. כמובן שמדובר בתולעים שלא ניתן להבחין בהן ולהוציא אותן מהדג.


והנה הסיפור של הגפילטע פיש ותולדותיו (עברית):

https://youtu.be/d1OpOx8qoZ4


מאמא לבת עוברת אמנות הגפילטע פיש (עברית):

https://youtu.be/WTR9LKKBZtg


כך מכינים גפילטע פיש תוך דקה (עברית):

https://youtu.be/rwMj5aAE8b8


ומתכון גפילטע פיש רגוע (עברית):

https://youtu.be/GNf83W9FaCM

את חג החנוכה חוגגים לזכר נצחונם של החשמונאים על היוונים. הניצחון שחרר את היהודים מהשעבוד של היוונים ומהגזרות שגזרו היוונים עליהם. בעקבות הניצחון חזר בית-המקדש לפעול.

את החג חוגגים במשך 8 ימים מפני שלא נמצא בבית המקדש שמן, כדי להדליק את מנורת הזהב. אך לפתע, כשמצאו החשמונאים פך קטן של שמן, נעשה נס והשמן המועט שבו הספיק לשמונה ימים.


הנה ההסבר על הסיבות המוכרות והעמוקות יותר לחוג את חג החנוכה (עברית):

http://youtu.be/KlmKQkjZIFo


סיפורו וסיבותיו של חג החנוכה (עברית):

https://youtu.be/WU9GQ4Vz658


פעילויות עם צלליות לילדים בחנוכה (עברית):

http://youtu.be/qrfpKg-WHgA


ושיר לחנוכה (עברית):

http://youtu.be/6vClC6bQG48

ארבעת המינים המייצגים את אחדות ישראל הם לולב, אתרוג, הדס וערבה. מברכים על 4 המינים הללו בחג הסוכות. ארבעת המינים מייצגים ארבעה טיפוסים שונים של יהודים בעם ישראל ובחברה היהודית. אלו סוגי אנשים שמשלימים זה את זה והם כל עם ישראל, על הטיפוסים שבו.

כל אחד מארבעת המינים מייצג טיפוס אחר בעם ישראל:

לאתרוג יש טעם וגם ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים, היהודים שגם יודעים תורה וגם מקיימים מצוות ומעשים טובים.

לולב יש לו טעם (הוא פרי התמר) אך אין לו ריח. מסמל יהודים שאמנם יודעים את התורה, אך אינם עוסקים במעשים טובים.

הדס הוא ריחני אך הוא ללא טעם. מסמל את אלו שעושים מצוות אבל אינם יודעים תורה.

הערבה היא ללא טעם וללא ריח. מסמלת את אלו שלא למדו תורה ולא עושים מצוות ומעשים טובים.


הנה שוק 4 המינים השוקק חיים לפני החג (עברית):

https://youtu.be/wmC94pvnqtY


הדרך לבחור את ארבעת המינים לסוכה (עברית):

http://youtu.be/h6s5vPeOIB0


שיר על ארבעת המינים (עברית):

https://youtu.be/cWE5P3tLkDc


וסרטון לילדים על ארבעת המינים והפגישה שלהם בסוכות (עברית):

http://youtu.be/SXvp-bxqVFQ

מנהג האושפיזין הוא מנהג בחג הסוכות שבו מארחים אורחים מאבותינו - אבות העם היהודי. זהו כמובן מנהג והוא החל בימי הביניים. מקור המילה אושפיזין הוא מהשפה הארמית ופירושה "אורחים". להתאשפז פירושו בעצם להתארח.. (דרך מעניינת להנות מחופשה - להתארח בבית החולים)

בכל יום בחג הסוכות מוזמן אחד מאבותינו, אחד משבעת האישים מאבות העם היהודי להיות האושפיזין של אותו היום:

ביום הראשון - אברהם
ביום השני - יצחק
ביום שלישי - יעקב
ביום הרביעי - יוסף
ביום החמישי - משה
ביום השישי - אהרן
ביום השביעי - דוד

יש עדות שונות שאחרי שלושת האבות הראשונים, הסדר אצלן הוא מעט שונה. ויש יהודים טובים שעשו להם מנהג ממש יפה, להזמין עניים לאכול עימם בסוכה לכבוד האושפיזין.


הנה סרטון לילדים שמספר על האושפיזין (עברית):

http://youtu.be/5sTHozdCG_Q


והאושפיזין של קשת וענן מופיעים בחלום של חגי (עברית):

http://youtu.be/-PtWAq2WX9o?t=58s

אוזני המן נולדו ממאכל שאינו יהודי אלא מאפה גרמני פופולארי. במקור הם היו עוגיות עממיות, מעין כיסוני פרג גרמניים בשם היידי "הוֹמֶן טָאש" או בגרמנית "מאָן טאַש" (mon tash), שפירושם "כיס פרג".

היהודים כינו אותן "אמאן טיש" והדרך הייתה קצרה לאמץ אותן לחג הפורים ולדמות את צורת האוזן המשונה שהם ראו בהן כדי להפוך אותן, בשיבוש על שיבוש, בכינוי העממי "אוזני המן".

מי שהציעו את השם 'אוזני המן' היו יהודי גרמניה ויהודי איטליה. מדרש אגדה יהודי מספר שהמן הרשע הגיע אל המלך כשהוא אבל וחפוי-ראש. אוזניו היו מקוטפות ומכאן "אוזני המן".


הנה סיפורם של ה"המנטאשן" או אוזני המן:

https://youtu.be/QUUZcsImNwI


כך מכינים אוזני המן (עברית):

https://youtu.be/joNmvNJap6g


ואזני המן לצד מאכלים יהודיים נוספים ומעולים:

https://youtu.be/qsOjuogpKZs

בחנוכה נוהגים המאמינים היהודים להדליק נר חנוכה במתקן זכוכית על פתח הבית מבחוץ או לפחות בקרבת החלון בדירה, כך שהחנוכיה תבלוט ותיראה מבחוץ, מרשות הרבים. הסיבה לכך היא "פרסום הנס", כלומר להציג ברבים את נס החנוכה, כדי להזכירו לכל העוברים והשבים שמביטים אל החלון.

מצוות פרסום הנס של חנוכה היא כה חשובה שהמצווה מחייבת לתת צדקה לנזקקים, כדי שיוכלו גם העניים לקיים את מצוות נרות החנוכה ולפרסם את הנס.


הנה עובדות על החנוכייה ובכללן פרסום הנס (עברית):

https://youtu.be/oLEIvNAxi9w


פרסום הנס ברובע היהודי בירושלים:

http://youtu.be/qRrNvvXRqwY


הדרכה באנגלית להדלקת החנוכיה מדריכה לפרסם את הנס ליד החלון:

http://youtu.be/ZAj3lPdnLbA


בהולנד:

https://youtu.be/y_tVE3IqD7U


וגם זה סוג של פרסום נס חנוכה - החנוכיה הגדולה בעולם שנוצרה כולה ממנופים:

http://youtu.be/YX1aZe2Rsx4

איזה חג נחוג עם זרי פרחים על הראש וטנא מלא בתנובת הארץ ביד? - זהו חג השבועות.

חז"ל ראו בחג השבועות את חג מתן תורה, אבל המרכיב המשמעותי בו הוא החלק החקלאי בחג. שכן חג השבועות הוא חג הקציר או כמו שכונה לעתים במקרא "יום הביכורים".

כי בהתיישבות העובדת בארץ התחדש מנהג הבאת הביכורים מפרי האדמה ובהמשך גם התעשייה והענפים השונים. כך הפך טקס הביכורים לאירוע המרכזי בשנה החקלאית של הקיבוצים והיישובים החקלאיים בישראל.

גם בבתי הספר נהוג שכל ילד מביא טנא עם ירקות ופירות. בעבר הייתה התמורה קודש לקרן הקיימת. בין השאר התחדשה המסורת של שבעת המינים - כל מיני הפירות שהתברכה בהם ארץ ישראל ושבימים עברו הובאו כביכורים לבית המקדש.

כיום נהוג בחג השבועות לאכול מאכלי חלב וגבינה. לא ברור מי יצר את הקשר הזה לחג, שאין לו כל היסטוריה ביהדות. יש הטוענים שמדובר בטריק שיווקי של המחלבות בימים של ראשית המדינה, אבל ברור שהחיבור התרחש עם התפתחות הציונות במולדת העתיקה והתחדשות היישוב העברי בארץ. מעין אקט של מיתוג מחדש לחג הדתי, בקרב האוכלוסייה החילונית.

הדתיים נוהגים גם לקרוא בבתי הכנסת את מגילת רות, לפני קריאת התורה.


הנה הגיוון של חג הביכורים המודרני בארץ שהחקלאות בה מעט נעלמה (עברית):

https://youtu.be/RoPo1VLKFtQ?t=5s


מעט מטקס הביכורים של חג השבועות בקיבוץ בית אלפא (עברית):

https://youtu.be/-SrMPHtDeLI


על מנהג הביכורים של ההתישבות החדשה (עברית):

https://youtu.be/UX6H1cqk3ZU


הצד הדתי של חג השבועות - כחג מתן תורה (עברית):

http://youtu.be/BtL5Hgn3GlY


כך הוכנס החלב לחג השבועות והביא צרות לרגישים ללקטוז (עברית):

https://youtu.be/2vyWtY7fUrI


חג שבועות כפי שנחגג לפני 80 שנה (עברית):

http://youtu.be/kmNBaznx3CE


ורינת ויויו מלמדים את הילדים על חג השבועות (עברית):

https://youtu.be/Q-P7fwGaq8w?long=yes

לא ברור היכן נולדו הסֻפְגָּנִיות (Sufganiyot) אבל נראה שמדובר באחד המאכלים העתיקים, שגילם הוא כגיל הטיגון. הרי בצק הסופגניה הוא אותו בצק שמשמש ללחמניה או ללחם, אבל אם האחרונים נאפים בתנור הרי שהסופגניה מטוגנת בשמן וסופגת אותו, רמז למקור שמה.

כמעט כל מטבח יספר שהסופגניה נולדה אצלו. עדויות לסופגניות כלשהן נמצאו כבר אצל היוונים והרומאים. אבל מבחינת הסגנון שלה, הסופגנייה היהודית נלקחה כנראה מהמטבח הגרמני, שבו היא נקראת "בֵּרְלִינֶּר". סופגניות מקבילות יש בכל רחבי העולם הישן. בדרום גרמניה יש את ה"קראפפן", שפירושו "עוגת מחבת". הסופגנייה הגרמנית נראית ממש כמו הסופגנייה שלנו, גם אם היא לעיתים קטנה ממנה, אבל תמיד יש את הריבה שבמרכזה, או קרם מתוק אחר. גם אבקת הסוכר שמעליה מסגירה את ההשראה לסופגניות שלנו.

אבל הסופגניה שאנו מכירים לא נולדה בגרמניה. סופגניות מקבילות, בצורות שונות ומשונות אבל כמעט תמיד מגולגלות בסוכר או עם אבקת הסוכר מעליהן, ניתן למצוא כאלה במדינות רבות. בספרד היא נקראת "צ'ורוס", בסלובניה "קרוף", במרוקו ובטוניס יש את הספינג', באלג'יר את ה"קפאף", במזרח התיכון נאפות ה"עוואמה", שהן סופגניות זעירות וספוגות בסירופ דבש. מיני סופגניות יש גם בתורכיה, יוון, איראן ועד לאתיופיה ול"אנדונטס" היפאני הן הגיעו. אפילו לארצות הברית הובא השמנוני והמתוק הזה, על ידי המתיישבים ההולנדים והגרמנים שהגיעו לניו אינגלנד עם מה שיהפוך ל"דוֹנַאטְּס", הסופגניות המצופות והמתוקות להפליא, עם החור בסגנון "עדות הבייגלה".

בהונגריה של המאה ה-16 מופיעות כבר עדויות על קיומה המוקדם של מה שתיקרא בה "פרשנגי פאנק" והיא תיאכל בתקופת הקרנבל (פרשנגי בהונגרית).

מצד אחר מסתובבת אגדה על טבחית אוסטרית שהפילה במאה ה-17 חתיכה של בצק שמרים לתוך סיר מלא בשמן רותח ויצרה בטעות את הסופגנייה הראשונה. כך או כך, בנדודיה לאורך האימפריה האוסטרו-הונגרית הגיעה הסופגנייה המדושנת העונג, השמן והריבה, עד לגרמניה ומשם, ממש כמו אוזני-המן שבאו מאותה סביבה, היישר אלינו, היהודים. לנו התאים מנהג הסופגנייה במיוחד בזכות השמן, שעל פי האגדה לא נגמר בחנוכה...

בעברית היא נקראת סופגנייה, על שום שמן הטיגון הרב שהיא סופגת לתוכה. מקור המילה "סופגן" הוא מהמילה היוונית "סְפּוֹנְגוֹס" שמשמעותה "ספוג".


הנה תולדות הסופגניות (עברית):

https://youtu.be/nE9iP71pnNU


הכנה מהירה של סופגניות:

https://youtu.be/XGR3q7NEUls


סיפורן של הסופגניות היהודיות:

https://youtu.be/XsoM2DO-XNg


הדונאט האמריקאי, שגם הוא בא מאירופה:

https://youtu.be/Eok6_EksV_8?t=19s


הברלינר הגרמני שדומה להפליא לסופגניה:

https://youtu.be/uWMzyNHsUDo


מה אנו מזכירים באכילת הסופגניה (עברית):

https://youtu.be/yBCv6QIJXfA


ובחיוך - מה קורה כשיוצאת גזירה נגדן (עברית):

https://youtu.be/wuN1EklN1bU

אם לוקחים בחשבון את הפירות הרבים שהוא אמור להביא אל שולחננו, הרי שט"ו בשבט הוא אולי החג המתוק ביותר.

אבל מהם שורשיו של מנהג אכילת הפירות בחג ובמיוחד אלו הקשורים בפירות היבשים שנהוג לאכול בחג זה?

אז הכל מתחיל מתקופה קדומה של היהדות. בהרבה תרבויות בימי קדם נהגו אז לציין חגים חקלאיים שונים. החקלאות, חשוב לזכור, הייתה באותם ימים המקור החשוב ביותר ואולי הבלעדי למזון ובעצם לחיים.

בארץ נהגו אז לחגוג פעמיים בשנה את החגיגות החקלאיות. האחת נחוגה בט"ו באב - ימי סוף הקיץ ולקראת בוא הסתיו. את השניה חגגו בט"ו בשבט - לקראת בואו של האביב.

באופן טבעי הייתה אכילת פירות בחגים הללו אחד המרכיבים המקובלים. הם טעימים, זמינים ומתאימים לרוח החגיגות.

מנהג הפירות מקבל שדרוג מסוים בצפת של המאה ה-16. חכמי ישראל שחיו אז בעיר מצהירים על מצווה - לאכול פירות מגוונים בראש השנה לאילנות, שבאותם ימים נחשב יום השנה של האילנות, ממנו החלו למנות שנה חדשה במניין השנים של העץ.

באותה תקופה החלה להתפתח גם מסורת של אכילת פירות יבשים. הסיבה מובנת: ייבוש הפירות שימר רבים מהם למשך חודשים ארוכים. מנגד, חודש שבט הוא חודש חורפי ודל יחסית בפירות. הפירות היבשים, אם כן, אפשרו לחוגגים לאכול בחג הזה מגוון גדול של פירות, מעונות השנה השונות.

אך מה קורה בגולה?

יהודי הגולה של אותם ימים לא זכו למאפיינים הייחודיים של החקלאות והלכות החג שהיו נהוגות בארץ ישראל. אף על פי כן, מרכזיותה של ארץ ישראל באמונה היהודית והחשיבות שנתנו לה באמונה, ברגש היהודי ובסגידה והגעגוע לאל ולמולדת, היו כרוכים בקיום מצוות הקשורות בה. כך חזרו והתחדשו אחדים ממנהגי החג גם בגולה.

בהמשך לכך, היו שנהגו אז לאכול פירות שגדלו אמנם בגולה, אך הזכירו את פירות הארץ. בעלי האמצעים שבהם אף זכו אז לאכול פירות משומרים שהובאו מהארץ. באותה תקופה הבאת פירות ממרחק כה גדול היא נדירה וקופסאות השימורים נולדו רק במאה ה-19. מכאן שבמרכז פירות ארץ הקודש שהיו אז זמינים לגבירים שביהודים, היו הפירות היבשים.

המנהג של הפירות היבשים המשיך עם היהדות הגלותית עוד שנים רבות. הציונות המשיכה בו והעלייה לארץ לא הפסיקה אותו. גם בימינו, כשפירות הארץ הם בשפע, עדיין רבים ממשיכים באכילת הפירות היבשים בט"ו בשבט. צלחות הפירות המיובשים, גם אם אלו מגיעים לא פעם מטורקיה, הן מרכזיות גם בסדר ט"ו בשבט המתקיים גם בימינו בקרב הדתיים. חג שמח ומתוק!


הנה סיפורם של הפירות היבשים בט"ו בשבט (עברית):

https://youtu.be/2e5zKLd3KB8


בעבר החג הזה לא היה קשור כלל לפירות יבשים (עברית):

https://youtu.be/whDPPRynDw8


שרוטון משעשע בנושא (עברית):

https://youtu.be/v6Lsctqho5Q


אז מדוע בעצם אוכלים פירות יבשים בט"ו בשבט? (עברית)

https://youtu.be/4Khtrxdsr6w?long=yes

בפורים קוראים במגילת אסתר, מרעישים ברעשנים ומתחפשים. לפי הערכות של היסטוריונים חג הפורים נולד מנשף המסכות של ונציה, שחל בסמוך לזמן הפורים. המבוגרים גם נוהגים לשתות יין "עד דלא ידע", כלומר עד שלא יבחינו בין המן הארור למרדכי המבורך.

באופן רחב יותר חשוב לומר שחג הפורים הוא חלק ממסורת עתיקה הנהוגה כמעט בכל החברות העתיקות, ממסופוטמיה ועד אירופה ואמריקה, מסורת של חגי "נהפוך הוא". כמו פורים, אלו חגים במסורות שונות, שכוללים בדרך כלל תחפושות, טשטוש מעמדות, חגיגות לשוכרה ועוד.

החל משנות ה-30 החלו לחוג בישראל גם את תהלוכת ה"עדלידע" - קרנבל עממי ססגוני, בסגנון של תהלוכת מסכות ענק ותחפושות ססגוניות, שעובר ברחובות העיר לקול תשואות הקהל הרב.


הנה סיפורו של חג פורים ומעט על מנהגיו (עברית):

https://youtu.be/SsBIjPy63YI


חג פורים בתל אביב:

http://youtu.be/bf10wvaER24


מסיבת פורים המונית בכיכר המדינה:

http://youtu.be/-F5jKXHhwiU


תחפושות הפורים (עברית):

https://youtu.be/RFNwSibFwRo


ואנימציה משעשעת על פורים בדה ווייס (עברית):

http://youtu.be/oWaAoFXdilc

אכילת ראש דג בראש השנה הוא מנהג יהודי עתיק ורב ימים. ביהדות מסמל הדג פריון ובאכילתו אנו מבקשים בין השאר שנרבה כדגים שבים.

אבל ראש הדג הוא חלק מסורתי מארוחת החג בראש השנה ויש לו תפקיד סמלי נוסף. מטרתו הסמלית ביהדות היא "כדי שנהיה לראש ולא לזנב". אבל מה בדיוק הקשר?

אז ראשית, ברור שמדובר בראש של דג, המונח בראש השנה על השולחן. אבל יתכן שהברכה "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שנהיה לראש ולא לזנב" היא מעניינת מעט יותר.

יש סברה שהדג מייצג ידע. מאחר ועיניו, במיוחד כשהוא מונח על שולחן החג, תמיד פקוחות, הוא מייצג את המנהיגות, המובילה בחוכמה, בידע ובמודעות, את השאר, כלומר את הזנב.

ומכאן שמטרת הנחתו של הדג בפניו של ראש המשפחה, בעת תפילתו, היא הברכה "שנהיה לראש", כלומר מנהיגים, ולא כהולכים אחריהם, בדימוי של "זנב". גם הראש מבטא זאת וגם העיניים הפקוחות, המודעות כל הזמן, של המנהיגים שנרצה להיות.


הנה ילדים מכינים את ראש השנה:

https://youtu.be/_OXZeiU4bSE


ראש דג הוא אחד ממה שמוכרים בתור סימני ראש השנה:

https://youtu.be/DZoPgq6Y3UA


דווקא הרב מעיד על מי שלא בעד דג:

https://youtu.be/529sshGIa4s


מתכון לראש דג בתנור:

https://youtu.be/hpPr01T4sow


מטוגן:

https://youtu.be/LLTfqIbgOVM


ותכנית לילדים על מנהגי החג וראש של דג:

https://youtu.be/f2hIwxGqvMY?long=yes

תחפושות הפורים הם מנהג יהודי, מקביל למנהגים מקבילים בעולם, כמו "ליל כל הקדושים" עם התחפושות המפחידות, או חגיגות ה"מרדי גרא" של הנוצרים.

התחפושת (Custom) היא בגד שלרוב מלווה באביזרים, המשמש למטרות התחזות. התחפושות משנות ומסתירות את זהותו של הלובש, כשבין האביזרים יהיו לא פעם מסכה, איפור או דברים שאוחזים בידיים.

התחפושות נהוגות גם בחגיגות עממיות ודתיות בעולם, כמו קרנבל המסכות בוונציה ובברזיל, ה"פאסנאכט" שעורכים תושבי העיר באזל בשווייץ וה"עדלאידע" הישראלית.

היסטוריונים שונים סבורים שמנהג התחפושות בחג הפורים היהודי הגיע או לפחות הושפע מהקרנבל של ונציה. אותו קרנבל היה פסטיבל מסכות, שנולד בימי הביניים, בסביבות המאה ה-10. מאז ועד תקופת הרנסאנס הוא היה לפסטיבל הרשמי של העיר הזו וגם בימינו הוא פעיל.


הנה תחפושות הפורים שההורים מכינים (עברית):

https://youtu.be/2F4H7a2zi30


התחפושות אצל החרדים (עברית):

https://youtu.be/RFNwSibFwRo


בלוגרית מציעה 15 תחפושות מהירות (עברית):

https://youtu.be/X9k0uF0hMsM


נסיון "מעניין" ומשעשע לעשות סדר בין התחפושות (עברית):

https://youtu.be/-8gEoqRjHwU


ומה קורה כשאחד מבני הזוג רוצה תחפושת זוגית (עברית):

https://youtu.be/GfKVpUUj0Io

צבא אנטיוכוס היווני כבש את ירושלים. היוונים השתלטו גם על בית המקדש, המקום הכי קדוש ליהודים. הם ביקשו להפוך את היהודים ליוונים והכניסו לבית המקדש פסלים של אלילים יווניים.

ה"מכבים", ראשי תיבות של: מי כמוך באלים ה', חבורה נועזת של יהודים אמיצים ונאמנים, הביסה את הצבא היווני החזק, אולי הצבא החזק בעולם באותה תקופה. הם גירשו את היוונים מהארץ וכבשו מחדש את בית המקדש שבירושלים. כשרצו להחזירו לקדושה ולהדליק את המנורה של בית המקדש, הם מצאו רק כד שמן זית אחד שניצל מהטומאה שהכניסו היוונים לבית המקדש.

נס החנוכה היה שהכמות הקטנה של השמן שבכד הקטן, כמות שהייתה אמורה להספיק רק ליום אחד, דלקה במשך 8 ימים שלמים, עד שהצליחו היהודים להכין שמן טהור מחדש.


הנה סיפור החנוכה המצויר לילדים (עברית):

https://youtu.be/9nvOUvQjycQ


הסיפור מפי ילד יהודי מהתקופה (מתורגם):

http://youtu.be/G40SlkmZkqU


בעברית זה קצת שונה... (עברית)

https://youtu.be/WU9GQ4Vz658


הסיפור הפוסט מודרני של נס פך השמן (עברית):

https://youtu.be/nBHLWRN-bEo


מיהם המתיוונים היהודים? (עברית)

https://youtu.be/6f560F5m9PE


וסרט קצר על הסיפור ההיסטורי של חג החנוכה (עברית):

http://youtu.be/KGPCpOrf24w?long=yes

את הזיקוקין די-נור פיתחו הסינים בסין העתיקה ואחרים בדרום מזרח אסיה. הזיקוקים פותחו לצרכים פולחניים, אם כי בתחילה בכלל התגלו כשניסו הסינים לפתח חומר שייתן חיי נצח...

בקיצור, כבר במאה ה-12 מתועדים בסין לראשונה הזיקוקין די-נור והם שימשו שם כדי להפחיד את הרוחות הרעות באמצעות הרעש מחריש האוזניים (זה נקרא שם "ביאן פאו"). בזיקוקים עשו גם שימוש לצרכי תפילה, לשמחה ופרנסה.

זיקוקי די-נור הם מעין מרכיבי נפץ שמתפוצצים ומפיצים אור במגוון צבעים ואפקטים של תאורה. מאז סין העתיקה ועד היום משמשים הזיקוקין די נור בחגיגות ובטקסים שונים, דתיים ולאומיים.

כיום, מרבית הזיקוקין שנוהגים לשגר בחגיגות אלה הם פגזים שמיועדים לזיקוקים ומשוגרים ממרגמות שמיועדות להם.


הנה סרטון על המצאת הזיקוקים (מתורגם):

https://youtu.be/mqHVRgCkCDE


תולדות הזיקוקין די-נור:

http://youtu.be/uGwz4lpTAJ0


פסטיבל זיקוקים בטוקיו שביפאן:

https://youtu.be/4aQj0gS4xrc


זיקוקים בראש השנה בלונדון:

http://youtu.be/Xy_9bx6U8_0


וכך תהפכו בעצמכם צמר פלדה לזיקוקים (עברית):

https://youtu.be/vE_Bpti-cxE

כך משחקים את המשחק "מה הייתי זורק למדורה", המתאים לל"ג בעומר או לכל ישיבה אחרת ליד מדורה. אפשר, כמובן, להשתמש בו גם בהזדמנויות אחרות ולשנות את המדורה לים, שמים, בור וכיו"ב:

כל הקבוצה יושבת סביב המדורה ולפי סבב כל אחד צריך לתת סיום למשפט "אילו הייתי יכול/ה הייתי זורק/ת עכשיו לאש את..." (כגון: הביישנות, הכעסים, הפחדים, השיעורים וכו..).

יש להנחות שאין "לזרוק לאש" אף אחד מחברי הקבוצה ולהמנע מכל העלבה אפשרית של משתתפים, במשחק.

המרדי גרא (יום שלישי השמן) הוא חג נוצרי, שבמקומות רבים בעולם חוגגים אותו באכילה ובחגיגה שלפני 40 ימי הצום שמקדים את חג הפסחא הנוצרי.

אבל במקומות רבים בעולם המרדי-גרא הפך לפסטיבל חילוני ושמח שאינו קשור בדת דווקא. אחד המקומות שבהם המרדי גרא הוא חשוב מאד היא העיר ניו אורלינס שבארצות הברית, בה חוגגים את החג כבר 250 שנה. מרדי גרא הוא מאירועי התרבות הייצוגיים של ניו-אורלינס ורבים באים אליה כדי לחוות את החוויה המיוחדת.

סרט הקולנוע המשובח והעצוב "אדם בעקבות גורלו" הוא מסע של שני חברים למרדי גרא של ניו-אורלינס והם גם משלמים בחייהם על החוויה הזו.


הנה סרטון על מרדי גרא בניו אורלינס:

http://youtu.be/EkIZwXbSh-Y

לא ידוע מתי נולד המנהג להכין לביבות (Fritters) בחג החנוכה. ה"לטקעס", בעברית לביבות, נולדו כשהוסיפו היהודים אותן לתפריט החג. לא ברור אם זה קרה מפני שהשתעממו מהסופגניות ורצו לגוון במאכל הכי אופנתי במאה ה-18, תפוח האדמה, או שהייתה הצדקה אחרת לכך, עם ניחוח רבני מחייב. נראה שהאפשרות הראשונה סבירה הרבה יותר. זה פשוט טעים...

אז הלביבה האירופית, באידיש "לטקעס", היא מאכל עשוי ירקות מרוסקים, שטוגן בשמן רותח. בגירסתו המוכרת והאהובה ביותר הוא עשוי מתפוחי אדמה טריים. המאכל הזה מוכר ברבות מארצות מזרח-אירופה ומרכזה. בבלארוס הוא אפילו מוגדר כמאכל לאומי. אבל מקור הלביבה היהודית, כמו הסופגניה ואוזני ההמן, הוא ככל הנראה ב"רייבקוכן" (Reibekuchen), או "קרטופלפאפר", שני מאכלים עממיים שהיהודים נחשפו אליהם בגרמניה ואימצו אותם אז.

המנהג לאכול בחנוכה מאכלים עתירי שמן, קיבל קישור מעניין לנס פך שמן המיתולוגי, אבל בניגוד למנהגים כמו ליל הסדר, נראה שהוא שירת קודם כל צורך קולינארי וקהילתי ורק אחר-כך איזה שהוא צורך לזכור ולהזכיר.

אגב, השם לא הגיע מאירופה. לעברית המתחדשת הוא אומץ היישר מהתנ"ך. הלביבה של ימי המקרא הייתה מאכל שונה מהלביבות של היום. על פי ספר שמואל ב' (פרק י"ג) הייתה הלביבה הקדומה עשוייה דווקא מבצק. שם הכינה אותה תמר, בתו של דוד המלך, לאחיה למחצה - אמנון.


הנה הלטקעס, לביבות תפוחי-האדמה המטוגנות בשמן (עברית):

https://youtu.be/vdKT2ajvMAs


ולביבות חנוכה בשירה (עברית):

http://youtu.be/7lXwayviyEc