למה שימש שעון הקוקיה?
זו יכולה להיראות כמו אחת ההמצאות התמוהות בהיסטוריה ומצד שני מההמצאות הכי מובנות ומוצדקות בתולדות מדידת הזמן. אבל מי בעצם היה זה שהמציא שעון שעושה קוקו כל שעה, כולל בשעות הלילה ובעיקר למה צריך היה את זה?
אז כשמדברים על שעון הקוקייה (Cuckoo clock) מדובר בסוג של בידור ביתי עתיק. כי נסו לדמיין עולם שאין בו טלוויזיה, לא רדיו, אין מחשבים, אינטרנט או אפליקציות. אפילו הרדיו טרנזיסטור, פטיפון, קומפקט דיסק או הנגנים הניידים עוד רחוקים ומה שנשאר זה רצון לקצת בידור ביום יום ובלילה השגרתי והשקט להכעיס.
הדגם הראשון המתועד נוצר סביב 1629, אם כי ההתפתחות המשמעותית של השעון התרחשה במאה ה-18 באזור היער השחור (Schwarzwald) שבגרמניה.
היה זה שען גרמני מקומי בשם פרנץ קטרר, שהמציא את שעון הקוקייה המוכר לנו, בשנת 1738. מאז המצאתו שם נודעו שעוני הקוקייה מאזור היער השחור בכל העולם.
כשמגיעה שעה עגולה או חצי שעה, מנגנון מיוחד משחרר דלת קטנה, והציפור המכנית יוצאת. הקוקייה שמופיעה, משמיעה את קריאת ה"קוקו", כמספר הפעמים המתאים לשעה העגולה, ופעם אחת בחצי שעה.
צלילי ה"קוקו" של הקוקייה נוצרים בו-זמנית, באמצעות שני מפוחים קטנים. הם מופעלים על ידי המשקולות, כשמפוח אחד מייצר את הצליל הגבוה והשני את הצליל הנמוך של קריאת ה"קוקו".
המנגנון המקורי של שעון הקוקיה מבוסס על מערכת משקולות וגלגלי שיניים. המערכת כוללת שרשרת משקולות: אחת להפעלת מנגנון השעון, והשנייה להפעלת מערכת הקוקיה והצלצול.
ברוב השעונים המסורתיים, המשקולות צריכות להימשך מדי יום או יומיים, על ידי הבעלים, כדי שהשעון יפעל.
העיצוב המסורתי של השעונים התפתח במאה ה-19 והתבסס על מראה של בקתות יער שחור טיפוסיות. האומנים שילבו בהם גילופי עץ מורכבים של עלים, חיות יער ודמויות מחיי הכפר.
במקור, הגילוף נעשה בעץ אשור או עץ טיליה, שהיו נפוצים באזור והתאימו במיוחד לעבודות גילוף עדינות.
חידוש חשוב בתעשיית שעוני הקוקיה הגיע ב-1850 עם המצאת שעון "הבית הרכבתי" (Bahnhäusle), שהפך לעיצוב הסטנדרטי המוכר כיום. העיצוב החדש כלל קישוטים בסגנון תחנת רכבת כפרית והיה פשוט יותר לייצור המוני.
כיום, מרבית שעוני הקוקיה האיכותיים עדיין מיוצרים ביער השחור, בעיקר בעיירות כמו טריברג ופורטוונגן. השעונים המודרניים משלבים לעתים טכנולוגיות חדשות כמו חיישני תאורה וחיישני תנועה להשתקה בלילה, מנגנוני קוורץ, ושליטה על עוצמת הקול, תוך שמירה על המראה המסורתי והמלאכה המקורית.
זו יכולה להיראות כמו אחת ההמצאות התמוהות בהיסטוריה ומצד שני מההמצאות הכי מובנות ומוצדקות בתולדות מדידת הזמן. אבל מי בעצם היה זה שהמציא שעון שעושה קוקו כל שעה, כולל בשעות הלילה ובעיקר למה צריך היה את זה?
אז כשמדברים על שעון הקוקייה (Cuckoo clock) מדובר בסוג של בידור ביתי עתיק. כי נסו לדמיין עולם שאין בו טלוויזיה, לא רדיו, אין מחשבים, אינטרנט או אפליקציות. אפילו הרדיו טרנזיסטור, פטיפון, קומפקט דיסק או הנגנים הניידים עוד רחוקים ומה שנשאר זה רצון לקצת בידור ביום יום ובלילה השגרתי והשקט להכעיס.
תולדות שעון הקוקייה
בנוי כבית קטן או שובך, שעון הקוקייה הוא שעון קיר מכני ובעל מטוטלת שהתפתח ביער השחור בגרמניה במאה ה-17. את האנרגיה הדרושה להפעלה שלו מקבל השעון המקורי מקפיצים שנמתחים אחת לזמן מה על ידי בעליו, באמצעות משיכת המשקולות שלו.
הדגם הראשון המתועד נוצר סביב 1629, אם כי ההתפתחות המשמעותית של השעון התרחשה במאה ה-18 באזור היער השחור (Schwarzwald) שבגרמניה.
היה זה שען גרמני מקומי בשם פרנץ קטרר, שהמציא את שעון הקוקייה המוכר לנו, בשנת 1738. מאז המצאתו שם נודעו שעוני הקוקייה מאזור היער השחור בכל העולם.
פעולתו של שעון הקוקייה
מדי שעה או מדי חצי שעה, מגיחה מתוך דלת קטנה, בחלקו העליון של השעון, בובה דמוית ציפור, המשמיעה צפצוף "קוקו" בשני גבהי צליל, בדומה לקול הקוקייה.
כשמגיעה שעה עגולה או חצי שעה, מנגנון מיוחד משחרר דלת קטנה, והציפור המכנית יוצאת. הקוקייה שמופיעה, משמיעה את קריאת ה"קוקו", כמספר הפעמים המתאים לשעה העגולה, ופעם אחת בחצי שעה.
צלילי ה"קוקו" של הקוקייה נוצרים בו-זמנית, באמצעות שני מפוחים קטנים. הם מופעלים על ידי המשקולות, כשמפוח אחד מייצר את הצליל הגבוה והשני את הצליל הנמוך של קריאת ה"קוקו".
המנגנון המקורי של שעון הקוקיה מבוסס על מערכת משקולות וגלגלי שיניים. המערכת כוללת שרשרת משקולות: אחת להפעלת מנגנון השעון, והשנייה להפעלת מערכת הקוקיה והצלצול.
ברוב השעונים המסורתיים, המשקולות צריכות להימשך מדי יום או יומיים, על ידי הבעלים, כדי שהשעון יפעל.
עיצוב שעוני קוקייה
בנוי כבית קטן או שובך, מאמץ רב הושקע בעיצוב חיצוניותם של שעוני הקוקייה. כי בנוסף לפעולתם כשעונים ביתיים שמודדים ומציגים את הזמן, הפכו השעונים היקרים עבור בעליהם לחפצי נוי שקשטו את הבית והעניקו הנאה ועניין.
העיצוב המסורתי של השעונים התפתח במאה ה-19 והתבסס על מראה של בקתות יער שחור טיפוסיות. האומנים שילבו בהם גילופי עץ מורכבים של עלים, חיות יער ודמויות מחיי הכפר.
במקור, הגילוף נעשה בעץ אשור או עץ טיליה, שהיו נפוצים באזור והתאימו במיוחד לעבודות גילוף עדינות.
חידוש חשוב בתעשיית שעוני הקוקיה הגיע ב-1850 עם המצאת שעון "הבית הרכבתי" (Bahnhäusle), שהפך לעיצוב הסטנדרטי המוכר כיום. העיצוב החדש כלל קישוטים בסגנון תחנת רכבת כפרית והיה פשוט יותר לייצור המוני.
כיום, מרבית שעוני הקוקיה האיכותיים עדיין מיוצרים ביער השחור, בעיקר בעיירות כמו טריברג ופורטוונגן. השעונים המודרניים משלבים לעתים טכנולוגיות חדשות כמו חיישני תאורה וחיישני תנועה להשתקה בלילה, מנגנוני קוורץ, ושליטה על עוצמת הקול, תוך שמירה על המראה המסורתי והמלאכה המקורית.
