מה זו דילמת האסיר?
דילמת האסיר היא פרדוקס קלאסי שהפך לבסיס של תורת המשחקים. הדילמה, שנוסחה ב-1950 על ידי 2 כלכלנים אמריקאיים, ממחישה מצבי יום-יום של התלבטויות חברתיות.
הנה הדוגמה:
נניח ששני פושעים ביצעו פשע ביחד ונחקרים על ידי המשטרה. אם יורשעו, הם יודעים שכל אחד מהם ייכנס לכלא ל-15 שנה. אם לא יהיו בידי המשטרה ראיות, ברור להם שהם יועמדו לדין על עבירה משנית וייכנסו לכלא לשנה אחת כל אחד. בהיעדר ראיות, מציעה המשטרה לכל אחד מהם להעיד נגד חברו ולהכנס לכלא לחמש שנים. אם רק אחד מהם יעיד וחברו לא יעיד כנגדו, זה שהעיד ייצא מיד לחופשי וחברו ייכנס לכלא למשך 15 שנה. מה עליהם לעשות?
הפתרון פשוט - על כל אחד מהם, בלי קשר להתנהגותו חברו, להסכים להעיד. כך הוא ישפר בכל מקרה את מצבו המשפטי. אבל הפרדוקס, הוא שאם שניהם יחליטו לא להעיד, יהיה מצבם הכי טוב (כזכור, הם ייכנסו לכלא לשנה אחת בלבד).
במקרה הזה תורת המשחקים קובעת שהטקטיקה המנצחת היא לבגוד בשותפך לדבר עבירה ולהעיד. כך יהיה הסיכוי לעונש פחות בהרבה.
להבדיל, בעולם העיסקי יש החלטות רבות שאופיין דומה, אך כאן מתלבטות הנהלות של חברות עיסקיות כיצד לנהוג למול החלטות אפשריות של המתחרים, או קבוצות אחרות בקרב בעלי המניות או מקבלי ההחלטות.
מקרה היסטורי כזה התרחש, למשל, בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. זה קרה כשהארטילריה הגרמנית כיוונה את האש אל מעבר לחפירות של החיילים הבריטים, לשדה הפתוח שבו הפגזים לא פגעו באיש. דבר דומה עשו גם התותחנים הבריטים. כלומר, שני הצדדים נזהרו בכוונה שלא לפגוע זה בזה. כלומר, אף שלא נחתם כל חוזה מחייב בין הצדדים, נמנעו חיילים וקציני השטח של שני הצדדים מלפגוע זה בזה, כי זה לא היה באינטרס שלהם.
ואכן, תורת המשחקים מסבירה ששיתוף פעולה כזה צפוי באופן ספונטני, אך רק במקום שבו הצדדים היריבים אינם יודעים מראש כמה זמן ייארך הסכסוך שביניהם, או בלשון המדעית של תורת המשחקים, כשהם אינם יודעים כמה חזרות של משחק
"דילמת האסיר" צפויים להם. המחקר מוכיח זאת בעובדה שלקראת סיום המלחמה, אכן פחת מספר המקרים של אותה הבנה שבשתיקה שלא לפגוע בצד השני. שני הצדדים ידעו שהמלחמה קרובה לסיום ולכן הפסיקו את שיתוף הפעולה החרישי והלא-רשמי שביניהם.
דילמת האסיר היא פרדוקס קלאסי שהפך לבסיס של תורת המשחקים. הדילמה, שנוסחה ב-1950 על ידי 2 כלכלנים אמריקאיים, ממחישה מצבי יום-יום של התלבטויות חברתיות.
הנה הדוגמה:
נניח ששני פושעים ביצעו פשע ביחד ונחקרים על ידי המשטרה. אם יורשעו, הם יודעים שכל אחד מהם ייכנס לכלא ל-15 שנה. אם לא יהיו בידי המשטרה ראיות, ברור להם שהם יועמדו לדין על עבירה משנית וייכנסו לכלא לשנה אחת כל אחד. בהיעדר ראיות, מציעה המשטרה לכל אחד מהם להעיד נגד חברו ולהכנס לכלא לחמש שנים. אם רק אחד מהם יעיד וחברו לא יעיד כנגדו, זה שהעיד ייצא מיד לחופשי וחברו ייכנס לכלא למשך 15 שנה. מה עליהם לעשות?
הפתרון פשוט - על כל אחד מהם, בלי קשר להתנהגותו חברו, להסכים להעיד. כך הוא ישפר בכל מקרה את מצבו המשפטי. אבל הפרדוקס, הוא שאם שניהם יחליטו לא להעיד, יהיה מצבם הכי טוב (כזכור, הם ייכנסו לכלא לשנה אחת בלבד).
במקרה הזה תורת המשחקים קובעת שהטקטיקה המנצחת היא לבגוד בשותפך לדבר עבירה ולהעיד. כך יהיה הסיכוי לעונש פחות בהרבה.
מה מציגה דילמת האסיר?
הפרדוקס מציג כשל בזרימת מידע בין אנשים או גופים, שנאלצים לקבל החלטות, ללא מידע חיוני. דוגמאות לא חסרות לדילמת האסיר בהקשרים היסטוריים ועכשוויים. בתקופת השואה למשל, הודגמה דילמת האסיר שוב ושוב בהתנהגותם של אסירים שהתלבטו אם להימלט ולסכן את חבריהם לפלוגת עבודה או הבלוק.
להבדיל, בעולם העיסקי יש החלטות רבות שאופיין דומה, אך כאן מתלבטות הנהלות של חברות עיסקיות כיצד לנהוג למול החלטות אפשריות של המתחרים, או קבוצות אחרות בקרב בעלי המניות או מקבלי ההחלטות.
דילמת האסיר החוזרת
יש מקרה בו הדילמה היא לא חד-פעמית. במקרה זה, שכינויו הוא "דילמת האסיר החוזרת", מתגבש דפוס התנהגות של "חיה ותן לחיות" בין אויבים למשל, מעין הסכמה למעשה, בין הצדדים, שלא לפגוע אחד בשני.
מקרה היסטורי כזה התרחש, למשל, בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. זה קרה כשהארטילריה הגרמנית כיוונה את האש אל מעבר לחפירות של החיילים הבריטים, לשדה הפתוח שבו הפגזים לא פגעו באיש. דבר דומה עשו גם התותחנים הבריטים. כלומר, שני הצדדים נזהרו בכוונה שלא לפגוע זה בזה. כלומר, אף שלא נחתם כל חוזה מחייב בין הצדדים, נמנעו חיילים וקציני השטח של שני הצדדים מלפגוע זה בזה, כי זה לא היה באינטרס שלהם.
ואכן, תורת המשחקים מסבירה ששיתוף פעולה כזה צפוי באופן ספונטני, אך רק במקום שבו הצדדים היריבים אינם יודעים מראש כמה זמן ייארך הסכסוך שביניהם, או בלשון המדעית של תורת המשחקים, כשהם אינם יודעים כמה חזרות של משחק
"דילמת האסיר" צפויים להם. המחקר מוכיח זאת בעובדה שלקראת סיום המלחמה, אכן פחת מספר המקרים של אותה הבנה שבשתיקה שלא לפגוע בצד השני. שני הצדדים ידעו שהמלחמה קרובה לסיום ולכן הפסיקו את שיתוף הפעולה החרישי והלא-רשמי שביניהם.
