כיצד נולד המקפיא?
בשנת 1929 הציג ברנש אמריקאי בשם קלרנס בירדסאיי (Clarence Birdseye) את "הקפאת הבזק". הטכניקה שלו תפסה היטב ודי מהר הובהר שהקפאה באופן זה היא יעילה, בריאה ומספקת מזון טעים יחסית.
גם אם נעשו ניסיונות מקבילים ופחות מוצלחים לשיטות אחרות של הקפאה, המקפיא המהיר התווסף באותם ימים למקררים הביתיים שנמכרו לעסקים ולבתים פרטיים, בתחילה של עשירים ובהמשך לכל בית.
קלרנס, שההיסטוריה רואה בו את "אבי המזון הקפוא", לא תכנן להמציא את תעשיית המזון הקפוא. בשנים 1912-1916 הוא נסע כסוחר פרוות לחצי האי לברדור בקנדה. שם, לאורך כמה פעמים ובחורף הארקטי של 1915-1916, הוא צפה בילידים האינואיטים, שיצאו לדוג הקרח וכשהם הוציאו דגים מהמים נהגו לשים אותם על הקרח בטמפרטורת מינוס 40 מעלות פרנהייט.
הוא שם לב שהדגים קפאו תוך דקות ספורות. האינואיטים הללו לימדו אותו שכשמבשלים את הדג הקפוא בדרך מהירה זו, לאחר שהופשר, טעמו הוא כשל דג טרי.
ואכן, חודשים מאוחר יותר, כשבירדסאיי הפשיר את הדגים, הוא התפלא לגלות שטעמם ומרקמם נשמרו כמעט כמו אלו של דגים טריים. בירדסאיי התפלא כי באותם ימים, מזון קפוא מסחרי איבד את הטעם והמרקם שלו בהפשרה, מכיוון שהוקפא לאט מדי, מה שיצר עליו גבישי קרח גדולים והם השפיעו לרעה על המבנה התאי שלו.
הסוד היה בהקפאה המהירה, שיצרה גבישי קרח זעירים שלא פגעו בתאי המזון. צריך לזכור ששיטות ההקפאה האיטיות שהיו מקובלות באמריקה עד אז, יצרו גבישי קרח גדולים שקרעו את רקמות המזון.
כששב לארצות הברית, בירדסאיי שמע שכמויות גדולות של דגים טריים מתקלקלות לחברות המזון עוד לפני שהם מגיעים לחנויות. בשנת 1923 הוא מחליט ליישם את שיטת האינואיטים.
בירדסאיי משקיע 7 דולרים בקרח, מלח ומאוורר חשמלי כדי להתנסות בהקפאה מהירה של דגים בפינת המטבח שלו. לאחר ניסויים רבים, הוא מפתח ב-1924 מערכת של שני לוחות מתכת קפואים, שהאוכל נדחס ביניהם והם מקפיאים אותו. באותה שנה הוא מקים בניו יורק את חברת General Seafood Corporation, חברת דגים קפואים.
בתחילה, אף אחד לא רצה לקנות את מוצרי החברה. האמריקאים הכירו את הירקות והדגים הקפואים שהגעילו אותם, ממלחמת העולם הראשונה. אבל בירדסאיי לא התייאש וארגן הדגמות בחנויות, תוך שהוא משכנע את הקונים לנסות את האוכל הטעים והקפוא שלו.
החברה שלו כמעט קרסה וב-1929 קנה קונצרן המזון Postum Company את הפטנטים שלו, תמורת 22 מיליון דולר, מה שהיה סכום עצום באותה תקופה. בקונצרן שינו את שם החברה ל-Birds Eye, משחק מילים על שם משפחתו של המייסד.
הבעיה הבאה הייתה כבר שלהם - לסופרמרקטים לא היו מקררים. אנשי הקונצרן Postum נאלצו להלוות לחנויות כסף כדי שיקנו ארונות קירור.
בהדרגה, במיוחד עם השיפור הכלכלי שלאחר השפל הגדול והופעת המקררים הביתיים בשנות ה-40, המזון הקפוא הפך לפופולרי. בדיעבד, בירדסאיי יוליד את ההקפאה המהירה שתהיה הבסיס של תעשיית המזון הקפוא המודרני ותעשיית המזון בכלל.
למקררים החדשים נוסף מקפיא, בתחילה בעסקים ובהמשך לבתים פרטיים, בתחילה של העשירים ובהמשך לכל בית באמריקה ובעולם המתקדם.
בירדסאיי עצמו המשיך להמציא המצאות נהדרות, עד יום מותו ב-1956. הוא הספיק לרשום למעלה מ-300 פטנטים. בין המצאותיו היו המצאות כמו נורות חום, רובה הרפון, נייר ממוחזר ושיטת ייבוש מזון שהצבא האמריקאי השתמש בה. אך שמו, לא מעט בזכות החברה שנקראה על שמו, נשאר מזוהה, בעיקר עם התגלית שנולדה באקראי בשלגי הארקטי.
בשנת 1929 הציג ברנש אמריקאי בשם קלרנס בירדסאיי (Clarence Birdseye) את "הקפאת הבזק". הטכניקה שלו תפסה היטב ודי מהר הובהר שהקפאה באופן זה היא יעילה, בריאה ומספקת מזון טעים יחסית.
גם אם נעשו ניסיונות מקבילים ופחות מוצלחים לשיטות אחרות של הקפאה, המקפיא המהיר התווסף באותם ימים למקררים הביתיים שנמכרו לעסקים ולבתים פרטיים, בתחילה של עשירים ובהמשך לכל בית.
קלרנס, שההיסטוריה רואה בו את "אבי המזון הקפוא", לא תכנן להמציא את תעשיית המזון הקפוא. בשנים 1912-1916 הוא נסע כסוחר פרוות לחצי האי לברדור בקנדה. שם, לאורך כמה פעמים ובחורף הארקטי של 1915-1916, הוא צפה בילידים האינואיטים, שיצאו לדוג הקרח וכשהם הוציאו דגים מהמים נהגו לשים אותם על הקרח בטמפרטורת מינוס 40 מעלות פרנהייט.
הוא שם לב שהדגים קפאו תוך דקות ספורות. האינואיטים הללו לימדו אותו שכשמבשלים את הדג הקפוא בדרך מהירה זו, לאחר שהופשר, טעמו הוא כשל דג טרי.
ואכן, חודשים מאוחר יותר, כשבירדסאיי הפשיר את הדגים, הוא התפלא לגלות שטעמם ומרקמם נשמרו כמעט כמו אלו של דגים טריים. בירדסאיי התפלא כי באותם ימים, מזון קפוא מסחרי איבד את הטעם והמרקם שלו בהפשרה, מכיוון שהוקפא לאט מדי, מה שיצר עליו גבישי קרח גדולים והם השפיעו לרעה על המבנה התאי שלו.
הסוד היה בהקפאה המהירה, שיצרה גבישי קרח זעירים שלא פגעו בתאי המזון. צריך לזכור ששיטות ההקפאה האיטיות שהיו מקובלות באמריקה עד אז, יצרו גבישי קרח גדולים שקרעו את רקמות המזון.
כששב לארצות הברית, בירדסאיי שמע שכמויות גדולות של דגים טריים מתקלקלות לחברות המזון עוד לפני שהם מגיעים לחנויות. בשנת 1923 הוא מחליט ליישם את שיטת האינואיטים.
בירדסאיי משקיע 7 דולרים בקרח, מלח ומאוורר חשמלי כדי להתנסות בהקפאה מהירה של דגים בפינת המטבח שלו. לאחר ניסויים רבים, הוא מפתח ב-1924 מערכת של שני לוחות מתכת קפואים, שהאוכל נדחס ביניהם והם מקפיאים אותו. באותה שנה הוא מקים בניו יורק את חברת General Seafood Corporation, חברת דגים קפואים.
בתחילה, אף אחד לא רצה לקנות את מוצרי החברה. האמריקאים הכירו את הירקות והדגים הקפואים שהגעילו אותם, ממלחמת העולם הראשונה. אבל בירדסאיי לא התייאש וארגן הדגמות בחנויות, תוך שהוא משכנע את הקונים לנסות את האוכל הטעים והקפוא שלו.
החברה שלו כמעט קרסה וב-1929 קנה קונצרן המזון Postum Company את הפטנטים שלו, תמורת 22 מיליון דולר, מה שהיה סכום עצום באותה תקופה. בקונצרן שינו את שם החברה ל-Birds Eye, משחק מילים על שם משפחתו של המייסד.
הבעיה הבאה הייתה כבר שלהם - לסופרמרקטים לא היו מקררים. אנשי הקונצרן Postum נאלצו להלוות לחנויות כסף כדי שיקנו ארונות קירור.
בהדרגה, במיוחד עם השיפור הכלכלי שלאחר השפל הגדול והופעת המקררים הביתיים בשנות ה-40, המזון הקפוא הפך לפופולרי. בדיעבד, בירדסאיי יוליד את ההקפאה המהירה שתהיה הבסיס של תעשיית המזון הקפוא המודרני ותעשיית המזון בכלל.
למקררים החדשים נוסף מקפיא, בתחילה בעסקים ובהמשך לבתים פרטיים, בתחילה של העשירים ובהמשך לכל בית באמריקה ובעולם המתקדם.
בירדסאיי עצמו המשיך להמציא המצאות נהדרות, עד יום מותו ב-1956. הוא הספיק לרשום למעלה מ-300 פטנטים. בין המצאותיו היו המצאות כמו נורות חום, רובה הרפון, נייר ממוחזר ושיטת ייבוש מזון שהצבא האמריקאי השתמש בה. אך שמו, לא מעט בזכות החברה שנקראה על שמו, נשאר מזוהה, בעיקר עם התגלית שנולדה באקראי בשלגי הארקטי.
