מי הזמר שלא יכול היה לסבול?
פעם ילדים, הרבה לפני שהמוסיקה המזרחית הפכה כל כך פופולרית במדינה, התייחסו אליה כמוסיקה נחותה. מוסיקה מזרחית, שהיום נקראת מוסיקה ים-תיכונית, כמעט ולא הושמעה בכלי התקשורת וזמרים ממוצא מזרחי זכו לזלזול מצד רבים מהשדרנים.
באותה תקופה, בשנות השבעים של המאה הקודמת, הצליח זמר צעיר לשבות את לב ההמונים. קראו לו ניסים סרוסי והוא שר בלדות נוגעות ללב שכתב והלחין. שיריו לא היו מתוחכמים אבל היו מוצלחים לפי כל קנה מידה של שירי פופ בעולם. תקליט הבכורה שלו הפך להצלחה גדולה והוא הפך לאליל נוער. הוא לא הופתע כשהוזמן אז לראיון בכורה בערוץ הטלוויזיה היחידי במדינת ישראל.
המראיין הנודע שישב שם היה בעצמו מי שכתב כמה שירים בעברו. הוא התקשה להסתיר את סלידתו מאליל הזמר שהוא עצמו לא הכיר ודומה שכל המדינה העריצה. במהלך ראיון קצר ומתנשא הוא זיכה אותו ביחס מזלזל ורצוף ביטויים פוגעניים, זלזול במוסיקה שלו, בהופעתו החיצונית ("אתה לא ממש אפולו") ובמילות שיריו שהוצגו באופן מגוחך. במילותיו שלו, כפי שכתב הוא בעצמו שנים אחר-כך: "הבעת פני לא הסתירה את דעתי, כי השיר ("אמא") פגום מכל בחינה ובעיקר מבחינה לשונית." או כמו שאמר במקום אחר "לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות."
היום היה איש הטלוויזיה הפוגעני מודח מתפקידו על ניהול ראיון שחצני ומעליב שכזה, אבל הזמנים היו אחרים - סרוסי הושפל לעיני כל האומה ולא יכול היה להגיב. נימוס כלפי האחר, לפחות האחר המזרחי, לא נכלל אז כנראה בקוד ההתנהגות ההכרחי בטלוויזיה הישראלית. הארץ סערה והפרשה הפכה לעוד גורם תסכול וזעם מצד בני עדות המזרח, כלפי האליטה האשכנזית בישראל. זמן קצר אחר כך ולכאורה בלי קשר לראיון ההוא, החליט סרוסי לעבור לצרפת וזכה שם להצלחה לא קטנה.
עם השנים היו שיריו של ניסים סרוסי לזיכרון רחוק ומתוק לרבים ולתמרור אזהרה לאחרים, כנגד התנשאות ואף גזענות. חלקם הפך למוערך ואהוד על רבים מבניהם ונכדיהם של בני אותה אליטה שלטת, שראתה במוסיקה המזרחית מוסיקה לא ראויה.
היום ניתן לומר שדווקא המנחה, איש מבוגר ולא מעודכן כבר אז, ניתח בצורה כושלת את הטקסט של סרוסי. מסן רמו ועד הפופ האמריקאי, שירים מתקתקים היו אז הדבר הכי חם בעולם הפופ. בעולם של בוב דילן גם החריזה איבדה אז מזוהרה והמגמה הזו תלך ותגבר עוד יותר בשנים שאחרי הראיון ההוא - שלא כבעבר, החרוז כבר לא היה אז מלך הפזמון. וכן, שגיאות לשוניות הפכו דבר נפוץ אז לא רק אצל זמרי וכותבי המוסיקה הים-תיכונית אלא גם אצל להקות רוק וזמרי אמצע-הדרך המצליחים "מהצד השני". אפילו אייקונים כמו אריק איינשטיין פספסו לעיתים. כשאל אריק איינשטיין, אגב, נטפל אותו מראיין בביקורת קטלנית שכתב לעיתון, הביקורת שלו זכתה בתגובה מוחצת מצד איינשטיין - שיר שהכיל חריזה "לא תקנית" אבל היה חד כתער ונקרא "עיתונאי קטן שלי"...
והמנחה ההוא? - עד היום הוא ממשיך ליפול בלשונו מזמן לזמן. אחת לתקופה הוא מנפיק התבטאויות דומות ומכוערות באותו בסגנון. אבל השיירה, המזרחית לפחות, ממשיכה לזמר ולנוע. כיום המוסיקה הים-תיכונית השלימה סוג של מהפכה והיא מצליחה וחזקה כפי שלא הייתה מעולם בישראל. בימינו נדמה שדווקא המוסיקה של העולם הפטרוני והמלא בעצמו שייצג המנחה ההוא, היא שנמצאת במגננה.
אנו נסכם ונאמר שצניעות ודרך ארץ הן תכונות ראויות בכל מצב - גם כשאתה שולט ולא פחות וודאי כשאתה למטה. נסה למצוא את הטוב בכל דבר ולא את הגרוע ואם נחוצה ביקורת - אז ביקורת בונה, שמושמעת בנועם לא רק שתתקבל יפה יותר - לא פעם אף תתקבל בתודה.
פעם ילדים, הרבה לפני שהמוסיקה המזרחית הפכה כל כך פופולרית במדינה, התייחסו אליה כמוסיקה נחותה. מוסיקה מזרחית, שהיום נקראת מוסיקה ים-תיכונית, כמעט ולא הושמעה בכלי התקשורת וזמרים ממוצא מזרחי זכו לזלזול מצד רבים מהשדרנים.
באותה תקופה, בשנות השבעים של המאה הקודמת, הצליח זמר צעיר לשבות את לב ההמונים. קראו לו ניסים סרוסי והוא שר בלדות נוגעות ללב שכתב והלחין. שיריו לא היו מתוחכמים אבל היו מוצלחים לפי כל קנה מידה של שירי פופ בעולם. תקליט הבכורה שלו הפך להצלחה גדולה והוא הפך לאליל נוער. הוא לא הופתע כשהוזמן אז לראיון בכורה בערוץ הטלוויזיה היחידי במדינת ישראל.
המראיין הנודע שישב שם היה בעצמו מי שכתב כמה שירים בעברו. הוא התקשה להסתיר את סלידתו מאליל הזמר שהוא עצמו לא הכיר ודומה שכל המדינה העריצה. במהלך ראיון קצר ומתנשא הוא זיכה אותו ביחס מזלזל ורצוף ביטויים פוגעניים, זלזול במוסיקה שלו, בהופעתו החיצונית ("אתה לא ממש אפולו") ובמילות שיריו שהוצגו באופן מגוחך. במילותיו שלו, כפי שכתב הוא בעצמו שנים אחר-כך: "הבעת פני לא הסתירה את דעתי, כי השיר ("אמא") פגום מכל בחינה ובעיקר מבחינה לשונית." או כמו שאמר במקום אחר "לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות."
היום היה איש הטלוויזיה הפוגעני מודח מתפקידו על ניהול ראיון שחצני ומעליב שכזה, אבל הזמנים היו אחרים - סרוסי הושפל לעיני כל האומה ולא יכול היה להגיב. נימוס כלפי האחר, לפחות האחר המזרחי, לא נכלל אז כנראה בקוד ההתנהגות ההכרחי בטלוויזיה הישראלית. הארץ סערה והפרשה הפכה לעוד גורם תסכול וזעם מצד בני עדות המזרח, כלפי האליטה האשכנזית בישראל. זמן קצר אחר כך ולכאורה בלי קשר לראיון ההוא, החליט סרוסי לעבור לצרפת וזכה שם להצלחה לא קטנה.
עם השנים היו שיריו של ניסים סרוסי לזיכרון רחוק ומתוק לרבים ולתמרור אזהרה לאחרים, כנגד התנשאות ואף גזענות. חלקם הפך למוערך ואהוד על רבים מבניהם ונכדיהם של בני אותה אליטה שלטת, שראתה במוסיקה המזרחית מוסיקה לא ראויה.
היום ניתן לומר שדווקא המנחה, איש מבוגר ולא מעודכן כבר אז, ניתח בצורה כושלת את הטקסט של סרוסי. מסן רמו ועד הפופ האמריקאי, שירים מתקתקים היו אז הדבר הכי חם בעולם הפופ. בעולם של בוב דילן גם החריזה איבדה אז מזוהרה והמגמה הזו תלך ותגבר עוד יותר בשנים שאחרי הראיון ההוא - שלא כבעבר, החרוז כבר לא היה אז מלך הפזמון. וכן, שגיאות לשוניות הפכו דבר נפוץ אז לא רק אצל זמרי וכותבי המוסיקה הים-תיכונית אלא גם אצל להקות רוק וזמרי אמצע-הדרך המצליחים "מהצד השני". אפילו אייקונים כמו אריק איינשטיין פספסו לעיתים. כשאל אריק איינשטיין, אגב, נטפל אותו מראיין בביקורת קטלנית שכתב לעיתון, הביקורת שלו זכתה בתגובה מוחצת מצד איינשטיין - שיר שהכיל חריזה "לא תקנית" אבל היה חד כתער ונקרא "עיתונאי קטן שלי"...
והמנחה ההוא? - עד היום הוא ממשיך ליפול בלשונו מזמן לזמן. אחת לתקופה הוא מנפיק התבטאויות דומות ומכוערות באותו בסגנון. אבל השיירה, המזרחית לפחות, ממשיכה לזמר ולנוע. כיום המוסיקה הים-תיכונית השלימה סוג של מהפכה והיא מצליחה וחזקה כפי שלא הייתה מעולם בישראל. בימינו נדמה שדווקא המוסיקה של העולם הפטרוני והמלא בעצמו שייצג המנחה ההוא, היא שנמצאת במגננה.
אנו נסכם ונאמר שצניעות ודרך ארץ הן תכונות ראויות בכל מצב - גם כשאתה שולט ולא פחות וודאי כשאתה למטה. נסה למצוא את הטוב בכל דבר ולא את הגרוע ואם נחוצה ביקורת - אז ביקורת בונה, שמושמעת בנועם לא רק שתתקבל יפה יותר - לא פעם אף תתקבל בתודה.
