» «
וסאל
איך חיו פשוטי העם בימי הביניים?



החיים בימי הביניים (Middle ages) היו של מעמדות. היו אז אצילים, בעלי קרקעות וזכויות יתר, שזוכים להם מהמלך, על הגנה, לחימה ופיקוד על צבאו.

בשביל האצילים עבדו וסאלים (Vasalls), אנשים כפריים שמעמדם היה כמעט כשל עבדים ובעבר אף נחשבו ככאלה. הם נמנו כמובן על האוכלוסייה הכפרית, כמו שהייתה באותם ימים מרבית אוכלוסיית אירופה.

לרוב חיו הווסאלים בחוסר ביטחון כלכלי. הם התקשו לקיים את עצמם ועשו זאת בקושי. אל מול אסונות טבע כמו שיטפונות, או שנות בצורת הם חיו בחוסר אונים מוחלט. כמובן שאת חייהם הפרו שוב ושוב גם מלחמות וכיבוש בידי האויב, שאליהם התלוו לא פעם שוד, ביזה ושריפת היבולים או החרמתם לידי הצבא הכובש.

במקרים כאלה איש לא דאג לנפגעים ובהיעדר עודפי מזון לשעת חירום או מחסני אוכל של השליט, נקלעו לא פעם משפחות האיכרים למצבים של רעב ואף מוות מרעב. הכנסייה הציעה עזרה ככל שיכולה הייתה, אך לא תמיד עלה בידה להציל חיים.

וגם לא באסונות ומלחמות - עם חקלאות מפגרת ותנובת אדמה שחלקה הראשון והעיקרי הולך לאדון, לא הצליחו האיכרים הוואסלים להוציא מהאדמה מספיק אוכל לעצמם. עובדה זו הביאה לכך שלאורך כל ימי הביניים הרעב היה בעיה קשה וכרונית.

אגב, כל העובדות והקשיים הללו של הוואסלים והצמיתים שלו, לא מנעו מהאציל לזכות ב"זכות הלילה הראשון" של כל צעירה העומדת להינשא. אחרי הכל - כולם הם רכושו.


#החיים
המגורים היו בבקתות חימר ועץ, לרוב ללא חלונות, בחדרים אפלים ומפויחים מאש ההסקה והבישול, עם עשן שיוצא דרך פתח בתקרה וקירות ספוגי לחות וטחב.

תוצאת הטחב שעל הקירות היו ברורים. מחלות ריאה ושחפת היו לא פעם נחלתם הבריאותית של האיכר ובני משפחתו.

בני המשפחה נהגו לישון בבקתה, ביחד עם חלק מחיות המשק.


#עבודה
בכל יום יצאו האיכרים עם בוקר לעבד ביחד את האדמה. הגברים היו אחראים על עבודת האדמה, כשבעונת הקציר מצטרפים אליהם הנשים והילדים.

הנשים עוסקות באריגה וטוויה, בגידול הילדים וחינוכם. הן גם גידלו ירקות בגן הירק המשפחתי ובישלו את השיכר, תזונת הפחמימות העיקרית של התקופה.


#האוכל
מזון דל שכלל בעיקר לחם שחור, קטניות זבושלו, בצל, גבינה וכרוב - הכל טרי כי שיחור מזון לא היה קיים. בשר הם לא טעמו הרבה כי הצאן והבקר היו יקרי ערך.

השיכר הסמיך ודל האלכוהול היה המשקה השכיח שעל שולחנם.


#תרבות
בהיעדר פעילויות כמו קונצרט, כדורגל או הצגת תיאטרון, מצאו הכפריים את הפסטיבל המקומי מזמן לזמן כבידור ובילוי טוב ומשמח. הפסטיבלים האלה או חגיגות מקומיות דומות מתקיימים עד היום ברחבי אירופה.

בכל פסטיבל כזה, בנוסף ליריד מקומי שבו מכרו עבטדות יד ודברי מזון, האצילים נהגו להתחרות ביניהם בפעילויות גופניות, בספורט ושעשועי אבירים. הכפריים והצמיתים צפו בהם ועודדו את האצילים הרצים, קופצים בשק, מטילים כלונסאות למרחק, נושאים משקולות כבדים או קולעים למטרות וזכו למנוחה קלה מתלאות היום יום.


הנה החיים באנגליה של ימי הביניים:

https://youtu.be/PuwaXWcX1L8


שחזור של אורח החיים בשווייץ של תקופת ימי הביניים:

https://youtu.be/jGGsMu8kY8Q


המחשה של שוק אנגלי מהמאה ה-15 על בעלי המקצוע והסוחרים שבו:

https://youtu.be/n5A0QXk_oUM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


והחיים בכלל בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes
טרובדורים
מי היו הטרובדורים?



הטרובדורים היו הזמרים של ימי הביניים. הם הופיעו בטירות של האצילים ונהגו לבדר את האצילים ואורחיהם בטירה. פעמים רבות הם שרו בזמן הארוחה, שכן הייתה אמונה רווחת בימי הביניים שהמוסיקה עוזרת לעיכול בשעת האוכל.

הטרובדורים היו זמרים ומשוררים שהחלו לפעול במאה ה-11, בחבל פרובאנס שבצרפת. הם נהגו לשיר וללוות את עצמם בלאוטה, קתרוס או נבל, לעיתים בהרכב ולרוב לבד. איש לא יודע כיצד נשמעו הטרובדורים בדיוק. להקות מעטות בעולם מנסות לשחזר את הצליל המשוער שלהם ואת צורת ההופעה שהייתה נהוגה אז.

בכל ארץ קראו להם אחרת. בצרפת הם כונו "טרוברים" ובגרמניה "מינזינגרים". עד היום נוהגים לכנות בשם זה זמרים בודדים, השרים בליווי כלי נגינה אקוסטיים בלבד ובשירתם שמים דגש על שירים סיפוריים.

חשוב לדעת שהטרובדורים לא היו זמרים ונגנים נודדים דווקא. המוזיקאי הנודד בימי הביניים נקרא דווקא "מינסטרל" או "ז'ונגלר". הוא היה לרוב עני ונחשב לפשוט שבמוסיקאים. לעומתו היו הטרובדור והטרובר משוררים ומלחינים אצילים או מוסיקאים בכירים, שפעלו בחצרות האצילים. הם היו האליטה המוסיקלית של ימי הביניים.


הנה הרכב שמבצע את שירי הטרובדורים של ימי הביניים:

http://youtu.be/7gPf24lXa7A


טרובדור במוסיקת נבל מימי הביניים:

https://youtu.be/ZvaRMZPROSo


ומוסיקת טרובדורים לגיטרה:

http://youtu.be/lEqaCvxrl-s


הרכב של כלי נגינה שמרחיב את מושג הטרובדורים:

http://youtu.be/A9Mb2OBGF7Y
אביר
מי היו האבירים ששמרו על הממלכות בימי הביניים?



אבירים (Knights) היו לוחמים חמושים ורכובים באירופה של ימי הביניים.

האבירים רכבו על סוסים והיו לבושים בשריון אבירים ששמר עליהם בקרב. האבירים לחמו מעל גב הסוסים כשהם עטויים בשריון ומצוידים בכלי נשק אימתניים.

הם נחשבו חלק מהאצילים של אותם הימים והצטיינו בתכונות חברתיות של אדיבות אמיצה והתנהגות מכובדת, שעד היום מכנים "התנהגות אבירית" או "אבירות". קראו על כך בתגית "אבירות".

ימי הביניים היו תקופה של כיבושים רבים והרבה אלימות. עמי אירופה טיפחו שכבה של לוחמים איכותיים ומאומנים היטב שיוכלו להתמודד עם פולשים ואויבים. תמורת ההגנה והשירות שלהם בהגנת הממלכה, המלך נהג לתת להם נחלות גדולות וזכויות יתר והם הפכו לעשירים.

האבירים נהגו בימי הביניים לבנות להם טירות מבוצרות ומוגנות בחומות. הם גרו בטירות והיו לוחמים בשביל המלך. הם היו חלק מהשיטה הפיאודלית, בה העניק המלך לאביריו מהשטחים שכבשו. בשטחים אלו עבדו איכרים שנקראו צמיתים והם פרנסו את האביר ואת כל צרכיו וצרכי משפחתו. בתמורה, האביר היה עובד כלוחם בשירות המלוכה.

האבירים חיו בדרך כלל בטירה שבנו לעצמם, עם משרתים ועובדים רבים שחיו בה גם הם. כל דיירי הטירה זכו להגנה מהאביר ובתמורה עבדו בשירותו.

בהדרגה התפתחו כפרים מסביב לטירות, בהם גרו האיכרים בבתים פשוטים. האיכרים האלו היו צמיתים או ואסאלים, ששירתו את האביר ומשפחתו בעבודה חקלאית בנחלה שלו וקיבלו הגנה ומעט אוכל ששמרו לעצמם ממה שגידלו.


הנה מסלול הכשרת האביר (עברית):

https://youtu.be/i3WJtItRxYQ


קרבות האבירים של ימי הביניים מתוך סרט קולנוע:

http://youtu.be/cIwNBX7k4vs


כך נלחמו האבירים:

http://youtu.be/5hlIUrd7d1Q?t=14s


האבירים קיבלו מהמלך נחלות וזכויות יתר (מתורגם):

https://youtu.be/dI9a_HI3-ZU


לרוב האבירים התגוררו בטירה (מתורגם):

https://youtu.be/Pp_rT66aJu4


האבירים נלחמים על סוסיהם:

http://youtu.be/J8L6AVIeVXw


סרטון תיעודי על חיי האבירים (מתורגם):

https://youtu.be/UBp26Q4gmYA?long=yes


וסרט תיעודי מתורגם על האבירים והדרך בה הוכשרו לתפקידם (מתורגם):

https://youtu.be/_KcwU85bwC0?long=yes
טירה
איך היו החיים בטירה?



טירה (Castle) היא מקום מבוצר עם מצודה, שבו מתגוררים אנשים. בימי הביניים רבים מהאבירים גרו בטירות שבנו על שטחים שקיבלו מהמלך ובתמורה לחמו בשבילו ולהגנתו.

הטירה בימי הביניים הייתה מוקפת בדרך כלל בחומה גבוהה, שנועדה להגן על אדוני הטירה, משרתיהם ועובדיהם.

האדונים לרוב התגוררו בחדרי שינה שבמצודה המרכזית של הטירה, בעוד העובדים שכנו בחלקי הטירה האחרים. ברוב הטירות יש מגדלים מרכזיים ששימשו להגנה, אולם מרכזי, כנסייה, מטבח וחדר אוכל.

בטירה חיו ועבדו אנשים רבים, בשלל עבודות של הכנת מזון ותחזוקת הטירה והקיום היומיומי. מורים לימדו את הילדים, משרתים שרתו את האדון ומשפחתו, סנדלרים וחייטים תפרו והכינו בגדים ונעליים, סייסים טיפלו בסוסים וכך הלאה.

סביב הטירה התפתחו במשך הזמן כפרים שבהם התגוררו איכרים. הם היו צמיתים, או אריסים, של האדון. בעצם הם קיבלו את רשות האציל, בעל הטירה, לעבד את אדמותיו, בתמורה לחלק גדול מהתנובה שגידלו ולשלל חובות נוספים. זה היה חלק מהשיטה הפיאודלית. קראו על כך בתגית "פאודליזם".

גם אחרי ימי הביניים המשיכו לבנות טירות ענקיות ומפוארות. כיום גרים ברוב הטירות צאצאים שירשו את הטירות מהוריהם, או אנשים עשירים מאד שקנו מיורשים כאלה.


הנה הטירה בימי הביניים (מתורגם):

https://youtu.be/Pp_rT66aJu4


מבנה ועיצוב הטירה של ימי הביניים:

https://youtu.be/AesgRREuCQI


טירות נבנו כדי לעמוד בהתקפות האפשריות עליהן:

https://youtu.be/xNeNPk4D_Ng


כמה טירות מהגדולות בעולם:

https://youtu.be/4zewU-fMQ50


מבט אל תוך טירה מימי הביניים:

http://youtu.be/mQuDLVpi6UQ


הטירות לא נולדו בימי הביניים אלא התפתחו מבניית מבצרים, שהוקמו בתקופה הרומית ואף לפני כן:

http://youtu.be/kncQAyuU_eo


טירה מהמאה ה-19:

http://youtu.be/QrJyeearNNk


טירה צרפתית בנורמנדי:

https://youtu.be/tfiZCe4p6Os


וכך התנהלו החיים בטירות:

https://youtu.be/z56d4f1uT3k?long=yes


הבה נחקור את הטירה שלפנינו:

https://youtu.be/Zu-KVWSqJlI?qr=yes

חיים בימי הביניים

לבוש ימי הביניים
מה לבשו האנשים בימי הביניים?



כשאתם חושבים על ימי הביניים, אם אתם מדמיינים ליצנים ולוליינים, הלבושים בבגדים צבעוניים, כדאי שתחשבו שוב. זו לא תמיד הייתה המציאות. בדרך כלל הלבוש הצבעוני היה אז יקר מאד, בשל מחירם הגבוה של הצבעים בימי קדם. הרבה יותר נפוץ היה לבוש הסחבות האפרורי של האנשים הרגילים, כמו האיכרים ומשרתי הטירה, של פושטי היד, האומנים והאמנים של אותה התקופה וכדומה.

ההמונים בימי הביניים לבשו בגדים פשוטים, שנראו בדרך כלל יותר כשמלות מאשר כמכנסיים וחולצות. הם היו בדרך כלל בצבע אחד.

כזה היה גם לבושם של הנזירים ואנשי הדת, שעד היום הם צנועים בלבושם הצנוע והחד-גוני, בעיקר מסיבות דתיות.

אגב, נזירות גם הן לבשו בגדים בצבעי המסדר שלהן. נזירות בנדיקטיניות לבשו גלימות מצמר לא צבוע, בצבעי לבן ואפור, שעם הזמן הפך שחור. במסדרים אחרים היה צבע חום או אחר, אבל לרוב היה זה בגד צמר לא מעובד ולא צבוע. כדי לענות את עצמן, נזירות מחמירות לבשו מתחת לבגדים גם בגד צמר גס. שיערן היה גזוז קצר מאוד ותמיד כוסה בצעיף או מטפחת.

הקטיפה והמשי שהגיעו בימי הביניים מהמזרח הרחוק היו יקרים מאד. רק העשירים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש וללבוש אותם. אחת השמלות הפופולריות בקרב אותם "מסודרים" באותה תקופה הייתה שמלה בעלת שרוולים ארוכים, נשפכים עד הרצפה, שנקראה שמלת בליאוט.

אחד החידושים הגדולים של ימי הביניים באירופה היו, לא תאמינו, הכפתורים. למעשה זו לא המצאה חדשה וכפתורים נוצרו כבר לפני 4,000 שנה. אבל כפתורי הרכיסה הומצאו רק בימי הביניים. זה היה באסיה. הצלבנים, ששבו לאירופה במאה ה-12, הביאו אותם מאסיה אל היבשת האירופית. השימוש בכפתורים הקל מאד את לבישת הבגדים ונעשה אופנתי מאד. במאה ה-13 ממציאים בגרמניה את השימוש בכפתור ולולאה שבה הוא נסגר ומאז הוא לא נעלם...

גם השרוולים הומצאו באותה תקופה. המילה באה מ"שלוור", מילה שבאה מהשפה הפרסית ושם פירושה בכלל מכנסיים. הסיבה היא שהשרוול הזכיר לאנשים רבים בתחילה את המכנס הפרסי. שיכול אותיות שהתרחש אז לא פעם, יצר גם את המילה העברית "שרוול", בערבית "סרבאל" וביוונית ולשונות סלאביות נוספות בשם "שארובארי". אצל הגאונים היהודיים של ימי הביניים, השרוול הופך שרבל, מעין סרבל בארמית, כשהמשמעות של המילה היא "בית זרוע". ממש מה שיהיה השרוול מכאן ולתמיד.


כך התלבשו נשים במאה ה-14:

https://youtu.be/Ibj7GsfsCpI


הכמרים מהמאה ה-12 הורישו לנו את גלימות הסטודנטים (בעברית):

https://youtu.be/2kVmtmmshFA


ולבוש האיכרים במאה ה-14:

https://youtu.be/RNAMbRt5eI8
מספר סיפורים
מיהם מספרי הסיפורים בימי קדם?



המנהג של סיפור הסיפורים החל הרבה לפני ימי הביניים. כבר מימי האדם הקדמון, נהגו הציידים לספר את חוויות הציד והגבורה לחברי השבט הקטן. במסופוטמיה נהגו כוהני הדת לטוות סיפורים על אלים קדמונים ועלילות גבורה מיתולוגיים. בתקופת ימי הביניים שימשו מספרי הסיפורים והשחקנים במחזות כטווי העלילות והסיפורים לאבירים ולאצילים. אחר כך באו המחזאים כמו שייקספיר ואז הרדיו, סרטי הקולנוע, סדרות הטלוויזיה והאינטרנט.

אבל לעניים ולאיכרים בימי הביניים לא היו מספרי סיפורים, לא הצגות ולא אמצעי תקשורת אחרים. רובם לא נחשפו להופעות של טרובדורים, הזמרים שנהגו להופיע לפני האצילים שבטירות הסגורות. אנשים פשוטים ניזונו בעיקר מסיפורי נוודים או מינסטרלים, זמרים נודדים שהגיעו וסיפרו מה ראו ומה שמעו בכפרים אחרים ובמקומות רחוקים. לעיתים הם נאלצו גם להמציא סיפורים מעניינים, בשביל ארוחה טובה או בכדי להתחבב על הבריות. זו הייתה המסורת הענייה של הסיפור בימי הביניים וממנה נולדו אגדות, סיפורים ואפילו שירי עם פשוטים, שממש כמו "יונתן הקטן" שאנו מכירים, חינכו לא פעם את הילדים ואת ההמונים להתנהגות נאותה.

בערב גם ישבו האיכרים וסיפרו זה לזה ולילדים את הסיפורים ששמעו מאותם הנוודים, או את אלה שזכרו מילדותם. כך תפסו הסיפורים באותה התקופה מקום של בידור משפחתי זול ופשוט. מאגדות ועד שמועות שהפכו בפיהם לעובדות, מסיפורי אבא ואמא ועד חדשות ישנות שהועברו מכפר לכפר דרך הנוודים - כל אלה הפכו את אנשי ימי הביניים לאוהבי סיפורים ואגדות עם.

רבים מאותם סיפורים שהועברו מאחד לשני שובשו והשתנו במהלך השנים. לפעמים נוספו להם פרטים או שונו "כדי להוסיף פלפל לסיפור".. לפעמים פרטים נשכחו והמספר נאלץ להמציא ולהשלים את הסיפור בעצמו. כך הלכו ותפחו הסיפורים, קיבלו גירסאות שונות ומשונות ולעיתים סופרו על דמויות שונות לחלוטין. חלקם הפכו לסיפורי עם ואגדות ילדים וחלקם הונצחו בתרבות, אם במחזות כמו אלו של שייקספיר ואם ביצירות אמנות של משוררים, ציירים, פסלים ומלחינים שהנציחו אותם לעד.


הנה תקציר אמנות הסיפור ההיסטורית:

https://youtu.be/SPxgz9aBFMw


שורשי מקצוע מספרי הסיפורים נעוצים בעידן האדם הקדמון:

https://youtu.be/p6E8jpFasR0


ואנימציה מודרנית של סיפור מימי הביניים (עברית):

https://youtu.be/5pgstYXjor0
חרמש
איך השתמשו בחרמש בחקלאות?



חרמש (Scythe) הוא כלי חקלאי שבאמצעותו קוצרים את היבול בחקלאות וגידולי דגן. מדובר בכלי חקלאי עתיק בן אלף שנים, אך צעיר ביחס למגל שאותו הוא החליף, לפני כ-500 שנה. יתרונו הגדול של החרמש על פני המגל הוא בכך שהאיכרים יכולים לקצור בו בעמידה, מבלי להתכופף.

בעידן המודרני הוחלף החרמש בקומביין הממונע לקציר היבול ובמכסחת דשא לשימושי נוי. חקלאים במדינות העולם השלישי עדיין משתמשים בו וגם חקלאים באזורים הרריים, במקומות שבהם לא ניתן להשתמש בקומביין.

החרמש שימש בתקופות שונות גם ככלי נשק, סוג של חנית קדומה, החותכת ומשספת בהפתעה של מסלול תנועת הלהב. במיוחד מוכרת גרסה אירופית של נשק חרמשי הנקראת "פכארד", שבה השתמשו איכרים פולנים במאות האחרונות, כשהלהב זקוף למעלה.

החרמש גם קיבל תפקיד מרכזי במיתולוגיה הנוצרית, ככלי העיקרי בידיו של "קוצר הנשמות". במסורת שההיסטוריונים קושרים לתקופת "המוות השחור", אותה מגפה איומה שהשמידה חלק גדול מאוכלוסיית אירופה, מתואר מלאך המוות, כשהוא לבוש בגלימה וברדס שחורים ואוחז בידו חרמש. בעזרתו הוא גודע את חיי בן האנוש, משל היה האדם קנה חיטה שממתין ל"קוצר הקודר" (The Grim Reaper), עוד כינוי של מלאך המוות. קראו על כך יותר באאוריקה, בתגית "מלאך המוות".


כך משמש החרמש לקציר:

https://youtu.be/gL2_chKPWjE


חקלאי מבוגר מסביר איך לקצור בחרמש:

https://youtu.be/vDq8fPX0JPw


והנה סרט תיעודי על החרמש וכלים חקלאיים קדומים:

https://youtu.be/9Im_8sI0QFQ?long=yes
מוזיקת ימי הביניים
איך נשמעה המוסיקה של ימי הביניים?



מוסיקת ימי הביניים העממית הייתה בחלקה הגדול מוסיקה קצבית ותוססת ובחלקה מוסיקה דתית חמורה ואיטית. מדובר בתקופה באירופה שבין נפילת האימפריה הרומית ועד לתקופת הרנסאנס.

רוב המוסיקה בימי הביניים הייתה דתית ועסקה בתכנים דתיים. המוסיקה הדתית החשובה של אז הייתה מוסיקה גרגוריאנית, שכללה שירה איטית בקול אחד. מרבית המלחינים אז היו נזירים ומילות הלחנים הללו באו מהתנ"ך והברית החדשה.

המוסיקה החילונית נעשתה אז בעיקר על ידי אמנים נודדים שנקראו טרובדורים. הם נהגו לחבר ולשיר את שיריהם בעצמם, עם ליווי בכלי נגינה. שירי הטרובדורים היו שירים ששרו זמרים נודדים בימי הביניים - קראו עליהם באאוריקה בתגית "טרובדורים".

על אף שהתפתחו והשתנו מעט או מיוצרים מחומרים אחרים, מרבית כלי הנגינה של ימי הביניים קיימים עד היום. מכלי המיתר של התקופה, שהשתנו במבנה ומספר המיתרים, דרך האורגן שקיבל צורות שונות באזורים שונים בעולם ועד לחליל הצד שהיה אז עשוי מעץ וכיום הוא עשוי מכסף. גם הנבל מיוצר מחומר שונה, אך לא השתנה מאז. לעומתו חליל פאן לא השתנה, אם כי הוא איבד את חשיבותו מאז.


הנה שיר יין מימי הביניים:

https://youtu.be/9Kvy8b2IvHA?t=12s


הרכב שמנגן מוסיקה עממית מימי הביניים:

https://youtu.be/D34HbFLFwpA


שיר יפה המשלב נגינה עם שירה נאה:

https://youtu.be/NPDCsi1mbhE


קטע אינסטרומנטלי מהמאה ה-14:

https://youtu.be/yzW1P_v6-to


ועוד מוסיקה עממית מימי הביניים:

https://youtu.be/6pEdfwqPFns


כישור (טווייה)
איך שימש הכישור לטוויית חוטים?



עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.

מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.

ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.

כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.

הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.

אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.

מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.


גרטשן טווה בכישור:

https://youtu.be/JXDTB33gMLA


כך טווים בכישור:

https://youtu.be/tQYdmRw-gHM


ברומניה עדיין משתמשים בכישור:

https://youtu.be/ShSIOF0o5js


לימוד טוויה בכישור:

https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes


ומדריך מפורט לטווייה בכישור:

https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
איך כתבו ספרים בימי קדם?



במשך מאות שנים, הועתקו ספרים עתיקים מקלף לקלף. בימי הביניים הם נכתבו בחדרי המנזרים החשוכים של הדת הנוצרית, שקידמה את שימור הידע הדתי ושבכיריה האמינו שמה שלא ייכתב יישכח ומה שיירשם בספרים יישמר ויהפוך לאמת אחת.

וכך גם הועתקו הספרים, עד אמצע המאה ה-15. בעלי מלאכה מיוחדים, רובם נזירים, נהגו לשבת ולהעתיקים בכתב-ידם את הספרים, מילה אחר מילה, אות באות. לקח להם שבועות להעתיק ספר וליצור עותק נוסף שלו. לעיתים נוצרו שגיאות העתקה שיצרו הבדלים קטנים בין העותקים של אותו ספר. על הספרים המקוריים שמרו בספריות שמורות היטב, שכן את העותקים נהגו ליצור רק מהמקור, סעיקר בשל החשש משגיאות שיופצו מעותק שגוי שיועתק שוב ושוב. כמובן שעובדה זו עיכבה מאד את ההעתקת והפצת הספרים.

אלה הסיבות. העיקריות להיותם של הספרים באותה תקופה יקרים מאוד. רק אנשים עשירים יכולים היו לרכוש ספרים, מה שמין הסתם הביא לכך שגם הידע היה ברשותם וממנו נבע הכוח. בעיקר עשירים ידעו אז קרוא וכתוב וזה היה אחד ההבדלים החשובים שבין המעמדות.

רק עם המצאת הדפוס תהפוך הקריאה לנחלת הכלל וידיעת הקריאה והכתיבה בחברה המערבית תהפוך נפוצה. כיום, מעל 400 שנה אחרי שהחלו להפיץ ספרים מודפסים, האות הכתובה הפכה לנחלת כולנו, הידע נפוץ בכל מדיה אפשרית וכל אחד יכול לרכוש ידע כרצונו ובלא צורך בממון.


כך כתבו ספרים עתיקים בימי הביניים:

https://youtu.be/HKBJkf2xbqI


הערות השוליים בספרים הללו גילו לא מעט על האמנים שכתבו ואיירו אותם (מתורגם):

https://youtu.be/LgBj48s1SA8


כך יצרו אז את הספרים העתיקים:

https://youtu.be/1aDHJu9J10o


הנה 10 ספרים עתיקים ומסתוריים:

https://youtu.be/4tCmwlk50ZU


כך משפצים ספרים עתיקים היום:

https://youtu.be/Kwq6XsJxaOE


וסרט ארוך על כריכת ספרים מסורתית בספרות מהעידן שלפני המצאת הדפוס:

https://youtu.be/f96v8LRyblw?long=yes
מהו אות הקלון?



אות קלון (Badge of shame) היה סימן שהטילו בבני-אדם כדי לבייש אותם. הרומאים הכריחו פושעים ופושעות ללכת כשהם לבושים בבגדי קלון מסומנים. באירופה של ימי הביניים הטילו בפושעים שהורשעו אות קלון, על ידי הטבעת סימן משפיל בעורם באש. בעבירות קלות יותר הכריחו אותם ללכת כשמסכות קלון מביישות, נעולות על פניהם במנעול. להשפלה יתרה היו קושרים אותם לעמוד הקלון בכיכר העיר ותושבי העיר היו עוברים על פני העבריין ומשפילים אותו גם הם.

גם היהודים היו קורבן לאותות קלון באירופה של ימי הביניים. כבר אז הכריחו אותם לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב והמשפיל. אלה היו אותות קלון שתייגו אותם והמחישו לציבור באופן גרפי שהם לא כמו הנוצרים. הנאצים השתמשו גם הם באותו טלאי צהוב, אבל כדי להחמיר עוד יותר את המסר ולהמחיש את העובדה שהיהודים הם תת-אדם ובני מוות.

המקור למנהג הקלון היה אות הקלון התנכ"י, שמוזכר כבר בספר "בראשית", עת הוטל אות כזה בקין, הרוצח הראשון, ונקרא גם על שמו בעברית "אות קין".


הנה עונשים מימי הביניים, כולל הצריבה בעור, שהייתה נהוגה אז כדי להשפיל:

http://youtu.be/e5yQVJV7SFs


מסכת הבושה, מעין רסן אנושי שהגחיך והגביל את הנענשים למשך כמה שעות, לרוב אלה היו נשים שריכלו והפיצו שמועות:

https://youtu.be/T7lGsWO5R10


מסכות בושה מימי קדם:

https://youtu.be/zTsYOpLRwlk


וסיפור מודרני על ילדה שזכתה לשמלת קלון מהוריה, על שלעגה לילדה בכיתתה:

http://youtu.be/tBhsg2ZaVU0
איך ניתחו בני אדם בימי קדם?



האדם הקדמון עשה ניתוחים כבר בימי קדם. כל הניתוחים הללו התבצעו כשהחולה ער לחלוטין. ההרדמה תומצא אלפי שנים אחר-כך. גולגלות פרהיסטוריות, שבהן התגלו חורים סימטריים ושהעצם בחלקן החלימה לפני שהמנותח מת, מעידות על כך שהחורים בגולגולת נעשו על ידי אדם. היות והידע על הגוף האנושי היה אז מועט ביותר, מעריכים שמטרת החורים בגולגולת הייתה לאפשר יציאה של רוחות רעות מהראש, רוחות שעל פי האמונה גרמו לשגעון ולכאבים.

הרופאים הקדומים ניתחו בני אדם כבר מתקופת האבן. ניתוחי ראש שכללו קדיחה בגולגולות של המנותח בוצעו כבר לפני 7,600 שנה. ידע כירורגי דומה היה גם בהודו, לפני 3,000 שנה.

גם במצרים הקדומה נעשו ניתוחים, כולל ניתוחי ראש, כבר באלף השלישי לפני הספירה. גולגולות מנוקבות או חסרות פלח עצם נמצאו בקברים מצריים עתיקים. ההשערה היא שהניתוחים הללו בוצעו כדי להקל על כאבי ראש ומיגרנות אצל המנותחים. הממצאים מראים שמנתחים מצריים ביצעו גם כריתות גפיים, כנראה בשל פציעות שהובילו לנמק.

באירופה של ימי הביניים לא היו המנתחים רופאים אלא גלבים, בעלי מקצוע שעסקו בדרך כלל בגילוח הלקוחות.. כנראה שכירורגיה הייתה קצת יותר מסובכת בשבילם, שכן הידע המועט שלהם על גוף האדם ודרך הפעולה של איבריו, גרמו לרבים מהמנותחים למות במהלך הניתוחים הללו. זיהומים, איבוד דם וכאבי תופת היו הגורמים המקובלים למוות בניתוח או אחריו.

קשה אולי להאמין, אבל מצב זה נמשך מהזמן העתיק, דרך ימי הביניים, העת החדשה ועד למאה ה-19. זיהום מקום הניתוח הייתה במשך דורות הבעיה הקשה שעמדה בפני המנתחים. בעיית הזיהום הכירורגי נפתרה משהתגלו החיידקים ומדענים פיתחו אפשרויות חיטוי יעילות.

גם הרדמה, שבימי קדם כלל לא הייתה בידי המנתחים ובימי הביניים אפשרה רק טשטוש באמצעות אלכוהול וסמים, התגלתה רק במאה ה-19. חומרים חדשים החלו אז לשמש להרדמת החולה ולמניעת הסבל הרב שכרוך בניתוח הכואב.


הנה הניתוחים של ימי קדם וכיצד התפתחו:

https://youtu.be/ezZf_mOqyFU


גולגלות מנותחות מתקופות קדומות:

http://youtu.be/Xxw8qEIj8-E


הנה התפתחות הניתוחים מאז:

http://youtu.be/dAe4kkNMCpk


ניתוחים במאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית:

http://youtu.be/C8WbrS0O5FE


והרפואה על ניתוחיה בימי הביניים:

https://youtu.be/2p0Z2wNwcf8?long=yes
מה למדו הילדים בימי הביניים?



בימי הביניים לא היו בתי ספר כמו שאנחנו מכירים היום. לא היה נהוג אז חינוך זהה לכולם. היו שלמדו והיו שלמדו דברים אחרים, אבל איש לא הלך לבית ספר.

חושבים שזה טוב יותר מאשר הלימודים בבתי הספר של היום? - שימו לב להמשך ונסו לדמיין את עצמכם שם.

ילדי כל מעמד בימי הביניים למדו דברים שונים, בהתאם לציפיות מהם לעתיד. בעוד ילדי הכפר למדו עבודות ומלאכות כמו נפחות, חקלאות ובנייה בלבנים, למדו בני האצילים חשבון, לטינית, לוגיקה ולשון.

הבנות והנשים גם הן הופלו לרעה ולכן למדו הילדות את מלאכות הבית, כמו הבישול של מאכלים ותפירה של בגדים. זה מה שעשו אז נשים ואת המלאכות הללו למדו הבנות.


הנה הלימוד והחינוך בימי הביניים:

https://youtu.be/YJ_nLdWKjQc


כיצד הוא משתלב בתקופה הזו ובמאפייניה:

https://youtu.be/6EAMqKUimr8


וילדים הלומדים בימינו על ימי הביניים:

https://youtu.be/1k-LhWB4QaA
איך ומה אכלו בטירות של ימי הביניים?



בעוד האיכרים העניים אוכלים מזון דל, בטירות האצילים של ימי הביניים נהגו לערוך משתאות ולאכול ארוחות פאר עמוסות מזון.

גם בארוחות רגילות וגם במשתאות, תמיד הודגשו ההבדלים בין הסועדים. כולם ישבו באולם האוכל על ספסלי עץ. על כיסא ישב רק האביר, בעל הטירה. הכיסא שלו היה בראש השולחן. המעניין הוא שעד היום משתמשים בתואר "יושב ראש" לבכיר היושבים בשולחן, או באנגלית "Chairman", איש הכיסא, מה שאשכרה נולד בטירות האצילים של ימי הביניים.

במשתה נהגו לפאר את הנדיבות של האדון ולהדגיש את העושר והפאר שלו, גם בנגינה ובשירה בשעת הארוחה ואחריה.

לרוב שימש לארוחות כאלה האולם המרכזי של הטירה. האצילים ועוזריהם החשובים ביותר נהגו לשבת על במה מוגבהת, ליד השולחן המרכזי והמפואר. הם נהגו לסעוד בכלים מעוצבים ויקרים.

ליד הבמה, מונמכים בגובהם, ישבו העובדים הפשוטים יותר. הם אכלו מכלי עץ פשוטים וזכו למנות הפשוטות יותר. האכילה רק בכפות וסכינים. המזלגות עדיין לא היו אז.

מדי פעם נהגו להשליך עצמות לחיות הבית וכלבי הטירה שאכלו על הרצפה. המשרתים והעובדים הזוטרים אכלו במטבח או בחדר אוכל קטן למשרתים.


הנה חדר האוכל בטירה מימי הביניים:

https://youtu.be/XCgNPSDXjx4


מה אכלו בימי הביניים? (מתורגם)

https://youtu.be/sccmEFa-O2o


סרטון הומוריסטי אבל מבוסס על ממצאי היסטוריונים, שמראה ארוחה "אופיינית" בטירה:

http://youtu.be/Xff4Z5xMMro


וסרט תיעודי על האוכל בימי הביניים:

https://youtu.be/tTXKAYO6Z80?long=yes
מי היו הלבלרים של העת העתיקה ומה היה מעמדם בחברה?



הלבלר (Scribe) היה הכותב של ימי קדם. ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה פעם נחלת הכלל. מי שידעו לכתוב היו מאוד נדירים ובעלי מקצוע נחשב.

עבודת הלבלר הייתה לשבת ולכתוב. בעידן העתיק על פפירוסים ובהמשך על מגילות קלף. הוא לא היה משרת אלא בעל מעמד גבוה מאוד. לבלרים ניהלו את הרישומים בממלכה. הם רשמו את הפעולות הכלכליות, את רשימות הרכוש, רישומי המיסים וכדומה.

והעבודה הזו לא הייתה פשוטה ודרשה השכלה מרשימה. בהירוגליפים לדוגמה, אותו כתב חרטומים של מצרים העתיקה, היו מעל 2,000 סימנים שונים. בשל מורכבותו, מעטים ידעו אז קרוא וכתוב. גם כתב היתדות של מסופוטמיה היה מורכב וקשה לשליטה אז ובהמשך גם הכתב היווני והרומי.

הכוח שהקנה הידע הזה למי שרכש אותו, הפך את הלבלרים, או הסופרים ומי שידעו לכתוב ולקרוא, לבעלי עמדה חברתית מכובדת מאד והכנסה נאותה. למעשה, הלבלרים היו פקידים. כמי ששלטו בקריאה וכתיבה, הם היו מהמשכילים והמקצועיים שבעובדים בימי קדם. מעמדם היה כשל מהנדסים בהייטק של ימינו. הם שלטו באיחסון ושימור הידע המשפיע ביותר של התקופה.

הכותבים המשיכו בעבודתם גם אל תוך ימי הביניים. עבור הכנסייה הנוצרית הם כתבו את ספרי הקודש. ביהדות הם הפכו לסופרי סת"ם שכותבים את ספרי התורה בקליגרפיה מדויקת ומוקפדת במיוחד.

כותבים כאלה המשיכו לשרת את הציבור המוגבל בהשכלתו, גם אחרי עידן ההשכלה. הם עשו זאת כשישבו בכיכר העיר וכתבו מכתבים עבור אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ורצו לשלוח מכתב ליקיריהם הרחוקים או למוסדות ולגופים שהתקשורת איתם הייתה בכתב.


הנה לבלר אופייני מימי קדם:

https://youtu.be/LoqavHDlKZ0


תרומתו לידע ולמדע ימי קדם כפי שהיא באה לידי ביטוי באימפריה ההלניסטית (עברית):

https://youtu.be/BS1btHFnbpU


פסל של לבלר מצרי קדום:

https://youtu.be/cxs1d3N60UI


היום יש חברות שמספקות כתיבה בכתב יד למי שרוצים לכתוב מכתבים אישיים כמו פעם:

https://youtu.be/Tg2iLbwzLNY
למה בימי קדם כל מעמד לבש צבעים אחרים?



בימי קדם היה השימוש בצבעים ובפיגמנטים מאוד מצומצם. מקור הצבעים באותה תקופה היה בעיקר אורגני, כלומר הצבעים הגיעו מהטבע.

משום כך היה השימוש בצבעים יקר מאוד. רק האצילים והאנשים האמידים יכולים היו להרשות לעצמם לבוש שנתפר מאריגים יקרים וצבעוניים. ייקחו עוד שנים ודורות רבים עד שתעשיית הצבע תתפתח ואריגים צבעוניים יוזלו ויהיו זמינים גם לפשוטי העם.

מעמדות היו בחברה האנושית מאז ומתמיד. אבל בעולם העתיק הותרו בחברות שונות צבעים מסוימים רק למעמדות הגבוהים, בעוד שמעמדות נמוכים יותר לא הורשו ללבוש או להשתמש בהם.

ואכן, כך הבחין הצבע בעולם העתיק בין מעמדות. בסין העתיקה למשל, רק למשפחה המלכותית מותר היה להשתמש בצהוב.

באימפריה הרומית היה הצבע הסגול מותר רק במלבושים של המעמד השליט. הוא היה יקר להחריד וכונה אז "סגול מלכותי".

בתרבויות הים התיכון, הורשו בהמשך גם כוהני הדת ללבוש בגדים בצבע סגול.


הנה צבעים ומעמדות בהיסטוריה:

https://youtu.be/CYB-pmNs4VQ


הסגול שהיה עלול להביא למותו של מי שלובש אותו, אם הוא לא מהמעמד הנכון:

https://youtu.be/wBXLm162EI0


הבגדים וצבעיהם היקרים כמפרידים בין מעמדות ביוון העתיקה:

https://youtu.be/MEXR7KQtSos


והיום, בצבעים, אופנה ומגוון עצום, הבגדים משקפים את מי שאנחנו:

https://youtu.be/8da1nXckEy4
מי היו הצמיתים בימי הביניים ומה ביניהם לווסאלים?



בנחלות האבירים בימי הביניים עבדו איכרים שנקראו וסאלים (Vasalls). מעמדם בחברה היה נמוך, שכן הם עשו עסקה של מחויבות ושבועת אמונים לאדון הפיאודלי ובתמורה קיבלו אדמה לעבד.

אבל נמוך עוד יותר היה מעמדם של ה"צמיתים", שחויבו לפרנס מתנובת האדמה את הפיאודל, כלומר האביר שאת אדמתו הם עיבדו, בלי יותר מדי הסכמים.

אנשי שני המעמדות לא היו בעלי רכוש כלשהו ולכן הסתפקו במה שנשאר לאחר שהפיאודל, האביר השולט, קיבל את חלקו הגדול מהתנובה, לצרכיו וצרכי משפחתו.

אך בעוד הווסאל התחבר ולמעשה נשבע אמונים לאדון הפיאודלי בעיסקה לטווח ארוך, הצמית שכר את אדמתו והיה שייך לאדון. הוא נשא אישה רק ברשות האדון ובאישורו גם השיא את ילדיו. לא הייתה לו זכות לוותר על האדמה ולעבור למקום אחר או למלאכה אחרת ומצבו היה די דומה לזה של עבד.

לווסאל, לעומת זאת, העניק האדון כסף, קרקע כדי שיוכל לעבד ולגדל בה ירקות ופירות, או דברים אחרים שלהם הוא נזקק. בתמורה, התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים שונים שדרש האדון וחלק נכבד מתנובת האדמה שקיבל ממנו.

לעומת הצמיתים שמעמדם כעבדים, הזמנים והזכויות של הווסאלים השתנו לאורך ימי הביניים. אז גם אם בעבר היו תקופות בהן גם החוק וגם משמעות המילה וסאל הייתה עבד וזה גם היחס שקיבלו אנשים אלה מהחוק, במאה ה-8 המונח הוחל גם על אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון.


הנה הצמית הימי בייניימי שמעמדו נחות והוא תלוי בפיאודל (מתורגם):

https://youtu.be/p-h_VU6wzp4


כך הייתה המערכת הפאודלית בנויה (מתורגם):

https://youtu.be/dI9a_HI3-ZU


חיי אותם איכרים פשוטים בכפרים של ימי הביניים:

https://youtu.be/yq3q7KMlvw0


והאוכל שהם אכלו:

https://youtu.be/WeVcey0Ng-w


מה הייתה השיטה הפאודלית והמעמדות בה?



השיטה הפיאודלית הייתה שיטת שלטון שבה העניק המלך לאציליו ודרכם לאביריו שטחים, עבור התמיכה בו.

תמורת השטחים הללו, שבהם זכו לשלוט, הם נלחמו בשבילו בשדה הקרב וסייעו לו בהגנה על הממלכה.

בנחלות הללו של האבירים עבדו איכרים שנקראו צמיתים, או וסאלים (Vasall). הווסאלים פרנסו את האביר ואת כל צרכיו וצרכי משפחתו. הם עצמם הסתפקו במה שנשאר לאחר שהפיאודל, האביר השולט, קיבל את חלקו הגדול.

השיטה הפאודלית, השיטה החברתית הנפוצה באירופה של ימי הביניים, לא דגלה בכלכלה חופשית ואנשים לא יכולים היו לבחור במה לעבוד והיכן. במסגרת הפאודליזם זכו העניים בהגנה מצד האדון ובזכות לחיות על אדמותיו - תמורת נאמנות לו ועבודה עבורו.

בשיטה הפאודלית היו האדמות שייכות למלך ולמשפחת המלוכה בלבד. כשהמלך העניק אדמות לאצילים ששירתו אותו בנאמנות או הנהיגו את הצבא בהצלחה, הוא קנה את תמיכתם והשתתפותם בהגנה על מלכותו.

האצילים הללו נהגו להשכיר את אדמותיהם לאבירים ואדונים, ששילמו להם עבור שכירות. הם עצמם העסיקו בעבודה באדמתם איכרים שנקראו "אריסים".

האריסים היו איכרים שעבדו את האדמה וחייהם היו קשים למדי. תמורת העבודה הקשה שלהם לא זכו להרבה, אך הם קיבלו בכל זאת שכר נמוך כלשהו וחלקת אדמה קטנה, שבה גידלו מזון לבני משפחתם.

מעמדות ימי הביניים קצת מזכירים את הקאסטות של הודו בימינו. בני הצמיתים, כלומר מי שנולדו לצייתים, היו צמיתים גם הם, בעוד בני האבירים היו אבירים. במקרים נדירים שיחרר האציל צמית והוא הפך לאדם חופשי.


הנה סיפורו של הפיאודליזם (מתורגם):

https://youtu.be/QRLYwEklgzY


עקרונות השיטה הפאודלית (מתורגם):

https://youtu.be/sYi-X90Hzv0


על הצמית, וסאל ימי בייניימי שמעמדו נחות והוא תלוי בפיאודל (מתורגם):

https://youtu.be/p-h_VU6wzp4


חיי האנשים הפשוטים בימי הביניים:

https://youtu.be/lUme01ZA714


השיטה הפאודלית של ימי הביניים:

https://youtu.be/zO-8f3XpNMg


וסקירת וידאו של הפאודליזם:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
למה התעללה האינקוויזיציה באנשים?



האינקוויזיציה (Inquisition) הייתה מוסד חקירה ושיפוט שהקימה הכנסייה הקתולית באירופה, החל מימי הביניים, כדי לחקור ולהעניש אנשים שלדעתה לא היו נאמנים לנצרות והאמונה הקתולית. בתי-הדין שכונו "אינקוויזיציה" הוקמו לאורך השנים בארצות נוצריות שונות.

אנשי האינקוויזיציה לא ידעו חוכמות. הם אסרו על כל ביטוי של כפירה במה שהכנסייה חשבה וכל חשד לסטייה מהמקובל והמותר על ידי הכנסייה זכתה לחקירה ובדרך כלל לענישה חמורה. את גלילאו גליליי הם הכניסו למאסר בית עד למותו. את כל השאר הם הוציאו להורג.

בראש בית הדין של האינקוויזיציה בימי הביניים ישב שופט ראשי שכונה "אינקוויזיטור". ביחד איתו שפטו מספר שופטים נוספים. העונש שהטילו על אשמים שהודו באשמה והביעו חרטה, היה קל. מנגד, מי שלא התחרטו, נידונו לעונשים כבדים, ביניהם עינויים, מאסר ואף הוצאה להורג באמצעות עליה על המוקד.

האינקוויזיציה על גלגוליה השונים התקיימה בין המאה ה-13 לתחילת המאה ה-19. האינקוויזיציות המפורסמות בהיסטוריה היו אלה האינקוויזיציה של ימי-הביניים, האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הרומית.


הנה תולדות האינקוויזיציה הספרדית (מתורגם):

https://youtu.be/zmcKS47BsAo


עוד מסיפוריה של האינקוויזיציה בספרד:

http://youtu.be/CkzDrLpmIXY


ובחיוך עצוב (עברית):

http://youtu.be/po7DkAbVMdw
מה היו כתבי המחילה של הכנסייה הקתולית?



כתבי המחילה (Indulgence), או שטרי מחילה, היו קרויים בלטינית "אינדולגנציות" (Indulgentia). הם הונהגו על ידי הכנסייה הקתולית בימי הביניים, שהבטיחה "לסלוח" למאמינים "ולגאול את נשמתם", תמורת כסף...

מדובר היה במסמכים סתמיים שהבטיחו לנוצרים מחילה מהחטאים הנוראים ביותר שלהם, תמורת כסף. הכנסיה נהגה להפחידם מגורלו האיום של החוטא ביום הדין. האינדולגנציות היו ההבטחה הגדולה, ש"תמורת סכום סמלי" יוכלו החוטאים להתחמק מחרון אפו של אלוהים.

הרעיון המושחת של הכנסיה הקתולית היה אז פשוט ויעיל להדהים - היא הרי זקוקה להרבה מאד כסף. מימון הקמת הקתדרלות ותחזוקתן, עלויות אוצרות האמנות והפאר שהוכנסו לתוכן, המשכורות לעובדי הכנסיות, כולל הציירים, הפסלים, המוסיקאים ונותני השירותים הרבים, מימון מפיצי הבשורה הנוצרית, המיסיונרים שלה, אך גם מימון חיי הפאר של מנהיגי הכנסייה, האינקוויזיציות והמעקבים אחרי המאמינים ושמירת המצוות שלהם - כל אלו חייבו ממון רב וזמין.

מכירת האינדולגנציות איפשרה לכנסייה למכור למאמינים סליחה בתשלום. ההברקה המסחרית של מכירת סליחה מטעם אלוהים וישו הפכה את המוצר להצלחה מסחררת והמוצר היה לוהט. המאמינים יכולים היו לחטוא היום ומחר לגשת לכנסייה ולרכוש סליחה ארוזה בליטוף של הכומר המקומי.

כמו קנס על חנייה בימינו, קניית כתב המחילה נתנה סליחה על החטאים של הזמן האחרון ואפשרה לחוטא הנוצרי לגייס ממון, שלעיתים קרובות לא היה בכיסו, לקניית הסליחה הבאה.

מכירת האינדולגנציות הייתה אחת הסיבות ל"רפורמציה" שתביא לפרישת מרטין לותר ומאמיניו ולהקמת הכנסייה הפרוטסטנטית על ידם. לאחר שחקרו ולא מצאו שום בסיס דתי בכתבי הקודש למכירת סליחות בתשלום, פרשו מרטין לותר והרפורמיסטים שלו מהקתוליות.

בהמשך ההיסטוריה התנערה גם הכנסייה הקתולית מהאינדולגנציות ומהמסחר בסליחה למאמינים.


כך הוצגו לציבור שטרי המחילה הקתוליים כהצלה מגורל אכזרי לשריפה לעולמים בגיהנום:

https://youtu.be/r-oY7XoO4EU


האינדולגנציות היו חלק מסיבותיו של מרטין לותר להקים את הכנסייה הפרוטסטנטית:

https://youtu.be/IATyzSAjC1w


ופרודיה על כתבי המחילה של ימי הביניים:

http://youtu.be/un2qxIlqLP8
מהם המזמורים הגרגוריאניים?



המוסיקה הראשונה בהיסטוריה שהועלתה על הכתב הייתה המוסיקה הגרגוריאנית. היא הייתה מוסיקה דתית, מוסיקה נוצרית, שנחשבה בימי הביניים למרכזית בטקסים הכנסייתיים.

אמנם היו גם מנגינות עממיות ונגנים שעברו מעיר לעיר ומכפר אל כפר וניגנו, אבל זו לא נחשבה מוסיקה אמנותית. את המוסיקה הנחשבת שמעו אז בכנסייה. לתפילות הנוצריות בימי הביניים היה צליל אופייני ושונה מתפילות של היום. לאוזני האדם המודרני הן נשמעות כאילו הן לקוחות מעולם אחר. הן הורכבו משירים גרגוריאניים, כלומר מזמורים שאסף גרגוריוס.

המזמורים הגרגוריאניים (Gregorian chant) נולדו כשהאפיפיור גרגוריוס הראשון, שכיהן כאפיפיור בשנים 590-604, אסף וריכז את מזמורי הכנסייה הנוצרית לאוסף מזמורים מרכזי. הם החלו נקראים על שמו "מזמורים גרגוריאנים".

מזמורים גרגוריאניים היו תמיד שירים חד-קוליים שבוצעו ברוב המקרים על ידי גברים או נערים, ללא ליווי של כלי נגינה. המנגינה נעה בהם בצעדים קטנים ובסולם דיאטוני (כאילו על הקלידים הלבנים של הפסנתר בלבד) וללא תחושת פעמה ברורה, כשמנעד המנגינה הוא מצומצם (ללא צלילים גבוהים מאד או נמוכים מאד) ולא עולה לעולם על אוקטבה.

המזמורים הגריגוריאניים הושרו בטקסים הדתיים בשפה הלטינית, כשסולן ומקהלה שרים לסירוגין.


הנה המקורות של השירים הגרגוריאניים:

https://youtu.be/MCaWDQMgUS8


מזמור גרגוריאני עם התווים האופייניים לתקופה ולמזמורים הללו:

https://youtu.be/cDhYGdK0KQg


מקהלה מבצעת שיר גרגוריאני:

http://youtu.be/CBwh1OXw6uI


חיבור מגוחך אבל פופולארי בין סגנון הזמר הגרגוריאני לבין שירי פופ:

http://youtu.be/kHxPPwNySzw


סרט תיעודי קצר על השירה הגרגוריאנית:

https://youtu.be/Igoh5kEqj3Y?long=yes


וסיפורה של השירה הגרגוריאנית על רקע מראות ודימויים הלקוחים מימי הביניים:

https://youtu.be/QuRrd35kvUo?long=yes


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.