מה ההיסטוריה של המחוך וכיצד הוא סיים את תפקידו?
במשך מאות שנים שימש את נשות החברה הגבוהה באירופה פריט לבוש מחטב שנקרא מחוך (Corsets). נשים עטו אותו סביב הבטן והוא דחף אותה פנימה, תוך שהוא מבליט את החזה ויוצר לגוף מראה של שעון חול.
כיום תופסים רבים את המחוך כסמל של דיכוי נשים, אך התמונה מורכבת יותר. נשים אירופאיות החלו ללבוש מחוכים כבר במאה ה-16, במטרה לעצב את הגוף למראה האידיאלי.
הבגד המחטב הזה סימל מעמד חברתי גבוה. כי רק נשים עשירות יכולות היו אז להרשות לעצמן את הבגד המסורבל שמנע מהן עבודה פיזית ודי מהר הפך לסטנדרט היופי בחצרות המלוכה.
במאה ה-19 הגיע המחוך לשיא הפופולריות. אך בתוך כך הוא גם כיווץ פנימה את האיברים הפנימיים והקשה על נשימתן. כתוצאה של המחסור בחמצן שגרם המחוך באותם ימים, נשים איבדו אז לא פעם את ההכרה. אותן נשים הידקו את מותניהן לממוצע של 50-55 סנטימטר, חלקן אפילו ל-45 סנטימטרים. בנוסף לקשיי הנשימה היו תוצאות גופניות הרסניות נוספות, כמו עיוותי שלד, נזק לכבד ולטחול.
לא פחות חמור היה המצב של מקרים בסלוני הבורגנות הוויקטוריאנית שבהם התעלפו נשים באמצע ארוחות ערב, כשהדאגה הראשונה של הנוכחים הייתה "תרפו את המחוך!", עוד לפני שטיפלו בנשימה.
מעניין יותר שמפעלי המחוכים באותם ימים השתמשו בילדים כעובדים לתפירת העצמות הדקיקות למקומן, תוך שהם עצמם נאלצו לענוד מחוכים מגיל צעיר "לעיצוב הגוף הנכון".
אבל בסוף המאה ה-19 החל המרד של מרי ווקר (Mary Walker), רופאה שזכתה במדליית הכבוד על שירותה במלחמת האזרחים. היא נעצרה מספר פעמים על לבישת מכנסיים במקום שמלות. בהמשך היא ביקרה בחריפות את המחוך וקראה לנשים להפסיק לענוד אותו.
ב-1908 פרסם הרופא הצרפתי לודוויק אופולוול (Ludovic O'Followell) מחקר על נזקי המחוך, כולל תמונות רנטגן של עצמות מעוותות. הוא עורר אז את המודעות המוצדקת לנושא, אף שמחקר מודרני מ-2023 חשף שהתמונות שהציג היו מזויפות ומניפולטיביות.
מלחמת העולם הראשונה שינתה את הכול. מיליוני נשים שנכנסו לעבוד במפעלים התקשו לתפקד עם המחוך.
מעצבות האופנה קוקו שאנל (Coco Chanel) וז'אן פטו (Jean Patou) קידמו בשנות ה-20 סילואט (צללית צד) פשוט ומעשי ויצרו שמלות עם קו ישר שביטלו את הצורך במחוך. קוקו שאנל ממש גמלה ממנו את הנשים, תוך שהיא מציעה להן מודל נשיות חדש, עוד סיבה שהמגזין טיים זיכה אותה בכבוד רב, כמעצבת האופנה היחידה ברשימת "100 האישים המשפיעים של המאה ה-20".
כך נעלם המחוך המסורתי במאה ה-20. תחתיו הופיעו חזיות מהדקות וחגורות מעצבות. הנשים שוחררו סוף סוף מתחושת החנק, שבירת הצלעות ואיבודי ההכרה המיותרים.
בשנות ה-80 וה-90 המחוך חזר כבחירה אישית, לא כהכרח חברתי. מעצבים כמו ז'אן פול גוטייה (Jean Paul Gaultier) וויויאן ווסטווד (Vivienne Westwood) הפכו אותו באותם ימים לסמל של עצמאות נשית.
כך יצא שהשחרור מהמחוך היה סוג של מעבר מכפייה חיצונית ללחצים חדשים על הגוף הנשי, חלקם מרצון וחלקם עדיין כלחצים חברתיים להיראות רזה ודקיקה "במקומות הנכונים".
במשך מאות שנים שימש את נשות החברה הגבוהה באירופה פריט לבוש מחטב שנקרא מחוך (Corsets). נשים עטו אותו סביב הבטן והוא דחף אותה פנימה, תוך שהוא מבליט את החזה ויוצר לגוף מראה של שעון חול.
כיום תופסים רבים את המחוך כסמל של דיכוי נשים, אך התמונה מורכבת יותר. נשים אירופאיות החלו ללבוש מחוכים כבר במאה ה-16, במטרה לעצב את הגוף למראה האידיאלי.
הבגד המחטב הזה סימל מעמד חברתי גבוה. כי רק נשים עשירות יכולות היו אז להרשות לעצמן את הבגד המסורבל שמנע מהן עבודה פיזית ודי מהר הפך לסטנדרט היופי בחצרות המלוכה.
במאה ה-19 הגיע המחוך לשיא הפופולריות. אך בתוך כך הוא גם כיווץ פנימה את האיברים הפנימיים והקשה על נשימתן. כתוצאה של המחסור בחמצן שגרם המחוך באותם ימים, נשים איבדו אז לא פעם את ההכרה. אותן נשים הידקו את מותניהן לממוצע של 50-55 סנטימטר, חלקן אפילו ל-45 סנטימטרים. בנוסף לקשיי הנשימה היו תוצאות גופניות הרסניות נוספות, כמו עיוותי שלד, נזק לכבד ולטחול.
לא פחות חמור היה המצב של מקרים בסלוני הבורגנות הוויקטוריאנית שבהם התעלפו נשים באמצע ארוחות ערב, כשהדאגה הראשונה של הנוכחים הייתה "תרפו את המחוך!", עוד לפני שטיפלו בנשימה.
מעניין יותר שמפעלי המחוכים באותם ימים השתמשו בילדים כעובדים לתפירת העצמות הדקיקות למקומן, תוך שהם עצמם נאלצו לענוד מחוכים מגיל צעיר "לעיצוב הגוף הנכון".
אבל בסוף המאה ה-19 החל המרד של מרי ווקר (Mary Walker), רופאה שזכתה במדליית הכבוד על שירותה במלחמת האזרחים. היא נעצרה מספר פעמים על לבישת מכנסיים במקום שמלות. בהמשך היא ביקרה בחריפות את המחוך וקראה לנשים להפסיק לענוד אותו.
ב-1908 פרסם הרופא הצרפתי לודוויק אופולוול (Ludovic O'Followell) מחקר על נזקי המחוך, כולל תמונות רנטגן של עצמות מעוותות. הוא עורר אז את המודעות המוצדקת לנושא, אף שמחקר מודרני מ-2023 חשף שהתמונות שהציג היו מזויפות ומניפולטיביות.
מלחמת העולם הראשונה שינתה את הכול. מיליוני נשים שנכנסו לעבוד במפעלים התקשו לתפקד עם המחוך.
מעצבות האופנה קוקו שאנל (Coco Chanel) וז'אן פטו (Jean Patou) קידמו בשנות ה-20 סילואט (צללית צד) פשוט ומעשי ויצרו שמלות עם קו ישר שביטלו את הצורך במחוך. קוקו שאנל ממש גמלה ממנו את הנשים, תוך שהיא מציעה להן מודל נשיות חדש, עוד סיבה שהמגזין טיים זיכה אותה בכבוד רב, כמעצבת האופנה היחידה ברשימת "100 האישים המשפיעים של המאה ה-20".
כך נעלם המחוך המסורתי במאה ה-20. תחתיו הופיעו חזיות מהדקות וחגורות מעצבות. הנשים שוחררו סוף סוף מתחושת החנק, שבירת הצלעות ואיבודי ההכרה המיותרים.
בשנות ה-80 וה-90 המחוך חזר כבחירה אישית, לא כהכרח חברתי. מעצבים כמו ז'אן פול גוטייה (Jean Paul Gaultier) וויויאן ווסטווד (Vivienne Westwood) הפכו אותו באותם ימים לסמל של עצמאות נשית.
כך יצא שהשחרור מהמחוך היה סוג של מעבר מכפייה חיצונית ללחצים חדשים על הגוף הנשי, חלקם מרצון וחלקם עדיין כלחצים חברתיים להיראות רזה ודקיקה "במקומות הנכונים".
