מהו ראשון סרטי ההנפשה בתולדות הקולנוע?
זה היה ב-28 לאוקטובר 1892, כשהציג אמיל רנו או ריינו לראשונה את הסרטון "Pauvre Pierrot" ("פיירו המסכן"). זה היה הראשון ממפגני התמונה הנעה שהוקרנו אז והציגו את מה שנקרא בקולנוע של היום "סרטוני אנימציה".
הסרט החלוצי הזה הוקרן במוזיאון גרבין בפריז, בחדר אחד ובפני קהל גדול. רנו הציג את מה שיכונה אז "התיאטרון האופטי" שאותו הוא המציא ויצר, כשצייר והנפיש בעצמו.
באותה הקרנת בכורה שימש רנו בעצמו כמקרין שמסובב את גלגלי הסרטים בעצמו ומפעיל את פנס הקסם המסתובב שהוא פיתח וקרא לו פרקסינוסקופ (Praxinoscope). הוא עשה זאת במהלך כרבע שעה שהורכבה מ-3 סרטי אנימציה שכל אחד מהם הורכב מעד 600 ציורים שונים.
את הקרנת הסרטים הללו ליווה אז פסקול חי שניגן פסנתרן במקביל לסרטים המוקרנים על הבד.
היסטוריונים רבים של קולנוע רואים באותה הקרנה של התיאטרון האופטי של אמיל ריינו את לידתו ותחילת הדרך של עולם הקולנוע כולו. הקרנה זו ב-1892 הקדימה ב-3 שנים את ההקרנה המפורסמת משנת 1895 של הסרט שנחשב ליצירה הקולנועית הראשונה, "הרכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר.
הקרנת התיאטרון האופטי שהקדימה ב-3 שנים את האחים לומייר הציגה סרטים שהיו ארוכים משמעותית מאלו של האחים לומייר. אבל יתרונם הברור היה גם בעומק הסיפורי שלהם, בניגוד לסרטיהם הראשונים של האחים לומייר וחלוצי הקולנוע המצולם האחרים שהתמקדו בשנים הראשונות בתיעוד של המציאות ולא בסיפורים עם עלילה.
הצלחת התיאטרון האופטי הייתה אדירה ומתמשכת. כחצי מיליון צופים חוו במשך 8 שנים ברציפות את הקרנות שלושת סרטיו של רנו.
ההצלחה הזו הייתה תחילת דרכה של אמנות האנימציה, אך גם של החוויה הקולנועית כולה. מעבר לקהל שקונה כרטיסים וצופה אל המסך שבאולם, נכללו בהם מהרגע הראשון כל המרכיבים של סרטי האנימציה שאנו מכירים עד היום - מאותו רצף פריימים ארוך שמרכיב את הסיפור שעל המסך, דרך הפסקול המוסיקלי שמלווה אותו (באותם ימים בביצוע חי) ועד החוויה הקולנועית שחווה הקהל, בהתבוננות בדמויות, עם רקע, מקום, אווירה ובעיקר סיפור.
זה היה ב-28 לאוקטובר 1892, כשהציג אמיל רנו או ריינו לראשונה את הסרטון "Pauvre Pierrot" ("פיירו המסכן"). זה היה הראשון ממפגני התמונה הנעה שהוקרנו אז והציגו את מה שנקרא בקולנוע של היום "סרטוני אנימציה".
הסרט החלוצי הזה הוקרן במוזיאון גרבין בפריז, בחדר אחד ובפני קהל גדול. רנו הציג את מה שיכונה אז "התיאטרון האופטי" שאותו הוא המציא ויצר, כשצייר והנפיש בעצמו.
באותה הקרנת בכורה שימש רנו בעצמו כמקרין שמסובב את גלגלי הסרטים בעצמו ומפעיל את פנס הקסם המסתובב שהוא פיתח וקרא לו פרקסינוסקופ (Praxinoscope). הוא עשה זאת במהלך כרבע שעה שהורכבה מ-3 סרטי אנימציה שכל אחד מהם הורכב מעד 600 ציורים שונים.
את הקרנת הסרטים הללו ליווה אז פסקול חי שניגן פסנתרן במקביל לסרטים המוקרנים על הבד.
היסטוריונים רבים של קולנוע רואים באותה הקרנה של התיאטרון האופטי של אמיל ריינו את לידתו ותחילת הדרך של עולם הקולנוע כולו. הקרנה זו ב-1892 הקדימה ב-3 שנים את ההקרנה המפורסמת משנת 1895 של הסרט שנחשב ליצירה הקולנועית הראשונה, "הרכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר.
הקרנת התיאטרון האופטי שהקדימה ב-3 שנים את האחים לומייר הציגה סרטים שהיו ארוכים משמעותית מאלו של האחים לומייר. אבל יתרונם הברור היה גם בעומק הסיפורי שלהם, בניגוד לסרטיהם הראשונים של האחים לומייר וחלוצי הקולנוע המצולם האחרים שהתמקדו בשנים הראשונות בתיעוד של המציאות ולא בסיפורים עם עלילה.
הצלחת התיאטרון האופטי הייתה אדירה ומתמשכת. כחצי מיליון צופים חוו במשך 8 שנים ברציפות את הקרנות שלושת סרטיו של רנו.
ההצלחה הזו הייתה תחילת דרכה של אמנות האנימציה, אך גם של החוויה הקולנועית כולה. מעבר לקהל שקונה כרטיסים וצופה אל המסך שבאולם, נכללו בהם מהרגע הראשון כל המרכיבים של סרטי האנימציה שאנו מכירים עד היום - מאותו רצף פריימים ארוך שמרכיב את הסיפור שעל המסך, דרך הפסקול המוסיקלי שמלווה אותו (באותם ימים בביצוע חי) ועד החוויה הקולנועית שחווה הקהל, בהתבוננות בדמויות, עם רקע, מקום, אווירה ובעיקר סיפור.
