איך הפכה צ'ופסטיקס למנגינה שכל אחד מכיר?
מיליוני ילדים בכל העולם שישבו מול פסנתר מכירים את המנגינה הפשוטה הזו. היא נכתבה בשנת 1877 על ידי נערה סקוטית בת 16 בשם יופמיה אלן (Euphemia Allen) שגדלה במשפחה מוסיקלית בגלזגו.
השם המקורי של היצירה היה "ואלס הצ'ופ המפורסם" (The Celebrated Chop Waltz). הוא מגיע מהוראות מיוחדות שכתבה יופמיה בעמוד השלישי של המהדורה המקורית: "חלק זה צריך להתנגן בשתי הידיים כשהן מסובבות על צידן, כשהאצבעות הקטנות למטה, כך שתנועות הידיים מחקות את החיתוך שממנו הוואלס הזה מקבל את שמו".
בעצם, המלחינה ביקשה מהמנגנים להכות את הקלידים בתנועת קיצוץ, כמו סכין שקוצץ צלעות בשר. מאוחר יותר, כשהמנגינה התפשטה, אנשים החלו לנגן אותה רק בשתי אצבעות והשם השתנה לצ'ופסטיקס (Chopsticks), מקלות האכילה הסיניים.
אביה של יופמיה היה מורה נחשב למחול. לעומת זאת אחיה, מוצרט אלן (Mozart Allan), היה מוציא לאור של מוסיקה. כשיופמיה החליטה לפרסם את היצירה הפשוטה הזו, ההחלטה שלה, ככל הנראה כדי שתתקבל ברצינות, הייתה לפרסם תחת שם העט ארתור דה לולי ( Arthur de Lulli).
המנגינה הפכה מיד להצלחה מסחרית עצומה. ומעניין שאפילו מלחינים מפורסמים לא יכלו לעמוד בפניה.
למשל, קבוצה של 5 מלחינים רוסים בהובלת אלכסנדר בורודין (Alexander Borodin), ביחד עם ניקולאי רימסקי-קורסקוב (Nikolai Rimsky-Korsakov) ועוד שלושה נוספים חיברו יחד בשנים 1878-1879, וריאציות לדואט פסנתר על המנגינה הפשוטה.
הם פרסמו את האוסף תחת השם "פרפרזות" (Paraphrases). מעניין לציין שמודסט מוסורגסקי (Modest Mussorgsky), בדרך כלל חבר בקבוצה הזו של המלחינים הרוסים, סירב להשתתף בפרויקט כי חשב שהרעיון חסר משמעות.
כשפרנץ ליסט (Franz Liszt), אחד הפסנתרנים הגדולים בהיסטוריה, שמע על האוסף הזה, הוא התלהב כל כך שכתב יצירה קצרה משלו כמחווה למנגינת הצ'ופסטיקס והיא צורפה למהדורה השנייה שיצאה ב-1880.
כשזה התפרסם, חלק ממבקרי המוסיקה לא האמינו שליסט הגדול יכול לאשר דבר כל כך טריוויאלי, אבל הוא אכן עשה זאת. כמוהם קטל גם המלחין הרוסי צ'ייקובסקי וכתב שליסט 'הישועי הזקן' מדבר בשבחים מוגזמים על כל יצירה שמוגשת לבדיקתו..."
אך המנגינה המשיכה לצבור מעריצים ולחיות בתרבות הפופולרית. אחרי ששימשה בשנות ה-30 וה-40 כמוסיקת פתיחה לסדרת הסרטים הקצרים של אדגר קנדי באולפני RKO, היא שבה ללכוד מעריצים ב"Big ", הסרט המפורסם מ-1988, בו טום הנקס ורוברט לוג'יה ניגנו את צ'ופסטיקס על פסנתר ענק בחנות הצעצועים המפורסמת FAO Schwarz בסצנה שהפכה לאחת האייקוניות ביותר בקולנוע. ראו בתגית צ'ופסטיקס, קולנוע.
צ'ופסטיקס הבליחה גם במחזמר "מלך האריות", בו אפשר לשמוע אותה בשיר Lioness' Hunt. המוסיקה התימטית של סדרת הטלוויזיה “My Three Sons", שנכתבה על ידי פרנק דה וול, התבססה גם היא עליה, אם כי נעשו בה שינויי סולם ומשקל שהומר ל-4/4.
למעלה מ-140 שנה אחרי שנכתבה, צ'ופסטיקס נשארה אחת המנגינות המוכרות ביותר בעולם. זו היצירה היחידה שיופמיה אלן פרסמה אי פעם, אבל היא הספיקה כדי שנרצה לזכור אותה לנצח.
מיליוני ילדים בכל העולם שישבו מול פסנתר מכירים את המנגינה הפשוטה הזו. היא נכתבה בשנת 1877 על ידי נערה סקוטית בת 16 בשם יופמיה אלן (Euphemia Allen) שגדלה במשפחה מוסיקלית בגלזגו.
השם המקורי של היצירה היה "ואלס הצ'ופ המפורסם" (The Celebrated Chop Waltz). הוא מגיע מהוראות מיוחדות שכתבה יופמיה בעמוד השלישי של המהדורה המקורית: "חלק זה צריך להתנגן בשתי הידיים כשהן מסובבות על צידן, כשהאצבעות הקטנות למטה, כך שתנועות הידיים מחקות את החיתוך שממנו הוואלס הזה מקבל את שמו".
בעצם, המלחינה ביקשה מהמנגנים להכות את הקלידים בתנועת קיצוץ, כמו סכין שקוצץ צלעות בשר. מאוחר יותר, כשהמנגינה התפשטה, אנשים החלו לנגן אותה רק בשתי אצבעות והשם השתנה לצ'ופסטיקס (Chopsticks), מקלות האכילה הסיניים.
אביה של יופמיה היה מורה נחשב למחול. לעומת זאת אחיה, מוצרט אלן (Mozart Allan), היה מוציא לאור של מוסיקה. כשיופמיה החליטה לפרסם את היצירה הפשוטה הזו, ההחלטה שלה, ככל הנראה כדי שתתקבל ברצינות, הייתה לפרסם תחת שם העט ארתור דה לולי ( Arthur de Lulli).
המנגינה הפכה מיד להצלחה מסחרית עצומה. ומעניין שאפילו מלחינים מפורסמים לא יכלו לעמוד בפניה.
למשל, קבוצה של 5 מלחינים רוסים בהובלת אלכסנדר בורודין (Alexander Borodin), ביחד עם ניקולאי רימסקי-קורסקוב (Nikolai Rimsky-Korsakov) ועוד שלושה נוספים חיברו יחד בשנים 1878-1879, וריאציות לדואט פסנתר על המנגינה הפשוטה.
הם פרסמו את האוסף תחת השם "פרפרזות" (Paraphrases). מעניין לציין שמודסט מוסורגסקי (Modest Mussorgsky), בדרך כלל חבר בקבוצה הזו של המלחינים הרוסים, סירב להשתתף בפרויקט כי חשב שהרעיון חסר משמעות.
כשפרנץ ליסט (Franz Liszt), אחד הפסנתרנים הגדולים בהיסטוריה, שמע על האוסף הזה, הוא התלהב כל כך שכתב יצירה קצרה משלו כמחווה למנגינת הצ'ופסטיקס והיא צורפה למהדורה השנייה שיצאה ב-1880.
כשזה התפרסם, חלק ממבקרי המוסיקה לא האמינו שליסט הגדול יכול לאשר דבר כל כך טריוויאלי, אבל הוא אכן עשה זאת. כמוהם קטל גם המלחין הרוסי צ'ייקובסקי וכתב שליסט 'הישועי הזקן' מדבר בשבחים מוגזמים על כל יצירה שמוגשת לבדיקתו..."
אך המנגינה המשיכה לצבור מעריצים ולחיות בתרבות הפופולרית. אחרי ששימשה בשנות ה-30 וה-40 כמוסיקת פתיחה לסדרת הסרטים הקצרים של אדגר קנדי באולפני RKO, היא שבה ללכוד מעריצים ב"Big ", הסרט המפורסם מ-1988, בו טום הנקס ורוברט לוג'יה ניגנו את צ'ופסטיקס על פסנתר ענק בחנות הצעצועים המפורסמת FAO Schwarz בסצנה שהפכה לאחת האייקוניות ביותר בקולנוע. ראו בתגית צ'ופסטיקס, קולנוע.
צ'ופסטיקס הבליחה גם במחזמר "מלך האריות", בו אפשר לשמוע אותה בשיר Lioness' Hunt. המוסיקה התימטית של סדרת הטלוויזיה “My Three Sons", שנכתבה על ידי פרנק דה וול, התבססה גם היא עליה, אם כי נעשו בה שינויי סולם ומשקל שהומר ל-4/4.
למעלה מ-140 שנה אחרי שנכתבה, צ'ופסטיקס נשארה אחת המנגינות המוכרות ביותר בעולם. זו היצירה היחידה שיופמיה אלן פרסמה אי פעם, אבל היא הספיקה כדי שנרצה לזכור אותה לנצח.
