מהם מערבוני ספגטי?
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 התחילה תעשיית הקולנוע האיטלקית לייצר סרטי מערבון זולים להפקה, בעיקר במדבריות ספרד באזור אלמריה ובחלקים נידחים של איטליה.
סרטים אלו היו תחליף זול למערבונים האמריקאים היקרים והכינוי "מערבוני ספגטי" (Spaghetti Westerns) ניתן להם בזלזול בגלל מקורם האיטלקי ולגלוג על היומרה שלהם להציג את המערב הפרוע מנקודת מבט אירופאית.
אבל משנות ה-80 ישנה הערכה מחודשת לסרטים הללו ודי מהר הכינוי הזה הפך לתג של גאווה ולסימן היכר לז'אנר קולנועי מיוחד במינו.
הבמאי סרג'ו לאונה (Sergio Leone) היה האיש שהפך את הז'אנר למה שהוא. הטרילוגיה שלו עם קלינט איסטווד (Clint Eastwood) החלה ב-1964 עם הסרט "בעבור חופן דולרים" (A Fistful of Dollars).
הסרט היה למעשה העתק לא מורשה של הסרט היפני יוג'ימבו מאת אקירה קורוסאווה (Akira Kurosawa). איסטווד, שאז היה שחקן לא ידוע בסדרת הטלוויזיה המערבונית רוהייד (Rawhide), הסכים לעבוד תמורת 15,000 דולר בלבד.
קורוסאווה תבע את לאונה על גניבת זכויות יוצרים. התביעה הסתיימה בפשרה שהעניקה לחברת טוהו (Toho) היפנית 15% מכל ההכנסות העולמיות.
הטרילוגיה המשיכה ב-1965 עם "בעבור עוד כמה דולרים" (For a Few Dollars More) והסתיימה ב-1966 עם הטוב הרע והמכוער (The Good, the Bad and the Ugly). הצלחת הסרטים הפכה את איסטווד לכוכב עולמי ולמיליונר.
מה שהבדיל את מערבוני הספגטי מהמערבונים האמריקאים היה הסגנון הוויזואלי הייחודי שפיתח לאונה. צילומי תקריב קיצוניים על פנים מזיעות ועיניים צרות, מעברים חדים לצילומים רחבים של נופים מדבריים, אלימות גרפית וגיבורים שהיו רחוקים מאוד מהקאובוי האציל ההוליוודי.
הגיבורים האופייניים של ה"ספגטי ווסטרן" היו אנטי-גיבורים ציניים שחיפשו רווח אישי ולאו דווקא צדק וכבוד. לאונה היה ידוע בסבלנות האינסופית שלו. הוא היה מצלם סצנות פעמים רבות עד שהשיג את הפריים המושלם, לעיתים הסרטה נמשכה שעות ארוכות רק בשביל להשיג את הזווית והתאורה הנכונות.
הנשמה של הז'אנר הייתה המוסיקה של אניו מוריקונה (Ennio Morricone). השריקות המפורסמות, הגיטרות החשמליות, הטרומפטים הבודדים והצלילים המוזרים יצרו פסקול שהיה בלתי נשכח לא פחות מהתמונות עצמן.
מוריקונה ולאונה היו חברי ילדות מבית הספר היסודי ברומא, הם ישבו באותה כיתה וכשלאונה הזמין את מוריקונה להלחין למערבונים שלו, מוריקונה כבר היה מלחין מבוסס בתעשיית הקולנוע האיטלקית.
כוכבים נוספים של הז'אנר היו לי ואן קליף (Lee Van Cleef), שגילם נבלים כריזמטיים בעלי מבט קפוא, פרנקו נרו (Franco Nero) שהפך לכוכב אירופאי גדול, ג'וליאנו ג'מה (Giuliano Gemma) שהיה מהשחקנים הפרודוקטיביים ביותר בז'אנר.
הז'אנר שהופק על ידי אולפנים איטלקיים שגשג עד אמצע שנות ה-70. הוא השפיע עמוקות על במאים כמו קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) ורוברט רודריגז (Robert Rodriguez), תוך שהוא מותיר חותם בל ימחה על תרבות הפופ.
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 התחילה תעשיית הקולנוע האיטלקית לייצר סרטי מערבון זולים להפקה, בעיקר במדבריות ספרד באזור אלמריה ובחלקים נידחים של איטליה.
סרטים אלו היו תחליף זול למערבונים האמריקאים היקרים והכינוי "מערבוני ספגטי" (Spaghetti Westerns) ניתן להם בזלזול בגלל מקורם האיטלקי ולגלוג על היומרה שלהם להציג את המערב הפרוע מנקודת מבט אירופאית.
אבל משנות ה-80 ישנה הערכה מחודשת לסרטים הללו ודי מהר הכינוי הזה הפך לתג של גאווה ולסימן היכר לז'אנר קולנועי מיוחד במינו.
הבמאי סרג'ו לאונה (Sergio Leone) היה האיש שהפך את הז'אנר למה שהוא. הטרילוגיה שלו עם קלינט איסטווד (Clint Eastwood) החלה ב-1964 עם הסרט "בעבור חופן דולרים" (A Fistful of Dollars).
הסרט היה למעשה העתק לא מורשה של הסרט היפני יוג'ימבו מאת אקירה קורוסאווה (Akira Kurosawa). איסטווד, שאז היה שחקן לא ידוע בסדרת הטלוויזיה המערבונית רוהייד (Rawhide), הסכים לעבוד תמורת 15,000 דולר בלבד.
קורוסאווה תבע את לאונה על גניבת זכויות יוצרים. התביעה הסתיימה בפשרה שהעניקה לחברת טוהו (Toho) היפנית 15% מכל ההכנסות העולמיות.
הטרילוגיה המשיכה ב-1965 עם "בעבור עוד כמה דולרים" (For a Few Dollars More) והסתיימה ב-1966 עם הטוב הרע והמכוער (The Good, the Bad and the Ugly). הצלחת הסרטים הפכה את איסטווד לכוכב עולמי ולמיליונר.
מה שהבדיל את מערבוני הספגטי מהמערבונים האמריקאים היה הסגנון הוויזואלי הייחודי שפיתח לאונה. צילומי תקריב קיצוניים על פנים מזיעות ועיניים צרות, מעברים חדים לצילומים רחבים של נופים מדבריים, אלימות גרפית וגיבורים שהיו רחוקים מאוד מהקאובוי האציל ההוליוודי.
הגיבורים האופייניים של ה"ספגטי ווסטרן" היו אנטי-גיבורים ציניים שחיפשו רווח אישי ולאו דווקא צדק וכבוד. לאונה היה ידוע בסבלנות האינסופית שלו. הוא היה מצלם סצנות פעמים רבות עד שהשיג את הפריים המושלם, לעיתים הסרטה נמשכה שעות ארוכות רק בשביל להשיג את הזווית והתאורה הנכונות.
הנשמה של הז'אנר הייתה המוסיקה של אניו מוריקונה (Ennio Morricone). השריקות המפורסמות, הגיטרות החשמליות, הטרומפטים הבודדים והצלילים המוזרים יצרו פסקול שהיה בלתי נשכח לא פחות מהתמונות עצמן.
מוריקונה ולאונה היו חברי ילדות מבית הספר היסודי ברומא, הם ישבו באותה כיתה וכשלאונה הזמין את מוריקונה להלחין למערבונים שלו, מוריקונה כבר היה מלחין מבוסס בתעשיית הקולנוע האיטלקית.
כוכבים נוספים של הז'אנר היו לי ואן קליף (Lee Van Cleef), שגילם נבלים כריזמטיים בעלי מבט קפוא, פרנקו נרו (Franco Nero) שהפך לכוכב אירופאי גדול, ג'וליאנו ג'מה (Giuliano Gemma) שהיה מהשחקנים הפרודוקטיביים ביותר בז'אנר.
הז'אנר שהופק על ידי אולפנים איטלקיים שגשג עד אמצע שנות ה-70. הוא השפיע עמוקות על במאים כמו קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) ורוברט רודריגז (Robert Rodriguez), תוך שהוא מותיר חותם בל ימחה על תרבות הפופ.
