מה לבשו האנשים בימי הביניים?
אם כשאתם חושבים על ימי הביניים, אתם מדמיינים ליצנים ולוליינים, הלבושים בבגדים צבעוניים, כדאי שתחשבו שוב. זו לא תמיד הייתה המציאות.
בדרך כלל הלבוש הצבעוני היה אז יקר מאד, בשל מחירם הגבוה של הצבעים בימי קדם. הרבה יותר נפוץ היה לבוש הסחבות האפרורי של האנשים הרגילים, כמו האיכרים ומשרתי הטירה, של פושטי היד, האומנים והאמנים של אותה התקופה וכדומה.
ההמונים בימי הביניים לבשו בגדים פשוטים, שנראו בדרך כלל יותר כשמלות מאשר כמכנסיים וחולצות. הם היו בדרך כלל בצבע אחד.
כזה היה גם לבושם של הנזירים ואנשי הדת, שעד היום הם צנועים בלבושם הצנוע והחד-גוני, בעיקר מסיבות דתיות.
אגב, נזירות גם הן לבשו בגדים בצבעי המסדר שלהן. נזירות בנדיקטיניות לבשו גלימות מצמר לא צבוע, בצבעי לבן ואפור, שעם הזמן הפך שחור.
במסדרים אחרים היה צבע חום או אחר, אבל לרוב היה זה בגד צמר לא מעובד ולא צבוע. כדי לענות את עצמן, נזירות מחמירות לבשו מתחת לבגדים גם בגד צמר גס. שיערן היה גזוז קצר מאוד ותמיד כוסה בצעיף או מטפחת.
הקטיפה והמשי שהגיעו בימי הביניים מהמזרח הרחוק היו יקרים מאד. רק העשירים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש וללבוש אותם. אחת השמלות הפופולריות בקרב אותם "מסודרים" באותה תקופה הייתה שמלה בעלת שרוולים ארוכים, נשפכים עד הרצפה, שנקראה שמלת בליאוט.
אחד החידושים הגדולים של ימי הביניים באירופה היו, לא תאמינו, הכפתורים. למעשה זו לא המצאה חדשה וכפתורים נוצרו כבר לפני 4,000 שנה. אבל כפתורי הרכיסה הומצאו רק בימי הביניים. זה היה באסיה.
זהצלבנים, ששבו לאירופה במאה ה-12, הביאו אותם מאסיה אל היבשת האירופית. השימוש בכפתורים הקל מאד את לבישת הבגדים ונעשה אופנתי מאד. במאה ה-13 ממציאים בגרמניה את השימוש בכפתור ולולאה שבה הוא נסגר ומאז הוא לא נעלם...
גם השרוולים הומצאו באותה תקופה. המילה באה מ"שלוור", מילה שבאה מהשפה הפרסית ושם פירושה בכלל מכנסיים. הסיבה היא שהשרוול הזכיר לאנשים רבים בתחילה את המכנס הפרסי.
שיכול אותיות שהתרחש אז לא פעם, יצר גם את המילה העברית "שרוול", בערבית "סרבאל" וביוונית ולשונות סלאביות נוספות בשם "שארובארי". אצל הגאונים היהודיים של ימי הביניים, השרוול הופך שרבל, מעין סרבל בארמית, כשהמשמעות של המילה היא "בית זרוע". ממש מה שיהיה השרוול מכאן ולתמיד.
אם כשאתם חושבים על ימי הביניים, אתם מדמיינים ליצנים ולוליינים, הלבושים בבגדים צבעוניים, כדאי שתחשבו שוב. זו לא תמיד הייתה המציאות.
בדרך כלל הלבוש הצבעוני היה אז יקר מאד, בשל מחירם הגבוה של הצבעים בימי קדם. הרבה יותר נפוץ היה לבוש הסחבות האפרורי של האנשים הרגילים, כמו האיכרים ומשרתי הטירה, של פושטי היד, האומנים והאמנים של אותה התקופה וכדומה.
ההמונים בימי הביניים לבשו בגדים פשוטים, שנראו בדרך כלל יותר כשמלות מאשר כמכנסיים וחולצות. הם היו בדרך כלל בצבע אחד.
כזה היה גם לבושם של הנזירים ואנשי הדת, שעד היום הם צנועים בלבושם הצנוע והחד-גוני, בעיקר מסיבות דתיות.
אגב, נזירות גם הן לבשו בגדים בצבעי המסדר שלהן. נזירות בנדיקטיניות לבשו גלימות מצמר לא צבוע, בצבעי לבן ואפור, שעם הזמן הפך שחור.
במסדרים אחרים היה צבע חום או אחר, אבל לרוב היה זה בגד צמר לא מעובד ולא צבוע. כדי לענות את עצמן, נזירות מחמירות לבשו מתחת לבגדים גם בגד צמר גס. שיערן היה גזוז קצר מאוד ותמיד כוסה בצעיף או מטפחת.
הקטיפה והמשי שהגיעו בימי הביניים מהמזרח הרחוק היו יקרים מאד. רק העשירים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש וללבוש אותם. אחת השמלות הפופולריות בקרב אותם "מסודרים" באותה תקופה הייתה שמלה בעלת שרוולים ארוכים, נשפכים עד הרצפה, שנקראה שמלת בליאוט.
אחד החידושים הגדולים של ימי הביניים באירופה היו, לא תאמינו, הכפתורים. למעשה זו לא המצאה חדשה וכפתורים נוצרו כבר לפני 4,000 שנה. אבל כפתורי הרכיסה הומצאו רק בימי הביניים. זה היה באסיה.
זהצלבנים, ששבו לאירופה במאה ה-12, הביאו אותם מאסיה אל היבשת האירופית. השימוש בכפתורים הקל מאד את לבישת הבגדים ונעשה אופנתי מאד. במאה ה-13 ממציאים בגרמניה את השימוש בכפתור ולולאה שבה הוא נסגר ומאז הוא לא נעלם...
גם השרוולים הומצאו באותה תקופה. המילה באה מ"שלוור", מילה שבאה מהשפה הפרסית ושם פירושה בכלל מכנסיים. הסיבה היא שהשרוול הזכיר לאנשים רבים בתחילה את המכנס הפרסי.
שיכול אותיות שהתרחש אז לא פעם, יצר גם את המילה העברית "שרוול", בערבית "סרבאל" וביוונית ולשונות סלאביות נוספות בשם "שארובארי". אצל הגאונים היהודיים של ימי הביניים, השרוול הופך שרבל, מעין סרבל בארמית, כשהמשמעות של המילה היא "בית זרוע". ממש מה שיהיה השרוול מכאן ולתמיד.
