מה מיוחד במוסיקה של ג'מייקה?
האי ג'מייקה (Jamaica) הוא ממלכת אוהבי מוסיקה. כן, ג'מייקה היא ממלכה שנמנית על חבר העמים הבריטי. זוהי מדינת אי השוכנת בים הקריבי, ליד מרכז אמריקה. מצפון לה נמצאת קובה, גם היא שוכנת על אי וממזרח האי היספניולה, אי שבמערב שלו נמצאת האיטי ובמזרח הרפובליקה הדומיניקנית.
אבל ג'מייקה היא גם המדינה המוסיקלית ביותר בעולם, לפחות במספר אולפני ההקלטה שבה. יש בג'מייקה הכי הרבה אולפנים, המון מוסיקאים ודומה שכל אחד שם עושה מוסיקה בשלב כלשהו.
בג'מייקה יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו, כשמוסיקאים מקומיית ערבבו בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. באבולוציה הזו של הסגנונות הללו ואחרים נולד גם הראפ המקומי.
אמנים מקומיים באי ביצעו אז, בסוף שנות ה-60, מעין ראפ על מקצב הרגאיי. לא רבים יודעים שמשם יצא הראפ, בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק. זו הייתה מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
ואז בא המפץ הגדול של האי הקטן, מפץ מוסיקלי עולמי כמעט בלתי נתפס במונחים של הצלחה והשפעה, גם מוסיקלית וגם חברתית - קראו לו בוב מארלי. למשך כמה שנים הוא הפך את ג'מייקה למרכז העולם המוסיקלי הפופולרי.
בשנות ה-90 נכנס הסקא לתרבות המערבית במספר גלים, ולמשך כמה שנים הוא נכנס למיינסטרים. אבל עוד לפניו, מאז שנות ה-80, הפך הרגאיי למקצב עולמי והרגאיי שבוב מארלי הוציא לעולם מג'מייקה הפך למוסיקה פופולרית בצורה שלא תאומן.
עד כדי כך השפעתו חדרה עד שבנובמבר 2018 הכריז ארגון אונסק"ו על מוסיקת הרגאיי כנכס תרבות עולמי. זה היה הישג סמלי אמנם, אבל כזה שההצלחה והכריזמה של מארלי הם הגורמים העיקריים לו.
האי ג'מייקה (Jamaica) הוא ממלכת אוהבי מוסיקה. כן, ג'מייקה היא ממלכה שנמנית על חבר העמים הבריטי. זוהי מדינת אי השוכנת בים הקריבי, ליד מרכז אמריקה. מצפון לה נמצאת קובה, גם היא שוכנת על אי וממזרח האי היספניולה, אי שבמערב שלו נמצאת האיטי ובמזרח הרפובליקה הדומיניקנית.
אבל ג'מייקה היא גם המדינה המוסיקלית ביותר בעולם, לפחות במספר אולפני ההקלטה שבה. יש בג'מייקה הכי הרבה אולפנים, המון מוסיקאים ודומה שכל אחד שם עושה מוסיקה בשלב כלשהו.
בג'מייקה יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו, כשמוסיקאים מקומיית ערבבו בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. באבולוציה הזו של הסגנונות הללו ואחרים נולד גם הראפ המקומי.
אמנים מקומיים באי ביצעו אז, בסוף שנות ה-60, מעין ראפ על מקצב הרגאיי. לא רבים יודעים שמשם יצא הראפ, בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק. זו הייתה מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
ואז בא המפץ הגדול של האי הקטן, מפץ מוסיקלי עולמי כמעט בלתי נתפס במונחים של הצלחה והשפעה, גם מוסיקלית וגם חברתית - קראו לו בוב מארלי. למשך כמה שנים הוא הפך את ג'מייקה למרכז העולם המוסיקלי הפופולרי.
בשנות ה-90 נכנס הסקא לתרבות המערבית במספר גלים, ולמשך כמה שנים הוא נכנס למיינסטרים. אבל עוד לפניו, מאז שנות ה-80, הפך הרגאיי למקצב עולמי והרגאיי שבוב מארלי הוציא לעולם מג'מייקה הפך למוסיקה פופולרית בצורה שלא תאומן.
עד כדי כך השפעתו חדרה עד שבנובמבר 2018 הכריז ארגון אונסק"ו על מוסיקת הרגאיי כנכס תרבות עולמי. זה היה הישג סמלי אמנם, אבל כזה שההצלחה והכריזמה של מארלי הם הגורמים העיקריים לו.
