אנתרופולוגיה (Anthropology) הוא תחום מדעי העוסק בחקר האדם בחברה ומתבונן על כך מזוויות מגוונות. אלה מביאות בחשבון את המרכיבים הרבים בחיים האנושיים.

יש אנתרופולוגים העוסקים בחקר חברות רחוקות או שבטים מבודדים. אחרים חוקרים פרטים מהעבר ואת החברות בהן פעלו. יש מהם אף כאלה שהתפרסמו במחקריהם על חברות פרהיסטוריות.

מאז ומתמיד עסקו אנתרופולוגים בחקר של חברות פשוטות, כאלה שלא היו להן טקסטים שנכתבו. הלמידה על התרבויות הללו הייתה על ידי בחינה של הכלים והיצירות שנוצרו בתרבויות כאלה.

מוכר במיוחד בעולם האנתרופולוגיה הוא תחום האנתרופולוגיה החברתית. תחום זה של מחקר עוסק בהתנהגות חברתית, התנהגות הבאה לידי ביטוי ביחסים שבין פרטים בחברה, בין קבוצות בה וגם בין ארגונים פוליטיים שונים.

במסגרת מחקרית זו חוקרים האנתרופולוגים גם את היחסים היומיומיים בין הפרט למדינה וגם אלה שבין קבוצות שונות למדינה. הפרטים הרי פוגשים את המדינה בכל רגע והיבט בחייהם.

מקור המונח מצירוף של שתי מילים ביוונית. "אנתרופו" שפירושו "של האדם", או "אנושי" ו"לוגיה" שמשמעותה היא תורה, דעת או חקר.

הכירו את חברות ותרבויות העולם בתגית "אנתרופולוגיה".


הנה תיאור של מדע האנתרופולוגיה:

https://youtu.be/J5aglbgTEig


הצצה לכמה מהחברות האנושיות בעולם:

https://youtu.be/udj7ovfg1Xs


שיטות המחקר באנתרופולוגיה וכיצד החוקרים לומדים:

https://youtu.be/mISJ5B9237s


אנתרופולוגית מספרת (עברית):

https://youtu.be/4HEpJ5RrmUs


לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה:

https://youtu.be/mTl0kBvPRfs


ואנתרופולוג אופטי - הצלם שמתעד עמים ושבטים נכחדים (מתורגם):

https://youtu.be/OWq7ToR2U8Q?long=yes

מרגרט מיד (Margaret Mead), אולי המדענית הכי מפורסמת בארצות הברית ואחת הנשים החשובות באמריקה, הייתה אנתרופולוגית אמריקאית, חוקרת תרבויות פרימיטיביות שהפכה, כמעט בלי לתכנן, לאייקון גלובלי ואחת הדמויות המשפיעות ביותר על תפיסת התרבות האנושית במאה ה-20.

היא נולדה ב-1901 בפילדלפיה (Philadelphia) גדלה בבית אינטלקטואלי ולמדה באוניברסיטת קולומביה (Columbia University), תחת הדרכתם של פרנץ בואס (Franz Boas) ורות בנדיקט (Ruth Benedict), שני ענקי האנתרופולוגיה המודרנית.

המחקר של מרגרט מיד עומד להתמקד בדרכים שבהן תרבות מעצבת את ההתנהגות האנושית, האמונות, התפיסות הדתיות והמוסדות החברתיים.

כבר בגיל 23 עד 24 היא מתחילה לחקור תרבויות פרימיטיביות, מתוך אמונה שעל ידי השוואת החברה בה גדלה עם תרבויות פחות מתקדמות, יהיה ביכולתה להבין כמה מהבעיות של אמריקה המודרנית. העניין העיקרי שלה היה במיניות ובאופן בו החברה המודרנית מאלצת ומתעלת את כולנו לתפקידים וזהויות מגדריות שחונקים למעשה את צרכינו האמיתיים.

בהשראת התצפיות שלה בבני נוער אמריקאים, נסעה מרגרט מיד ב-1925 לסמואה (Samoa), כדי לבדוק שאלה שהעסיקה את המדע: האם המתח והסערה הרגשית של גיל ההתבגרות הם תופעה ביולוגית אוניברסלית, או תוצר של תרבות? - היא חיה חודשים רבים בין הנערות המקומיות, למדה את שפתן ושמה לב שהחיים בסמואה הם חיים בחברה חד-תרבותית, עם הרבה נשים מבוגרות כמודלים לחיקוי, ציפיות ברורות מהן ומין ללא סטיגמות.

אחרי 9 חודשים היא שבה לארצות הברית עם תשובה שהדהימה את העולם: בסמואה, טענה, גיל ההתבגרות הוא שליו ונינוח, חסר לחלוטין את הדרמה המוכרת מהמערב. הספר שכתבה ויצא ב-1928, "בגיל ההתבגרות בסמואה" (Coming of Age in Samoa), הפך לרב מכר ועורר ויכוח שנמשך עשרות שנים.

בסוף אותו עשור היא יצאה למסע לגיניאה החדשה וחקרה את הסכיזופרניה באיי באלי. בין לבין וכמייצגת ידע בין תרבותי וחוקרת מפורסמת של דפוסי מין והתבגרות בתרבויות קטנות, היא גם הרשתה לידיד צעיר ובעל רעיונות נועזים בחינוך, מי שיתפרסם לימים כרופא הילדים ד"ר ספוק, לנסות על בתה היחידה את שיטותיו החינוכיות המהפכניים.

כאן טמון גם אחד הפיתולים המרתקים בקריירה שלה: ב-1983, לאחר מותה, האנתרופולוג הניו זילנדי דרק פרימן (Derek Freeman) פרסם ביקורת חריפה וטען שממצאיה בסמואה היו שגויים, וכי הנשים שראיינה הוליכו אותה שולל בסיפורים מומצאים. הוויכוח עדיין לא נסגר לחלוטין בקהילה המדעית.

אבל מעבר לסמואה, בחייה מיד המשיכה לחקור תרבויות בפפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea), ופרסמה ב-1935 את "מין ומזג בשלוש חברות פרימיטיביות" (Sex and Temperament in Three Primitive Societies). בספר היא טענה שתפקידי המגדר אינם מולדים אלא נלמדים. זה היה מהפכני. היא הפכה לסמל פמיניסטי עוד לפני שהפמיניזם הפך לתנועה מאורגנת.

אגב, אביה של מיד כינה אותה בילדותה בחיבה "פאנק" (Punk). כשנולד אחיה הצעיר, הפך הוא ל"פאנק הזכרי" ואילו היא קיבלה את התואר "הפאנק המקורי", מה שמיד עצמה תיארה כהיפוך של הסדר הרגיל שבו הבן הוא בעל הזהות האמיתית.

מיד ידעה לתקשר עם הציבור הרחב, נדירה בקרב אנשי אקדמיה. היא כתבה טורים בעיתונים, הופיעה בטלוויזיה, עמדה על הבמה בביטחון רב. היא נפטרה ב-1978 מסרטן הלבלב.

שנה אחרי מותה זכתה מרגרט מיד במדליית החופש הנשיאותית (Presidential Medal of Freedom), העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. עולם המדע יזכור אותה בזכות עבודתה פורצת הדרך באנתרופולוגיה והעניין המיוחד שגילתה בחקר החברות, השבטים והתרבויות האנושיות, כשהשאלות שהיא שאלה לגבי האופן שבו הטבע או התרבות מעצבים אותנו, הן עדיין במרכז השיח.


הנה סיפורה של מרגרט מיד:

https://youtu.be/4Nb2z8Kz6o8


על האנתרופולוגית הדגולה ומחקרי המין והמיגדר:

https://youtu.be/FikUMyk4olw


המחקר הנועז וחסר התקדים שלה בסמואה:

https://youtu.be/BMClMKGZ_80


מתראיינת על אוטומציה ועובדים, כבר ב-1964:

https://youtu.be/QbodHOvnbCk


על מחקר ההתבגרות בסמואה:

https://youtu.be/znkaCEKn8JQ


מדע האנתרופולוגיה לא היה דומה בלעדיה:

https://youtu.be/DjGRCi7ewtY?long=yes

יאקירמא הוא מונח שהמציאו מדענים בתחום האנתרופולוגיה (בראשות הוראס מיינר) כדי להסביר את האופן שבו מסתכלים במדע זה על חברות זרות לחוקר. האנתרופולוג מתאר תמיד חברות לא מוכרות תוך שמירה על ריחוק אתנוגרפי. כאן הם עשו זאת בתיאור וניתוח דומים, אך של החברה האמריקאית, חברה מודרנית שמתוארת כמו "שבט אבוד" של ילידים לא מוכרים לחוקר.

הנה התיאור של אספקטים שונים של התנהגות חברתית בשבט היאקירמא (היפוך אותיות של אמריקאי):


#השבט האבוד - פולחן הגוף של ה"יאקיראמא"

ל"יאקירמא" כלכלת שוק מפותחת מאוד ובני השבט מקדישים חלק גדול מזמנם לפעילות כלכלית.. עם זאת, מושקעים משאבים רבים בפעילות פולחנית וטקסית. הגוף עומד במוקד הפעילות הפולחנית הזאת. בני השבט מאמינים שמראה הגוף ובריאותו חשובים מאוד. לפי אמונתם, הגוף חלש, מכוער ונוטה למחלות, והדרך היחידה לשיפור מצבו, היא באמצעות השפעתם החזקה של טקסים ופולחנים שונים

בכל בית מצוי מקדש אחד לפחות שבו מתבצעים טקסים ופולחנים כאלה. בבתי האח"מים ניתן למצוא מספר מקדשים כאלה. למעשה, הרווחה של בית מסוים נקבעת על – פי מספר המקדשים הללו.. יותר מקדשים – יותר רווחה.

הטקסים אינם מתנהלים באופן משפחתי אלא באורח פרטי וסודי. לא מקובל לדבר על טקסים אלו, אלא רק עם ילדים קטנים הנצרכים להדרכה מתאימה לגביהם.

אנשי ה"יאקירמא" מרבים לעסוק ב"ענייני הפה". הם מאמינים כי למצבו של הפה השפעה רבה על יחסיהם החברתיים וכי ללא ביצוע "טקסי הפה" היומיים עשויות שיניהם לנשור. פולחן הפה היומי – שייראה לזר דוחה ביותר – כולל הכנסה לפה של אוסף שערות קטן עם חומרים מאגיים מסוימים, והנעתו בתנועות טקסיות מוכתבות מראש.

בנוסף לפולחן הפה היומי, נוהגים בני השבט לבקר מספר פעמים בשנה אצל "איש הפה הקדוש". לכוהנים אלו יש מערכת מרשימה ביותר של אביזרים, הכוללת מחטים שונות, מקדחות ואזמלים. הם נוהגים להרחיב את החורים בשיני בני השבט ולמלא אותם בחומרים מאגיים שונים המונעים, לפי אמונתם, ריקבון.

מובן שתהליך הריקבון נמשך, אבל בני השבט ממשיכי לבקר אצל הכוהנים ואף לתת להם מתנות יקרות ערך. זהו פולחן מכאיב ביותר, המצביע על הנטיות הסדיסטיות והמזוכיסטיות של בני השבט.

הגברים בשבט נוהגים לשרוט מדי יום את פניהם עד זוב דם באמצעות מכשיר חד.
בחדר המקדש ישנה קופסת קסמים בה יש עשבי מרפא, שאיש אינו יודע ממה הם מורכבים.

האדם הולך לאיש מרפא והוא כותב לו משהו על נייר, בכתב סתרים. האדם הולך למומחה לעשבי מרפא וזה מספק לו את המרשם. את השאריות אין מסלקים אלא שומרים בארגז קסמים אשר בלב המקדש מתוך אמונה שהם מגנים על בני השבט.

אגן הטבילה – שמימיו מגיעים מכלל הקהילה ובהם טובלים את כל המשפחה בזה אחר זה.
הגברים שוטפים את פניהם כל בוקר עד זוב דם פעולה רציונאלית מאוד.

הנשים אופות ראשיהן בתנור פעם בכמה זמן, והן מאמינות שהיופי בא דרך השיער.

מקדש מילוח-תיב –אדם חולה באופן רציונאלי מנסה לרפא את עצמו, אך שם ברגע שאדם חולה עוזב את בני משפחתו ונכנס למקדש כל שהו שכל המוסכמות החברתיות, מחיי היומיום משתנים. כמו למשל חשיפת הגוף לפני הכוהנים ונעיצת מחטים בו.

המטפלים בו הם כוהנים וכוהנות ואף אחד לא מתווכח אתם. מטרת אותו מקדש הוא לרפא אנשים, אך חלק גדול מהאנשים שנכנסים לשם, יוצאים ללא רוח חיים.

המקשיבים - אלו אנשים מיוחדים, להם מספרים את כל הסודות והבעיות. אנשים שאמורים להביא מרפא לכל הבעיות ושהם בעצם לא נוגעים בחולה. רק מקשיבים, והחולה ככל שיזכור יותר מידע מימי ילדותו כך קל יותר למקשיב לפתור את בעיותיו.

הנשים בשבט הן מוזרות ביותר. למרות שהנורמה היא צניעות, אישה, שחושפת כמה שיותר מושכת תשומת לב ואהדה, יותר מהנשים הצנועות.


הנה סרטון משעשע של כתבת המציגה את היאקירמא:

https://youtu.be/U5B9lvYqZgA

את אנשי כת האיימיש אפשר לראות כסוג של "חרדים נוצריים". אנשי הכת, שמרבית יישוביה נמצאים במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, חיים כמו בעבר.

בני האיימיש נוסעים בכרכרות, לא נוהגים באלימות, מעמידים את המשפחה והקהילה במרכז חייהם ומקפידים להתנתק כמעט לחלוטין מהעולם המודרני.

האיימיש דוגלים בהפרדה בין דת למדינה. אורח חייהם מכוון למנהגי הכת ומדגיש את ערכי המשפחה והקהילה. קוד ההתנהגות שלהם מעודד ערכים של צניעות, סובלנות, אי-אלימות והתנתקות מהעולם שמסביב.

אבל אחד הדברים המעניינים במנהגים של האיימיש הוא טקס המעבר של הצעירים לעולם הבוגר והאופן שבו הם בוחרים להמשיך או לחדול להיות איימיש.

איך זה עובד?

בטרם ייכנסו לעולם המבוגרים, מציע להם שלב המעבר של צעירי האיימיש תהליך מרתק של בחירה. זה קורה בתקופת המעבר שבין ילדות לבגרות ונקרא "רומשפרינגה" (Rumspringa), מושג שפירושו בשפת האיימיש, שפה גרמנית-פנסילבנית שמקורותיה בגרמנית "התרוצצות".

בשלב הזה מותר לצעירים כמעט הכל. ברגע אחד הם נחשפים וחווים את כל מנעמי העולם המודרני. מסיבות, ביקורים בקניון, נהיגה, עישון, יציאה לבילויים עם חברים וחברות, מדורות לאורך כל הלילה, אלכוהול וכמובן ענייני בנים ובנות.

בתקופה הזו, שהאמריקאים הוגים כ-"רומספרינגה", רבים מהם מתנסים גם בסמים קלים, בשלל החוויות של בני הנוער המודרניים ובחיים שהם מסיבה שלא נגמרת.

כשהתקופה הזו מסתיימת, גומרים מרבית הצעירים את מסע ההתנסות של ה"רומשפרינגה" כשהם עייפים לגמרי. אז מגיע שלב הבחירה. ההחלטה הדרמטית של חייהם: האם להמשיך, כלומר לשוב ולהיות איימיש לכל דבר, כמו הוריהם והדורות שלפניהם, או לשנות את אורח חייהם ולעזוב.

חלק אדיר, מעל 80% מהם, משוחררים מהציניות של הנוער הרגיל ובוחרים לשוב אל חיק הקהילה. בכך הם נוטשים לתמיד את המודרניות ואת החיים המתירניים שאליהם נחשפו.

מי שבשלב הזה בוחרים לפרוש מהאיימיש, לא מוחרמים. הם לא יהיו בכת אך יוכלו בעתיד להיות בקשר עם משפחתם. אבל הסובלנות שמגלה הכת כלפיהם היא רק בעת הזו בחייהם. בעתיד לא יזכו הפורשים מהכת לכזה יחס.

כי המצב הוא שונה לגבי מי שמחליטים להישאר בתום ה"רומשפרינגה" באיימיש ובשלב מסוים בהמשך חייהם פורשים מהכת. הבוגרים הפורשים הללו יוחרמו ויהיו מנודים לנצח מהמשפחה שלהם ומכל חברי כת האיימיש.


הנה הרומשפרינגה של צעירי האיימיש:

https://youtu.be/n518iLqRekM


כתבת טלוויזיה על תקופת הרומשפרינגה:

https://youtu.be/skn_rRdDHnA


התרוצצות הרומשפרינגה מנוגדת לחלוטין לאורח חייהם של בני האמיש:

https://youtu.be/x00Tl7FxEf8


קדימון, טריילר לסרט "רומשפרינגה" על מה שעובר על איימיש צעיר בברלין (מתורגם):

https://youtu.be/5a8IhVpAeck


אבל הרומשפרינגה היא שלב בחיים המאפשר לצעירים בחירה אמיתית:

https://youtu.be/5lKlBPdgA_E


וסרט תיעודי על תקופת המעבר של ה"רומשפרינגה":

https://youtu.be/-l0eZxCsRiU?long=yes

המדינה הכי רב-לשונית בעולם היא כנראה פפואה גינאה החדשה. על אף שמרבית האנשים מדברים בשפת ה-MOTU המקומית, יש בה כ-800 שבטים שונים.

שבטי פפואה גינאה החדשה הדוברים בערך כמניין זה שפות שונות, מה שאומר שמדברים בפפואה גינאה החדשה יותר מ-750 שפות שונות נוספות!

אגב, גם במקומות אחרים במזרח יש ריבוי שפות לא קטן. באינדונזיה למשל, מדברים ביותר מ-300 שפות שונות.


הנה מגוון השבטים והשפות שמדברים ושרים בהן בפפואה גינאה החדשה (עברית):

https://youtu.be/Zi6g-8fH3i0


שפת האל לדוגמה:

https://youtu.be/5yx8o4JOQRA


ואחד השבטים האבודים בה:

https://youtu.be/EmvCFM-jqL8

בשבטים רבים בעולם אפשר למצוא את השָׁאמָאן (shaman), רופא האליל של השבט ומי שמוביל את הטקסים בו, מעלה רוחות באוב, משתמש בעשבי מרפא נגד מחלות ומציע תרופות לחולים.

השמאן הוא כינוי שניתן לאיש דת, רופא אליל והמרפא של שבטים פרימיטיביים, במקומות רבים בעולם.

מאינדיאנים באמריקה, דרך שבטים באפריקה, באסיה ואפילו האסקימואים (אינואיטים צריך לקרוא להם) ודומיהם - תמיד יהיה בהם אחד שהוא המרפא של השבט והוא נקרא בפי החוקרים "שמאן".

עוד מעידן האדם הקדמון, תקופת הציד והליקוט, שאב השאמאן חלק משמעותי מכוחות הריפוי שלו מכוחות הטבע שמסביבו. באופן ישיר הוא עשה זאת באמצעות צמחי מרפא וחלקי או אברי חיות שיש בהם כדי לרפא.

באופן עקיף הוא גם נעזר בחיבור רוחני שיצר, אל כוחות הטבע והרוח. באמצעות מגע עם עולם הרוחות וכשהוא מכניס את עצמו למצב של טראנס, השמאן מרפא אנשים חולים בשבט. לא תמיד הוא מצליח, אבל הוא האדם שעליו סומכים שיצליח יותר משאר בני השבט.

לשאמאן מגוון שיטות, טקסים ואקסטזות שבאמצעותם הוא יוצר קשר עם הרוחות, על מנת להצליח ולזכות בתמיכתן בענייני הבריאות של אנשי השבט שלמענם הוא פועל.

תפקידו של השאמאן עובר בירושה, מאב לבן, או אחרי הכשרה ארוכה שעובר אדם בצעירותו אצל שמאן, שהופך לו למורה בעל ניסיון.

המילה שמאן הגיעה ככל הנראה מטוּנְגוּזית, הלשון המדוברת בסיביר, אבל את השמאניזם לסוגיו ניתן למצוא כמעט בכל תרבות ובכל יבשות העולם.


הנה סיפורו של שמאן מונגולי:

https://youtu.be/UlOMzHMG73c


שמאן מרפא בנפאל:

https://youtu.be/penw3SfVcEU


שמאן אפריקאי שמרחף באוויר:

https://youtu.be/tW6pVFOpE6Q


ושמאנית בישראל (עברית):

https://youtu.be/s7VmRFDefsw

אגם טיטיקקה שוכן ברכס הרי האנדים, בין פרו לבוליביה. זהו אגם המים המתוקים הגדול ביותר בדרום אמריקה.

אחת התופעות התרבותיות המיוחדות שבאגם החשוב הזה הם "איי האוּרוֹ" (Uros islands). אלו מספר איים מלאכותיים שבנו בני שבט האורו על האגם, בסמוך לעיר פונו שבפרו, כבר משנת 800 לספירה. האיים הם למעשה רפסודות ענק, שעליהן חיים בני השבט. במקור נבנו האיים כדי להגן על השבט מהתקפות של שבטים אויבים, כמו שבט האינקה המיתולוגי. אחד היתרונות שלהם הוא היכולת להזיזם בשעת הצורך על פני האגם.

האיים שורדים כ-30 שנה ואז חייבים בני השבט להוסיף שכבות חדשות, כדי לחזקם, או לבנות אותם מחדש. לבנייה משמש צמח מים הדומה לקנה סוף בשם "טוטורה", שלאחר ייבוש מקבל מראה שדומה לקש.

מרבית בני שבט האורו לא שרדו את הרעב הגדול שפקד את האזור במאה הקודמת. הנותרים המעטים ששרדו, בצירוף בני שבט האיימארה האינדיאני, משמרים את אורח החיים של בני האורו ומתפרנסים כיום בעיקר מהתיירים הרבים הפוקדים את האיים,


משימת חיפוש
==========
מצאו את איי האורו באגם טיטיקקה הענקי. התקרבו במפת "ביקור וירטואלי" וחפשו עד שתמצאו שורה של איים מלאכותיים מקש.


הנה האיים של בני שבט האורו שעל אגם טיטיקקה:

http://youtu.be/2729LQajLiE


עוד על האיים הצפים של בני שבט האורו:

http://youtu.be/XcnWc93c5pw


ובני האורו המציגים את אורח חייהם על האיים המלאכותיים שיצרו על הטיטיקקה:

http://youtu.be/H9sV2r7PsFo

אי צפון סנטינל (North Sentinel Island) שבדרום אסיה הוא אי מיוער כמעט לחלוטין ומיושב. אלא שמי שמתגוררים בו, לא מעוניינים בקשר כלשהו עם אזרחי העולם האחרים.

על האי חי שבט מבודד, שבט הג'אראווה, שיש המכנים אותו שבט הסנטינלים. השבט הזה נחשב לאחת הקהילות האחרונות בעולם שמקיימת עדיין אורח חיים קדום של ציידים-לקטים. מה שמדהים הוא שבני השבט הם ככל הידוע בני האדם האחרונים על פני כדור הארץ שמסרבים באופן עיקש לכל קשר עם אנשים מבחוץ.

השבט הזה חי בבידוד מוחלט מהציוויליזציה המודרנית. מדובר בשבט קטן, המונה לא יותר מ-500 איש. הם מדברים ביניהם בשפה שאיש מלבדם לא דובר וגם אמונותיהם לא ידועות כלל.

בני השבט מעולם לא היו בקשר עם אחרים ובכל מקרה שבו ניסו לעלות על האי, הם תקפו בלי רחם והרגו את ה"מתנחלים", או שהסתתרו עד שמשלחת החוקרים תעזוב את האי.

אסיר שבשנות ה-90 ברח ונסחף אל האי, נראה מת כשגופתו מלאה בחיצים. היה גם מיסיונר אמריקאי בשם ג'ון אלן צ'או, שעלה אל האי המבודד ב-2018. הוא ניסה להעביר את בני השבט לנצרות, תוך שהוא מכנה את האי כ"מעוז האחרון של השטן על פני כדור הארץ". אבל כנראה שהוא לא הבין את המסקנה מהכינוי שנתן למקום, כי כשעלה אל האי, הוא הותקף בחצים על ידי לוחמי השבט ומת.

להערכת החוקרים, כבר מעל 65 אלף שנים שהאי מנותק לחלוטין מהעולם. חמשת השבטים האחרים שחיים באיים אחרים בארכיפלג שבסביבה נמצאים בקשרים שונים עם האדם המודרני, אך לא בני השבט המתבודד בסנטינלים - אם רק תתקרבו אליהם, סביר שתתקבלו במטח של חצים רעילים!


ממשלת תאילנד, שהאי נמצא בשטחה, מאפשרת רק למשלחות חוקרים ספורות להתקרב ולחקור את האי.


הנה האי המסתורי שמבקריו לא חוזרים:

https://youtu.be/uGIIknBC1aA


הם מגינים על עצמם באמצעות תקיפה של זרים:

https://youtu.be/BeBzAp3G690


סיפורו של האי:

http://youtu.be/f8kV495HQRw?t=41s


סיפורם המלא של בני השבט שאינם מוכנים לקשר עם האדם המודרני:

https://youtu.be/WXY1Dp-eWzA


הנה סרטון תיעודי על השבט המסתורי והמתבודד:

https://youtu.be/KpoOh94zQcg?long=yes


וסרטון היסטורי תיעודי על תולדות האי שמסרב להכבש על ידי העולם המודרני:

https://youtu.be/BmZ8Miogq54?long=yes

הפולקלור (Folklore) הוא תחום שעוסק בתרבויות השונות, שמרכיביהן עברו מדור לדור בעל-פה.

בפולקלור יש מסורות, אמונות, מנהגים, ריקודים, שירי עם ואורחות חיים של עמים, כמו גם יצירות ספרותיות כסיפורי עם, אגדות, פתגמים, משלים ומעשיות.

את הפולקלור העממי של עמים חוקרים אנשים שונים, מאנשי מדע כמו אנתרופולוגים ועד לחוקרי תרבות ואמנות המתעניינים בתרבות המקומית של העם.

פירוש המושג "פולקלור" מורכב משתי מילים: עם – folk, וידע – lore


הסבר קצר על הפולקלור:

http://youtu.be/FTzbTQPiy2M


פסטיבלי פולקלור מתקיימים בכל העולם ומהווים מפגש בין תרבויות ועמים:

http://youtu.be/y_aws7xomiQ


ריקודי פולקלור לתיירים מקובלים במקומות רבים בעולם, כמו בטברנה היוונית באי כרתים:

http://youtu.be/GVc_OvsTQ-w


לא פעם המוסיקה העממית אומצה על ידי מלחינים קלאסיים, כמו הריקוד ההונגרי מספר 5 של ברהמס:

http://youtu.be/Nzo3atXtm54


ושירה עממית גם היא משורשי הפולקלור:

http://youtu.be/cgPySvHoCi0

פפואה גינאה החדשה (פפואה ניו גיני) היא מדינה שנמצאת על אי ענקי, השני בגודלו בעולם, הנמצא מצפון לאוסטרליה. כ-800 שבטים שונים יש בפפואה ניו גיני. שבטים אלה דוברים כ-800 שפות שונות - כמעט שפה לכל שבט!

רבים מהשבטים מתגוררים בכפרים מרוחקים ופרימיטיביים ביותר ואנשי השבטים הללו ישנים על רצפות עץ, בתוך בקתות עשויות מעצי דקלים. במרבית השבטים הללו עושים בני השבט את המקלחת שלהם בנהר.

השבטים הללו מגוונים ביותר גם בתרבויות ובמנהגים שלהם. רבים מאנשי השבטים הללו פגשו את האדם המערבי הראשון רק לפני כ-70 שנים והם חיים על פי מנהגים ומסורות קדומים. חלק מהשבטים הללו הם ממש קניבלים אוכלי-אדם.


הנה ביקור אצל בני השבטים בפפואה:

https://youtu.be/Rq8SA3AB06k


בני שבטים מפפואה גינאה החדשה מבקרים בניו יורק:

https://youtu.be/D9Z-mPj_oZo


סרט תיעודי קצר על בני השבטים שבאיים הללו:

https://youtu.be/b9cMEXVCWnk?long=yes


והמאמצים לשמר את השבטים של יערות הגשם באיים:

https://youtu.be/pT_Z7G34kqU?long=yes

את אנשי כת האָמִישׁ (Amish) אפשר לראות כסוג של "חרדים נוצריים". הם חיים כמו בעבר, נוסעים בכרכרות, נוהגים בצניעות, ללא אלימות ומתנתקים מהעולם.

זו אחת הקהילות המסקרנות בעולם. חייהם פשוטים והם לא כוללים שימוש באמצעים מודרניים כמו חשמל, טלוויזיה או אינטרנט. הם עוסקים בחקלאות והצעירים, שאין להם כמעט שום היתר לבילויים ותחומי עניין מודרניים, מרבים לעסוק בספורט.

כאלו הם האָמִישׁ או קהילת האיימיש. נוסעים על כרכרות מהעבר ולא משתמשים בדלק. הנשים עטויות מטפחות, לבושן צנוע והן אינן עונדות תכשיטים. פני הגברים עטורי זקן אך מגלחים את שפמם.

האָמִישׁ הם קהילה נוצרית פרוטסטנטית, פציפיסטית, שמאמיניה חיים בצפון ארצות הברית. הם מסתגרים בתוך עצמם, מופרדים מהעולם המודרני וממנהגיו, לא מצביעים בבחירות ולא מעורבים בחיים באמריקה.

קוד ההתנהגות הלא כתוב שלהם שם במרכז את הקהילה והמשפחה, מפריד בין דת למדינה, מעודד התנהגות צנועה, לא אלימה ובוחר בהתנתקות מהעולם החיצוני, המודרני, שמסביב.

בני האמיש באו במקור משווייץ וגרמניה. במקור הם נמנו על קהילה אנבפטיסטית בשם המנוניטים. אפיינה אותם העובדה שהם הטבילו את ילדיהם בבגרותם שוב. זאת. משום שלא ראו משמעות של ממש בטבילה בילדות, כשהילד לא עמד עדיין עדיין על דעתו. הטבילה האמיתית מבחינתם היא טבילת המבוגרים, כשהם מסוגלים לקבל על עצמם את מצוות הדת הנוצרית. אנשי הקהילה מאמינים גם בפציפיזם.

אבל במאה ה-17 התגלעו חילוקי דעות בקהילה המנוניטית. יאקוב אמאן, אחד ממנהיגיה של הקהילה השווייצרית, פרש עם חסידיו מהמנוניטים והקים את האמיש, שנקראו למעשה על שמו. אמאן הורה לבני הקהילה ללבוש בגדים אחידים שאינם כוללים כפתורים. לגברי הקהילה הוא הורה שלא להתגלח. אלו יהפכו לסמלי הזהות של בני האמיש.

מאחר שנרדפו על ידי הממסד הדתי באירופה, היגרו במאה ה-18 מרבית האמיש לארצות הברית. מלכתחילה הם לא האמינו במדינה ובמוסדותיה והתבודדו בקהילות קטנות וחקלאיות. טיפולים רפואיים מקבלים בני האמיש מקהילת המנוניטים, שבניגוד להם אימצו את הקידמה וחידושי הטכנולוגיה.

מרבית יישובי האמיש נמצאים בפנסילבניה, אך משם הם התפשטו לכל רחבי ארצות הברית. כיום ישנם ישובי אמיש בעוד 22 מדינות שונות בארצות הברית ואף בחבל אונטריו שבקנדה.


הנה אורח חייהם של בני האמיש:

https://youtu.be/x00Tl7FxEf8


בזכות אורח החיים הזה הם די מצליחים בעסקים:

https://youtu.be/URprZKBJa9g


על ההתיישבות שלהם בארה"ב:

https://youtu.be/JQdb0giFVsQ


ההיסטוריה של האיימיש:

https://youtu.be/1b0DBQMHvfI


ולמה יש לגברים של האמיש זקן אך לא שפם:

https://youtu.be/kCYVZl6bwUg

אולי קשה להאמין אבל נימוסי שולחן (Table manners) הם המצאה צעירה למדי. עד לפני כמה מאות שנים יכולים היו אנשים לשבת ליד השולחן ולעשות דברים שלא יאומנו. עד המאה ה-15, נהגו אפילו אצילים ואריסטוקרטים באירופה לגהק, להניח מרפקים על השולחן ולהרעיש כשהם לוגמים מרק. במקומות רבים הם נהגו גם להפריח נפיחות רמות ולקבל על כך מחיאות כפיים מהסובבים.

ואם היום ההורים האירופאים מקפידים להורות לילדיהם לשבת זקופים ליד שולחן האוכל, אבותיהם של בעלי השליטה העצמית ליד השולחן ונימוסי השולחן הכה מוקפדים ומחמירים הללו, נהגו אז לשבת לשולחן ברישול ולנהוג כאחרוני הוולגרים של היום...

מצד שני, גם נימוסי שולחן הם עניין של גאוגרפיה. במדינות שונות יש נימוסי שולחן שונים ומשונים, שחלקם אפילו לא מזכיר את האירופאים הללו. יש מדינות שאם תסיימו את כל האוכל מהצלחת, המארח ייעלב, כאילו אמרתם לא שלא הוגש לכם מספיק אוכל.. ביפאן, לעומת זאת, אם סיימתם הכל - החמאתם למארח.

בסין, שם מכבדים את מי שעושה גרפס ליד השולחן, אבל מביטים בעין עקומה על מי שמלקק את מקלות האכילה, הצ'ופסטיקס שלו. ביפאן השף מקבל מחמאה עצומה כשלוגמים את המרק שלו ברעש. בתאילנד לא מכניסים את המזלג לפה, אלא מעמיסים בעזרתו את האוכל על הכף. בקוריאה לא אוכלים לפני שזקן השולחן מתחיל בסעודה.

ויש גם מדינות באירופה, עם נימוסי שולחן משלהן. בצרפת לא מנומס לחתוך חסה בצלחת, בגרמניה יסתכלו עליך בתמיהה אם תחתוך דווקא את תפוח האדמה. במקומות רבים עליך להניח את הסכו"ם שלך בדרך מסוימת, כדי שלא יפנו לך את הכלים בטרם סיימת לאכול. לבצוע פיסה מהלחם לפני שהאוכל מגיע, לעומת זאת, לא מנומס כיום כמעט בשום מקום.. חוץ מבישראל?

ובאמריקות? - האסקימואים בקנדה נוהגים עד היום להחמיא על האוכל שסיימו לאכול בעזרת נפיחה... ואם בצ'ילה נהוג לאכול הכל עם סכום, במקסיקו יצחקו אם לא תאכל טאקו בידיים.

כך אגב, גם במזרח התיכון כשיראו אותך אוכל פיתה פלאפל בצלחת, בעזרת סכו"ם. ואצל הבדואים יהיה עליכם להקפיד ולשתות 3 כוסות קפה שמגישים לכם ואם תרצו שיפסיקו למזוג לכם קפה, עליכם להפוך את הכוס.

גם באפריקה יש כמה דברים שיישמעו לנו מנומסים מדי. בניגריה למשל, יש שבטים שבהם זה לא מנומס לדבר על האוכל שאתה אוכל.. קצת משונה ביחס לשאר העולם שברובו כמעט חובה לבקר ולהסביר את הנאת הסועד מהמזון שלו בזמן הסעודה.


הנה נימוסי השולחן המקובלים בעולם המערבי (עברית):

https://youtu.be/6J6a5lnunSQ


הנה כל מיני נימוסי שולחן בעולם הרחב:

https://youtu.be/D2RnaViWuuE


בישראל יש מי שלומדים נימוסי שולחן (עברית):

https://youtu.be/aNoBuGltICM


הנה מנהגים בנימוסי שולחן במדינות שונות בעולם:

https://youtu.be/9XT4SbajwFw


הוזמנתם לארוחה - הנה ההוראות לנימוס בשולחן:

https://youtu.be/HDTB7jsc0UY


בעסקים נימוסי השולחן יכולים להועיל מאד ונימוסי שולחן גרועים - להזיק (עברית):

https://youtu.be/JdHCtk6lnxQ


וסדנה ארוכה ללימודי נימוס שולחן (עברית):

https://youtu.be/qztl-XzPaAo?long=yes

אפילו שנוהגים להתייחס לסינית כאל שפה אחת, בסין קיימות לא פחות מ-129 שפות מדוברות. מדובר בהמון ניבים שונים שההבדלים ביניהם הם לא פחותים מההבדלים שבין הלשונות בשפות שונות באירופה, כמו למשל בין אנגלית לשוודית או בין צרפתית לרוסית.

ועדיין, רוב דוברי השפות הסיניות שלא מדברים מנדרינית כשפת האם שלהם, מדברים אותה כשפה שנייה. גם הכתב של מרבית השפות הסיניות המדוברות הוא כמעט אחיד. לכן יש הבחנה ברורה בין השפה המדוברת בסין ובין השפה הכתובה.


הנה סרטון שמציג כמה מהשפות או הניבים השגורים בסין, כולל מנדרינית, סוזו, יו, מין שמדוברת בטאיוון, האקה וגאן:

http://youtu.be/ynbRQeeEma4

האם ידעתם שיש מדינות שבהן ילדה בת 7 מתחתנת עם גבר שגילו פי 3 או 4 מגילה? הייתם מאמינים שלעיתים מתחתנים ילד וילדה בגיל כיתה א' והופכים לזוג נשוי? ומה תאמרו על 15 מיליון ילדות בעולם שמוכרחות להינשא בכל שנה?

נישואי הילדות (Child marriage) מתקיימים במדינות שונות בעולם, המבוססות על חברה מסורתית ופטריארכלית, כלומר חברה בה מעמדה של האישה נחות ביותר לעומת זה של הגבר.

במקומות כאלה משיאים ההורים את בנותיהם בגיל צעיר מדי, כשהסיבות לנישואין כאלה שונות. לא פעם נעשה הדבר מסיבות כלכליות, של עוני קיצוני במשפחת הילדה. לעתים זה מתקיים בשל רצון האבות לחבר בין המשפחות, אך בכל מקרה באופן שפוגע קשות באותן בנות צעירות.

נישואין מוקדמים שכאלה נעשים בגיבוי תרבותי, שאומר למעשה, שהאישה היא רכושו של הגבר ולכן ניתן לסחור בה, הלכה למעשה, עם גבר אחר, לרוב מבוגר ממנה, שיהפוך לבעלה.

התוצאה של נישואין שכאלה היא שהילדה הצעירה צריכה לציית לכל מה שאומר לה הבעל המבוגר והמנוסה. אפילו שוטרים, אם תפנה אליהם בתלונה על בעלה, יסבירו לה שחובתה שלה היא להישמע לו. לא פעם היא גם תיכנס להריון. גופה הזעיר, שעדיין לא מוכן להיריון, עלול להפגע קשות מסיבוכי ההריון ולידה בגיל כזה ולא פעם זה יסתיים במוות.

תוצאה נוספת וקשה של הנישואין בגיל כה צעיר היא שהילדה נאלצת לעזוב את בית הספר, אם בכלל שלחו אותה לשם קודם לנישואין. חוסר ההשכלה ילווה אותה לכל אורך חייה, היא תהיה תלוייה בבעלה ולכן שבויה בביתו.

על אף הניסיונות של רבים בעולם למנוע נישואי ילדות, התופעה עדיין קיימת. מאפריקה שבה ילדות נישאות בגיל צעיר ועד להודו, שבה יש בנות 5 שמצאו עצמן נשואות לגבר בגיל סבא שלהן, המנהג הזה חוצה יבשות ודתות. אם במלאווי הצליחו לחוקק חוק נגד נישואין לפני גיל 18, בפקיסטן נפל חוק דומה נגד נישואי ילדות, בשל מה שהוגדר על ידי אנשי פרלמנט כ"חוק אנטי איסלאמי הנוגד את הקוראן והסונה".


הנה נישואי הילדות ומי שמנסה להצילן (עברית):

https://youtu.be/54aRjTRrtKY


על תופעת נישואי הילדות בגיל צעיר:

https://youtu.be/nCiaSRRC5pQ


נישואי ילדות בבנגלהדש:

https://youtu.be/0pJk6M5LgCg


נישואי בנות בסודן:

https://youtu.be/qFP4au5WbMQ


ילדה שנישאה בגיל 7 באתיופיה:

https://youtu.be/ZYk37j9g300


וסרט תיעודי על "כלות המוות" כמו שמכונות בתימן הילדות שנישאות כה מוקדם:

https://youtu.be/7c_zppPutQw?long=yes

מצילוק המצח ועד פקקי עץ בנחיריים, דרך קעקועים, חידוד שיניים, צלחות שפתיים, הארכת האוזניים, תקיעת חרבות וכלי עבודה בלחיים או הרחבת איברים מטורפת - מגוון השיטות של עיוות הגוף (Body Modification) רווח בתרבויות רבות בעולם ומפתיע רבים.

לא פעם עיוות איברי הגוף וצורתו הוא תוצר של טקסי התבגרות. לעתים של מודל יופי חברתי שונה מהמוכר לנו ולפעמים אף צורת תיוג חברתי וענישה.

עיוותי הגוף למיניהם עלולים להזיק לבריאותם של בני-אדם, כמו הארכת הצוואר הנהוגה אצל נשות הג'ירפה, נשים מהשבטים שבצפון תאילנד, שמאריכות את הצוואר עם טבעות מיוחדות שמתווספות מדי שנה. לא רבים יודעים שללא טבעות ההארכה הללו, שיצרו עם השנים את הצוואר הארוך שלהן, הן כלל לא יכולות להחזיק את הצוואר שלהן זקוף.


הנה מנהגי עיוות גוף במקומות שונים בעולם:

https://youtu.be/WeHbv_UMU6I


פירסינג בלשון:

https://youtu.be/3Ng--ouTwak


פירסינג בכל הפנים:

https://youtu.be/Wkg0A3lBqf8


מקרים קיצוניים שמגיעים לצחצוח שיניים דרך הלחי:

https://youtu.be/iKGIdQSOL6A


ובני שבט הדינקה של דרום סודאן, שיוצרים צלקות 3 פסים:

https://youtu.be/NE34z5A4E_g

זוהי אחת התופעות העולמיות הלא-ברורות ושחוזרות על עצמן בהמון מקומות בעולם. לכאורה היא ללא הסבר ואיש לא מצליח להוכיח למה היא מכוונת. אבל המנהג לזרוק נעליים ולהשאירן תלויות על כבלי החשמל או הטלפון, הפך למנהג עולמי משונה ומרתק.

הדיעה הרווחת היא שהנעליים התלויות הן סימן של מקומות למסחר בסמים. הטענה של מצדדי העניין הזה היא שהנעליים התלויות הן משהו כמו שלט של חנות, אבל "שלט סודי" ומוסכם רק על יודעי דבר, המבינים שזהו סימון של חנות או מקום פעילות של סוחרי סמים.

אחרים מדברים על הנעליים שעל חוטי הטלפון כסימן גבול. הוא נועד לסמן את תחום השליטה של כנופיית רחוב. כל כנופיה אחרת תימנע מלהיכנס לתחומה, אלא אם כן כוונתה לייצר אלימות. כך מסמלות הנעליים על כבלי החשמל והטלפון את הטריטוריה, קצת כמו שהשתנה של בעלי חיים היא אמצעי לסימון הטריטוריה שלהם.

מצד שני, בכלל לא ברור שזו אכן טכניקה של כנופיות רחוב, בעיקר מכיוון שרבים הם הילדים הצעירים שמשליכים נעליים אל כבלי רשת החשמל ושאין בינם לבין הכנופיות הללו דבר.

רבים סבורים שבכלל מדובר באקט תמים של פרידה מהנעליים הישנות. כולנו יודעים כמה קשה לעיתים להתנתק מהנעליים והבגדים הישנים שלנו. כך מתאפשרת לנו פגישה עם הנעליים הישנות שלנו, למשך תקופה ארוכה. בכל עת שנרצה בכך, ניתן להגיע ולהצביע עליהם ולומר: "הי, הנה הנעליים שלי!".

כך או כך, המסתורין של הנעליים התלויות על עמוד הטלפון והחשמל ימשיך ללוות אותנו עוד זמן, עד שתתגלה (או שלא) הסיבה למנהג הלא מובן הזה.


הנה הסבר לתופעה המוזרה של נעליים התלויות על כבלי חשמל (עברית):

https://youtu.be/2UqteSVLUH4


באנגלית על הנעליים על כבלי חשמל:

https://youtu.be/lU5Vcc79gv4


כתבת טלוויזיה של רשת פוקס על הנושא:

https://youtu.be/wxcM8R1R43o


זה מה שאנשים ברחוב חושבים על הסיבה לתופעה של נעליים על כבלי חשמל:

https://youtu.be/IXzzAi6feEg


יש מקומות שבהם זה מוגזם, כמו באותו שביל צעידה שכל מי שמשלים אותו מרגיש צורך להשליך את נעליו למעלה:

https://youtu.be/mCO2V7hFIcI


וסרטון תיעודי על תופעת הנעליים שעל חוטי החשמל והטלפון:

https://youtu.be/BuXwPtgjFGU?long=yes

סוּמוֹ (Sumo) הוא ספורט שבו מנהלים שני מתאבקים גדולי גוף קרב מגע בתוך זירה עגולה. מטרתם להצמיד איבר אחר לרצפה, שאינו הרגליים, או להוציא את היריב מהזירה. לשם כך משתמשים המתאבקים בַּזרוֹעוֹתיהם בכדי לנסות ולדחוף את היריב אֶל מִחוּץ לְזירה הקטנה, שבה מתקיימות התחרויות שלהם.

להיאבקות הסומו לבושים המתאבקים בלבוש האבקות סומו מסורתי, שקצת מזכיר חיתולים של תינוקות. ואגב, כשהם מופיעים בציבור ולא בתחרות סומו, לובשים מתאבקי הסומו המקצועיים את הקימונו היפני, הבגד היפני המסורתי שהם מחויבים ללבוש באירועים רשמיים ושכיום לובשים בעיקר מבוגרים מאוד ביפן ונשים.

אבל נשוב להיאבקות הסומו ולשורשיה.

מקור הסומו יפאני והוא נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. מסורת הסומו היא רבת שנים. סביב התחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ובעולם נערכים טקסים רבים שמקורם בדת השינטו מהתקופה שבה היה הסומו חלק ממנה.

גם בנים שלומדים היאבקות סומו וגם מתאבקי הסומו המקצועיים זוכים לתזונה מיוחדת ועתירת אוכל. הכל כדי לטפח את גופם עצום המידות.

חשוב לומר שבאופן מסוים הם משלמים מחיר בריאותי כבד, על ההשמנה הגדולה, הדרושה לאורח החיים שמנהל מתאבק סומו מקצועי.

במקור היפאני לא היתה חלוקה לקבוצות משקל ומתמודדים מצאו עצמם נאבקים ביריבים הכפולים מהם במשקלם, אך בהפיכת הסומו לספורט נפוץ ואולי אף אולימפי, חולקו התחרויות ל-4 קבוצות משקל: עד 85 ק"ג, עד 115 ק"ג, מעל 115 ק"ג, ומשקל חופשי.


הנה הסומו היפני:

http://youtu.be/UxhKb-zZoWE


אליפות העולם בסומו, לגברים ולנשים:

http://youtu.be/76gdqjraMoE


זה מה שקורה כשאנשים רגילים מתאבקים עם מקצוען:

https://youtu.be/VugtWhufJhI


קרב סומו שלם ודי קצר:

http://youtu.be/DXhVbxfmrYM


יום בחיים של מתאבקי הסומו (עברית):

https://youtu.be/OGC7AqTBoQg?long=yes


ותכנית חינוכית על סומו (עברית):

https://youtu.be/qyoIhB6u1_s?long=yes

בכל תרבות, בכל יבשת, בכל תקופה היסטורית, בני אדם הרגישו צורך עמוק לסמן את הרגעים שבהם מישהו חוצה סף. הילד שהופך לאיש, הבחור שהופך ללוחם, האישה שנכנסת לאימהות.

לכך נועד טקס המעבר (Rite of passage). זהו אירוע טקסי המסמן את המעבר של אדם משלב אחד בחייו לשלב אחר.

דוגמאות נוספות לטקסי מעבר בחיים כוללות את טקסי סיום הלימודים, התפתחות דתית והכי מוכרים הם טקסי ההתבגרות. יש גם טקסים המציינים מעבר ממעמד חברתי אחד לאחר, אחרים מציינים מעבר ממעמד של רווק למעמד של נשוי, או מכזה של אדם פרטי למעמד של איש ציבור.

טקסי מעבר נחשבים משמעותיים מבחינה חברתית, מכיוון שהם מחזקים ערכים ומסורות חברתיות, תוך הנחיית אנשים והובלה שלהם דרך שינויים משמעותיים בחייהם.

גם המשמעות התרבותית או הרוחנית של אירועים כאלה היא רבה והם ומסייעים לאדם להתקדם, למלא תפקידים חברתיים ולזכות במינויים חדשים במעלה הקריירה והחברה.

ראו טקסי מעבר בעולם בתגית "טקסי מעבר".


#הצד האנתרופולוגי
הנקודות של טקסי המעבר אינן רק ביולוגיות, הן חברתיות, רגשיות, רוחניות. האנתרופולוג וחוקר הפולקלור ארנולד ואן ז'נפ (Arnold van Gennep), שפעל בצרפת, היה הראשון שניסח זאת ב-1909 בספרו "טקסי המעבר" (Les Rites de Passage).

בספרו הוא מסביר שכל מעבר מורכב מ-3 שלבים. הפרידה מהמצב הישן, תקופת סף שבה האדם אינו כאן ולא שם ואז שילוב מחדש בתפקיד החדש.

הנקודה המרתקת היא שהמבנה הזה חוזר על עצמו בתרבויות שונות שלא ידעו זו על קיומה של זו.

אצל שבט הסאמביה (Sambia) מפפואה גינאה החדשה, בנים בגיל 7 עד 10 מופרדים מאמותיהם ועוברים שנות חניכה קפדניות בין הגברים. הטקס כולל התנסויות פיזיות קשות שמטרתן להוכיח שהילד השיל את "הנשיות" שספג מגידולו בידי אימו. רק לאחר שנים ולאחר שלבים נוספים, הצעיר מוכר כגבר מלא.

האנתרופולוג גילברט הרדט (Gilbert Herdt) חקר את הסאמביה בשנות ה-70 ותיעד עד כמה עמוקה ההשקעה התרבותית שמכניסות חברות אלה לסימון המעברים הללו. כשהרדט הגיע לראשונה לכפר, בני השבט היו מנותקים כל כך מהעולם החיצון שרבים מהם לא ראו מעולם אדם לבן. הוא נאלץ לשהות שם חודשים עד שאפשרו לו לצפות בטקסים.

בקרב שבט הלקוטה (Lakota), ילידי הערבות של צפון אמריקה, מעבר לבגרות כלל ניסיון קשה של בידוד בטבע, שבו הצעיר צם, שוהה לבד ומחכה לחזון מנחה שיגלה לו את "שמו הפנימי" ואת ייעודו. טקס זה, הקרוי Hanbleceya, ולרוב מתורגם כ-"Vision Quest", נחשב לאחד מטקסי המעבר המרשימים ביבשת. השיבה בחזרה לכפר לאחר מכן היא חגיגה שכל הקהילה משתתפת בה.

ביפן, יום הבגרות (ה-Seijin-no-Hi), הוא חג לאומי המתקיים מדי שנה ביום שני השני של ינואר. החוק היפני הוריד ב-2022 את גיל הבגרות הרשמי מ-20 ל-18, אך טקס ה-Seijin Shiki נמשך ברוב הרשויות המקומיות לבני 20, שכן זהו הגיל שבו מותרת שתיית אלכוהול ועישון.

הנשים בטקס היפני הזה לובשות קימונו מסורתי, הגברים לובשים חליפה או בגדים יפניים קלאסיים, ואחר כך ממשיכים לחגוג עם המשפחה. מדובר ביום שבו המדינה עצמה אומרת לאזרח הצעיר: "מעכשיו אתה אחד מאיתנו, מבוגר." חגיגות הצעירים שלאחר הטקס נודעו לשמצה קלה: בשנת 2000 שיבשו צעירים בעיר נאהא (Naha) שבאוקינאווה את הטקס הרשמי עצמו בצעקות ובזיקוקין, וגרמו לידוענים ולפקידים בכירים לברוח מהבמה.

בקרב שבט הסטרה-מאווה (Sateré-Mawé) מברזיל, ילדים עוברים טקס ייחודי שבו ידיהם מוכנסות לכפפה ממולאת בנמלי קליע (bullet ants), שעקיצתן מדורגת כאחת הכואבות ביותר בעולם החרקים על פי סולם שמידט (Schmidt Sting Pain Index). הכפפות נלבשות 10 דקות והטקס חוזר שוב ושוב לאורך חודשים לפני שהצעיר מוכר כלוחם. בשפת השבט קוראים לנמלה "tocandira", ואנשי השבט מתייחסים אל הכאב לא כעונש אלא כמורה.

קצת קשה לקבול על כך שבגרות בתרבות המערבית היא מסובכת. מה שמשותף לכולם אינו הכאב או האתגר. זו ההכרה. הקהילה רואה את המעבר, מאשרת אותו, נותנת לו שם. בכך הופכת את הרגע מאישי לקולקטיבי, מגדולה אישית לחוזה חברתי. אדם לא פשוט "גדל" אלא מוכרז כגדול. ההבדל, כפי שמראים אלפי שנות תרבות אנושית, הוא כל ההבדל.


#שלבי טקס המעבר
לטקסי מעבר בחברה האנושית יש 3 שלבים:

ניתוק או בידוד - שלב הפרידה ממי שאינם שותפים למעבר, כשמתנתקים מהמעמד החברתי הקודם. לדוגמה: כבר לא ילד.

עמידה על הסף - שלב ביניים בו עושה המעבר מתנתק ממעמדו החברתי הקודם, אך מנגד עדיין אינו חלק מהמעמד החברתי החדש. בדוגמה: עדיין לא מבוגר.

שילוב - השלב בו מתקבלים למעמד החדש על ידי השותפים למעמד זה ונכנסים אליו לתמיד. בדוגמה: אני בוגר ומבוגר.


הנה ההסבר של טקס מעבר:

https://youtu.be/nezILcHZIYY


טקס מעבר לנערה בניו מקסיקו (עברית)

https://youtu.be/5B3Abpv0ysM


אמריקאי שמסייע לקיים טקסי מעבר:

https://youtu.be/zm-211WsqnY


וטקס המעבר היהודי בר מצווה (עברית):

https://youtu.be/_SG9HIijEW8

כן. שבטים כאלה אמנם נדירים אבל מדי פעם מוצאים את האחרונים שבהם. אחד השבטים שהעולם נחשף אליו בשנים האחרונות, הוא שבט אינדיאני לא ידוע, שנמצא באמזונס ואפילו שמו לא ברור עדיין.


הנה היכרות עם השבט הלא-מוכר הזה, מהאוויר:

http://youtu.be/sLErPqqCC54

שבט זולו הוא עם גדול של כ-10 מיליון איש, הקבוצה הגדולה ביותר מהקבוצות העממיות שבדרום אפריקה. בעבר הם היו בעלי צבא חזק מאד והקימו אימפריה של ממש, שגם נלחמה בבורים, במה שנקרא "מלחמת הבורים" וניצחה את האימפריה החזקה בתבל באותה תקופה - הצבא של האימפריה הבריטית (זה קרה בקרב המפורסם באיסאנדלוואנה).

היום הזולו הם ברובם עניים מרודים וחיים בפחונים עלובים. מהעבר המפואר הם בעיקר מתגאים עדיין במוסיקה המיוחדת שלהם ובתרבות המפוארת, שכוללת ריקודים מסורתיים כמו זה שבסרטון והקשה קצבית בתופי הטאם-טאם - מה שהיה פעם אמצעי התקשורת המרכזי של הילידים.


הנה סרטון המציג את הריקוד השבטי של בני שבט הזולו:

http://youtu.be/JDTYPTArGeI


ריקוד חתונה של בנות הזולו:

https://youtu.be/BfMsn0udNCQ


ועוד ריקוד עממי של הזולו:

https://youtu.be/HxhhF_nHxIs

פסטיבלי ימי הביניים (Medieval festivals) הם פסטיבלים מקומיים שמתקיימים כמסורת ברחבי אירופה, אחת לשנה או פעם בכמה שנים, בהתאם לגודל והמורכבות של הכנת האירוע.

רבים מהפסטיבלים הללו מתקיימים בטירות או בכנסיות עתיקות, מה שמוסיף לאווירה האותנטית ואף מעניק לא פעם נופך מעט מסתורי להתרחשות.

בניגוד לימי הביניים, הפסטיבלים הללו לא מפלים אף מעמד. רובם משחזרים את חיי היומיום של האבירים והלוחמים האצילים ואת אלו של פשוטי העם. הערבוב ביניהם הוא רק תוצר של החוויה של ימינו.

ואגב, אל תינעלו על התקופה. לא מעט מהפסטיבלים הללו באירופה נקראים בכלל "פסטיבל רנסנס", לזכר התקופה שאחרי ימי הביניים.


#מה רואים בפסטיבל ימי ביניים?
הפסטיבלים הללו כוללים מגוון של מיצגים ופינות המשחזרים מעט מהווי הפסטיבלים העתיקים של אותם ימים. מבעלי מלאכה המדגימים מיומנויות עתיקות ומוכרים מוצרי עץ ובד מעשה ידיהם, דרך מאכלים עתיקים, שוק אופייני, רכיבה על סוסים או חמורים ועוד שלל חוויות ובילויים מהעבר הרחוק.

אנשים בתלבושות תקופתיות, קוסמים, מכשפים, רקדניות, בולעי אש, להטוטני חרבות, מאלפי עופות דורסים המדגימים כיצד צדו בעזרתם ועוד אטרקציות מימי קדם, כולם מציגים למשתתפים את כשרונותיהם ואת היכולות המרשימות שלהם.

נגנים בכלי נגינה מהעבר, הרכבים צועדים ומנגנים וזמרים נודדים משמיעים מוסיקה ושירים עתיקים.

בכל פסטיבל כזה מתקיימים גם טורנירים המשחזרים את הטורנירים בסגנון ימי הביניים. הם כוללים משחקי אבירים והתמודדויות בין קבוצות או "אבירים" בודדים, בענפים וקרבות שונים. הטורנירים של ימי הביניים היו למעשה הטורנירים הראשונים בסגנון המקצים, בו המנוצח בכל תחרות יוצא מהטורניר (ראו בתגית "טורנירי ימי הביניים").

הפסטיבלים משחזרים גם אירועים היסטוריים הזכורים במסורת המקומית.

דוגמאות?

בפסטיבל שמתקיים בעיר פרובינס (Provins) חוגגים את שיבת הרוזן טיבואד הרביעי אל העיר, ביחד עם אהובתו המיתולוגית בלנש מקסטיליה, לקראת הכרתו למלך.

בפסטיבל Andshuter-Hochzeit, המתקיים בעיר הגרמנית לנדשוט (Landshut) נוהגים לשחזר משתה מימי הביניים, שבו חגגו את נישואי הדוכס המקומי לבתו של מלך פולין.

ב-Feest Brielle שבהולנד, לעומת זאת, חוגגים ומקיימים את הפסטיבל המקומי, בכל שנה ב-1 באפריל. באירוע תולים המקומיים את מפקד הצבא, מגרשים את קבצני הים ושותים בפאב לזכרם.

יש גם פסטיבלים המקיימים מצעד צבאי, לזכר ניצחון או כיבוש שהתרחש באזור.


הנה הפעילויות המוסברות ומודגמות בפסטיבל ימי ביניים הגדול בשוודיה:

https://youtu.be/wwJib-MyoZE


פסטיבל אופייני של ימי הביניים ברומניה:

https://youtu.be/5CEfngvzmds


פסטיבל ימי ביניים במזרח ססקס באנגליה:

https://youtu.be/bXMzqC8VndQ


בעלי המלאכה והאמנים:

https://youtu.be/-qZmbnD8itI


פסטיבל Feest Brielle בהולנד, שנחוג כל שנה ב-1 באפריל:

https://youtu.be/0yOnAFXJ8d0


בארץ זה פחות פסטיבל ויותר שחזור קרב חיטין (עברית):

https://youtu.be/4K6zq9-9q0Y


ופסטיבל העיר לנדשוט בגרמניה, המשחזר משתה מימי הביניים, שבו חוגגים את נישואי הדוכס המקומי לבתו של מלך פולין:

https://youtu.be/JO07hP3OfYM