מהו סיפורו של הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון?
הקונצ'רטו לכינור במי מינור של פליקס מנדלסון (Felix Mendelssohn) נחשב לאחד מהקונצ'רטי הפופולריים ביותר בעולם. הוא מלודי ויפה להפליא כבר מהצלילים הראשונים שלו, אך כנראה שזה לא פשוט להוליד יצירה כה מוצלחת ופורצת דרך ועדיין כה אהובה ונערצת.
מהו סיפורו של הקונצ'רטו לכינור המפורסם של מנדלסון, מתי הוא יצר אותו, למי הוא יועד לביצוע ומה מיוחד ופורץ דרך ביצירה המופלאה הזו?
יחד עם הקונצ'רטי לכינור של צ'ייקובסקי וברהמס, הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון נמנה עם היצירות הנפלאות לכינור ולתזמורת מהתקופה הרומנטית.
התהליך שהוביל ליצירת הקונצ'רטו לכינור היה איטי ומורכב יותר ממה שאפשר לדמיין. מנדלסון החל לעבוד על היצירה כבר ב-1838, אך הוא השלים אותה רק ב-1844, לאחר 6 שנים שלמות של עבודה מתמדת.
את הקונצ'רטו כותב מנדלסון במיוחד עבור ידידו הקרוב פרדיננד דוד (Ferdinand David), נגן הכינור הראשי של תזמורת גוונדהאוז (Gewandhaus) בעיר לייפציג. בעיר הזו הוא כיהן כמנצח. פרדיננד דוד, אגב, לא רק השפיע על המלחין בתהליך הכתיבה אלא גם ביצע את הבכורה של היצירה ב-1845 בלייפציג, כשנה לפני מותו של מנדלסון.
המלחין הציג מלודיות זוהרות וטכניקת כינור מתוחכמת שמאתגרת את הסוליסט מבלי להיות מופרזת או תהפוכות מיותרות.
הקונצ'רטו גם מציג חידושים מהפכניים במבנה הרגיל של קונצ'רטי הכינור. מנדלסון חיבר את שלושת הפרקים בצורה רציפה, ללא הפסקות ביניהם, מה שיצר בו זרימה חדשה ודרמטית המנוגדת לאווירת הסדר של הקונצ'רטו עד אז.
מנדלסון גם מזיז את הקדנצה המסורתית מהסוף לאמצע הפרק הראשון, מה שנתן לה משמעות דרמטית חדשה. הוא מגדיל וכותב את הקדנצה, בפעם הראשונה בקונצ'רטו בצורה של תו לתו ומבלי להותיר לכנר לאלתר אותה כמו שהיה נהוג בתקופה הרומנטית. כתיבת הקדנצה מראש בקונצ'רטו היא חידוש משמעותי בז'אנר הרומנטי.
האנקדוטה המפורסמת מספרת שכשמנדלסון שלח לדוד את כתב היד הראשון, דוד השיב לו במכתב מלא הערות וביקורת טכנית מפורטת על קטעים מסוימים. המלחין הנודע, מי שגדל במשפחה עשירה ובעלת רקע מוסיקלי עשיר, היה גאון מוסיקלי מגיל צעיר ומי שניגן בפסנתר והלחין יצירות נהדרות כבר בילדותו. הוא לא נעלב אלא שמח על המשוב המקצועי של הכנר דוד ושיתף איתו פעולה במשך שנים של שיפורים ותיקונים. התכתובת ביניהם, שנשמרה עד היום, מעידה על חברות מקצועית יוצאת דופן שיצרה את אחד הקונצ'רטי המושלמים בהיסטוריה של המוסיקה הקלאסית.
הקונצ'רטו לכינור במי מינור, אופוס 64, הוא אחד משני הקונצ'רטי לכינור היחידים שהלחין מנדלסון. הוא כמובן גם המוכר יותר מבין השניים, בעוד שהקונצ'רטו השני הוא יצירת נעורים שכתובה ברה מינור.
פרק 1 - אלגרו מולטו אפסיונאטו (Allegro molto appassionato). פרק זה הוא דרמטי מאוד ובעל הבעה אינטנסיבית. הוא נפתח בכניסה כמעט מידית של הכינור הסולן, המציג את הנושא המרכזי. הפרק בנוי בצורת סונטה, האופיינית לקונצ'רטי באותה תקופה. במנדלסון, האקדמה התזמורתית (הקדמה תזמורתית) קצרה במיוחד. בפרק זה, הכנר הוא הכוכב הראשי, אך התזמורת אינה רק להקת תמך; סקציות שונות בתזמורת הופכות מדי פעם למרכזיות. לקראת סוף הפרק הראשון, לאחר אקורדי סיום חוזרתיים של התזמורת המעידים שהפרק תם, הבסון ממשיך עם גשר צר וממושך המוביל אל הפרק השני.
פרק 2 - אנדנטה (Andante). פרק זה מתחיל בפתיחה קצרה של התזמורת ואחריה הכינור הסולן מנגן את הנושא הרגוע של הפרק. הפיתוח של הפרק מופיע בערך באמצעו ונכתב בסולם לה מינור. זה פרק שהוא מפגן סולני לירי.
פרק 3 - אלגרו נון טרופו, אלגרו מולטו ויואצ'ה (Allegro non troppo, Allegro molto vivace). פרק זה נפתח בהקדמה קצרה במי מינור של הכינור והתזמורת, המזכירה את הפרק הראשון. לאחר ההקדמה, הכינור מנגן קטע סולו קצר המתחבר לנושא הראשי של הפרק. זה פרק קופצני ומהיר הדורש יכולות טכניות גבוהות מהסולן. הלמות התופים ותרועות הנשיפה מאתחלות את פרק הסיום התוסס. גם כאן מופיעה שניות המשחק השנון שבין הסולן לכלי הרקע.
כניסת הסולן המוקדמת - בניגוד למקובל באותה תקופה, בה קונצ'רטי נפתחו בדרך כלל בהקדמה תזמורתית ארוכה (ריטורנלו), מנדלסון מכניס את הכינור הסולן כמעט מיד בתחילת הפרק הראשון.
הקדנצה הכתובה - בפעם הראשונה בקונצ'רטו, הקדנצה של הפרק הראשון נכתבת כולה על ידי המלחין (מנדלסון) ולא מושארת לנגן לאלתר אותה, כפי שהיה נהוג. אף על פי שבאך כתב קדנצה לצ'מבלו בקונצ'רטו החמישי הברנדנבורגי, הכתיבה של הקדנצה בקונצ'רטו הרומנטי הייתה חידוש משמעותי במבנה הז'אנר בתקופה זו.
חיבור רציף בין הפרקים - המעבר בין הפרק הראשון לשני אינו עוצר לחלוטין, אלא מחובר באמצעות צליל בסון ארוך הגולש מפרק לפרק. גם הפתיחה הקצרה של הפרק השלישי מזכירה את הפרק הראשון, מה שתורם לתחושת חיבור בין חלקי היצירה.
הקונצ'רטו לכינור במי מינור של פליקס מנדלסון (Felix Mendelssohn) נחשב לאחד מהקונצ'רטי הפופולריים ביותר בעולם. הוא מלודי ויפה להפליא כבר מהצלילים הראשונים שלו, אך כנראה שזה לא פשוט להוליד יצירה כה מוצלחת ופורצת דרך ועדיין כה אהובה ונערצת.
מהו סיפורו של הקונצ'רטו לכינור המפורסם של מנדלסון, מתי הוא יצר אותו, למי הוא יועד לביצוע ומה מיוחד ופורץ דרך ביצירה המופלאה הזו?
יחד עם הקונצ'רטי לכינור של צ'ייקובסקי וברהמס, הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון נמנה עם היצירות הנפלאות לכינור ולתזמורת מהתקופה הרומנטית.
התהליך שהוביל ליצירת הקונצ'רטו לכינור היה איטי ומורכב יותר ממה שאפשר לדמיין. מנדלסון החל לעבוד על היצירה כבר ב-1838, אך הוא השלים אותה רק ב-1844, לאחר 6 שנים שלמות של עבודה מתמדת.
את הקונצ'רטו כותב מנדלסון במיוחד עבור ידידו הקרוב פרדיננד דוד (Ferdinand David), נגן הכינור הראשי של תזמורת גוונדהאוז (Gewandhaus) בעיר לייפציג. בעיר הזו הוא כיהן כמנצח. פרדיננד דוד, אגב, לא רק השפיע על המלחין בתהליך הכתיבה אלא גם ביצע את הבכורה של היצירה ב-1845 בלייפציג, כשנה לפני מותו של מנדלסון.
החדשנות
החדשנות והברק של היצירה באות לידי ביטוי בפתיחת הקונצ'רטו, כבר בצליליו הראשונים, במלודיה עדינה וחולמנית של הכינור הסולו, ללא הקדמה תזמורתית מסורתית. ההחלטה לכתוב כך היה דבר נועז לתקופה.
המלחין הציג מלודיות זוהרות וטכניקת כינור מתוחכמת שמאתגרת את הסוליסט מבלי להיות מופרזת או תהפוכות מיותרות.
הקונצ'רטו גם מציג חידושים מהפכניים במבנה הרגיל של קונצ'רטי הכינור. מנדלסון חיבר את שלושת הפרקים בצורה רציפה, ללא הפסקות ביניהם, מה שיצר בו זרימה חדשה ודרמטית המנוגדת לאווירת הסדר של הקונצ'רטו עד אז.
מנדלסון גם מזיז את הקדנצה המסורתית מהסוף לאמצע הפרק הראשון, מה שנתן לה משמעות דרמטית חדשה. הוא מגדיל וכותב את הקדנצה, בפעם הראשונה בקונצ'רטו בצורה של תו לתו ומבלי להותיר לכנר לאלתר אותה כמו שהיה נהוג בתקופה הרומנטית. כתיבת הקדנצה מראש בקונצ'רטו היא חידוש משמעותי בז'אנר הרומנטי.
האנקדוטה המפורסמת מספרת שכשמנדלסון שלח לדוד את כתב היד הראשון, דוד השיב לו במכתב מלא הערות וביקורת טכנית מפורטת על קטעים מסוימים. המלחין הנודע, מי שגדל במשפחה עשירה ובעלת רקע מוסיקלי עשיר, היה גאון מוסיקלי מגיל צעיר ומי שניגן בפסנתר והלחין יצירות נהדרות כבר בילדותו. הוא לא נעלב אלא שמח על המשוב המקצועי של הכנר דוד ושיתף איתו פעולה במשך שנים של שיפורים ותיקונים. התכתובת ביניהם, שנשמרה עד היום, מעידה על חברות מקצועית יוצאת דופן שיצרה את אחד הקונצ'רטי המושלמים בהיסטוריה של המוסיקה הקלאסית.
הקונצ'רטו לכינור במי מינור, אופוס 64, הוא אחד משני הקונצ'רטי לכינור היחידים שהלחין מנדלסון. הוא כמובן גם המוכר יותר מבין השניים, בעוד שהקונצ'רטו השני הוא יצירת נעורים שכתובה ברה מינור.
מבנה
הקונצ'רטו בנוי מ-3 פרקים:
פרק 1 - אלגרו מולטו אפסיונאטו (Allegro molto appassionato). פרק זה הוא דרמטי מאוד ובעל הבעה אינטנסיבית. הוא נפתח בכניסה כמעט מידית של הכינור הסולן, המציג את הנושא המרכזי. הפרק בנוי בצורת סונטה, האופיינית לקונצ'רטי באותה תקופה. במנדלסון, האקדמה התזמורתית (הקדמה תזמורתית) קצרה במיוחד. בפרק זה, הכנר הוא הכוכב הראשי, אך התזמורת אינה רק להקת תמך; סקציות שונות בתזמורת הופכות מדי פעם למרכזיות. לקראת סוף הפרק הראשון, לאחר אקורדי סיום חוזרתיים של התזמורת המעידים שהפרק תם, הבסון ממשיך עם גשר צר וממושך המוביל אל הפרק השני.
פרק 2 - אנדנטה (Andante). פרק זה מתחיל בפתיחה קצרה של התזמורת ואחריה הכינור הסולן מנגן את הנושא הרגוע של הפרק. הפיתוח של הפרק מופיע בערך באמצעו ונכתב בסולם לה מינור. זה פרק שהוא מפגן סולני לירי.
פרק 3 - אלגרו נון טרופו, אלגרו מולטו ויואצ'ה (Allegro non troppo, Allegro molto vivace). פרק זה נפתח בהקדמה קצרה במי מינור של הכינור והתזמורת, המזכירה את הפרק הראשון. לאחר ההקדמה, הכינור מנגן קטע סולו קצר המתחבר לנושא הראשי של הפרק. זה פרק קופצני ומהיר הדורש יכולות טכניות גבוהות מהסולן. הלמות התופים ותרועות הנשיפה מאתחלות את פרק הסיום התוסס. גם כאן מופיעה שניות המשחק השנון שבין הסולן לכלי הרקע.
מה מיוחד ופורץ דרך ביצירה?
הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון נחשב לפורץ דרך בכמה היבטים:
כניסת הסולן המוקדמת - בניגוד למקובל באותה תקופה, בה קונצ'רטי נפתחו בדרך כלל בהקדמה תזמורתית ארוכה (ריטורנלו), מנדלסון מכניס את הכינור הסולן כמעט מיד בתחילת הפרק הראשון.
הקדנצה הכתובה - בפעם הראשונה בקונצ'רטו, הקדנצה של הפרק הראשון נכתבת כולה על ידי המלחין (מנדלסון) ולא מושארת לנגן לאלתר אותה, כפי שהיה נהוג. אף על פי שבאך כתב קדנצה לצ'מבלו בקונצ'רטו החמישי הברנדנבורגי, הכתיבה של הקדנצה בקונצ'רטו הרומנטי הייתה חידוש משמעותי במבנה הז'אנר בתקופה זו.
חיבור רציף בין הפרקים - המעבר בין הפרק הראשון לשני אינו עוצר לחלוטין, אלא מחובר באמצעות צליל בסון ארוך הגולש מפרק לפרק. גם הפתיחה הקצרה של הפרק השלישי מזכירה את הפרק הראשון, מה שתורם לתחושת חיבור בין חלקי היצירה.
