איך נוצר ההליכון לענישה?
הליכון הכושר (Treadmill) משמש בימינו בכל חדרי הכושר ואצל מתאמנים בבית הפרטי. הוא משמש כאמצעי כושר חיובי ובריא ורבים מתאמנים עליו באופן יומיומי. אך לא כולם מודעים לכך שמה שעם הזמן השתנה לאביזר פופולרי ובריא, החל את דרכו בעבר דווקא כמכשיר... עינויים.
כן, את דרכו החל ההליכון דווקא כמכשיר ענישה וכלי שליטה בבתי כלא. הסיפור שמאחורי המכשיר שידוע היום כאביזר בריאותי מתחיל במאה ה-19 באנגליה ומגולל היסטוריה מרתקת של שינוי ייעוד ומשמעות חברתית.
בשנת 1818 המציא המהנדס וארכיטקט האנגלי ויליאם קיוביט (William Cubitt) מכשיר שכונה "גלגל הדריכה" (Treadwheel) או "גלגל ההליכה" (Treadmill). בניגוד להליכון המודרני שבו המשטח נע תחת רגלי המתאמן וללא מסך או אפשרות להאזין למוסיקה, המכשיר הזה פעל בעיקרון הפוך - האסירים דרכו על מדרגות קבועות על גלגל ענק, וכך הניעו אותו בכוח שריריהם.
למעשה, הם נאלצו לטפס ללא הפסקה על מדרגות שלא הובילו לשום מקום.
קיוביט פיתח את המכשיר במיוחד עבור בית הכלא בריקסטון (Brixton Prison) בלונדון, כחלק ממדיניות הענישה שהייתה מקובלת בתקופה הוויקטוריאנית. הרעיון היה לשלב עבודה קשה ומייגעת עם מה שנחשב אז כתרומה לחברה. האסירים נדרשו לדרוך על הגלגל בין 6 ל-10 שעות ביום, והאנרגיה המכנית שהם הפיקו שימשה לטחינת תבואה, לשאיבת מים או לפעולות תעשייתיות אחרות.
אנקדוטה מעניינת היא שאוסקר ויילד (Oscar Wilde), הסופר האירי המפורסם, נאלץ לעבוד על גלגל הדריכה בזמן מאסרו בכלא רדינג (Reading Gaol) בשנים 1895-1897. הוא תיאר את החוויה כ"עינוי מתמשך" שגרם לו לכאבים עזים. ויילד כתב על כך ביצירתו המפורסמת "בלדת כלא רדינג" (The Ballad of Reading Gaol), שהפכה לאחת העדויות הספרותיות החשובות על תנאי הכליאה הויקטוריאניים.
העבודה הייתה מפרכת. ההערכה היא שאסירים טיפסו מרחק שווה ערך לכ-2,400 מטרים ביום, והתנועה המונוטונית גרמה לכאבי שרירים קשים, פציעות ולעתים אף למוות במקרים של אסירים חלשים במיוחד. למרות הביקורת ההולכת וגוברת, השימוש בגלגלי הדריכה התפשט ברחבי אנגליה, וב-1840 כבר היו כ-109 גלגלים כאלה בשימוש בבתי כלא ברחבי המדינה.
פרט מפתיע הוא שהרשויות באנגליה היו כה מרוצות מהמכשיר עד שב-1823 העניקו לקיוביט מדליית זהב על המצאתו "המועילה", מהחברה המלכותית לעידוד האמנויות (Royal Society of Arts). זאת למרות שכבר אז היו קולות שהשוו את המכשיר למכשיר עינויים מימי הביניים.
עם הזמן, השימוש במכשיר לצורכי ענישה הלך ודעך. הביקורת הציבורית על האכזריות שבשימוש במכשיר גברה, ובשנת 1902 בוטל סופית השימוש בגלגל הדריכה בבתי הכלא הבריטיים. אולם בעוד גלגל הדריכה העונשי נעלם, הרעיון של מכשיר המדמה הליכה קיבל חיים חדשים בתחום אחר לגמרי.
בתחילת המאה ה-20 החלו להופיע גרסאות ראשוניות של הליכונים למטרות רפואיות. אחד הראשונים תועד בפטנט משנת 1913, אם כי ישנם ספקות היסטוריים לגבי זהותו המדויקת של הממציא. הליכונים אלו היו רחוקים מאוד מההליכונים החשמליים של ימינו, אך סימנו את תחילת השינוי בתפיסה.
סיפור מרתק נוסף קשור בטייס המפורסם אלברט צ'נדלר (Albert Chandler). זה היה בשנת 1946, כשצ'נדלר, שהיה טייס מסחרי, פיתח הליכון ביתי פשוט כדי לשמור על כושרו בזמנים שנתקע בבתי מלון בערים שונות בזמן מזג אוויר סוער. המצאתו הייתה אחת הגרסאות הראשונות של הליכון נייד לשימוש ביתי.
בהדרגה, ההליכון התפתח והפך למכשיר כושר פופולרי, במיוחד אחרי שהרופא האמריקאי רוברט ברוס (Robert Bruce) פיתח בשנות ה-60 של המאה ה-20 פרוטוקול אימון על הליכון לבדיקת מחלות לב, הידוע עד היום כ"פרוטוקול ברוס" (Bruce Protocol).
המהפכה האמיתית הגיעה בשנת 1968, כאשר ד"ר קנת קופר (Kenneth Cooper) פרסם את ספרו "אירוביקס", שהדגיש את חשיבות האימון האירובי לבריאות הלב וכלי הדם. הפופולריות של אימונים אירוביים, יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית של הליכונים חשמליים בשנות ה-70, הפכו את ההליכון למכשיר הכושר הפופולרי והנמכר ביותר בעולם.
ההליכון המודרני של ימינו הוא מכשיר מתוחכם המצויד במסכי מגע, חיישנים מתקדמים, תוכניות אימון מותאמות אישית ואפילו אפשרויות שילוב מציאות רבודה. ההליכון עבר מטמורפוזה מלאה, מכלי עינויים לסמל של אורח חיים בריא.
מדהים איך מכשירים יכולים לעבור שינוי בתפקידם ובמשמעותם החברתית לאורך השנים, ובמקרה זה כיצד טכנולוגיה שנועדה להעניש במאמצים קשים וסבל הפכה לכלי המקדם בריאות וחיים ארוכים יותר.
הליכון הכושר (Treadmill) משמש בימינו בכל חדרי הכושר ואצל מתאמנים בבית הפרטי. הוא משמש כאמצעי כושר חיובי ובריא ורבים מתאמנים עליו באופן יומיומי. אך לא כולם מודעים לכך שמה שעם הזמן השתנה לאביזר פופולרי ובריא, החל את דרכו בעבר דווקא כמכשיר... עינויים.
כן, את דרכו החל ההליכון דווקא כמכשיר ענישה וכלי שליטה בבתי כלא. הסיפור שמאחורי המכשיר שידוע היום כאביזר בריאותי מתחיל במאה ה-19 באנגליה ומגולל היסטוריה מרתקת של שינוי ייעוד ומשמעות חברתית.
בשנת 1818 המציא המהנדס וארכיטקט האנגלי ויליאם קיוביט (William Cubitt) מכשיר שכונה "גלגל הדריכה" (Treadwheel) או "גלגל ההליכה" (Treadmill). בניגוד להליכון המודרני שבו המשטח נע תחת רגלי המתאמן וללא מסך או אפשרות להאזין למוסיקה, המכשיר הזה פעל בעיקרון הפוך - האסירים דרכו על מדרגות קבועות על גלגל ענק, וכך הניעו אותו בכוח שריריהם.
למעשה, הם נאלצו לטפס ללא הפסקה על מדרגות שלא הובילו לשום מקום.
קיוביט פיתח את המכשיר במיוחד עבור בית הכלא בריקסטון (Brixton Prison) בלונדון, כחלק ממדיניות הענישה שהייתה מקובלת בתקופה הוויקטוריאנית. הרעיון היה לשלב עבודה קשה ומייגעת עם מה שנחשב אז כתרומה לחברה. האסירים נדרשו לדרוך על הגלגל בין 6 ל-10 שעות ביום, והאנרגיה המכנית שהם הפיקו שימשה לטחינת תבואה, לשאיבת מים או לפעולות תעשייתיות אחרות.
אנקדוטה מעניינת היא שאוסקר ויילד (Oscar Wilde), הסופר האירי המפורסם, נאלץ לעבוד על גלגל הדריכה בזמן מאסרו בכלא רדינג (Reading Gaol) בשנים 1895-1897. הוא תיאר את החוויה כ"עינוי מתמשך" שגרם לו לכאבים עזים. ויילד כתב על כך ביצירתו המפורסמת "בלדת כלא רדינג" (The Ballad of Reading Gaol), שהפכה לאחת העדויות הספרותיות החשובות על תנאי הכליאה הויקטוריאניים.
העבודה הייתה מפרכת. ההערכה היא שאסירים טיפסו מרחק שווה ערך לכ-2,400 מטרים ביום, והתנועה המונוטונית גרמה לכאבי שרירים קשים, פציעות ולעתים אף למוות במקרים של אסירים חלשים במיוחד. למרות הביקורת ההולכת וגוברת, השימוש בגלגלי הדריכה התפשט ברחבי אנגליה, וב-1840 כבר היו כ-109 גלגלים כאלה בשימוש בבתי כלא ברחבי המדינה.
פרט מפתיע הוא שהרשויות באנגליה היו כה מרוצות מהמכשיר עד שב-1823 העניקו לקיוביט מדליית זהב על המצאתו "המועילה", מהחברה המלכותית לעידוד האמנויות (Royal Society of Arts). זאת למרות שכבר אז היו קולות שהשוו את המכשיר למכשיר עינויים מימי הביניים.
עם הזמן, השימוש במכשיר לצורכי ענישה הלך ודעך. הביקורת הציבורית על האכזריות שבשימוש במכשיר גברה, ובשנת 1902 בוטל סופית השימוש בגלגל הדריכה בבתי הכלא הבריטיים. אולם בעוד גלגל הדריכה העונשי נעלם, הרעיון של מכשיר המדמה הליכה קיבל חיים חדשים בתחום אחר לגמרי.
בתחילת המאה ה-20 החלו להופיע גרסאות ראשוניות של הליכונים למטרות רפואיות. אחד הראשונים תועד בפטנט משנת 1913, אם כי ישנם ספקות היסטוריים לגבי זהותו המדויקת של הממציא. הליכונים אלו היו רחוקים מאוד מההליכונים החשמליים של ימינו, אך סימנו את תחילת השינוי בתפיסה.
סיפור מרתק נוסף קשור בטייס המפורסם אלברט צ'נדלר (Albert Chandler). זה היה בשנת 1946, כשצ'נדלר, שהיה טייס מסחרי, פיתח הליכון ביתי פשוט כדי לשמור על כושרו בזמנים שנתקע בבתי מלון בערים שונות בזמן מזג אוויר סוער. המצאתו הייתה אחת הגרסאות הראשונות של הליכון נייד לשימוש ביתי.
בהדרגה, ההליכון התפתח והפך למכשיר כושר פופולרי, במיוחד אחרי שהרופא האמריקאי רוברט ברוס (Robert Bruce) פיתח בשנות ה-60 של המאה ה-20 פרוטוקול אימון על הליכון לבדיקת מחלות לב, הידוע עד היום כ"פרוטוקול ברוס" (Bruce Protocol).
המהפכה האמיתית הגיעה בשנת 1968, כאשר ד"ר קנת קופר (Kenneth Cooper) פרסם את ספרו "אירוביקס", שהדגיש את חשיבות האימון האירובי לבריאות הלב וכלי הדם. הפופולריות של אימונים אירוביים, יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית של הליכונים חשמליים בשנות ה-70, הפכו את ההליכון למכשיר הכושר הפופולרי והנמכר ביותר בעולם.
ההליכון המודרני של ימינו הוא מכשיר מתוחכם המצויד במסכי מגע, חיישנים מתקדמים, תוכניות אימון מותאמות אישית ואפילו אפשרויות שילוב מציאות רבודה. ההליכון עבר מטמורפוזה מלאה, מכלי עינויים לסמל של אורח חיים בריא.
מדהים איך מכשירים יכולים לעבור שינוי בתפקידם ובמשמעותם החברתית לאורך השנים, ובמקרה זה כיצד טכנולוגיה שנועדה להעניש במאמצים קשים וסבל הפכה לכלי המקדם בריאות וחיים ארוכים יותר.
