מהו סיפורה של ההגנה האווירית?
שמות כמו הגנה אווירית (Air defence), נשק נגד מטוסים או בקיצור נ"מ, הם עניין של שנים רבות, מאז ראשית המאה ה-20, בואכה מלחמת העולם הראשונה, כשמטוסים הפכו לכלי נשק אוויריים.
התחומים הללו יתפתחו בהמשך, באופן דרמטי מאז ימי התעופה הראשונים ויחד איתו לעולם ההגנה האווירית.
וזו אכן תחילת המאה ה-20, כשמטוסים מתחילים להפוך לכלי נשק צבאיים ונולד הצורך הדחוף להגנה מפניהם. המערכות הראשונות היו פשוטות למדי וכללו תותחים רגילים שהופנו כלפי מעלה, מצוידים בכוונות מיוחדות שנועדו לפגוע במטרות הנעות במהירות בשמיים.
במלחמת העולם הראשונה פותחו תותחים ייעודיים ראשונים, נגד מטוסים, ובקיצור נ"מ. אחד מהם הוא התותח הגרמני הנודע FLAK, שמו נגזר מהמילה "פלוגאבווהרקנונה" (Flugabwehrkanone) שפירושה תותח הגנה אווירית. תותחים אלה היו מסוגלים לירות פגזים גבוה והרבה ומהר יותר ולעתים קרובות הם היו מצוידים בפגזים שהתפוצצו באוויר ויצרו ענן של רסיסים שהגדיל את סיכויי הפגיעה במטוס.
מהפכה אמיתית בתחום הנ"מ התרחשה במלחמת העולם השנייה, כאשר פותח המכ"ם (רדאר). טכנולוגיה זו אפשרה לגלות מטוסים ממרחקים גדולים ובכל תנאי מזג אוויר, גם בלילה וגם בימים מעוננים. המכ"מים הראשונים, כמו מערכת "צ'יין הום" (Chain Home) הבריטית, היו המכריעים בקרב על בריטניה ואפשרו הכוונה של מטוסי קרב ותותחי נ"מ ביעילות חסרת תקדים.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הופיעו טילי הקרקע-אוויר (Surface-to-Air Missiles) הראשונים, כמו מערכת הנייק (Nike) האמריקאית והאס-איי-2 (SA-2) הסובייטית. מערכות אלה סימנו את המעבר הברור מתותחים לטילים מונחים. הן הגדילו משמעותית את הטווח ואת יעילות ההגנה האווירית. האס-איי-2 התפרסם כאשר הפיל את מטוס הריגול האמריקאי U-2 מעל ברית המועצות ב-1960.
המלחמות במזרח התיכון, ובמיוחד מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הדגימו את החשיבות של מערך הגנה אווירית משולב. הסובייטים סיפקו למצרים וסוריה מערכות טילים מתקדמות כמו האס-איי-6 (SA-6), שגרמו אבדות כבדות לחיל האוויר הישראלי,
מכל מקום, בימי הלחימה הראשונים הובילו את הלקחים ממלחמה זו לפיתוח טכנולוגיות לוחמה אלקטרונית מתקדמות ולשינויים בטקטיקות האוויריות.
מערכות ההגנה האווירית התקדמו עם השנים והפכו מנשק נגד מטוסים לטכנולוגיה מתקדמת שתפקידה להגן מאיומי אוויר מגוונים. כך הביא עימו העידן המודרני מערכות הגנה אווירית מרובדות, המורכבות ממספר שכבות הגנה.
דוגמה בולטת למערכות הגנה שכאלה היא מערכת הפטריוט (Patriot) האמריקאית, זו שנודעה בשימוש בה בארץ, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה וכנגד טילי הסקאד (Scud) העיראקיים.
בצל האיומים הרבים עליה, מדינת ישראל הגדילה ופיתחה את מערכת כיפת ברזל (Iron Dome) המיועדת ליירוט רקטות קצרות טווח. כמו כן פותחו עם השנים גם מערכת החץ (Arrow), המשמשת ליירוט טילים בליסטיים ומערכת "קלע דוד" (David's Sling), המבוססת קרני הלייזר ומיועדת לטיווח של מטרות אוויר, בטווחי הביניים.
אתגר חדש בתחום ההגנה האווירית הוא התמודדות עם איומים כמו מל"טים (כלי טיס בלתי מאוישים) וטילי שיוט, הטסים בגובה נמוך ובמהירויות משתנות. מערכות כמו פאנציר (פנציר)-ס1 (Pantsir-S1) הרוסית נועדו לתת מענה לאיומים אלה באמצעות שילוב של תותחים וטילים לטווח קצר.
עם התפתחות הטכנולוגיה, המגמה כיום היא לפיתוח מערכות נשק אנרגיה מכוונת כמו לייזרים (lasers) לצורכי הגנה אווירית. מערכות אלה מבטיחות דיוק גבוה במיוחד, מהירות תגובה כמעט מיידית ועלות יירוט נמוכה יחסית. מערכת הלייזר המוטס (Airborne Laser) האמריקאית היא דוגמה למחקר בתחום זה, אם כי טרם הבשילה למערכת מבצעית מלאה.
כך, מה שהחל כתותחים פשוטים המופנים לשמיים התפתח למערכות מורכבות המשלבות טכנולוגיות מתקדמות כמו מכ"מים, מחשבים, טילים מונחים ובעתיד - גם קרני אנרגיה. האבולוציה של ההגנה האווירית משקפת את המאבק המתמיד בין אמצעי התקיפה והגנה, כשכל התפתחות בצד אחד מניעה חדשנות בצד השני.
כיום, ההגנה נגד מטוסים היא רק חלק קטן מההגנה האווירית. היא כוללת שכבות הגנה רבות ומסונכרנות, הפועלות נגד סוגי התקפות שונים ומיירטות טילים בגבהים שונים.
חלק מהחידושים הללו הם גם כלכליים מאוד. מערכת "קלע דוד", למשל, מבוססת על טכנולוגיית קרני לייזר והיא תסייע להוזלה משמעותית של היירוטים. במיוחד עם עלות של השמדת טיל או כלי טייס פוגעני בכ-5 דולר בלבד, לעומת עשרות אלפי דולרים ליירוט בטכנולוגיות של החץ או כיפת ברזל.
להיכרות עם מרכיבים שונים בהגנה הזו ראו בתגית הגנה אווירית.
שמות כמו הגנה אווירית (Air defence), נשק נגד מטוסים או בקיצור נ"מ, הם עניין של שנים רבות, מאז ראשית המאה ה-20, בואכה מלחמת העולם הראשונה, כשמטוסים הפכו לכלי נשק אוויריים.
התחומים הללו יתפתחו בהמשך, באופן דרמטי מאז ימי התעופה הראשונים ויחד איתו לעולם ההגנה האווירית.
וזו אכן תחילת המאה ה-20, כשמטוסים מתחילים להפוך לכלי נשק צבאיים ונולד הצורך הדחוף להגנה מפניהם. המערכות הראשונות היו פשוטות למדי וכללו תותחים רגילים שהופנו כלפי מעלה, מצוידים בכוונות מיוחדות שנועדו לפגוע במטרות הנעות במהירות בשמיים.
במלחמת העולם הראשונה פותחו תותחים ייעודיים ראשונים, נגד מטוסים, ובקיצור נ"מ. אחד מהם הוא התותח הגרמני הנודע FLAK, שמו נגזר מהמילה "פלוגאבווהרקנונה" (Flugabwehrkanone) שפירושה תותח הגנה אווירית. תותחים אלה היו מסוגלים לירות פגזים גבוה והרבה ומהר יותר ולעתים קרובות הם היו מצוידים בפגזים שהתפוצצו באוויר ויצרו ענן של רסיסים שהגדיל את סיכויי הפגיעה במטוס.
מהפכה אמיתית בתחום הנ"מ התרחשה במלחמת העולם השנייה, כאשר פותח המכ"ם (רדאר). טכנולוגיה זו אפשרה לגלות מטוסים ממרחקים גדולים ובכל תנאי מזג אוויר, גם בלילה וגם בימים מעוננים. המכ"מים הראשונים, כמו מערכת "צ'יין הום" (Chain Home) הבריטית, היו המכריעים בקרב על בריטניה ואפשרו הכוונה של מטוסי קרב ותותחי נ"מ ביעילות חסרת תקדים.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הופיעו טילי הקרקע-אוויר (Surface-to-Air Missiles) הראשונים, כמו מערכת הנייק (Nike) האמריקאית והאס-איי-2 (SA-2) הסובייטית. מערכות אלה סימנו את המעבר הברור מתותחים לטילים מונחים. הן הגדילו משמעותית את הטווח ואת יעילות ההגנה האווירית. האס-איי-2 התפרסם כאשר הפיל את מטוס הריגול האמריקאי U-2 מעל ברית המועצות ב-1960.
המלחמות במזרח התיכון, ובמיוחד מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הדגימו את החשיבות של מערך הגנה אווירית משולב. הסובייטים סיפקו למצרים וסוריה מערכות טילים מתקדמות כמו האס-איי-6 (SA-6), שגרמו אבדות כבדות לחיל האוויר הישראלי,
מכל מקום, בימי הלחימה הראשונים הובילו את הלקחים ממלחמה זו לפיתוח טכנולוגיות לוחמה אלקטרונית מתקדמות ולשינויים בטקטיקות האוויריות.
מערכות ההגנה האווירית התקדמו עם השנים והפכו מנשק נגד מטוסים לטכנולוגיה מתקדמת שתפקידה להגן מאיומי אוויר מגוונים. כך הביא עימו העידן המודרני מערכות הגנה אווירית מרובדות, המורכבות ממספר שכבות הגנה.
דוגמה בולטת למערכות הגנה שכאלה היא מערכת הפטריוט (Patriot) האמריקאית, זו שנודעה בשימוש בה בארץ, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה וכנגד טילי הסקאד (Scud) העיראקיים.
בצל האיומים הרבים עליה, מדינת ישראל הגדילה ופיתחה את מערכת כיפת ברזל (Iron Dome) המיועדת ליירוט רקטות קצרות טווח. כמו כן פותחו עם השנים גם מערכת החץ (Arrow), המשמשת ליירוט טילים בליסטיים ומערכת "קלע דוד" (David's Sling), המבוססת קרני הלייזר ומיועדת לטיווח של מטרות אוויר, בטווחי הביניים.
אתגר חדש בתחום ההגנה האווירית הוא התמודדות עם איומים כמו מל"טים (כלי טיס בלתי מאוישים) וטילי שיוט, הטסים בגובה נמוך ובמהירויות משתנות. מערכות כמו פאנציר (פנציר)-ס1 (Pantsir-S1) הרוסית נועדו לתת מענה לאיומים אלה באמצעות שילוב של תותחים וטילים לטווח קצר.
עם התפתחות הטכנולוגיה, המגמה כיום היא לפיתוח מערכות נשק אנרגיה מכוונת כמו לייזרים (lasers) לצורכי הגנה אווירית. מערכות אלה מבטיחות דיוק גבוה במיוחד, מהירות תגובה כמעט מיידית ועלות יירוט נמוכה יחסית. מערכת הלייזר המוטס (Airborne Laser) האמריקאית היא דוגמה למחקר בתחום זה, אם כי טרם הבשילה למערכת מבצעית מלאה.
כך, מה שהחל כתותחים פשוטים המופנים לשמיים התפתח למערכות מורכבות המשלבות טכנולוגיות מתקדמות כמו מכ"מים, מחשבים, טילים מונחים ובעתיד - גם קרני אנרגיה. האבולוציה של ההגנה האווירית משקפת את המאבק המתמיד בין אמצעי התקיפה והגנה, כשכל התפתחות בצד אחד מניעה חדשנות בצד השני.
כיום, ההגנה נגד מטוסים היא רק חלק קטן מההגנה האווירית. היא כוללת שכבות הגנה רבות ומסונכרנות, הפועלות נגד סוגי התקפות שונים ומיירטות טילים בגבהים שונים.
חלק מהחידושים הללו הם גם כלכליים מאוד. מערכת "קלע דוד", למשל, מבוססת על טכנולוגיית קרני לייזר והיא תסייע להוזלה משמעותית של היירוטים. במיוחד עם עלות של השמדת טיל או כלי טייס פוגעני בכ-5 דולר בלבד, לעומת עשרות אלפי דולרים ליירוט בטכנולוגיות של החץ או כיפת ברזל.
להיכרות עם מרכיבים שונים בהגנה הזו ראו בתגית הגנה אווירית.
