מהו מאפיין את ריקוד הקוויקסטפ?
ריקוד הקוויקסטפ (Quickstep) הוא אחד מריקודי הסלון הסטנדרטיים המהירים והחיוניים ביותר, ריקוד בצעדים קופצניים משהו, המשלב אלגנטיות עם קצב נמרץ ותחושה של תנועה מתמדת על פני רחבת הריקוד.
הקוויקסטפ נולד מתוך תאונה מוסיקלית מקסימה. בשנות ה-20 של המאה ה-20, תזמורות ג'אז באנגליה החלו לנגן את הפוקסטרוט (Foxtrot) המכובד בקצב מהיר יותר ויותר, עד שהרקדנים גילו שהם פשוט לא יכולים לרקוד אותו כמו פעם.
הפתרון היה יצירתי - הם החלו לקפוץ, לדלג ולשלב תנועות מריקוד הצ'רלסטון (Charleston) והשאג (Shag) שהיו אז בשיא האופנה. כך נולד אחד מריקודי הסלון המהירים והמרגשים ביותר, שהוא בעצם סוג של משאפ (Mashup), מיזוג של ריקודים אחרים.
המוסיקה של הקוויקסטפ נמדדת בכ-200BPM, כלומר פעימות לדקה, קצב שדורש מהרקדנים לנוע כמעט ללא הפסקה על פני רחבת הריקוד.
הסוד הוא בדפוס המפורסם "מהיר-מהיר-איטי" (quick-quick-slow), שיוצר תחושה של קפיציות קלילה יחד עם תנועות מהירות שנראות כמו גלישה על הפרקט. הזוג נע נגד כיוון השעון בזרימה מתמדת שדורשת תיאום מושלם ואנרגיה שלא נגמרת.
בשנות ה-30 האימפריאל סוסייטי בלונדון (Imperial Society of Teachers of Dancing) הפכה את הריקוד לחלק רשמי מתחרויות הריקוד הסטנדרטיות. מאז, רקדנים מקצועיים פיתחו תנועות מרהיבות של קפיצות, הרמות ופניות מסחררות שהופכות את הקוויקסטפ למופע דרמטי במיוחד.
הקוויקסטפ גם נחשב לריקוד המשמח ביותר בעולם הסטנדרטי של הריקודים הסלוניים. הוא דורש כושר גופני מעולה ותחושת קצב חדה, אבל מעל הכל הוא משדר שמחה טהורה. רקדנים מקצועיים מתארים אותו כניסיון לחייך רחב תוך כדי ריצת מרתון, שילוב של אלגנטיות קלאסית עם אנרגיה פראית של עידן הג'אז.
אמירה מפורסמת בקרב רקדנים מספרת ששופטים בתחרויות יכולים לזהות מיד את המתחרים הטובים ביותר לפי הביטוי בפניהם, המשלב התרגשות אמיתית עם מאמץ שנראה קליל לחלוטין.
ריקוד הקוויקסטפ (Quickstep) הוא אחד מריקודי הסלון הסטנדרטיים המהירים והחיוניים ביותר, ריקוד בצעדים קופצניים משהו, המשלב אלגנטיות עם קצב נמרץ ותחושה של תנועה מתמדת על פני רחבת הריקוד.
הקוויקסטפ נולד מתוך תאונה מוסיקלית מקסימה. בשנות ה-20 של המאה ה-20, תזמורות ג'אז באנגליה החלו לנגן את הפוקסטרוט (Foxtrot) המכובד בקצב מהיר יותר ויותר, עד שהרקדנים גילו שהם פשוט לא יכולים לרקוד אותו כמו פעם.
הפתרון היה יצירתי - הם החלו לקפוץ, לדלג ולשלב תנועות מריקוד הצ'רלסטון (Charleston) והשאג (Shag) שהיו אז בשיא האופנה. כך נולד אחד מריקודי הסלון המהירים והמרגשים ביותר, שהוא בעצם סוג של משאפ (Mashup), מיזוג של ריקודים אחרים.
המוסיקה של הקוויקסטפ נמדדת בכ-200BPM, כלומר פעימות לדקה, קצב שדורש מהרקדנים לנוע כמעט ללא הפסקה על פני רחבת הריקוד.
הסוד הוא בדפוס המפורסם "מהיר-מהיר-איטי" (quick-quick-slow), שיוצר תחושה של קפיציות קלילה יחד עם תנועות מהירות שנראות כמו גלישה על הפרקט. הזוג נע נגד כיוון השעון בזרימה מתמדת שדורשת תיאום מושלם ואנרגיה שלא נגמרת.
בשנות ה-30 האימפריאל סוסייטי בלונדון (Imperial Society of Teachers of Dancing) הפכה את הריקוד לחלק רשמי מתחרויות הריקוד הסטנדרטיות. מאז, רקדנים מקצועיים פיתחו תנועות מרהיבות של קפיצות, הרמות ופניות מסחררות שהופכות את הקוויקסטפ למופע דרמטי במיוחד.
הקוויקסטפ גם נחשב לריקוד המשמח ביותר בעולם הסטנדרטי של הריקודים הסלוניים. הוא דורש כושר גופני מעולה ותחושת קצב חדה, אבל מעל הכל הוא משדר שמחה טהורה. רקדנים מקצועיים מתארים אותו כניסיון לחייך רחב תוך כדי ריצת מרתון, שילוב של אלגנטיות קלאסית עם אנרגיה פראית של עידן הג'אז.
אמירה מפורסמת בקרב רקדנים מספרת ששופטים בתחרויות יכולים לזהות מיד את המתחרים הטובים ביותר לפי הביטוי בפניהם, המשלב התרגשות אמיתית עם מאמץ שנראה קליל לחלוטין.
