למה אנשים פוחדים ממקקים?
אנטומופוביה (Entomophobia), הפחד ממקקים, תיקנים או ג'וקים בשפת העם, הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בעולם המערבי. אבל הוא לא תמיד מובן. שהרי הם לא ארסיים ולא מצוידים בשיניים חדות או עוקץ מאיים ולכל מי שזוכר - תמיד נראה שהם מפחדים מאיתנו הרבה יותר מהפחד שלנו מהם.
ובכל זאת, מאיפה החרדה הזו מהם?
הסיבות לפחד זה מרתקות ומשלבות גורמים אבולוציוניים, תרבותיים ופסיכולוגיים (ראו סעיף בהמשך).
כללית, כדאי לדעת שתפקיד הפחד הוא לשמור עלינו מנזק חיצוני לגוף, בעוד שהגועל נועד לשמור עלינו מפגיעה פנימית בגוף, כמו מחלה או הרעלה שיכולים לפגוע באיברים הפנימיים שלנו.
הימנעות ממפגש עם ג’וק יעילה בטווח המיידי מאד. אבל בטווח הארוך היא הופכת לדרך הקבועה והיחידה בה ינהג מי שחושש להתמודד עם הפחד. מה שהכי חמור בכך הוא שההימנעות לא מאפשרת למי שחוששים מג'וקים ללמוד שהם לא באמת מסוכנים וששום אסון לא יתרחש מעצם המפגש איתם.
תגובות של פחד או גועל מחרקים ובמיוחד מתיקנים היא לגמרי נורמלית. יש לה גם הסבר אבולוציוני שקשור בעבר הרחוק בו הם היו מסוכנים. הרתיעה הטבעית שלנו מהם נובעת מהארס שהיה להם אז.
וגם כיום כ-11% מהאוכלוסיה סובלים ונתקפים בחרדה ומתחושות של גועל בהיתקלות עם תיקנים וחרקים שונים, חשוב לדעת שזוהי פוביה אישית שכל אדם בה פוחד או נגעל במינון שונה.
בניסוי מדעי הגישו החוקרים לילדים ולמבוגרים כוס מיץ שמתוכה הם הוציאו ג'וק. בעוד שהמבוגרים נגעלו מהג'וקים, גם כשהוסבר להם שהם חוטאו לחלוטין מכל זיהום, הילדים לא התקשו ולא נגעלו ומיהרו לשתות מהמיץ.
למידה חברתית וחיקוי - חשובה ההבנה שחיקוי היא סיבה ברורה לילדים לחשש מתיקנים. הם נוטים לחקות את ההתנהגות של הוריהם או את מי שמשמעותיים בסביבתם. מחקר בתחום מצא קשר מובהק בין פחד של ילדים מג'וקים לפחד דומה אצל הוריהם.
כך שיכולה להוביל לפחד כזה כל חשיפה של ילד לטראומה של אדם קרוב ממקק, גם אם זה קרה בילדותו המוקדמת. אגב, מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים שרוב הפחד מחרקים נרכש בגיל צעיר מאוד, בגילאי 4 עד 7. הילדים לומדים לפחד מחרקים דרך תגובות הוריהם או אחרים בסביבתם. כשילד רואה את אמו קופצת בבהלה למראה ג'וק, מוחו מתוכנת באופן עצמאי להגיב בצורה דומה.
גנטיקה - אגב, עוד אפשרות היא שהפוביה עוברת אלינו באופן גנטי, נושא שנחקר לא מעט ויש לו בסיס. המוח האנושי שלנו תוכנת באבולוציה לזהות ולהגיב במהירות לתנועות מהירות ובלתי צפויות. אלה בדיוק התנועות האופייניות למקקים. הם נעים במהירות ובצורה אקראית, מה שמפעיל אצלנו את מערכת ההישרדות הבסיסית שטבועה בנו.
מחקרים במדעי המוח מראים גם הם. שהאמיגדלה (Amygdala), מרכז הפחד במוח, מגיבה באופן אוטומטי לתנועות כאלה עוד לפני שאנחנו מודעים להן. לכן הבהלה האינסטינקטיבית שלנו מג'וקים.
תרבות - התקשורת והתרבות הפופולרית מחזקות גם הן את הפחד הזה. סרטי אימה מרבים להשתמש בחרקים ענקיים ובנחילי חרקים תוקפניים כדי לעורר אצלנו פחד. ספרים, סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב מציגים חרקים באור שלילי, מה שמחזק את התפיסה שלהם כיצורים מפחידים.
גם הקשר ההיסטורי של החרקים למחלות ומגפות מחזק את הפחד מהם. תיקנים, זבובים וחרקים אחרים נקשרו לאורך ההיסטוריה להתפרצויות של מחלות קשות והמוח האנושי פיתח מנגנון הגנה טבעי שמעורר דחייה ממה שנתפס כמסוכן לבריאות, תופעה שנקראת בפסיכולוגיה "גועל מגן" (Protective Disgust). בפסיכולוגיה האבולוציונית זה גם ההסבר להימנעות שלנו ממזיקים ומחלות.
לעניין התרבותי, חשוב לציין שהפחד שלנו מחרקים אינו אוניברסלי ולא בכל התרבויות רווח החשש מג'וקים. בתרבויות מסוימות, במיוחד במזרח אסיה, חרקים נתפסים באופן חיובי יותר. בעוד שבמערב הצרצרים נתפסים לרוב כמטרד) ביפן, למשל, הם נחשבים לסמל של מזל טוב. לא מעט אנשים בעולם גם מגדלים תיקנים כחיות מחמד, כמו התיקן הלוחש (Madagascar hissing cockroach) של מדגסקר.
מחקרים בתחום הפסיכותרפיה מראים שטיפול בפחד מחרקים יכול להיות יעיל מאוד, במיוחד כשמשתמשים בשיטות של חשיפה הדרגתית וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT).
ועדיין, הבנת המקורות של הפחד יכולה לסייע בהתמודדות איתו, גם אם הוא נראה בלתי רציונלי בעליל.
אנטומופוביה (Entomophobia), הפחד ממקקים, תיקנים או ג'וקים בשפת העם, הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בעולם המערבי. אבל הוא לא תמיד מובן. שהרי הם לא ארסיים ולא מצוידים בשיניים חדות או עוקץ מאיים ולכל מי שזוכר - תמיד נראה שהם מפחדים מאיתנו הרבה יותר מהפחד שלנו מהם.
ובכל זאת, מאיפה החרדה הזו מהם?
הסיבות לפחד זה מרתקות ומשלבות גורמים אבולוציוניים, תרבותיים ופסיכולוגיים (ראו סעיף בהמשך).
כללית, כדאי לדעת שתפקיד הפחד הוא לשמור עלינו מנזק חיצוני לגוף, בעוד שהגועל נועד לשמור עלינו מפגיעה פנימית בגוף, כמו מחלה או הרעלה שיכולים לפגוע באיברים הפנימיים שלנו.
הימנעות ממפגש עם ג’וק יעילה בטווח המיידי מאד. אבל בטווח הארוך היא הופכת לדרך הקבועה והיחידה בה ינהג מי שחושש להתמודד עם הפחד. מה שהכי חמור בכך הוא שההימנעות לא מאפשרת למי שחוששים מג'וקים ללמוד שהם לא באמת מסוכנים וששום אסון לא יתרחש מעצם המפגש איתם.
תגובות של פחד או גועל מחרקים ובמיוחד מתיקנים היא לגמרי נורמלית. יש לה גם הסבר אבולוציוני שקשור בעבר הרחוק בו הם היו מסוכנים. הרתיעה הטבעית שלנו מהם נובעת מהארס שהיה להם אז.
וגם כיום כ-11% מהאוכלוסיה סובלים ונתקפים בחרדה ומתחושות של גועל בהיתקלות עם תיקנים וחרקים שונים, חשוב לדעת שזוהי פוביה אישית שכל אדם בה פוחד או נגעל במינון שונה.
הסיבות לפחד
ככל הנראה, הסיבה העיקרית לפחד הלא-רציונלי ממקקים היא ביסודה סיבה סביבתית, עם מעט גנטיקה.
בניסוי מדעי הגישו החוקרים לילדים ולמבוגרים כוס מיץ שמתוכה הם הוציאו ג'וק. בעוד שהמבוגרים נגעלו מהג'וקים, גם כשהוסבר להם שהם חוטאו לחלוטין מכל זיהום, הילדים לא התקשו ולא נגעלו ומיהרו לשתות מהמיץ.
למידה חברתית וחיקוי - חשובה ההבנה שחיקוי היא סיבה ברורה לילדים לחשש מתיקנים. הם נוטים לחקות את ההתנהגות של הוריהם או את מי שמשמעותיים בסביבתם. מחקר בתחום מצא קשר מובהק בין פחד של ילדים מג'וקים לפחד דומה אצל הוריהם.
כך שיכולה להוביל לפחד כזה כל חשיפה של ילד לטראומה של אדם קרוב ממקק, גם אם זה קרה בילדותו המוקדמת. אגב, מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים שרוב הפחד מחרקים נרכש בגיל צעיר מאוד, בגילאי 4 עד 7. הילדים לומדים לפחד מחרקים דרך תגובות הוריהם או אחרים בסביבתם. כשילד רואה את אמו קופצת בבהלה למראה ג'וק, מוחו מתוכנת באופן עצמאי להגיב בצורה דומה.
גנטיקה - אגב, עוד אפשרות היא שהפוביה עוברת אלינו באופן גנטי, נושא שנחקר לא מעט ויש לו בסיס. המוח האנושי שלנו תוכנת באבולוציה לזהות ולהגיב במהירות לתנועות מהירות ובלתי צפויות. אלה בדיוק התנועות האופייניות למקקים. הם נעים במהירות ובצורה אקראית, מה שמפעיל אצלנו את מערכת ההישרדות הבסיסית שטבועה בנו.
מחקרים במדעי המוח מראים גם הם. שהאמיגדלה (Amygdala), מרכז הפחד במוח, מגיבה באופן אוטומטי לתנועות כאלה עוד לפני שאנחנו מודעים להן. לכן הבהלה האינסטינקטיבית שלנו מג'וקים.
תרבות - התקשורת והתרבות הפופולרית מחזקות גם הן את הפחד הזה. סרטי אימה מרבים להשתמש בחרקים ענקיים ובנחילי חרקים תוקפניים כדי לעורר אצלנו פחד. ספרים, סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב מציגים חרקים באור שלילי, מה שמחזק את התפיסה שלהם כיצורים מפחידים.
גם הקשר ההיסטורי של החרקים למחלות ומגפות מחזק את הפחד מהם. תיקנים, זבובים וחרקים אחרים נקשרו לאורך ההיסטוריה להתפרצויות של מחלות קשות והמוח האנושי פיתח מנגנון הגנה טבעי שמעורר דחייה ממה שנתפס כמסוכן לבריאות, תופעה שנקראת בפסיכולוגיה "גועל מגן" (Protective Disgust). בפסיכולוגיה האבולוציונית זה גם ההסבר להימנעות שלנו ממזיקים ומחלות.
לעניין התרבותי, חשוב לציין שהפחד שלנו מחרקים אינו אוניברסלי ולא בכל התרבויות רווח החשש מג'וקים. בתרבויות מסוימות, במיוחד במזרח אסיה, חרקים נתפסים באופן חיובי יותר. בעוד שבמערב הצרצרים נתפסים לרוב כמטרד) ביפן, למשל, הם נחשבים לסמל של מזל טוב. לא מעט אנשים בעולם גם מגדלים תיקנים כחיות מחמד, כמו התיקן הלוחש (Madagascar hissing cockroach) של מדגסקר.
פוביה קלינית
מי שסובלים מפחד משתק ולא רציונלי ממקקים ייתכן שהסיבה לכך היא פוביה, ובעברית: בעתה. לעומת חרדה שהיא בהחלט נורמלית, הפוביה היא הפרעה נפשית אובססיבית שלמי שסובלים ממנה ברור שהתיקנים הללו מהווים סכנה ממשית לחייהם, מה שגורם למוח שלהם לשלוח לגופם אותות הישרדותיים ולנהוג באופן שיגן עליהם.
מחקרים בתחום הפסיכותרפיה מראים שטיפול בפחד מחרקים יכול להיות יעיל מאוד, במיוחד כשמשתמשים בשיטות של חשיפה הדרגתית וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT).
ועדיין, הבנת המקורות של הפחד יכולה לסייע בהתמודדות איתו, גם אם הוא נראה בלתי רציונלי בעליל.
