של מי הייתה השגיאה בתורת האבולוציה?
הוא נחשב השוגה הגדול של האבולוציה, אבל בדיעבד הסתבר שהוא בכלל לא היה רחוק מהמציאות. קראו לו ז'אן-בטיסט למארק (Jean-Baptiste Lamarck) והוא היה כפסע מלהחשב לגאון ולמסביר של האבולוציה.
למארק, חסיד מוקדם של תורת האבולוציה, נודע בתור מי שהתעניין באופן שבו התפתחו מיני בעלי החיים והגה את תורת ההורשה המקורית.
התורה הזו עסקה במאפיינים נרכשים ובדרך בה משתנים המינים באבולוציה.
בתורתו הוא עתיד לתרום תרומה משמעותית לתחום הביולוגיה, גם אם תיאוריית האבולוציה שלו הכילה טעות יסודית ומרכזית שהמחקר המדעי עתיד להפריך בהמשך. אפשר לקרוא לטעות הזו "הורשת מאפיינים נרכשים".
במרכז תורתו של המדען הצרפתי, המכונה עד היום למארקיזם, עמדה תפיסה מעניינת. היא גרסה שתכונות חדשות, שאנשים או בעלי חיים יכולים לרכוש בחייהם כתוצאה מהשפעות הסביבה או מההתנהגות שלהם, יוכלו לעבור כתכונות נרכשות לצאצאיהם.
באופן כזה, האמין אז למארק, יצטברו התכונות הנרכשות הללו במשך דורות ויובילו בהדרגה לשינוי המינים.
דוגמה פשוטה לכך הייתה זו של היווצרות צווארו הארוך של הג'ירף. למארק טען שהצוואר הארוך התפתח משום שג'ירפות קדומות נאלצו למתוח את צווארן בכדי להגיע לעלים הגבוהים יותר בעצים שמהם הן ניזונות. התארכות זו של הצוואר, גרס המדען, נתנה להן יתרון תזונתי ועברה במהלך הדורות בירושה לצאצאיהן.
פשוט, אלגנטי, אבל בעיקר לא נכון.
כי התיאוריה של למארק על הורשת המאפיינים הנרכשים לא ממש מסתדרת עם ההבנה הנוכחית שלנו לגבי הגנטיקה וכיצד התכונות מועברות מדור לדור. גילוי הגנטיקה ועקרונות ההורשה שהראה גרגור מנדל וההתקדמות המדעית של הגנטיקה בהמשך, כולל גילוי ה-DNA, הראו שתכונות תורשתיות נקבעות על ידי החומר הגנטי דווקא, זה שמועבר מההורים לצאצאים ולא קשור כלל בנסיבות חייהם.
בהמשך, נוספה לתיאוריה האבולוציונית המודרנית "הברירה הטבעית". לפיה יש גם הורשה של השינויים הגנטיים האקראיים, אותן וריאציות שנוצרות במקרה, באמצעות מוטציות אקראיות ב-DNA. מוטציות אלה, במידה שהן מקנות לבעלי החיים שניחנו בהן יתרונות בסביבתם, יתרונות שיאפשרו שרידות טובה יותר, יועברו לדורות הבאים וימשיכו להקנות להם יתרון הישרדותי, באמצעות ברירה טבעית.
התיאוריה של למארק לא הסבירה ולמעשה לא התמודדה כלל עם התפקיד של השונות הגנטית ולכן לא הצליחה להעמיד אתגר לרעיון המבריק של "הברירה הטבעית", מבית מדרשו של צ'ארלס דארווין, לגבי השינוי האבולוציוני.
כי הברירה הטבעית תטען שג'ירפות שייוולדו בטעות גנטית, במוטציה, עם צוואר ארוך יותר, ייהנו מיתרון של מזון רב יותר. לכן במהלך הדורות הבאים הן יילכו ויתרבו. ג'ירפות בעלות צוואר קצר לעומתן, שזמינות המזון בשבילן תהיה מועטה (הן יסתפקו רק במזון מהעלים הנמוכים של העצים), יילכו במהלך הדורות ויתמעטו.
מכאן שבקרב הענקים על ההסבר האבולוציוני המוצלח יותר, העניקו ה"ברירה הטבעית" וה"תורשה הגנטית" תוקף לתיאוריה המקיפה יותר של האבולוציה מבית מדרשם של דרווין ומנדל. זאת לעומת התיאוריה של למארק שהעמידה במרכז את "הורשת המאפיינים הנרכשים" והסתברה בדיעבד כחסרת בסיס, לפחות בהסבר העיקרי של האבולוציה כולה.
ועדיין, טוויסט בעלילה.
בימינו יכול היה למארק לשאוב נחת ואף להיחשב כמבשר ההיסטורי של תחום מחקר חדשני ומתקדם. מדובר בתיאוריה של האפיגנטיקה. תוכלו לקרוא עליה בתגית אפיגנטיקה.
כי הכשל הגדול של למארק היה בהתעלמות שלו או חוסר היכולת להסביר את הורשת התכונות. חסר לו אותו מנגנון ה"תכנות מחדש" שמתרחש בתאי המין של בעלי החיים. המנגנון הזה הוא המוטציה. ומשום כך חסר לו גם המקביל של הסבר "הברירה הטבעית", שבדיעבד המחיש כל כך טוב כיצד שינוי התכונות של ההורים יכול לעבור לילדים.
בתיאוריה הדרוויניסטית שינוי התכונות של ההורים הורש לבעלי החיים באמצעות התרבות של בעלי התכונות המעניקות יתרון לעומת התמעטות במורד הדורות של חסרי תכונות אלה.
למארק לא הסביר את התהליך הזה ולכן התיאוריה שלו לא נתנה את ההסבר הראוי. אבל אפשר לפרגן לו ולומר שהוא היה הכתף שעליה יכולים היו שני נפילים לעמוד כשהם מסבירים בדיוק איך זה קורה.
הוא נחשב השוגה הגדול של האבולוציה, אבל בדיעבד הסתבר שהוא בכלל לא היה רחוק מהמציאות. קראו לו ז'אן-בטיסט למארק (Jean-Baptiste Lamarck) והוא היה כפסע מלהחשב לגאון ולמסביר של האבולוציה.
למארק, חסיד מוקדם של תורת האבולוציה, נודע בתור מי שהתעניין באופן שבו התפתחו מיני בעלי החיים והגה את תורת ההורשה המקורית.
התורה הזו עסקה במאפיינים נרכשים ובדרך בה משתנים המינים באבולוציה.
בתורתו הוא עתיד לתרום תרומה משמעותית לתחום הביולוגיה, גם אם תיאוריית האבולוציה שלו הכילה טעות יסודית ומרכזית שהמחקר המדעי עתיד להפריך בהמשך. אפשר לקרוא לטעות הזו "הורשת מאפיינים נרכשים".
במרכז תורתו של המדען הצרפתי, המכונה עד היום למארקיזם, עמדה תפיסה מעניינת. היא גרסה שתכונות חדשות, שאנשים או בעלי חיים יכולים לרכוש בחייהם כתוצאה מהשפעות הסביבה או מההתנהגות שלהם, יוכלו לעבור כתכונות נרכשות לצאצאיהם.
באופן כזה, האמין אז למארק, יצטברו התכונות הנרכשות הללו במשך דורות ויובילו בהדרגה לשינוי המינים.
דוגמה פשוטה לכך הייתה זו של היווצרות צווארו הארוך של הג'ירף. למארק טען שהצוואר הארוך התפתח משום שג'ירפות קדומות נאלצו למתוח את צווארן בכדי להגיע לעלים הגבוהים יותר בעצים שמהם הן ניזונות. התארכות זו של הצוואר, גרס המדען, נתנה להן יתרון תזונתי ועברה במהלך הדורות בירושה לצאצאיהן.
פשוט, אלגנטי, אבל בעיקר לא נכון.
כי התיאוריה של למארק על הורשת המאפיינים הנרכשים לא ממש מסתדרת עם ההבנה הנוכחית שלנו לגבי הגנטיקה וכיצד התכונות מועברות מדור לדור. גילוי הגנטיקה ועקרונות ההורשה שהראה גרגור מנדל וההתקדמות המדעית של הגנטיקה בהמשך, כולל גילוי ה-DNA, הראו שתכונות תורשתיות נקבעות על ידי החומר הגנטי דווקא, זה שמועבר מההורים לצאצאים ולא קשור כלל בנסיבות חייהם.
בהמשך, נוספה לתיאוריה האבולוציונית המודרנית "הברירה הטבעית". לפיה יש גם הורשה של השינויים הגנטיים האקראיים, אותן וריאציות שנוצרות במקרה, באמצעות מוטציות אקראיות ב-DNA. מוטציות אלה, במידה שהן מקנות לבעלי החיים שניחנו בהן יתרונות בסביבתם, יתרונות שיאפשרו שרידות טובה יותר, יועברו לדורות הבאים וימשיכו להקנות להם יתרון הישרדותי, באמצעות ברירה טבעית.
התיאוריה של למארק לא הסבירה ולמעשה לא התמודדה כלל עם התפקיד של השונות הגנטית ולכן לא הצליחה להעמיד אתגר לרעיון המבריק של "הברירה הטבעית", מבית מדרשו של צ'ארלס דארווין, לגבי השינוי האבולוציוני.
כי הברירה הטבעית תטען שג'ירפות שייוולדו בטעות גנטית, במוטציה, עם צוואר ארוך יותר, ייהנו מיתרון של מזון רב יותר. לכן במהלך הדורות הבאים הן יילכו ויתרבו. ג'ירפות בעלות צוואר קצר לעומתן, שזמינות המזון בשבילן תהיה מועטה (הן יסתפקו רק במזון מהעלים הנמוכים של העצים), יילכו במהלך הדורות ויתמעטו.
מכאן שבקרב הענקים על ההסבר האבולוציוני המוצלח יותר, העניקו ה"ברירה הטבעית" וה"תורשה הגנטית" תוקף לתיאוריה המקיפה יותר של האבולוציה מבית מדרשם של דרווין ומנדל. זאת לעומת התיאוריה של למארק שהעמידה במרכז את "הורשת המאפיינים הנרכשים" והסתברה בדיעבד כחסרת בסיס, לפחות בהסבר העיקרי של האבולוציה כולה.
ועדיין, טוויסט בעלילה.
בימינו יכול היה למארק לשאוב נחת ואף להיחשב כמבשר ההיסטורי של תחום מחקר חדשני ומתקדם. מדובר בתיאוריה של האפיגנטיקה. תוכלו לקרוא עליה בתגית אפיגנטיקה.
כי הכשל הגדול של למארק היה בהתעלמות שלו או חוסר היכולת להסביר את הורשת התכונות. חסר לו אותו מנגנון ה"תכנות מחדש" שמתרחש בתאי המין של בעלי החיים. המנגנון הזה הוא המוטציה. ומשום כך חסר לו גם המקביל של הסבר "הברירה הטבעית", שבדיעבד המחיש כל כך טוב כיצד שינוי התכונות של ההורים יכול לעבור לילדים.
בתיאוריה הדרוויניסטית שינוי התכונות של ההורים הורש לבעלי החיים באמצעות התרבות של בעלי התכונות המעניקות יתרון לעומת התמעטות במורד הדורות של חסרי תכונות אלה.
למארק לא הסביר את התהליך הזה ולכן התיאוריה שלו לא נתנה את ההסבר הראוי. אבל אפשר לפרגן לו ולומר שהוא היה הכתף שעליה יכולים היו שני נפילים לעמוד כשהם מסבירים בדיוק איך זה קורה.
