מה הפך את הסרט העתידני "בלייד ראנר" למוצלח כל כך?
בימינו נחשב סרט הפולחן הבדיוני "בלייד ראנר" (Blade runner) לאחד מסרטי הסיי פיי (מדע בידיוני) הנחשבים ביותר בתולדות הקולנוע ובעל פס קול מעורר השראה שהלחין ונגליס.
אבל זה לא תמיד היה כך. הסרט הנפלא מבחינה ויזואלית שיהפוך בעתיד כה חשוב ומוצלח נתפס בתחילת דרכו ככישלון קופתי ואמנותי מהדהד - הן במכירות הכרטיסים לסרט עם גיבור ראשי שהוא לא אנושי וחוטף מכות כל הזמן או עם נבל לא ממש רשע או מפחיד וללא דמות שאפשר לצופים להזדהות איתה או להבין. גם בקרב מבקרי הקולנוע לא נרשמה התלהבות. הם התחלקו לשניי התחלקו ולא התחברו בלשון המעטה לחזון הייחודי של הבמאי רידלי סקוט (Ridley Scott).
במהלך השנים ותודות לפיתוחים טכנולוגיים שהתפתחו מאז שהוא יצא, זכה הסרט להזדמנות נוספת, בעיקר באולמות הקולנוע. משם יהפוך בלייד ראנר לאחד הסרטים המוערכים ומכובדים בהיסטוריה ולמלך סרטי המדע הבידיוני.
בלייד ראנר נחל כישלון קופתי מתסכל. הקהל לא הבין אותו והמבקרים היו מפולגים, כשאף אחד לא מעריך את החזון המיוחד שלו.
אבל משהו יוצא דופן קרה בשנים שלאחר מכן, כשהסרט הזה הפך מאחד שמבקרים אוהבים לקטול, לאחד הסרטים המוערכים והאהובים ביותר בז'אנר המדע הבדיוני ומסרטי הז'אנר המכובדים ביותר בהיסטוריה.
באירוניה טרגית, פיליפ ק. דיק, הסופר שכתב את הרומן המקורי, מת ב-2 במרץ 1982 מהשלכות של שבץ מוחי, כ-4 חודשים לפני יציאת הסרט לאקרנים, ולא זכה לראות את ההצלחה המאוחרת שלו.
העלילה מתרחשת בלוס אנג'לס של נובמבר 2019, עתיד דיסטופי שבו תאגיד טירל (Tyrell Corporation) מייצר רפליקנטים, אנדרואידים דמויי אדם שנועדו לעבודת עבדים במושבות החלל.
כשארבעה מהם - פריס (Pris) שמגלמת דריל האנה (Daryl Hannah), ז'ורה (Zhora) שמגלמת ג'ואנה קאסידי (Joanna Cassidy), ליאון (Leon) שמגלם בריון ג'יימס (Brion James), ומנהיגם רוי באטי (Roy Batty) שמגלם רוטגר האואר (Rutger Hauer) - בורחים חזרה לכדור הארץ,
הגיבור הראשי הוא "בלייד ראנר", ריק דקארד (Rick Deckard) שמגלם הריסון פורד (Harrison Ford). האיש הוא צייד אנדרואידים שמתחזים לבני אדם ותפקידו לצוד ולהרוג אותם, בתהליך שנקרא בסרט "פרישה" (retiring).
הרפליקנטים מחפשים את היוצר שלהם כדי להאריך את תוחלת החיים המוגבלת שלהם ל-4 שנים בלבד. בקאסט מופיע גם אדוארד ג'יימס אולמוס (Edward James Olmos).
במהלך החקירה דקארד פוגש את רייצ'ל (Rachel) שמגלמת שון יאנג (Sean Young), רפליקנט ניסיוני מתקדם שגורם לו לפקפק במהות האנושיות. השאלה הפילוסופית המרכזית היא מה באמת הופך מישהו לאנושי, כשהרפליקנטים מפגינים רגשות ותשוקה לחיים עמוקים יותר מהבני אדם הציניים סביבם.
בסצנה הסופית של הסרט, זהירות ספוילר, רוי באטי מוציא את המונולוג המפורסם שלו "Tears in Rain", כשהוא משקף על החוויות שהוא ראה ושייאבדו בזמן. רוטגר האואר עצמו כתב את המשפט האיקוני "All those moments will be lost in time, like tears in rain" ולילה לפני הצילום קיצץ את המונולוג המקורי שנראה לו ארוך מדי. כשסיימו לצלם את הסצנה, אנשי הצוות מחאו כפיים ויש שאף בכו.
אנקדוטה מרתקת נוספת היא שמחבר הספר, פיליפ ק. דיק, למרות ספקנותו הראשונית כלפי העיבוד, ראה כ-20 דקות של קטעי אפקטים מיוחדים מהסרט בפברואר 1982, זמן קצר לפני מותו. לאחר הצפייה הוא היה המום ואמר "How did you know what was going on in my head?" והצהיר שהסרט משלים את עבודתו היצירתית ומצדיק אותה.
בראיון למגזין Playboy ב-2002 אמר פורד שהוא העביר אותה ככל יכולתו בהתחשב בכך שלא הייתה לו כל השפעה. כשהסרט יצא הוא התחרה באותו קיץ עם E.T כשהסרט "The Thing" גם הוא נוחל אז כישלון.
עם עליית פורמטי הווידיאו הביתיים בסוף שנות ה-80, אנשים החלו לגלות מחדש את הסרט. קהילת קאלט צמחה סביבו, תוך ניתוח של החזון הדיסטופי, השאלות על אותנטיות אנושית והעיצוב החזותי המהפנט.
האווירה הניאו-נואר, הויזואליה של לוס אנג'לס העתידית והמוסיקה האיקונית של המוסיקאי היווני ונג'ליס (Vangelis) זכו להערכה שהם ראויים לה. המוסיקה הועמדה ב-1982 לפרס BAFTA ולגלובוס הזהב כפסקול מקורי מצטיין, למרות שהשחרור הרשמי של האלבום התעכב למעלה מעשור.
בשנים 1989-1990 התגלה במחסני פוסט-פרודקשן עותק 70 מילימטר של הסרט. תיאטרון בלוס אנג'לס קיבל רשות להקרין אותו כגרסת במאי (Director's Cut), אבל זו הייתה רק גרסת העבודה מ-1982 שסקוט התנער ממנה פומבית וחברת וורנר בראזרס (Warner Bros) משכה את העותק.
ב-1992 הם הרכיבו גרסה חדשה עם הכוונה של סקוט. הגרסה הסירה את הקריינות ואת הסוף המאושר, הוסיפה רצף חלום של חד-קרן וקטעים קטנים אחרים. הגרסה זכתה לקבלת פנים חמה יותר.
ב-2007 יצאה הגרסה הסופית (The Final Cut), שבה סקוט קיבל לראשונה שליטה מלאה. הוא הבהיר פרטים מעורפלים, הוסיף רגעים אלימים מהגרסה הבינלאומית, תיקן טעויות והאריך סצנות. הגרסה שמרה על סוף מעורפל. בנקודה הזו שינו מבקרים רבים את דעתם מ-1982 וראו את הסרט כמהמם וכחוויה סוחפת.
אנקדוטה מעניינת היא שהמבקר רוג'ר אברט (Roger Ebert), שבהתחלה היה מסויג כלפי הסרט והתעסק בעיקר בויזואליה שלו, שינה לחלוטין את דעתו שנים אחר כך. בביקורת מחודשת לכבוד 25 שנה לסרט הוא התלהב מהפן האנושי והפילוסופי שלא הבחין בו בפעם הראשונה.
הסרט הביא את עבודתו של פיליפ ק. דיק לתשומת לב הוליווד. ב-1993 הוא נבחר לשימור במרשם הסרטים הלאומי (National Film Registry) על ידי ספריית הקונגרס.
פיליפ ק. דיק סירב להצעה של 400,000 דולר לכתוב עיבוד ספרותי של הסרט, בטענה שסיפרו לו שהעיבוד הזול יצטרך לפנות לקהל בני 12 והוא היה הרסני עבורו מבחינה אמנותית. בסופו של דבר הרומן המקורי שלו יצא מחדש עם פוסטר הסרט על העטיפה.
הסרט ידוע ב-7 גרסאות רשמיות שלו. וויליאם גיבסון (William Gibson), סופר המדע הבדיוני, טבע את המונח blade runnered לתיאור בניין מוזנח, מה שמעיד שהסרט הפך לשפה תרבותית.
האפקטים המיוחדים של דאגלס טרמבול (Douglas Trumbull) זכו לשבחים עד היום, ורידלי סקוט החליט לשמור עליהם ב-Final Cut ולא להחליף אותם בגרפיקה ממוחשבת מודרנית.
ב-2017 יצא סרט ההמשך בלייד ראנר 2049 (Blade Runner 2049) בבימויו של דני וילנב (Denis Villeneuve), אבל המקור נשאר ללא תחרות, סרט שהתגבר על בעיות והפקה קשה כדי להפוך ליצירת מופת.
בימינו נחשב סרט הפולחן הבדיוני "בלייד ראנר" (Blade runner) לאחד מסרטי הסיי פיי (מדע בידיוני) הנחשבים ביותר בתולדות הקולנוע ובעל פס קול מעורר השראה שהלחין ונגליס.
אבל זה לא תמיד היה כך. הסרט הנפלא מבחינה ויזואלית שיהפוך בעתיד כה חשוב ומוצלח נתפס בתחילת דרכו ככישלון קופתי ואמנותי מהדהד - הן במכירות הכרטיסים לסרט עם גיבור ראשי שהוא לא אנושי וחוטף מכות כל הזמן או עם נבל לא ממש רשע או מפחיד וללא דמות שאפשר לצופים להזדהות איתה או להבין. גם בקרב מבקרי הקולנוע לא נרשמה התלהבות. הם התחלקו לשניי התחלקו ולא התחברו בלשון המעטה לחזון הייחודי של הבמאי רידלי סקוט (Ridley Scott).
במהלך השנים ותודות לפיתוחים טכנולוגיים שהתפתחו מאז שהוא יצא, זכה הסרט להזדמנות נוספת, בעיקר באולמות הקולנוע. משם יהפוך בלייד ראנר לאחד הסרטים המוערכים ומכובדים בהיסטוריה ולמלך סרטי המדע הבידיוני.
ההיסטוריה
ב-25 ביוני 1982 יצא לאקרנים הסרט "בלייד ראנר" (Blade Runner) של הבמאי רידלי סקוט (Ridley Scott), סרט מדע בדיוני, משולב באווירת פילם נואר, שחוקר את המוסר והאנושיות ביחסו ליציר כפיו האינטילגנטי של המין האנושי.
בלייד ראנר נחל כישלון קופתי מתסכל. הקהל לא הבין אותו והמבקרים היו מפולגים, כשאף אחד לא מעריך את החזון המיוחד שלו.
אבל משהו יוצא דופן קרה בשנים שלאחר מכן, כשהסרט הזה הפך מאחד שמבקרים אוהבים לקטול, לאחד הסרטים המוערכים והאהובים ביותר בז'אנר המדע הבדיוני ומסרטי הז'אנר המכובדים ביותר בהיסטוריה.
באירוניה טרגית, פיליפ ק. דיק, הסופר שכתב את הרומן המקורי, מת ב-2 במרץ 1982 מהשלכות של שבץ מוחי, כ-4 חודשים לפני יציאת הסרט לאקרנים, ולא זכה לראות את ההצלחה המאוחרת שלו.
עלילת הסרט
הסיפור מבוסס על הרומן של פיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) בשם האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? (Do Androids Dream of Electric Sheep?) משנת 1968. בספר המקורי, אגב, לא נכלל ולא מופיע הביטוי "בלייד ראנר".
העלילה מתרחשת בלוס אנג'לס של נובמבר 2019, עתיד דיסטופי שבו תאגיד טירל (Tyrell Corporation) מייצר רפליקנטים, אנדרואידים דמויי אדם שנועדו לעבודת עבדים במושבות החלל.
כשארבעה מהם - פריס (Pris) שמגלמת דריל האנה (Daryl Hannah), ז'ורה (Zhora) שמגלמת ג'ואנה קאסידי (Joanna Cassidy), ליאון (Leon) שמגלם בריון ג'יימס (Brion James), ומנהיגם רוי באטי (Roy Batty) שמגלם רוטגר האואר (Rutger Hauer) - בורחים חזרה לכדור הארץ,
הגיבור הראשי הוא "בלייד ראנר", ריק דקארד (Rick Deckard) שמגלם הריסון פורד (Harrison Ford). האיש הוא צייד אנדרואידים שמתחזים לבני אדם ותפקידו לצוד ולהרוג אותם, בתהליך שנקרא בסרט "פרישה" (retiring).
הרפליקנטים מחפשים את היוצר שלהם כדי להאריך את תוחלת החיים המוגבלת שלהם ל-4 שנים בלבד. בקאסט מופיע גם אדוארד ג'יימס אולמוס (Edward James Olmos).
במהלך החקירה דקארד פוגש את רייצ'ל (Rachel) שמגלמת שון יאנג (Sean Young), רפליקנט ניסיוני מתקדם שגורם לו לפקפק במהות האנושיות. השאלה הפילוסופית המרכזית היא מה באמת הופך מישהו לאנושי, כשהרפליקנטים מפגינים רגשות ותשוקה לחיים עמוקים יותר מהבני אדם הציניים סביבם.
בסצנה הסופית של הסרט, זהירות ספוילר, רוי באטי מוציא את המונולוג המפורסם שלו "Tears in Rain", כשהוא משקף על החוויות שהוא ראה ושייאבדו בזמן. רוטגר האואר עצמו כתב את המשפט האיקוני "All those moments will be lost in time, like tears in rain" ולילה לפני הצילום קיצץ את המונולוג המקורי שנראה לו ארוך מדי. כשסיימו לצלם את הסצנה, אנשי הצוות מחאו כפיים ויש שאף בכו.
אנקדוטה מרתקת נוספת היא שמחבר הספר, פיליפ ק. דיק, למרות ספקנותו הראשונית כלפי העיבוד, ראה כ-20 דקות של קטעי אפקטים מיוחדים מהסרט בפברואר 1982, זמן קצר לפני מותו. לאחר הצפייה הוא היה המום ואמר "How did you know what was going on in my head?" והצהיר שהסרט משלים את עבודתו היצירתית ומצדיק אותה.
ההתחלה
הבעיות התחילו כבר בהפקה. נסיקות מבחן בתחילת 1982 קיבלו תגובות גרועות, האולפן כפה על סקוט להוסיף סוף מאושר וקריינות של דקארד. פורד התנגד בתוקף להקלטת הקריינות, יש שמועות שהוא קרא אותה בכוונה בצורה גרועה.
בראיון למגזין Playboy ב-2002 אמר פורד שהוא העביר אותה ככל יכולתו בהתחשב בכך שלא הייתה לו כל השפעה. כשהסרט יצא הוא התחרה באותו קיץ עם E.T כשהסרט "The Thing" גם הוא נוחל אז כישלון.
עם עליית פורמטי הווידיאו הביתיים בסוף שנות ה-80, אנשים החלו לגלות מחדש את הסרט. קהילת קאלט צמחה סביבו, תוך ניתוח של החזון הדיסטופי, השאלות על אותנטיות אנושית והעיצוב החזותי המהפנט.
האווירה הניאו-נואר, הויזואליה של לוס אנג'לס העתידית והמוסיקה האיקונית של המוסיקאי היווני ונג'ליס (Vangelis) זכו להערכה שהם ראויים לה. המוסיקה הועמדה ב-1982 לפרס BAFTA ולגלובוס הזהב כפסקול מקורי מצטיין, למרות שהשחרור הרשמי של האלבום התעכב למעלה מעשור.
בשנים 1989-1990 התגלה במחסני פוסט-פרודקשן עותק 70 מילימטר של הסרט. תיאטרון בלוס אנג'לס קיבל רשות להקרין אותו כגרסת במאי (Director's Cut), אבל זו הייתה רק גרסת העבודה מ-1982 שסקוט התנער ממנה פומבית וחברת וורנר בראזרס (Warner Bros) משכה את העותק.
ב-1992 הם הרכיבו גרסה חדשה עם הכוונה של סקוט. הגרסה הסירה את הקריינות ואת הסוף המאושר, הוסיפה רצף חלום של חד-קרן וקטעים קטנים אחרים. הגרסה זכתה לקבלת פנים חמה יותר.
ב-2007 יצאה הגרסה הסופית (The Final Cut), שבה סקוט קיבל לראשונה שליטה מלאה. הוא הבהיר פרטים מעורפלים, הוסיף רגעים אלימים מהגרסה הבינלאומית, תיקן טעויות והאריך סצנות. הגרסה שמרה על סוף מעורפל. בנקודה הזו שינו מבקרים רבים את דעתם מ-1982 וראו את הסרט כמהמם וכחוויה סוחפת.
אז מה הסוד?
מה הפך את בלייד ראנר למלך סרטי הקאלט? השפעתו על התרבות הפופולרית עצומה. הוא היה אחד מהסרטים המוקדמים והמשפיעים ביותר בז'אנר הסייברפאנק, שילב לראשונה אווירת פילם נואר בשילוב עם מדע בדיוני, השפיע על אינספור סרטים, משחקי וידאו, אנימה וסדרות טלוויזיה.
אנקדוטה מעניינת היא שהמבקר רוג'ר אברט (Roger Ebert), שבהתחלה היה מסויג כלפי הסרט והתעסק בעיקר בויזואליה שלו, שינה לחלוטין את דעתו שנים אחר כך. בביקורת מחודשת לכבוד 25 שנה לסרט הוא התלהב מהפן האנושי והפילוסופי שלא הבחין בו בפעם הראשונה.
הסרט הביא את עבודתו של פיליפ ק. דיק לתשומת לב הוליווד. ב-1993 הוא נבחר לשימור במרשם הסרטים הלאומי (National Film Registry) על ידי ספריית הקונגרס.
פיליפ ק. דיק סירב להצעה של 400,000 דולר לכתוב עיבוד ספרותי של הסרט, בטענה שסיפרו לו שהעיבוד הזול יצטרך לפנות לקהל בני 12 והוא היה הרסני עבורו מבחינה אמנותית. בסופו של דבר הרומן המקורי שלו יצא מחדש עם פוסטר הסרט על העטיפה.
הסרט ידוע ב-7 גרסאות רשמיות שלו. וויליאם גיבסון (William Gibson), סופר המדע הבדיוני, טבע את המונח blade runnered לתיאור בניין מוזנח, מה שמעיד שהסרט הפך לשפה תרבותית.
האפקטים המיוחדים של דאגלס טרמבול (Douglas Trumbull) זכו לשבחים עד היום, ורידלי סקוט החליט לשמור עליהם ב-Final Cut ולא להחליף אותם בגרפיקה ממוחשבת מודרנית.
ב-2017 יצא סרט ההמשך בלייד ראנר 2049 (Blade Runner 2049) בבימויו של דני וילנב (Denis Villeneuve), אבל המקור נשאר ללא תחרות, סרט שהתגבר על בעיות והפקה קשה כדי להפוך ליצירת מופת.
