השיר הזה הוא קסם המזרח, שהתפרץ לעולם, כמעט משום מקום, והפך להיט על-זמני ועולמי. קוראים לו "מיסירלו" (Misirlou) והוא שיר אהבה של בחור יווני אל נערה מצריה, אקזוטית ומטריפה, מושכת ומסתורית. מכאן גם שם השיר, שבא מהגיית אחד מאזורי טורקיה של המילה "מצרי", מילה חסרת מגדר שבניב הטורקי נהגית מיסירלי.

אז זה שיר-עם ממזרח הים התיכון, איפה שהוא בציר שבין מצרים, טורקיה ויוון. לא לגמרי ברור מה מקור הלחן שלו ועוד פחות ידוע על המקום בו נכתב אבל לקסם הרי אין באמת גבולות.

מדובר על אחד השירים ההיסטוריים והמעניינים של תחילת מאה ה-20. שם המחבר המקורי שלו אינו ידוע, אך כן ברור שמוסיקאים רבים, כולל יוונים, ערבים ויהודים, ניגנו אותו עד שנות ה-20 של המאה ה-20. עם הלחן המזרחי הקסום שלו, הוא הפך כה אהוב ונפוץ, עד שכמעט בכל ארץ ערבית, ממרוקו ועד עיראק, אנשים משוכנעים שמדובר בשיר עם שלהם.

ההקלטה הידועה בתור הכי מוקדמת שלו היא ביצוע ביוונית של מיסירלו, משנת 1927, בסגנון שנע בין הרבטיקו (rebetiko) לסגנון הציפטטלי (tsifteteli) הקצבי.

החל משנות ה-20 ואילך, הפכה הגרסה הזו של השיר די פופולרית, בדגש על קהילות ערביות באמריקה, אך גם בקרב הארמנים-אמריקאים והיוונים-אמריקאים של ארצות הברית. ניגנו אותה פה ושם אפילו נגני כליזמר יהודים.

די מהר החלו להופיע גם גרסאות של השיר לריקודי בטן. לשפות מגוונות וללא גבול. יש גרסאות מיסירלו לעינטוזי בטן גם בערבית ופרסית, אך גם בארמנית, הודית, טורקית ואפילו סרבית.

ביוון מיועדת ההקלטה של ​​מיכליס פטרינוס, מ-1930, לריקוד ציפטתלי יווני, בקצב איטי משהו. היא מופצת בארצות הברית ובשנת 1946 מוציא פסנתרן ונגן קסילופון אמריקאי בשם יאן אוגוסט גרסה משלו.

בשנת 1941, מקליט ניק רובאניס, מורה למוסיקה יוונית באמריקה, עיבוד ג'אז ללחן. הוא רושם את עצמו כמלחין השיר. גם אם טענתו מעולם לא עמדה במבחן משפטי, עד היום יש הרושמים אותו כמלחין הרשמי.

בשנות ה-60 צצה פתאום "Misirlou" באמריקה, כנעימת גיטרות בטרמולו מלהיב. זו גירסת גלישה (Surf Rock), ז'אנר לוהט באותה תקופה. מי שביצע אותה, בהשפעת גרסה ערבית עממית שהכיר, הוא הגיטריסט דיק דייל (Dick Dale). אביו ודודיו המוסיקאים של דייל היו ממוצא לבנוני. דייל זכר את דודו מנגן את "מיסירלו" על העוד שלו, על מיתר אחד בלבד. כשמעריץ אתגר אותו פעם לנגן שיר שלם על מיתר אחד - הוא עשה זאת והבין שמיסירלו הוא להיט פוטנציאלי.

הוא לא שיער עד כמה.

מיסירלו, בגרסת הגלישה של דייל, יוצא לשוק ומיד הופך להיט ענקי, סינגל כל כך פופולרי, שנמכר בכמויות והופך ללהיט אמריקאי עצום. בעקבותיו מוציאים אינספור גרסאות רוק וגלישה אמנים ולהקות, כולל הביץ' בויז באלבום המצליח "Surfin' U.S.A" משנת 1963, ה"טראשמן" ו"הוונצ'רס".

ב-1994 גרסת הגלישה של דייל זוכה שוב לפופולריות אדירה. הפעם זה הבמאי קוונטין טרנטינו, ששילב אותה בה בסרטו "ספרות זולה" (Pulp Fiction). בהמשך, כש-Black Eyed Peas דוגמים אותה לשיר "Pump It", היא הופכת להיט עצום.


הנה "מיסירלו" של שלומי סרנגה (מתורגם):

https://youtu.be/ERBsE1ZzKyg


ביצוע של "מיסירלו" בטלוויזיה היוונית:

https://youtu.be/S7CBfcECLoc


דיק דייל בשנות ה-60:

https://youtu.be/ZIU0RMV_II8


בפתח הסרט "ספרות זולה" של טרנטינו:

https://youtu.be/oOoBomvuYnw


בנגינת קאנון ערבי עם תאקסים בפתיחה:

https://youtu.be/37jcQoSniuE


מיסירלו עם ריקודי בטן:

https://youtu.be/8zZlhcXokTk?t=9s


גרסת הרבטיקו המקורית של היוונים מטורקיה:

https://youtu.be/bsUYqF32EdU


ו"מיסירלו" אנגלית ובשירה אמנותית:

https://youtu.be/KziD7RXz66g

לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.

"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי. הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..

דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.

אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר, הופכים לחן לגניבה מוסיקלית.


הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:

http://youtu.be/ttuRcl1dK1M


והנה השיר "ירושלים של זהב”:

http://youtu.be/mjmMllp8hJg

השיר "אני מאמין", הידוע בציבור כ"שחקי שחקי", הוא כנראה השיר היפה והאופטימי שיש בזמר העברי. אם שמים הצידה לרגע את ההימנון הלאומי, הרי שהוא יכול היה למלא את הלב הישראלי בהרבה תקווה ואמונה ברוח האדם.

"אני מאמין" נכתב ב-1894 על ידי המשורר שאול טשרניחובסקי בעיר הרוסית אודסה. טשרניחובסקי, חשוב להבין, הוא סוג של ילד פלא בעולם השירה של אותם ימים. כשהוא כותב את הטקסט המכונן הזה הוא רק בן 19. עלם צעיר שהיה חבר ואורח קבוע, יש שיאמרו בן בית, בביתה של משפחת שלונסקי.

באחד מביקוריו אצל השלונסקים הוא מקריא להם את מילות השיר וההתלהבות גדולה. מה שקורה מיד אחר כך הוא אגדת מוסיקה וזמר עברי. אביו של שלונסקי, טוביה, היה מוסיקאי חובב ולא פעם הוא אף ניגן בכינור בשעות הפנאי שלו. טוביה שלונסקי גם חיבר פה ושם מנגינות משלו וכתב יצירות, שאף אחת מהן לא זכתה לפרסום ולא זכורה בימינו.

וכך, בתוך זמן קצר מתאים שלונסקי את הלחן לשיר של טשרניחובסקי. למה מתאים ולא מלחין? - כי את השיר שהקריא לו טשרניחובסקי הצעיר הוא לא הלחין.

טוביה שלונסקי חשב שיהיה נכון לחבר את הפואמה הרגישה ללחן רוסי שהכיר ודי מהר הוא שב לחדר, לאחר שהתאים לטקסט את הלחן של "שיר על הנהר דוֹן", כך לפחות טען חוקר הזמר העברי אליהו הכהן.

שלונסקי כיווץ פה, שיחק שם, הזיז את המלודיה ושינה את הלחן וכך הוא חולל את הנס של "שחקי שחקי". למעשה, הוא עיבד את המנגינה למילותיו של טשרניחובסקי המתפעל ועשה את זה כל כך מוצלח שהלחן שלו, לדעת רבים, יפה מהלחן הרוסי המקורי.

מוסיקלית, הלחן בנוי על משקל מורכב של תשע שמיניות, שהסידור שלהן בשלשות יוצר דגש על כל שמינית ראשונה. בכך הוא התאים את נלחם להגיית המלעיל האשכנזי, מה שאנו מכירים בתור ההטעמה המלעילית המזרח אירופית.

מכל מקום, שנים אחר כך, הפך השיר המיוחד הזה למעין הימנון לא רשמי של תנועות הנוער החלוציות בארץ ישראל. האופטימיות והאנושיות שבמילים הנפלאות שלו, עם המסרים המקסימים של האמונה ברוח האדם ובעתיד של אחווה ושלום - כל אלו התאימו באופן מושלם לחזון הציוני המתממש.

בדור היוטיוב עולים בעשורים האחרונים אינספור ביצועים של השיר הנפלא. חלקם חדשניים ומודרניסטים ואחרים נמלצים ומחברים לעבר. יש המשלבים בו שפות זרות או שפת סימנים ואחרים מבצעים אותו בסגנונות שונים ומשונים, שמעניין מה טוביה שלונסקי ושאול טשרניחובסקי היו אומרים עליהם.

ביצוע שהפך את הלחן הישן ללהיט בינלאומי הוא זה של הרכב הג'אז של אבישי כהן הקונטרבסיסט. זה ביצוע ג'אז נהדר, ששומר על העדינות והרוך של הלחן המקורי, אבל משייט איתו בשבילים מודאליים ובסולואים רגישים ונוגעים ללב. אני מאמין בג'אז וזו הדרך היפה שלו לנכס לחנים נהדרים ולהגדילם ליקום הכרומטי של מיילס וג'ארט.


הנה השיר המקורי בביצוע רונה קינן:

https://youtu.be/DtbxBdgsuEw


בביצוע מרגש של תמר שאוקי בעברית וערבית:

https://youtu.be/N4ROESuTdtI


ביצוע במקהלה בעיבוד משה זורמן:

https://youtu.be/zZONbTx11iQ


בשפת סימנים בהפגנות בבלפור:

https://youtu.be/c6FQxm_xiKU


"שיר על הנהר דוֹן" - האם מכאן בא הלחן המקורי הרוסי?

https://youtu.be/BE0n35NK-8g


הביצוע של נחמה הנדל, באווירת השיר הרוסי:

https://youtu.be/8p71xrRjwC4


ו-"Ani Maamin" - גרסת הג'אז של ההרכב של אבישי כהן:

https://youtu.be/fDePYf7s-Js

לאונרד כהן כתב את השיר למי שהייתה אהובתו וההשראה לאחד משיריו הקלאסיים, הלהיט הענק, כמעט הראשון שלו, "So Marianne Long".

"היי שלום מריאן" (So long Marianne) נכתב למריאן איהלן יֶנסֶן, אישה נורבגית, שבשנות ה-60 המוקדמות הייתה בת זוגו של כהן.

את מריאן, שעתידה לככב בלהיט הידוע מאלבומו הראשון, ואולי הגדול ביותר של לאונרד, הוא פוגש ב-1960. זה קורה כשהוא מגיע לאי היווני הידרה. מריאן כבר חיה עם בנה באי, לאחר שהסופר הנורבגי אקסל ג'נסן, בעלה של מריאן, נוטש אותה ואת בנם הקטן באי.

לאונרד, מריאן והבן עוברים לחיות יחד ופוצחים במערכת יחסים עוצמתית, שנמשכה כמעט לאורך כל העשור ויוצאת מהאי הידרה, גם אל ניו יורק ומונטריאול. סיפור האהבה הזה מסתבר כמורכב למדי, אך משמעותי עבור כהן, במיוחד כשהוא בתקופה בה הוא עדיין רק משורר ולא מוסיקאי. יצירתו העתידית תושפע רבות מהתקופה הזו.

את השיר "היי שלום מריאן" נכתב ככל הנראה בסביבות שנת 1967, כאשר מערכת היחסים בין השניים החלה להתפרק. משתקפת בו כבר הפרידה המקרבת והרגשות המעורבים שלו בעניין סיום הקשר.

"So Marianne Long" עצמו הוא שיר פרידה רגשי ועמוק ובו תיאור של סוף מערכת היחסים בין השניים. לאורכו מעלה כהן זיכרונות מהזמן שלהם יחד ומדגים את המשמעות הרגשית שיש בעיניו לקשר ביניהם. המוטיב החוזר בו בפזמון הוא שהגיע הזמן לצחוק ולבכות ולצחוק על הכל.

השיר מעביר לכל אורכו תחושת עצב על סיום הקשר והאובדן, אך ניכר בכהן שהוא עדיין נמשך אליה ומדגיש את ההשפעה העמוקה של מריאן עליו וכיצד נגעה בו בעדינות ובעומק.

עוד ניכרת בשיר הכרת תודה מצדו של האייקון לעתיד, על האהבה שהייתה ביניהם. בשיר נשזרים רמזים למורכבות שבסיום הקשר הרומנטי בין השניים, נמהלים בו ביחד כאב, אהבה, זיכרונות והכרת תודה.

מריאן אחראית והייתה השראה לעוד שירים של לאונרד כהן, כולל שיר מופלא נוסף "Bird on a Wire". אבל "So Marianne Long" הוא יצירה אישית ורגשית במיוחד, שפותחת חלון של ממש לקשר העוצמתי והמרגש שנוצר בין לנרד כהן למריאן ואת ההשפעה שתהיה לו על חייו ויצירתו של הגאון היהודי מקנדה.

אגב, למרות הפרידה, לאונרד ומריאן די נשארו במשך השנים בקשר. בשנת 2016, כשנודע לו שמריאן גוססת, שלח לה לאונרד מכתב מלא ברגש, עם אהבתו והערכתו אליה, הוכחה ברורה לעומק ולמשמעות שהיו בעיניו גלומים בקשר שביניהם. כשנודע לו שהלכה לעולמה, הוא כתב לה בפוסט בפייסבוק: "דעי שאני כה קרוב מאחוריך. אם תשלחי את ידך, תוכלי להגיע אלי. היי שלום חברה ותיקה. אהבה אינסופית וניפגש לאורך הדרך".


השיר מאלבום הבכורה עם תמונות השניים מהתקופה של האי הידרה:

https://youtu.be/aLOnQmmmlkw


הופעה חיה בשנות ה-70:

https://youtu.be/-ACgCmBubb4


ביצוע מאוחר בתמונות:

https://youtu.be/lthdAiDOJAM


והופעה חיה לקראת סוף חייו:

https://youtu.be/DgEiDc1aXr0

"אתה יכול להרגיש את זה בא באוויר הלילה?"

שיר הרוק האפי שנפתח במילים האלה, "In the Air Tonight", הוא ללא ספק אחד השירים הידועים של האייטיז. זה שיר נוגע ללב ולכאב שבאופן מפתיע גם היה לאחד השירים הגדולים של שנות ה-80.

יש בשיר הזה מעבר תופים מרתק וחדשני,שבזכותו הוא גם הפך למאסטרפיס. המעבר הזה, "רול תופים" כמו שקראו לזה פעם, מתרחש במעבר בין הבתים הפותחים, אלה עם הסינתסייזר הרך שמלווה ומכונת התופים השקטה, כמעט מטרונומית, שברקע ובין החלק הסוער, הרוקי, הקשוח בסאונד ובזעקה של הזמר.

דומה שאין חובב רוק שלא מתופף באוויר כשנשמע בשיר מעבר התופים המפורסם ביותר בתולדות הרוק. אגדה. לא פחות.

אבל השיר הזה ידוע בעוד משהו. יש בו לכאורה משהו אפל שמערב זיכרון ילדות או התבגרות קשה. לפיו, קולינס הצעיר היה עד לרצח. הוא ראה פעם כשהלך ליד הנהר אדם טובע ומתחנן להצלה. ממש מולו עמד אדם, שיכול היה להצילו ולא נקף אצבע.

קולינס, לפי הסיפור, היה עד לתקרית הזו שהיא בעצם רצח. שנים אחר כך, הוא הזמין את האיש האדיש להופעה שלו, סידר לו כרטיס בשורה הראשונה וכשהגיע לשיר הזה בהופעה, הוא שר לו בגוף שני על כך שהוא יודע שהאיש סירב לבוא לעזרתו של אדם טובע.

בום.

כי זה האינטרנט, שמישהו חשף בו את העניין, פתח את הפצע והפיץ את ההתרחשות הזו, שאיש לא יודע בדיוק כיצד היא התגלתה. השמועה תפסה, כדרכה של הרשת, גובה ובעיקר רוחב ויראלי מטורף.

הסיפור כל כך פורש כנפיים בעולם, שאפילו הראפר הנודע אמינם מזכיר אותו בלהיט ענק שלו. זה קורה בשיר הכי מצליח שלו "Stan", כשהוא פונה לזוגתו ומבקש ממנה להצילו, כשהוא טובע "כמו בשיר של פיל קולינס".

אבל הפתעה. פיל קולינס עצמו מכחיש כל קשר לסיפור הזה. בראיונות הוא מבהיר שלא היה רצח כזה ושאיש מעולם לא טבע. הכל עורבא פרח. המילים של השיר היו לדברי פיל חלק מאילתור, שירה ספונטנית מול המחשב, כשהקליט את השירה והסינתסייזר שמלווה אותה, עם מכונת התופים שברקע.

המילים האלה, שלא נכתבו, אלא הושרו אל המיקרופון ספונטנית, נולדו מהכעס של גבר שזה עתה חזר מסיבוב הופעות גדול וגילה שננטש על ידי אשתו. הן מבטאות כעס על הפרידה וכנראה גם על ההשפלה של גבר אומלל וגרוש, שאשתו עזבה את הבית.

וצריך לזכור שזה פיל קולינס, שבשלב הזה בקריירה שלו הוא אחד הזמרים המצליחים בעולם. הוא מנהיג להקת ג'נסיס המיתולוגית ומי שהפך אותה מלהקת רוק מתקדם איכותית אבל תפרנית למעצמת רוק שאין הרבה כמותה. ג'נסיס בראשותו היא מפעל רוק, תאגיד עם הכנסות כספיות ענקיות, המוני עובדים והצלחה מסחרית מטורפת.

וכך, יוצא ש"In the Air Tonight" הוא לא רק אחד הלהיטים שבאלבום. הוא השיר הכי מצליח מביניהם, שיר רגשי שמגלה לפיל מה עובד במכירות ובכך הופך לאחד המנועים להצלחתו העתידית של קולינס, גם כזמר סולן וכותב, שיודע להנפיק בלדות פוצעות לב ונמכרות היטב.

אז רצח לא היה שם, אבל כסף היה גם היה - והמון.


הנה השיר בהופעה:

https://youtu.be/IeDMnyQzS88


הסיפור של השיר:

https://youtu.be/Nw4LrjTIVvc


עוד מהסיפור:

https://youtu.be/k05t7GhvMW0


וקולינס מספר על הרצח בראיון טלוויזיה:

https://youtu.be/kLRy_RkoTKA

"פריק אאוט, זה שיק, זה פריק..."

נייל רוג'רס הוא אחד המפיקים הגדולים בתולדות הפופ. הן בהרכבים שלו והן לטובת גדולי אמני הפופ והרוק שעבדו איתו - הוא חתום על עשרות להיטים מופלאים, כולל כאלה שהוא תרם לאחרים.

רוג'רס הוא דמות כלאיים, מצד אחד אמן פופ איכותי, גם אם אחד שלא הגיע למעמד של כוכב פופ בעצמו. מצד שני, מפיק פופ סופר-מצליח ואיכותי, המככב מאחורי הקלעים. אבל בטרם היה רוג'רס למפיק שהביא את אמנותם של האמנים איתם עבד לשמיים, הוא היה מרכיב מרכזי בלהקת "שיק".

מרביתנו לא יודעים שאת le freak, הלהיט הגדול של הלהקה ושיר שבמידה רבה הגדיר את הדיסקו של שנות ה-70, הוא כתב עם שותפו אדוארדס בלילה של תסכול עצום.

זה קרה כשהסלקטור אטום מנע את כניסתם ל"סטודיו 54", מועדון הדיסקו הכי מפורסם בעולם. התסכול של השניים שעומדים בפתח המועדון ולא מורשים להיכנס היה עצום. הם היו מוזמנים אישיים של הכוכבת השחורה גרייס ג'ונס, מי שעבדה עם רוג'רס והייתה לאגדה.

פרויד כתב פעם שהציוויליזציה התחילה כשאדם כועס הביע את עצמו במילה במקום באבן. יש סיכוי שהוא ניבא את מה שיקרה עכשיו. כי שני הצעירים המתוסכלים הם הוכחה נוספת לעניין הזה. ואצלם זו לא תהיה רק המילה הכתובה, אלא גם הצליל, המלודיה והסאונד הנהדר של ההרכב שלהם.

וכך, במקום לפתח שנאה יוקדת לאותם שומרי מועדון גזעניים, כתבו השניים סקיצה ספונטנית שהייתה לאחד הלהיטים הגדולים של התקופה.

בדיעבד, המגה הלהיט הזה מסמל היטב איך אפשר וכדאי להפוך תסכול, כעס ועלבון ליצירה מעולה. במקרה של le freak היא הפכה לשיר שלא זו בלבד שהפך לסמל של תקופה ושל סגנון, כשהוא עוקף בדרך להיטים של אושיות כמו מייקל ג'קסון ודונה סאמר, אלא שהוא גם הכניס מיליונים והפך את שני הצעירים המושפלים לעשירים מאוד.


הנה הלהיט Le freak:

https://youtu.be/4-Vz6tNfV1Y


וההופעה המקורית שלו בטלוויזיה:

https://youtu.be/aXgSHL7efKg

"בתוך הקיר עומד אדם. בדד בדד עומד הוא שם. מי מכיר את האיש שבקיר?" - ילדים רבים שומעים את השיר המפחיד הזה וגם הוריהם מכירים היטב את השיר המסתורי, אבל כמעט איש אינו יודע מיהו אותו איש שבקיר ומה סיפורו..

הכל מתחיל בשנת 1943, בפאריס של מלחמת העולם השנייה. סיפור קצר ומצליח בשם "חוצה הקירות" של הסופר מרסל אמה, מספר על פקיד אפור וחסר כוחות-על כלשהם, למעט פרט קטן - הוא מגלה שהוא יכול לעבור דרך קירות.. מרגע הגילוי הוא מתחיל לעשות הרבה בלגן בעיר. שוטרים רודפים אחריו, פושעים מבוהלים ממנו ונשים מופתעות בהחלט.. בקיצור, הוא הופך לסוג של גיבור-על צרפתי. אלא שיום אחד, כשהוא בולע כדור נגד כאב ראש, מתגלה תופעת הלוואי הלא נעימה של האקמול שלו - הוא נשאר תקוע בקיר!

ספר הסיפורים המצליח וסרט הקולנוע שהתבסס עליו הפכו למצליחים מאד ועוררו גל של התלהבות מברנשים חוצי קירות.. ובארץ, כתב יהודה פרדיס, עורך התסכיתים הבדיוניים של קול ישראל, את השיר הזה. זה היה שילוב של התלהבות מהמסתורין של הסיפור וקצת הבעת מחאה שקטה כנגד הביורוקרטיה ועודף הפיקוח של השלטון הבן-גוריוני בישראל, כשאפילו בשביל לנסוע לחו"ל האזרח צריך היה לקבל היתר יציאה מהארץ - קצת כמו האיש שתקוע בקיר..


הנה "האיש שבקיר" של שמשון בר נוי:

https://youtu.be/UXpc4Ep_mDM


הנה קטע מהסרט "חוצה הקירות" של שנות ה-40:

http://youtu.be/Btz5vG74laA


השיר "האיש שבקיר" בביצוע ברי סחרוף:

https://youtu.be/pxUBUL317VQ


ופסל "האיש שבקיר" של ז'אן מארה, שמוצב בפאריס לזכר הסיפור:

http://youtu.be/PUF2bbj9CDY

דומה שהשיר "המנון" (Anthem) של לאונרד כהן מעולם לא זכה לכבוד שמגיע לו. מדובר באחד השירים החכמים והצנועים שנכתבו בעשורים האחרונים.

יש בו הרבה יופי, אבל קטע אחד בו הוא כל כך מדויק, שרק בשבילו שווה לכתוב על השיר הנשגב הזה ולוודא שלא פספסתם. המילים בו הן:

"צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל
שכחו ממנחתכם המושלמת,
יש סדק בכל דבר
כך האור חודר פנימה."

כשאנו שואפים לשלמות, מגלה לנו לאונרד כהן, אנו רוצים לבצע את הביצוע המושלם, לתת מינחה מושלמת ליצירה. למסור ולהציג את הדבר הנהדר, שאין בו פגם. אבל החיים כמו החיים, מותירים אותנו לא פעם עם חצי תאוותנו בידינו.

במקום לכעוס ולוותר, מציע הכהן הגדול, צלצלו בפעמונים שנותרו לכם. עשו את הטוב ביותר שתוכלו עם האפשרויות שעומדות לרשותכם. התאימו את עצמכם לנסיבות. הסתגלו, התנהלו ונהלו את התהליך היטב ככל שתוכלו.

במילים אחרות, אל תדרשו את המצוין ורק אותו. לעתים המצוין לא מגיע ולא תמיד בגללנו. ולפעמים גם בגללנו, אבל ממש לא נכון לעזוב הכל כי נכשלנו בקטע של הדרך. להפך - צריך פשוט להתמיד ולהמשיך ולעשות הכי טוב שנוכל, במסגרת האפשרויות. הדרך מורכבת, ממש כמו בדרך או כביש אמיתי, מעליות וירידות.

את זה יאמרו לכם כל יזם, ממציאה, אמן ואדם או חווה מצליחים...

בהמשך זכרו תמיד שמהסדקים חודר האור לחיינו. במקום לראות בהם פגמים, ראו בהם את ההזדמנות. ממש כמו משברים בחיינו, שסודקים את עולמנו, אבל יכולים להיות הזדמנויות שיגלו לנו דברים חדשים ומצמיחים, או יהיו לנו נקודת זינוק למשהו נהדר.

ואנו אומרים שמהסדק חודר לא רק האור. הציצו פנימה, הביטו בו ומצאו את ההזדמנות למשהו לא צפוי, משהו שלא חשבתם לעשות אבל הוא יכול להיות ההזדמנות המטורפת. אולי זה משהו שלא היכרתם ויכול להיות הדבר הבא שלכם. הרי אנחנו לומדים תמיד ואור מסדק מרמז לא פעם על עולם מואר שאיננו חשופים לו. הבא נגלה אותו!

סטארטאפיסטים רבים מזהים כך את שינוי הכיוון, את הפיבוט שיצטרכו לעשות כדי להצליח במיזם שלהם, את הדבר הנכון לעשות כשנכשלים וצריך לתקן, או את ההסתגלות שצריך לבצע - כשלא מצליחים מספיק, כי הנסיבות השתנו.

ההזדמנות היא הסדק הזה. היא מייצרת לכם עתיד, שינוי, הברקה, פעולה והפתעה - כך קורים דברים גדולים וכך חודר אור קטן ומאיר חיים שלמים. כך נולדות אגדות וכך נוצרים שינויים בעולם.

עשו טוב לעולם ותתעקשו עליו!


הנה השיר "המנון" של ליאונרד כהן עם המילים באנגלית:

https://youtu.be/mDTph7mer3I


כך, ראו איך על אף הקשיים, הוא מממש את המסר עוד בצעירותו, עשרות שנים לפני שכתב את השיר:

https://youtu.be/tixwvZbEpME


והנה כהן בשנותיו האחרונות, בהופעה חיה בלונדון:

https://youtu.be/c8-BT6y_wYg

מרבית שיריה של להקת ג'נסיס מכילים רעיונות מרתקים וסיפורים מעוררי סקרנות. בלדת הרוק המתקדם "זוחלי השטיח" (Carpet Crawlers) לא יצאה על סינגל רב-מכר מצליח, אבל המנגינה המהפנטת עם הארפג'ו המתמיד והמילים החלומיות סוריאליסטיות שלו הפכו את השיר לאהוב מאוד אצל המעריצים של ג'נסיס. בהופעות חיות של הלהקה הוא בוצע לא מעט ויצא על כמה מאלבומי הלהקה.

"זוחלי השטיח", כמקובל באלבומי הקונספט של הלהקה, הוא שיר בעל עומק פילוסופי וסיפורי לא רגיל. השיר ידוע באווירה המיסטית שבו ובמילים המעורפלות שמזמינות פרשנויות שונות. כרגיל הוא מדגים את הכתיבה היצירתית והמורכבת של פיטר גבריאל, סולן הלהקה והמוח הסיפורי ומילולי שלה.

השיר במקור הוא חלק מאלבום הקונספט הסיפורי משנת 1974, "The Lamb Lies Down on Broadway". ראל, הגיבור והדמות הראשית ביצירה, חוזר בו אל הזכרונות שלו, כמו שכבר הופיעו בשיר "Hairless Heart".

בשיר הוא רואה מסדרון ארוך, שעל רצפתו שטיח מקיר לקיר בצבע אדום עם אוכרה (צהוב וחום). על הקירות עיטורים של יצורים דמיוניים בצלולויד ואלמנטים של ציפורים, סירות, עיניים של שור ועוד.

סוריאליזם אמרנו? - לא חסרים כאן צירופים נהדרים של יצורים קסומים ודמיוניים. סלמנדרה, פרעושים שנצמדים לצמר הזהב, סופרמנים נעימי-הליכות שתקועים בתוך קריפטונייט ובובת חרסינה עם עור סדוק שחוששת ממתקפה.

לפתע ראל נחשף למראה מבעית של זוחלי השטיח, אנשים שזוחלים לאיטם וכמו נאבקים במשהו לא ברור. זוחלי השטיח כמו נמשכים על ידי מגנט ומאמינים שהם חופשיים.

הוא ממהר לדבר איתם, שואל נזיר ונענה במלמול שמסתיר פיהוק ועונה לו ש"יש עוד זמן מה עד השחר". בהמשך, יאמר לו זוחל דמוי ספינקס שהנזיר שתוי ושכל אחד מהאנשים הזוחלים מנסה להגיע אל דלת עץ כבדה המובילה אל החופש שבמעלה המדרגות.

כאן הם שבים ואומרים כולם ש"עלינו להיכנס פנימה - כדי לצאת החוצה". ראל עולה אל הדלת הכבדה וכשהוא פותח ונכנס בה פנימה, הוא רואה שולחן אוכל שמאחוריו מדרגות לולייניות המובילות אל התקרה.


#סמליות
"זוחלי השטיח" הסימבולי עוסק בחוויות סוריאליסטיות בעיר ניו-יורק (ברודוויי). הזוחלים שבו יכולים לסמל המון דברים. אם זה את המאבק והמאמץ להתקדם בחיים, החיפוש אחרי משמעות או התעלות ואפילו הארה. אולי הם מסמלים את ההמונים שנעים בחוסר מטרה, אחרי מטרה לא ברורה, אולי את הזחילה לחומרנות ולסטטוס החברתי. או שזה בכלל המסע הפנימי של האדם, החיפוש אחרי זהות, או הקושי בהתמודדות עם האתגרים שבחיינו.

ברור שהכתיבה האניגמטית (חידתית) של פיטר גבריאל היא רבת-משמעויות, מורכבת וסוריאליסטית. היא הובילה לכך שלא מעט דיונים ופרשנויות התפתחו סביב השיר והדיון בהם לא הסתיים מעולם. הפרשנות של השיר והתיאורים שבו היא לכן סובייקטיבית ומשתנה בהתאם לתפיסה ולמבט של כל אחד מאיתנו כמאזינים.


הנה גרסת האולפן האחרונה מ-1999, ההקלטה האחרונה של הלהקה אי-פעם:

https://youtu.be/WR7yOnIYSjw


מילות השיר המומחזות למצגת תמונות מרהיבה:

https://youtu.be/XJOySnOFzm0


ובהופעה חיה משנות ה-70 עם הסולן פיטר גבריאל:

https://youtu.be/PtzgBJ13vro

השיר הברזילאי "הנערה מאיפנמה" (Girl from Ipanema) הוא להיט ענק ועולמי שנולד בריו דה ז'ניירו בברזיל. זהו שיר שיצמיח ז'אנר חדש של ג'אז, סגנון ה"בוסה נובה" הרגוע, שיגדל מברזיל ויזכה להצלחה עולמית ולטרנד מוסיקלי בולט בג'אז של שנות ה-60.

אבל לא רבים יודעים ש"הנערה מאיפנמה", בפורטוגזית "גארוטה דה איפנמה" (Garota de Ipanema restaurant), נכתב על מישהי מסוימת, צעירה יפה, איך לא, שחיה שנים רבות בשכונת איפנמה.

"גבוהה ושזופה וצעירה ויפה, הולכת הנערה מאיפנמה. וכשהיא עוברת כל אחד נאנח אהההה"

מושא השיר היא הנערה הגבוהה והיפהפייה בת ה-17 אֶלוֹ פיניירו (Helô Pinheiro). ב-1962 היא נהגה לעבור יום יום ליד בית קפה בשכונה ולא ידעה שיושבים שם שני ענקי תרבות לעתיד שמאוהבים בה. היא היוותה השראה למשורר וינישיוס דה מוראס ולידידו, המלחין אנטוניו קרלוס ז'ובים (חלק כותבים את שמו ג'ובים).

השניים נהגו לשבת בבית קפה סמוך ולהביט בנערה היפה כל כך. יום אחד הם פשוט כתבו עליה שיר. השיר הזה עתיד להפוך לאחד השירים המפורסמים בכל הזמנים ולסמל עולמי של איפנמה ושל ריו דה ז'ניירו.

בית הקפה שבו כתבו ג'ובים ודה מוראס את "הנערה מאיפנמה" הוא קפה ולוזו (Veloso). כיום הוא כבר לא קיים ובמקום בו הוא היה נמצאת מסעדה.

השיר מאוד הצליח ולא רק בפורטוגזית. הגרסה האנגלית של "גארוטה דה איפנמה", הוקלטה ב-1964 והגיעה למקום החמישי במצעד הפזמונים האמריקאי. אלו פיניירו, "הנערה מאיפנמה", זכתה שהשיר שנכתב עליה יהפוך לשיר השני בעולם במספר ה"קאברים" שעשו לו. אגב, השיר המוביל ברשימה והיחיד שעבר את "הנערה מאיפנמה", הוא "Yesterday" של הביטלס...

פיניירו עצמה, שהעיר ריו מלאה באתרי תיירות על שמה, התחתנה עם השנים והזמינה את היוצרים לאירוסין שלה. ג'ובים הגיע, אמר לה שהוא מאוהב בה ובניסיון נואש הציע לה נישואין. היא סירבה.

בהמשך היא הפכה לדוגמנית ולמומחית אופנה ואף הנחתה תכניות בטלוויזיה הברזילאית. היא אף פתחה חנות אופנה שנקראה "הנערה מאיפנמה" והיורשים של מחברי השיר תבעו אותה, אבל החנות פועלת בריו עד היום בשם זה.

עד היום שכונת איפנמה נחשבת בעיר לאזור של שופינג וחיים טובים. חוף איפנמה (Ipanema Beach) הסמוך הוא חוף פופולרי, מתוייר ומפורסם מאוד בעיר. בעיני רבים בעיר זהו חוף הצעירים האופנתיים של ריו.

מכל מקום, "הנערה מאיפנמה" הייתה עם השנים לסמל ולפנים של העיר ריו דה ז'נירו ובאופן מסוים של ברזיל כולה. בלי להתכוון ואפילו לדעת על כך, היא הפכה לסמל היופי של נשות ברזיל ולסמל עולמי של ארכיטיפ האהבה האפלטונית האולטימטיבית.


הנה השיר "הנערה מאיפנמה":

https://youtu.be/_1uEy-n4IsU


סיפורה של הנערה שעליה נכתב השיר:

https://youtu.be/UuvmRHdu5vA


הנה ראיון עם הנערה האמיתית מאיפנמה:

https://youtu.be/ct0kxfEsIqU


וביצוע עכשווי יפה של אליס:

https://youtu.be/09gJX0Cc6p0

השיר "מתחנן" (Beggin) של הצמד Madcon הוא אחת ההצלחות הגדולות של העשור השני של המאה ה-21 בפופ העולמי. קשה להאמין לאיפה הגיע שיר שבמקור לא היה הצלחה גדולה.

בשנת 1967, השנה של וודסטוק והתפוצצות הרוק הפסיכדלי, הוא הוקלט על ידי פרנקי ואלי ולהקתו "ארבע העונות". הם הגיעו איתו למקום ה-16 במצעד האמריקאי. שנה אחר-כך באנגליה, כיסתה להקה בריטית בשם "טיימבוקס" (Timebox) והגיעה איתו רק למקום ה-38. זה קרה פעם נוספת עם DJ צרפתי פילוסקי (Pilooski) ש"כבש" ב-2007 את המקום ה-32 בבריטניה, עם גרסת ריקוד. יחד עם הפוטנציאל שרבים זיהו בו, השיר היה ההיפך מלהיט.

אבל שנה אחר-כך, בשנת 2008, לקחו אותו שני זמרים נורבגים והפכו אותו ללהיט ענק, שמתנגן מאז בעשרות מיליוני השמעות בכל תחנת פופ אפשרית ובכל פינה באינטרנט. צמד ההיפ הופ הנורבגי "מדקון" הוא קיצור של "Mad Conspiracy", בעברית: "קונספירציה מטורפת".

השניים הללו נמנו על קבוצת היפ-הופ נורווגית בשם "מדקון" שהפכה את בגין לשיר הנמכר ביותר במדינת הפיורדים לשנת 2007. אפילו בבריטניה הם הגיעו לטופ-טן!

שני החברים במדקון הם "קפריקון" (Kapricon) ששמו האמיתי צ'אווה בקווה (Tshawe Baqwa) ו"קריטיקל" (Critical) שהוא יוסף וולדה מריים (Yosef Wolde-Mariam).

על בגין נעשו מאז המון גירסאות ריקוד ומיקסים בווידאו של סטריט דאנס ורקדנים למיניהם. ביצעו אותו שוב ושוב אמנים וזמרים בשלל קאברים מוצלחים פחות או יותר. כמעט כל תכנית לאומית של דה ווייס חייבת לכלול אותו באיזו שהיא עונה וכללית, השיר הזה לוהט.

אז נשאלת השאלה - מה עבד הפעם? מה הפך את הבגין של מדקון להצלחה כל כך מסחררת?

את השיר כתב במקור בוב גאודיו (Bob Gaudio), הכותב הקבוע של "ארבע העונות" (The Four Seasons), הלהקה שליוותה את הסולן המצליח פרנקי ואלי בשנות ה-60 וה-70. היה לו פטנציאל אבל משהו הצליח לעבוד רק בגרסה של "מדקון". מה הדבר הזה?

אז אפשר לפרק להרבה מרכיבים אבל נראה שהגרוב המושך קדימה שהיה גם בשיר המקורי וכאן הוקצן עוד יותר והפך סוחף, עובד הרבה יותר טוב. בנוסף גם חוזק אלמנט של שכבות קוליות, שהיה גם במקור אבל כאן נבנה מחדש, במיוחד בהשלמה שבין תפקיד הסולו לקולות המלווים.

הצמד גם הוסיף לשיר קטעי ראפ מעולים, עם השלמות משפטי ראפ בשירה מנוגדת, עוד טריק שגורם שהשיר הזה יהיה ממכר, גם בשמיעה אבל עוד יותר אפילו בריקוד. וכשמשהו רקיד בימינו - הוא יצליח גם ביוטיוב, ממליך המלכים של התקופה.

גם העיבוד המרהיב של 3Elementz, המפיק של מדקון, שניגן בו את כל התפקידים ועל כל הכלים, הוא הצלחה מסחררת. האיש הוא מכונת הפקה מרהיבה ומוכחת שיודע לעבוד עם מקצבים ולהוציא את הקולות הטובים ביותר מהשניים, שאגב גם להם לא חסר ברק ויכולת הופעה... אה, וביחד עם "הכנופיה" שלהם הם יצרו גם את הקליפ הנהדר ששיווק אותם בווידאו. אז מה השאלה בעצם?


הנה הביצוע המקורי בקליפ של מדקון:

https://youtu.be/zrFI2gJSuwA


הרמיקס של די ג'יי פילוסקי:

https://youtu.be/qN3kC_4xURA


בגין בתל אביב:

https://youtu.be/vTxRUMs0rPE


מיקס של סטריט דאנס על בגין:

https://youtu.be/es6xywE9NP0


מישהו בטלוויזיה של תאילנד שעושה לבד:

https://youtu.be/DJ3ThhCzJmA


מתמודדי ריאליטי עושים ביחד:

https://youtu.be/hva1zMzGRzk


מקהלה עושה רעש:

https://youtu.be/Q9J8wS-ahq8?t=125


ומכאן הכל התחיל - הביצוע המקורי (בווידאו מיקס חדיש):

https://youtu.be/G5nlpUEeqPw

השיר Hurt ("פגיעה") נכתב על ידי סולן להקת "Nine Inch Nails" טרנט רזנור. הוא יצא לראשונה ב-1994 כסינגל של הלהקה ובהמשך סיים את אלבום הקונספט של הלהקה "The Downward Spiral", משהו כמו "הספירלה המורידה".

זהו השיר האחרון באלבום והשקט ביותר בו, לצד "A Warm Place". עם ליווי בפריטת ארפג'יו, ופסנתר ותופים שמצטרפים בפזמון ולופ reverb שלא נגמר, הוא מאופיין בצליל רדוף ועצוב. את הפזמון השני שלו קוטע רעש אלקטרוני חזק ופתאומי, שהולך ודועך בהדרגה, לאורך דקה שלמה, עד לסיום את השיר ובעצם עד לסוף האלבום כולו.

יש לזה משמעות מצמררת. כי מדובר באלבום קונספט חצי אוטוביוגרפי. העלילה בו עוקבת אחר ירידה מתמשכת של הגיבור אל הטירוף בעולם הפנימי שלו במעין דימוי של "ספירלה כלפי מטה". במהלך האלבום יש עיסוק בדת, אלימות, אנטי-אנושיות, מחלות, סמים, חברה, מין ולבסוף בהתאבדות.

ובמילות הרצועה האייקונית הקשה והכואבת כל כך, הגיבור מעביר את המסר הכי חשוב שאפשר להעביר למי מאיתנו שמדוכא או שקוע בדיכאון הולך וגובר - הגיבור שר שאם הייתה ניתנת לו הזדמנות, הוא היה מצליח לעשות את הדברים נכון ולהימנע מהסבל שעבר ומהאכזבה שהוא הנחיל לאוהביו.

ומה שמצמרר באמת בהבנה הזו, זה שהיא מגיעה מאוחר מדי עבורו. כי באלבום הקונספט העלילתי הזה, Hurt מגיע אחרי השיר שנושא את שמו של האלבום כולו, "הספירלה כלפי מטה", ומתאר את התאבדותו של הגיבור.

מתאבדים אמיתיים לא יכולים למרבה הצער לומר שאם הייתה ניתנת להם הזדמנות, הם היו מצליחים לעשות את הדברים נכון ולהימנע מהסבל וההתאבדות. טרנט רזנור כן אומר את זה וראוי להקשיב לו.

אתם מדוכאים? יש לכם מחשבות אובדניות? - פנו לקבל עזרה. מיועצת בית הספר, אם אתם תלמידים או צעירים, ועד ליועצים בארגונים כמו סה"ר (באונליין) או" ערן" (בטלפון), או שפשוט תפנו לטיפול נפשי פרטי או ציבורי. אפשר לצאת מדיכאון וראוי לעשות את זה.

כי בדיכאון תמיד אפשר לטפל. בהתאבדות לעולם לא - כי היא פיתרון סופני למצב זמני.


הנה Hurt של Nine Inch Nails:

https://youtu.be/KR4DjYczINM


סיפור השיר:

https://youtu.be/mylx_xpdrqM


בהופעה חיה:

https://youtu.be/AvJKVKglIRs


ג'וני קאש הוציא ב-2002 קאבר אישי, מינימליסטי ונערץ לשיר:

https://youtu.be/8AHCfZTRGiI


דייוויד בואי "פוגע" בביצוע רוקי וזועק:

https://youtu.be/fhhEHuChFck

סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.

קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.

כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.

הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.

התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.

את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.

השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.

"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.

תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.

כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.

אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.

מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.

אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.

דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".


השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הביצוע של בוב דילן:

https://youtu.be/r099LB3mQXM


והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:

https://youtu.be/yyhL0ioST_U