מהו האקורדיון?
האקורדיון (Accordion) הוא כלי נגינה נייד ממשפחת כלי המקלדת. הוא מזוהה מאוד עם פולקלור אירופי ודרום־אמריקאי וגם בישראל
מנגנון הנגינה הפנימי הוא פשוט אבל חכם. הנגן אוחז את הכלי אופקית על החזה, דוחף ומושך מפוח מקופל המחובר בין שני תיבות עץ.
כשהוא לוחץ על הקלידים או הכפתורים, נפתחים שסתומים קטנים המאפשרים לזרם האוויר מהמפוח לעבור על פני לשוניות מתכת דקיקות הרוטטות ומייצרות כל אחת צליל בגובה מסוים.
אם הכלי המקורי היה קטן וקליל יחסית, עם 5 כפתורים בלבד בצד שמאל בלבד והיד הימנית רק מפעילה את המפוח, האקורדיון המודרני מורכב כיום ממאות ולעיתים אף אלפי חלקים.
המיוחד במקור היה שכל כפתור השמיע אקורד שלם במקום צליל בודד, אקורד שונה בדחיפה ובמשיכה. בשנים שלאחר מכן התפתח הכלי במהירות: כבר ב-1850 הומצא האקורדיון הכרומטי, שאפשר לנגן בסולמות רבים.
יש שני סוגי אקורדיונים כיום: האקורדיון הכפתורי (Button Accordion) עם שורות של כפתורים עגולים משני צידי המפוח, והאקורדיון הפסנתרי (Piano Accordion) עם מקלדת פסנתר בצד ימין וכפתורים בצד שמאל.
האקורדיון הפסנתרי מכיל בדרך כלל 41 מקשים בצד הימני המכסים טווח של כשלוש אוקטבות, ועד 120 כפתורים בצד השמאלי למשחק בס ואקורדים. נגן יכול להחליף בין קבוצות לשוניות שונות באמצעות מתגי רגיסטר ולשנות את ה"צבע" של הצליל, האופי שלו.
בפולין ובגרמניה הוא מוביל בפולקה (Polka), במקסיקו הוא מרכזי בסגנונות הנורטניו (Norteño) והטחאנו (Tejano). באירלנד האקורדיון הכפתורי תפס מקום חשוב במוסיקה המסורתית, בברזיל הוא נכנס לפורו (Forró) של האזור הצפון-מזרחי.
בלואיזיאנה האקורדיון תפס מקום מרכזי בקאג'ון (Cajun) הצרפתי ובזיידקו (Zydeco) של הקריאולים. ב-1948 איירי לז'ן (Iry LeJeune), נגן אקורדיון כמעט עיוור מלידה, הקליט את השיר הראשון שלו והחזיר את האקורדיון לחזית מוסיקת הקאג'ון.
בשנות ה-50 קליפטון שנייר (Clifton Chenier), המכונה "מלך הזיידקו" (King of Zydeco), הפך את האקורדיון הפסנתרי הכרומטי לכלי מוביל בז'אנר זה. שנייר, שעלה על הבמה עם כתר על ראשו, שילב השפעות של בלוז וריתם אנד בלוז ויצר צליל אנרגטי ייחודי. גם במוסיקה פופולרית האקורדיון מצא את מקומו, אם כי הרבה פחות.
למוסיקת הכלייזמרים היהודית הוא הכניס צבע ייחודי וכך גם בשירה בציבור, הלהקות הצבאיות, ריקודי עם וזמר עממי בישראל.
היום האקורדיון חווה תחייה מסוימת, עם נגנים צעירים שמשלבים אותו במוסיקה אלקטרונית ואינדי. הוא נותר כלי רב-תכליתי שמסוגל לייצר הרמוניות עשירות ולשמש גם כמלודיה וגם כליווי, כמעין תזמורת שלמה בידיו של נגן מיומן.
האקורדיון (Accordion) הוא כלי נגינה נייד ממשפחת כלי המקלדת. הוא מזוהה מאוד עם פולקלור אירופי ודרום־אמריקאי וגם בישראל
הפקת הצליל
האקורדיון מייצר צליל באמצעות מפוח שמזרים אוויר כשהנגן מותח ומכווץ את שני חלקיו.
מנגנון הנגינה הפנימי הוא פשוט אבל חכם. הנגן אוחז את הכלי אופקית על החזה, דוחף ומושך מפוח מקופל המחובר בין שני תיבות עץ.
כשהוא לוחץ על הקלידים או הכפתורים, נפתחים שסתומים קטנים המאפשרים לזרם האוויר מהמפוח לעבור על פני לשוניות מתכת דקיקות הרוטטות ומייצרות כל אחת צליל בגובה מסוים.
תולדות הכלי
הכלי הומצא בשנת 1829 בווינה על ידי סיריל דמיאן (Cyrill Demian), יצרן פסנתרים ועוגבים ממוצא ארמני. דמיאן יצר את האקורדיון המקורי יחד עם שני בניו קרל (Karl) וגווידו (Guido), הגיש פטנט ב-6 במאי באותה שנה שאושר ב-23 במאי וטבע את השם "אקורדיון" מהמילה הגרמנית Akkord, "אקורד" שבעברית הוא "תצליל", כמה צלילים המושמעים בו-זמנית.
אם הכלי המקורי היה קטן וקליל יחסית, עם 5 כפתורים בלבד בצד שמאל בלבד והיד הימנית רק מפעילה את המפוח, האקורדיון המודרני מורכב כיום ממאות ולעיתים אף אלפי חלקים.
המיוחד במקור היה שכל כפתור השמיע אקורד שלם במקום צליל בודד, אקורד שונה בדחיפה ובמשיכה. בשנים שלאחר מכן התפתח הכלי במהירות: כבר ב-1850 הומצא האקורדיון הכרומטי, שאפשר לנגן בסולמות רבים.
יש שני סוגי אקורדיונים כיום: האקורדיון הכפתורי (Button Accordion) עם שורות של כפתורים עגולים משני צידי המפוח, והאקורדיון הפסנתרי (Piano Accordion) עם מקלדת פסנתר בצד ימין וכפתורים בצד שמאל.
האקורדיון הפסנתרי מכיל בדרך כלל 41 מקשים בצד הימני המכסים טווח של כשלוש אוקטבות, ועד 120 כפתורים בצד השמאלי למשחק בס ואקורדים. נגן יכול להחליף בין קבוצות לשוניות שונות באמצעות מתגי רגיסטר ולשנות את ה"צבע" של הצליל, האופי שלו.
סגנונות
במהלך המאה ה-19 הכלי התפשט במהירות באירופה ובאמריקה והשתלב במגוון סגנונות מוסיקליים עממיים. בצרפת הוא הפך לסמל של מוסיקת המוזט (Musette) הפריזאית, באיטליה שולב בטרנטלות (Tarantella) ובמוסיקה העממית ובארגנטינה הפך הבנדונאון (Bandoneon) לצליל שהוא חלק בלתי נפרד ממוסיקת הטנגו.
בפולין ובגרמניה הוא מוביל בפולקה (Polka), במקסיקו הוא מרכזי בסגנונות הנורטניו (Norteño) והטחאנו (Tejano). באירלנד האקורדיון הכפתורי תפס מקום חשוב במוסיקה המסורתית, בברזיל הוא נכנס לפורו (Forró) של האזור הצפון-מזרחי.
בלואיזיאנה האקורדיון תפס מקום מרכזי בקאג'ון (Cajun) הצרפתי ובזיידקו (Zydeco) של הקריאולים. ב-1948 איירי לז'ן (Iry LeJeune), נגן אקורדיון כמעט עיוור מלידה, הקליט את השיר הראשון שלו והחזיר את האקורדיון לחזית מוסיקת הקאג'ון.
בשנות ה-50 קליפטון שנייר (Clifton Chenier), המכונה "מלך הזיידקו" (King of Zydeco), הפך את האקורדיון הפסנתרי הכרומטי לכלי מוביל בז'אנר זה. שנייר, שעלה על הבמה עם כתר על ראשו, שילב השפעות של בלוז וריתם אנד בלוז ויצר צליל אנרגטי ייחודי. גם במוסיקה פופולרית האקורדיון מצא את מקומו, אם כי הרבה פחות.
למוסיקת הכלייזמרים היהודית הוא הכניס צבע ייחודי וכך גם בשירה בציבור, הלהקות הצבאיות, ריקודי עם וזמר עממי בישראל.
היום האקורדיון חווה תחייה מסוימת, עם נגנים צעירים שמשלבים אותו במוסיקה אלקטרונית ואינדי. הוא נותר כלי רב-תכליתי שמסוגל לייצר הרמוניות עשירות ולשמש גם כמלודיה וגם כליווי, כמעין תזמורת שלמה בידיו של נגן מיומן.
