מהו הפוינטיליזם?
פוינטיליזם (Pointillism) היא טכניקת של ציור בנקודות של צבעי יסוד וצבעים משלימים. הציירים בשיטה זו מכסים את התמונה בנקודות וכתמים זעירים, שהם מנקדים זה בצד זה.
מקרוב נראים הציורים כאוסף של נקודות צבעוניות, אך מבט בציור כזה ממרחק ממזג את נקודות הצבע למראה ברור יותר. בצד מה שמוצג בציור, חווים בצפייה גם סוג של אשליה אופטית, כשהתמונה נראית קפואה ולעתים אף מנוכרת, לעומת החיים והתנועה שבציורים אימפרסיוניסטיים.
טכניקת הפוינטיליזם התפתחה בצרפת, בה היא נקראה "פואנטיליזם". מפתחיה היו כמה ציירים צרפתיים מהזרם של ה"פוסט אימפרסיוניזם", זה שבא אחרי האימפרסיוניזם. גם האמנים הפוינטליסטים, כמו האימפרסיוניסטים, נהגו לצייר בעיקר את חיי המעמד הבורגני בפריז של התקופה.
הפוינטליסטים יצרו את הטכניקה הזו, כשהחלו לחפש טכניקות וצורות ביטוי חדשות בציור, במטרה לשמור על רלוונטיות בעולם האמנותי המשתנה של פריז בשלהי המאה ה-19.
הבולט שבהם היה הצייר ז'ורז' סרה. הטכניקה הזו מבוססת על מחקריו של סרה. בשנת 1883 הוא החל לחקור ולפתח את שיטת הציור הזו, ביומרה מעניינת שהתכוונה להפוך את הטכניקה האימפרסיוניסטית למדעית יותר ולשפר אותה.
סרה לא המציא את הרעיון הזה. הוא הסתמך על תגלית של מישל שברויי שהראה שעיני המתבונן במקטעי צבעים שגובלים זה בזה מתמזגות אותם ושהצבע הממוזג שחווים בהתבוננות בציור כזה נראה נקי וטהור מהצבעים שמערבבים ציירים בדרך כלל על ה"פלטה" שלהם, לוח הצבעים של הצייר.
בין הציירים הנוספים שהשתמשו בטכניקה הזו היו קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי, אנרי מאטיס ואפילו ענק הציור וינסנט ואן גוך.
ולא פחות מעניין שהיו גם מלחינים שניסו לחבר מוסיקה פוינטיליסטית. בתקופה זו היו קשרים והשפעות כל הזמן בין מוסיקה לציור. אחד הבולטים שבהם היה אנטון וברן, שכמו אחרים חיבר גם הוא מוסיקה שכתב ב"נגיעות של צלילים", בזה אחר זה.
פוינטיליזם (Pointillism) היא טכניקת של ציור בנקודות של צבעי יסוד וצבעים משלימים. הציירים בשיטה זו מכסים את התמונה בנקודות וכתמים זעירים, שהם מנקדים זה בצד זה.
מקרוב נראים הציורים כאוסף של נקודות צבעוניות, אך מבט בציור כזה ממרחק ממזג את נקודות הצבע למראה ברור יותר. בצד מה שמוצג בציור, חווים בצפייה גם סוג של אשליה אופטית, כשהתמונה נראית קפואה ולעתים אף מנוכרת, לעומת החיים והתנועה שבציורים אימפרסיוניסטיים.
טכניקת הפוינטיליזם התפתחה בצרפת, בה היא נקראה "פואנטיליזם". מפתחיה היו כמה ציירים צרפתיים מהזרם של ה"פוסט אימפרסיוניזם", זה שבא אחרי האימפרסיוניזם. גם האמנים הפוינטליסטים, כמו האימפרסיוניסטים, נהגו לצייר בעיקר את חיי המעמד הבורגני בפריז של התקופה.
הפוינטליסטים יצרו את הטכניקה הזו, כשהחלו לחפש טכניקות וצורות ביטוי חדשות בציור, במטרה לשמור על רלוונטיות בעולם האמנותי המשתנה של פריז בשלהי המאה ה-19.
הבולט שבהם היה הצייר ז'ורז' סרה. הטכניקה הזו מבוססת על מחקריו של סרה. בשנת 1883 הוא החל לחקור ולפתח את שיטת הציור הזו, ביומרה מעניינת שהתכוונה להפוך את הטכניקה האימפרסיוניסטית למדעית יותר ולשפר אותה.
סרה לא המציא את הרעיון הזה. הוא הסתמך על תגלית של מישל שברויי שהראה שעיני המתבונן במקטעי צבעים שגובלים זה בזה מתמזגות אותם ושהצבע הממוזג שחווים בהתבוננות בציור כזה נראה נקי וטהור מהצבעים שמערבבים ציירים בדרך כלל על ה"פלטה" שלהם, לוח הצבעים של הצייר.
בין הציירים הנוספים שהשתמשו בטכניקה הזו היו קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי, אנרי מאטיס ואפילו ענק הציור וינסנט ואן גוך.
ולא פחות מעניין שהיו גם מלחינים שניסו לחבר מוסיקה פוינטיליסטית. בתקופה זו היו קשרים והשפעות כל הזמן בין מוסיקה לציור. אחד הבולטים שבהם היה אנטון וברן, שכמו אחרים חיבר גם הוא מוסיקה שכתב ב"נגיעות של צלילים", בזה אחר זה.