כיצד רובוט יכול לשרת האורחים?
הרובוט המשרת פפר (Pepper) שפותח ביפן יצא ב-2015 למכירה בטוקיו. בתקשורת סיפרו אז שבתוך דקה אחת בודדת הוא אזל מן המלאי.
בגובה של 1.20 מטר, ו-30 קילו הוא הגיע מראש, כשהוא "טעון", אבל לא ברגשות אלא ב-200 אפליקציות שהותקנו עליו מראש..פפר ניחן בבינה מלאכותית ואנשי היצרנית, חברת סופטבנק, הסבירו שביצועיו יילכו וישתבחו, ככל שהוא יעבוד ויכיר את הצרכים של בעליו.
עם משימות אפשריות שהוא יכול למלא, כמו טיפול בקשישים, עוזר אישי בבית, חבר לילדים ובייביסיטר, בתחום המסחרי גם כפקיד קבלה במוסדות ממשלתיים ובבתי עסק מגוונים ואפילו כמוכר בחנויות, העתיד נראה ורוד לרובוט הזה וליצרנית שלו, תאגיד הענק היפני סופטבנק.
אמרו עליו שהוא מבין כמה שפות, יכול לתקשר ולהתממשק עם שלל מכשירים חכמים, לזהות באמצעות טכנולוגיית זיהוי פנים את הרגשות והבעות הפנים של האדם שמולו, להבין את רוב השיחות שמתבצעות איתו, להיות מורה וחבר של הילדים, להכיר וללמוד במהלך השנים את בני המשפחה ולהפוך חלק ממנה.
סיפרו גם שהוא מסוגל לא רק לטפל בקשישים אלא גם להיות להם לחבר של ממש, לספק להם את הצרכים החברתיים, להקל על בדידותם ועוד כהנה וכהנה.
אז הוא נראה כהבטחה גדולה לעולם הביתי והעסקי גם יחד, אבל 6 שנים מאוחר יותר, הכריזה סופטבנק על הפסקת ייצור הרובוט. המיזם, מסתבר, גבה מהתאגיד העשיר מחיר כבד ובאופן מסוים בלתי נסבל.
אז מה הוביל לכך שרובוט כה חמוד מבחינת המראה וכה חכם ועשיר מבחינה טכנולוגית, הפך כה מהר למעמסה שכזו על היצרנית העשירה, עד שהחליטה לזרוק אותו מהסיפון?
בתחום הביתי הוא היה אולי בסדר, אבל העולם העסקי, כמה לא מפתיע, הוא הרבה יותר קשה. מרגע שחברות ועסקים, כמו בתי מלון, מסעדות ואפילו שדות תעופה הצטיידו בו, הם גילו שהרובוט, שעולה $2000 ואז עוד $350 בכל חודש לכל יחידה, הפך במהירות לא רק לנטל כלכלי, אלא גם למטרד, נדנוד חסר יכולת ובעיני רבים אפילו למשהו “קריפי”, מלחיץ.
זה הוביל לכך שרבים מהעסקים שרכשו והעסיקו את הרובוט הטרנדי ופרסמו זאת בגאווה החלו לפטר אותו, כלומר לנתקו מהחשמל ומהשירות והודעות לעיתונות על כך.
נראה שלא צריך היה להדגיש את גודל הנזק למחלקת השיווק של סופטבנק. הוא היה אדיר.
כך יצא שסופטבנק לא הרגה רק את פפר אלא סגרה לחלוטין את כל מחלקת הרובוטיקה, המפוארת לשעבר שלה.
הרובוט המשרת פפר (Pepper) שפותח ביפן יצא ב-2015 למכירה בטוקיו. בתקשורת סיפרו אז שבתוך דקה אחת בודדת הוא אזל מן המלאי.
בגובה של 1.20 מטר, ו-30 קילו הוא הגיע מראש, כשהוא "טעון", אבל לא ברגשות אלא ב-200 אפליקציות שהותקנו עליו מראש..פפר ניחן בבינה מלאכותית ואנשי היצרנית, חברת סופטבנק, הסבירו שביצועיו יילכו וישתבחו, ככל שהוא יעבוד ויכיר את הצרכים של בעליו.
עם משימות אפשריות שהוא יכול למלא, כמו טיפול בקשישים, עוזר אישי בבית, חבר לילדים ובייביסיטר, בתחום המסחרי גם כפקיד קבלה במוסדות ממשלתיים ובבתי עסק מגוונים ואפילו כמוכר בחנויות, העתיד נראה ורוד לרובוט הזה וליצרנית שלו, תאגיד הענק היפני סופטבנק.
אמרו עליו שהוא מבין כמה שפות, יכול לתקשר ולהתממשק עם שלל מכשירים חכמים, לזהות באמצעות טכנולוגיית זיהוי פנים את הרגשות והבעות הפנים של האדם שמולו, להבין את רוב השיחות שמתבצעות איתו, להיות מורה וחבר של הילדים, להכיר וללמוד במהלך השנים את בני המשפחה ולהפוך חלק ממנה.
סיפרו גם שהוא מסוגל לא רק לטפל בקשישים אלא גם להיות להם לחבר של ממש, לספק להם את הצרכים החברתיים, להקל על בדידותם ועוד כהנה וכהנה.
אז הוא נראה כהבטחה גדולה לעולם הביתי והעסקי גם יחד, אבל 6 שנים מאוחר יותר, הכריזה סופטבנק על הפסקת ייצור הרובוט. המיזם, מסתבר, גבה מהתאגיד העשיר מחיר כבד ובאופן מסוים בלתי נסבל.
אז מה הוביל לכך שרובוט כה חמוד מבחינת המראה וכה חכם ועשיר מבחינה טכנולוגית, הפך כה מהר למעמסה שכזו על היצרנית העשירה, עד שהחליטה לזרוק אותו מהסיפון?
בתחום הביתי הוא היה אולי בסדר, אבל העולם העסקי, כמה לא מפתיע, הוא הרבה יותר קשה. מרגע שחברות ועסקים, כמו בתי מלון, מסעדות ואפילו שדות תעופה הצטיידו בו, הם גילו שהרובוט, שעולה $2000 ואז עוד $350 בכל חודש לכל יחידה, הפך במהירות לא רק לנטל כלכלי, אלא גם למטרד, נדנוד חסר יכולת ובעיני רבים אפילו למשהו “קריפי”, מלחיץ.
זה הוביל לכך שרבים מהעסקים שרכשו והעסיקו את הרובוט הטרנדי ופרסמו זאת בגאווה החלו לפטר אותו, כלומר לנתקו מהחשמל ומהשירות והודעות לעיתונות על כך.
נראה שלא צריך היה להדגיש את גודל הנזק למחלקת השיווק של סופטבנק. הוא היה אדיר.
כך יצא שסופטבנק לא הרגה רק את פפר אלא סגרה לחלוטין את כל מחלקת הרובוטיקה, המפוארת לשעבר שלה.
